סגולות
שופרות מהדרין יודאיקה Shofarot Mehadrin judaica
כ״ט בתשרי ה׳תשפ״ה – 30 באוקטובר 2024
תפריט
אנו רוצים להתייחס במאמר זה, לארבע אמירות של רבי אבהו, רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 – תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. וישב בקיסרין,
האמירה הראשונה היא על האיילה היא נקבת האייל ” נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר ( בראשית – מט כא ) קרני משפחת האיילים שונות מקרני הפריים בכך שהן מפוצלות בניגוד לקרני הפריים העשויות חטיבה אחת.
“אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי? דכתיב: למנצח על אילת השחר, מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן … דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת? לומר לך: מה אילה זו, כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת” (יומא, כט ע”א).
עדות נוספת לקשר בין האיילים למבנה הקרניים המסועף מופיעה בבבלי במסכת חולין (נט ע”א) הגמ’ שואלת מהם סימני החיה בניגוד לבהמה, על מנת להתיר חלבה. לאחר סקירה של כמה סימנים מסכמת הסוגייה שבכל מקרה שקרני בעל החיים מפוצלות אין צורך לחפש סימן נוסף: “הלכך היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות חדורות וחרוקות והוא דמיבלע חירקייהו”. רש”י במקום מפרש: “מפוצלות – פורקייר”ש בלע”ז” כלומר ממוזלג.
אמנם הגמ’ לא מזכירה את האייל בשמו אך לאור כך שהאיילים לא בויתו עד ימינו (מלבד איל הצפון שעבר ביות חלקי) די היה בסימן בודד שהוא פיצול או הסתעפות הקרניים כדי לקבוע שבעל החיים הוא חיה.
רש”י כותב שם (חולין, נט ע”ב): “והרי צבי דאין מפוצלות. לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הן ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותן הנקראים שטיינבו”ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין (והארכנו להסביר במאמר שופר צבי מן המותר בפיך בשופר הצבי ספרינגבוק דלגן שהוא שופר וקרן צבי שאינה מפוצלת וזה לא היה מצוי אצל רש”י אלא האייל-איילה שקרניהם מפוצלות)
בניגוד לכך בפריים יש צורך בסימנים נוספים על מנת להפריד בין המינים המבויתים (שור, עז, שה) שהם בכלל בהמה לבין המינים שלא בויתו כמו הצבי הנכלל בכלל החיות.
תכונה נוספת של האיילים היא קלות רגליהם: “אמר להו: הבו לי איגרתא, אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא, דכתיב: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר וכו'” (סוטה, יג ע”א).
יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן, מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ! יָרוּץ עַבְדָּךְ (שיר השירים א ד) כְּמוֹ אַיָּל, יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ, כִּי יֶעְרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טַעַם. ( רבי אלעזר אזכרי זצ”ל בפיוט ידיד נפש).
שופר מקרן האייל פסול כי הוא עצם אחת ללא שפופרת על שמה קרוי השופר בל נטעה זה לא האיל שרוב ככל הקהילות בעולם , מקיימים בו מצוות תקיעת שופר, וכן פסק במשפט הראשון בהלכות שופר, מרן בשולחן ערוך ( סימן תקפ”ו – גימטריה שופ”ר 586 )”שופר של ראש השנה, מצוות בשל איל וכפוף” מצווה מן המובחר להדר לתקוע בשופר בשופר האיל, הלא הוא הוא זכר הכבשים הוא שהחליף את יצחק אבינו בניסיון עקידת יצחק כמו שנאמר “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת־הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (בראשית פרק כב פסוק יג) בקצרה:
אייל – הוא צבי (חיה) מאויית עם שתי יודי”ן ללא ניקוד – ונהגה אַיָּל (חיה)
איל – הוא זכר הכבשים מאויית עם יו”ד אחת ללא ניקוד ונהגה אַיִל (בהמה)
תמונות איילים בפארק המדהים בבריטניה Richmond Park UK של איילים ממשפחת הצבאים הנזכרת שקרניו מפוצלות ועשויות עצם קרנית ולא כשופר שהוא חלול כשפופרת העשוי קראטין מהחומר שעשויות הציפורנים שלנו – קרן אַיָּל ( אייל ) פסולה לתקיעת שופר, וקרן אַיִל ( איל ) מהודרת ביותר לתקיעת שופר!
צילום: באדיבות הצלמת חני פולק @2c.online Chani Pollak 🙏
וכעת לאמירה השנייה של רבי אבהו “אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ראש השנה, טז ע”א).
אמירה זו היא הבסיס להידור המצווה שקיים בקרן האיל, וכמו שכתב היערות דבש ר’ יונתן אייבשיץ זצ”ל ה’ נותן לעם ישראל מרשם כמו רופא שנותן לפציינטים שלו, ולכן חשוב לדייק בפרטי הפורמולה הניתנת על ידי הרופא, ולתקוע בשופר איל.
קרן שופר האיל כשרה ומהודרת ביותר לתקיעת שופר כי מזכירה את עקידת יצחק, אנו מזכירים זכות אבות בראש השנה, ייסוד השנה, עם זכרון המייסדים האבות הקדושים, ובפרט אברהם אבינו, אברהם העברי מפיץ הדת המונותיאיסטית הגדול ביותר, האמונה בא-ל אחד, שהוא אב המון גוים כמו שה’ אומר לו “וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ”.
האמירה השלישית של רבי אבהו היא על אופי התקיעות עצמם, שימו לב זה אותו רבי אבהו בזכותו יש לכל עם ישראל את קול השופר הזה הלא הוא תקיעה שברים תרועה ושוב תקיעה, “תשר”ת”, מכיוון שעלו ספיקות כאלה ואחרים ברוב הגלויות הנהיג בעירו “אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה” (ר”ה לד:) ועד היום אופי תקיעות השופר הנהוג הוא כמו שהנהיג רבי אבהו.
רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג’ תשר”ת, ג’ תש”ת, ג’ תר”ת), מה שהפך כיום לסדר התקיעות המקובלת עד היום בכל תפוצות ישראל.
במדרש קהלת רבה פ”ז על הפסוק “כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם” אמרו חז”ל כגון רבי אבהו דקיסרין”. והכוונה שהתקין והנהיג תשר”ת שהוא גם תקיעה, שברים, ותרועה, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות בתקיעות שופר, את ההערה מהמדרש כתב הגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל בעל חזון יחזקאל, לגרש”י זווין זצ”ל (מועדים בהלכה), עכ”ד.
וניתן להוסיף שמטבע הלשון “ירא אלוקים” לא נבחר על ידי חז”ל ביוצא את כולם בתקיעות שופר בכדי, אלא מכיוון שאותו מטבע לשון בדיוק נאמר על ידי ה’ על לאברהם אבינו לאחר ניסיון עקידת יצחק “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” כך שמדויק שעקידת יצחק זיכתה את אברהם אבינו בתואר ירא אלוקים, שימו לב למטבע הלשון שרבי אבהו נוקט בתקיעת שופר “אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ראש השנה, טז ע”א), ויש להבין מדוע הוסיף כאילו עקדתם את עצמכם והתזכורת של עקידת יצחק לא מספקת, ( הרי פתח באזכור לכם עקידת יצחק, וסיים במעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם ומה פשר שינוי מטבע הלשון ) וכעת מובן, שכדי לזכות לתואר “ירא אלוקים” בתקיעות השופר הוא באמצעות זה שה’ מעלה כאילו עקדתם את עצמכם ואתם בבחינת אברהם שעקד את בנו, וראויים לתואר “ירא אלוקים”.
בפשט הדברים יש ענין סגולי ואמורפי שעקידתו של יצחק נזכרת אך בעומקם של הדברים, בתקיעת שופר עם שיפור המעשים שיבת האדם בתשובה, עם הקרבת עצמו לה’ במעשיו, וביטול האדם הקודם שהיה בשנה הקודמת, זוהי בחינת עקידתו של יצחק ממש, כך שה”ירא אלוקים” הופך להיות תואר הולם ולא רק תואר חיצוני על בסיס הידור במצוות תקיעת שופר.
ומצאתי שתי פנינים לחיזוק דברינו, בספרו ירח איתנים של הרב יצחק אריאלי זצ”ל ( בעל עינים למשפט ) המבאר את פרשת העקידה,
הפנינה הראשונה, בפרשת העקידה אברהם מצווה לקחת את בנו לזו הלשון, “וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”.
ונשאלת השאלה, וכי לא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו הנפש שנקראת יחידה, שנאמר (תהילים כב, כא) “הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי” (ספרי האזינו, פיסקא שיג אות י), לא בן בלבד אלא את הנפש שלך ממש, עקידת הרוחניות ועקידת התורה קודם שניתנה ( לא תרצח ). ומשום כך היה זה ניסיון בלתי שכלי, לא מסירות נפש גשמית, אלא רוחנית. שכן ה’ אמר לאברהם, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, ועכשיו הוא אומר לו “והעלות לעולה”, הרי שהוא עוקד את כל המשכיותו, כל כן נתייחס עיקר הניסיון לאברהם, שבו ובנפשו היה לקיים את העקידה, כביכול אברהם עוקד את כל מהותו. עכ”ד.
ממש כמו שביארנו, והדברים נפלאים.
והפנינה השניה היא על הפסוק, אותו ביארנו מעלה, מבאר הרב אריאלי ואלו דבריו: “כי ירא אלוקים אתה” למדרגת אהבה הגיע אברהם אבינו זה כבר, כמו שכתוב “שרע אברהם אוהבי” ( ישעיהו מא ) אך לאחר העקידה בא לדרגת יראה שלאחר האהבה, -“יראה מתוך אהבה” ( סוטה לא ע”א ), יראה זו פירושה השתוקקות להכתיר את ה’ לאדון ולמלך, ממתין לפקודותיו, ולהיות עבדו הנאמן הסר למשמעתו מתוך יראה עילאה, – אבינו מלכנו.
אמר דוד המלך, אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם, לפיכך כרת לי הקב”ה ברית ( תנא דבי אליהו פ”ג )
זו דרגת היראה הגדולה, שאם לא כן אי אפשר לעמוד בניסיון כגון זה אלא אם כן מתוך יראה שלאחר האהבה, הוא מה שנאמר לאחר מכן “כי עתה ידעתי” הודעתי לכל באי עולם את הגבול של ירא אלוקים עד מסירות נפש. עכ”ד.
ונסיים באמירתו הרביעית של רבי אבהו שהעיז לחלוק על רבו רבי יוחנן, בברכות לד: דא”ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב”, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ר’ אבהו שהבין את סוד תקיעות השופר, ואת עומק תשובת המעשים באמצעותה, הבין שכמו שאמר ריש לריש ( בעל תשובה בעצמו ) זדונות הופכים לזכויות, בעלי תשובה הופכים את המר למתוק ועולים על הצדיקים הגמורים, כך גם תקיעת השופר יכולה לפעול את אותה פעולה.
וכעת נשאלת השאלה איך שמיעת קול השופר, מחוברת לתשובת המעשים, הנה יש קשר הרבה מעבר לקשר סמנטי רחוק, שימו לב לדברים מדהימים המבררים את מהות מצוות תקיעת שופר.
הרמב”ם כתב “אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה” וכבר שאלנו במאמר אחר הרמב”ם שהוא תלמודי, ובא לפרש את הלכות המעשה בחיי היומיום מה ראה לפרט ולפרש רמזים, טעמי המצווה, ודברי מוסר שאינם מדרכו?
ונראה מכך יסוד ענק, עסק התשובה אינו ענין חיצוני לתקיעת שופר, כסמנטיקה רחוקה, אלא הוא חלק מהותי מחלק מצוות תקיעת שופר, “לשמוע קול שופר” השמיעה, ההתכנסות הפנימית של האדם, והתבוננותו באמצעות הקשבה לקול השופר המעורר בו את הקול הפנימי לשוב בתשובה, היא מהות מצוות תקיעת שופר.
שימו לב ללשונו של הריטב”א ( ר”ה לד: ד”ה כתב הריף ) ” קבלה מרבינו האי ז”ל אביהם של ישראל דנוסח ברכת שופר הוי “לשמוע קול שופר”. ויש בזה ב’ שאלות, למה אין הנוסח “על תקיעת שופר” כמו מקרא מגילה שמברכים על הקריאה ולא על השמיעה.
ועוד למה הוא בלמ”ד ולא ב”על” כיוון שתקיעת שופר על ידי אחרים, כעין מקרא מגילה שהוא ב”על” מטעם זה.
והתשובה בשאלות אלו אחת, דהכא שמיעת שופר היא עיקר המצווה, כדי שיעור האדם לחזור בתשובה, וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תיקנו הנוסח בשמיעה וכו’. הנה לנו חיבור בדברי הריטב”א בין “לשמוע קול שופר” לבין התעוררות התשובה, חיבור מהותי.
הרמב”ם כמו שהובא במאמר “השופר – השמיעה – פרק ג'” מדגיש שברכת השופר היא “לשמוע קול שופר” בתשובותיו גם האריך בנושא להסביר בלי מקום לטעות ובצורה חד משמעית, שמיעה ולא התקיעה, השמיעה מורה על ההקשבה הזו, עם החיבור לתשובה, היא היא מהות המצווה, וזו הסיבה שהרמב”ם היה חייב להוסיף את ה”רמז יש בו” כי הוא חלק מגדרי המצווה ולא דברי מוסר ואגדה, כך שהוא נאמן לדרכו התלמודית ההלכתית.
וזו הסיבה שדברים אלו נאמרו ברמב”ם בהלכות תשובה פרק ג’ הלכה ד ולא בהלכות שופר, ללמדך שמהותו של קול השופר הוא התשובה.
אך יש להבין מה מקורו של הרמב”ם שחלק ממצוות תקיעת שופר היא התשובה, מנין שמעבר לגזירת הכתוב שיש בו “רחמנא אמר תקעו” יש בו עוד חלק מגדרי המצווה הרמז שיש וכנ”ל?
היה אפשר להסביר כמו שכתבנו ה”לשמוע” הוא בעצמו מורה על כך.
הגאון ר’ חיים קמיל מביא בספר אמרי חיים, שמעיד ששמע מהגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל לפני תקיעת שופר דר”ה, לאחר ששאל מה מקור דברי הרמב”ם שיש בתקיעת שופר רמז לעורר את האדם לעשות תשובה, (בפשטות דברי הרמב”ם הם דברי המדרש בויקרא רבה כט ו – כותב השורות)
בראש השנה התורה לא מצווה, תריעו, או ותקעתם בשופרות, ( פסוק בשופטים ז’ ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה)
אלא נאמר “יום תרועה יהיה לכם” אין כאן ציווי על פעולת של תקיעת שופר גרידא, יש כאן ציווי להפוך את כל היום ל”יום תרועה” והכוונה היא ההשפעה היוצאת מהתרועה, יום תרועה יום שאחרי ההתעוררות מקול השופר, הוא יום ששיבת המעשים היא חלק ממהות שמיעת קול תרועת השופר.
ולכן כתב הרמב”ם “עורו ישנים משנתכם” מכיוון שהמקור הוא ביום תרועה, מכיוון שמצוות תקיעת שופר אמור להשפיע על כל “היום תרועה”, בדרך התעוררת לתשובה.
השל”ה הקדוש בספרו מבאר בצורה נפלאה בסדר תקיעות שופר על דרך הפשט, שתהליך התשובה בא לידי ביטוי בדיוק בתשר”ת.
תקיעה – פשוטה לפניה: האלוקים עשה את האדם ישר, ולכל אדם הייתה תקופת ישרות בתחילתו, והמה בקשו חשבונות רבים וקלקלו את ישרותם.
שברים – גנוחי גנח: שהאדם עומד על מצבו ורואה היאך קלקל את דרכו בחטא, ונאנח על חטאיו.
תרועה – ילולי יליל: יותר מאנחה על חטאיו רואה אדם שהחטא הביאו עד להתמוטטות ועד סף חורבן נפשו, ומיילל על כך כמי שמיילל על גוסס רחמנא ליצלן, מרוב מרירות על ירידתו.
תקיעה – פשוטה לאחריה: מרוב הכרה כי הלך בדרכיו בדרך לא דרך, הוא נוכח לראות כי אינו יכול להמשיך כך, ומחליט החלטות טובות ולהתייצב שוב על דרך הישרה, וחוזר לישרותו שבה נברא, וזוהי הפשוטה שלאחריה עד כאן תוכן דבריו.
רבי אבהו שלנו שידע את סוד תקיעות השופר, ולא בכדי אתקין בקיסרין “תשר”ת” לכל ישראל, עם ההסבר שמצוות התשובה הלא היא חלק ממצות תקיעת שופר, הגיע להבנה וודאית שגדולים בעלי תשובה מצדיקים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב”
ועם המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם, מובן מדוע כונה “ירא אלוקים” כגון רבי אבהו דקיסרין, מכיוון ש”המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם” מזכה את השב לתואר הנ”ל בדיוק כמו שאברהם זכה לו.
עוד יש לדייק, שלא נאמר כאילו עקדתם את בנכם, אלא את עצמכם, ויש להבין בעקידת יצחק אברהם עד את בנו אז אם בתקיעת שופר ה’ זוכר את עקידת יצחק, או מחשיב לנו כאילו אנו גם עקדנו, זה אמור להיות במקביל לאותו ניסיון של אברהם, ויש להסביר לפי הנ”ל ש”הירא אלוקים” הוא לא תואר חיצוני אלא מהות השב בעקבות התשר”ת מזכה אותו מעצם מהות שיבתו בתואר הנ”ל שיבתו היא עקידת האדם שהיה לאדם חדש בתשובתו, וזוהי העקידה האמיתית שהוא מבצע עקידת עצמו.
ויש לחדד יותר בהקדימנו קושיה נוספת שמקשים העולם, הלא מסירות נפש בני עמינו הייתה לרבים, ומדוע מיוחדת עקידת יצחק לתזכורת בכל ראש השנה, ומעלים אותה כל כך על נס.
שימו לב לתשובה שמחברת את כל הרעיונות ביחד, אמנם ליצחק אבינו שידע שהולך להיעקד הייתה עקידתו ניסיון פיזי של מסירות הנפש, אך לאברהם אבינו אברהם הוא מידת החסד והנתינה גדול הדור שפתח את אוהלו מכל הכיוונים שהכניס אורחים מכל העולם, והפיץ את שמו של ה’ במידת החסד שלו, וכעת הקב”ה מבקש ממנו לעקוד את בנו, עקידת בנו היא עקידת עצמו, כי ה’ מבקש ממנו למחוק את ישותו ואישיותו במידת החסד, ולקחת את חיי בנו, נטילה חד צדדית שאין יכולת להשיבה.
שימו לב לשונו של אמר רבי אבהו בלמה תוקעין בשופר של איל וכו’ כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” ומדוע שב להזכיר את יצחק בן אברהם ולא כתב עקידת יצחק סתם כמו בכל המקומות? על פי זה כתב הרד”ל (עי’ מטה אפרים תקפ”ה ג’ ) שאברהם כיסה את יצחק לפני העקידה וזה המקור לכך שמכסים את השופר לפני התקיעות, ויש לזכור את עקידתו של “יצחק בן אברהם”, כי ניסיון עקידת יצחק היה ניסיונו של אברהם, לא מבחינה פיזית אלא יותר מכך מבחינה נפשית, למסור את נפשו לבוראו מסירות נפש גמורה.
וכלשון הראי”ה קוק זצ”ל: וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. כאן באו קדושת הגבורה האלהית, ועזוז האהבה הקדושה לאלהים עליון, למרום עזם. הנשמה העליונת של האב הקדוש כבר היתה כולה דבוקה באלהים חיים. אברהם בצורתו העליונה לא היה לו כבר קשר חמרי וטבעי עם הגוף וכליו. רק כח מפקד ומושל בעז אלהים, על הגויה וכל אבריה, זה הוא מה שנשאר אז מתארי חייו. ובשביל כך נאמר וישלח אברהם, המלא אור ד’ על כל בתי נפשו, את ידו, הנשואה אז, לא בתור יד אדם חי טבעי, מתנועעת תנועה רצונית פשוטה, כ”א היד הלכה בשליחות עליון, בדחיפה אלהית, בשליחותו של אברהם, העומד לפני ד’ וקשור ברצונו הקדוש בכל מהות חייו ( עולת ראיה על פרשת העקידה )
הרב מבריסק הגרי”ז זצ”ל ביאר בכך את הפסוק שאנו אומרים לפני התקיעות “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ,כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”, כידוע חוק הוא ללא טעם, חוק יבש ומשפט הוא חוק סביר בעל טעם, והנה הפסוק פתח בלשון “כי חוק לישראל הוא” ושינה למטבע לשון “משפט לאלוהי יעקב” ומה פשר השינוי?
והסביר הרב מבריסק, שהכוונה כמו שכתב הרמב”ם “אע”פ שתקיעת שופר בר”ה גזירת הכתוב” וכו’ רמז יש בו” וכו’ נמצא שיש בשופר גם חוק של “רחמנא אמר תקעו” וגם “רמז יש בו” של שפרו מעשיכם שהוא חלק מהותי מהתקיעה, וזה עוד מקור לרמב”ם לפרש את טעם המצווה של תקיעת שופר, מעבר לגזירת הכתוב, ולפרש את הטעם של המצווה, וכמו שנתבאר. (הובאו דבריו במאורי המועדים עמ’ רי”א)
ולפי דברינו ניתן להסביר עוד שינוי בלשון הפסוק כי חוק לישראל הוא אמנם מצד עם ישראל זה חוק יבש של רחמנא אמר תקעו אך כוונתו של אלוקי יעקב שעם ישראל ישובו בתשובה ולא יתקעו בצורה של חוק כשחסרה המהות של התשובה מקול השופר, ולכן במשפט הוזכר אלוהי יעקב.
וכעת נחזור לאמירתו הראשונה של רבי אבהו ” רבי אלעזר: למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת? לומר לך: מה אילה זו, כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת”
איילה פסולה לתקיעת שופר ואין בה בחינת תקיעת שופר, זו הסיבה שדייקו כאן בלשון “למה דומה תפילתן של צדיקים” הצדיקים מרבין בתפילה ובעצם היותם צדיקים גמורים תפילתם נענית, להבדיל מבעלי התשובה, שכתקנתו תשר”ת, נדרשים לאיל, ולהזכיר את עקידתו של יצחק שוב, ולעקוד את עצמם ולהזכיר לה’ את עקידת יצחק בכדי שה’ יענה עליהם ברחמים בקול השופר, וזה לשון “כל זמן” צדיק גוזר והקב”ה מקיים, כל זמן שמתפללים ואינם נדרשים לתקיעות שופר דווקא.
ולכן אנו אומרים לפני תקיעות השופר, את הפסוקים שדוד המלך בתהילים אומר “אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון”
ויש להבין מה זה “יודעי תרועה” לכאורה היה לו לומר “תוקעי תרועה” או “מריעי תרועה” ומהו ה’ באור פניך יהלכון, ולפי הנ”ל יש לבאר שבתקיעת השופר יש הרבה מעבר ל”תקיעת שופר” אלא לשמוע קול שופר ולהפוך את היום ליום תרועה בהתעוררות וכנ”ל שהמקור לכך הוא מיום תרועה ועם ישראל יודעים להפיק מהתרועה את הקול שאותו ה’ רוצה לשמוע שעולה לפני לנחת ובגינו עובר מכיסא דין לכיסא רחמים וכמו שאמרו חז”ל במדרש, ( ויקרא רבה כט ו ) אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי “בחדש השביעי”
זאת אומרת שהאמר הקב”ה של רבי אבהו מתחבר עם האמר רבי אבהו של ר’ ברכיה במדרש הנ”ל כי המעבר מדין לרחמים ועצם תקיעות השופר מתבצעות באמצעות שיפור המעשים, וזה “יודעי תרועה” שהופכים עצמם בעצם שיפור המעשים שלהם, וה’ מתחקה עליהם באותה דרך ממידת דין לרחמים.
סמך לכל זה אנו מוצאים בירושלמי ראש השנה (פרק ד’ הלכה ח, דף כ”א עמוד א’), “רבי לעזר בי רבי יוסה בשם ר’ יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב”ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה”.
בכל מוספי החגים נאמר “והקרבתם” ואילו במוסף ראש השנה כתוב “ועשיתם”, כלומר, כאילו האדם עצמו נעשה בריה חדשה לאחר עקידתו, ונברא מחדש בראש השנה אחרי שיצא מהדין בשלום.
והמשנה ברורה בסימן תקפ”א (סעיף קטן ו’) הסביר את מנהג האשכנזים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה “ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב, “והקרבתם עולה”, ובראש השנה כתיב, “ועשיתם עולה”, ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם”. כלומר בראש השנה על האדם להרגיש כאילו אינו מקריב קרבן, אלא מקריב את עצמו, וכמובן שהכוונה בעקידת אישיותו הקודמת לאישיות של בריה ומציאות חדשה, אדם חדש, אלא שהאדם החוזר בתשובה מחטאיו ומשנה דרכיו לטובה, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה שבעל התשובה משנה את שמו, בלכות תשובה ( פ”ב ה”ד) וזה לשונו: . מדרכי התשובה וכו’ ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה ובוודאי שאין הכוונה שצריך ממש לשנות את שמו, אלא שעוצמת שינוי המעשים תהיה בעומק כזה שאנשים לא יזהו שמדובר באותו אדם, וכאילו שינה את שמו, ובוודאי את שמו ההולך לפניו משם רע שינה לשם טוב עם מעשיו הטובים.
וזה נחשב כאילו הוקרב על גבי המזבח, מכיוון בדרכו זו הקריב את תאוותו ויצרו הרע בשביל עבודת ה’.
וזה יש לתרץ עוד שאלה גדולה במסכת ראש השנה, המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין הוא דברי המשנה:
“בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר ‘היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’ (תהילים, ל”ג, ט”ו), ובחג נידונין על המים”.
בהמשך מובאת ברייתא, “תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא- מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב”ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב”ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות: מלכיות- כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות- כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר.” ועל זה ממשיכה הגמרא להסביר בדברי רבי אבהו את הבריתא, הגמרא “אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” וכנ”ל,
ונשאלת השאלה, אחרי כל חג בו אנו נידונים אנו מביאים קרבן ממין הנידון בו ביום דינו, ואם כן בראש השנה איך אנו מביאים את הקרבן מאותו מין הנידון, אך לפי הנ”ל מובן מדוע הביאה והוסיף בעל הגמרא את ה”כאילו עקדתם את עצמכם” זה מקביל לקרבנות אחרים שמוקרבים על גבי המזבח, וכאן ה’ מחשיב את הקרבת האדם ביום הדין כקרב על המזבח וכנ”ל.
ומצאתי חידוש נאה על אותה דרך בדיוק שמתרץ קושיה אחרת באותו יסוד בספר עמק יהושע של רבי אייזל חריף זצ”ל הגאון רבי יהושע אייזיק שפירא זצ”ל ( דרוש ג’ ) הוא דן כשבעל תוקע עשה עבירה, איך הוא יכול לתקוע הרי אין קטיגור נעשה סניגור, ומתרץ שמכיוון שיש לו לב נשבר הוא כבריה חדשה.
ביום התחדשות השנה חשוב לנו להזכיר את מי שחידש את האמונה בה’ ובמסירות נפש עם ניסיון העקידה היה מוכן גם להקריב את בנו, היפך טבעו המעוטר במידת החסד, כך שהוא הקריב באותו זמן גם את עצמו, יסודות אלו מושרשים כל כך עמוק בעם היהודי שאין שנה שאיננו פותחים אותה מבלי להזכיר לה’ ולנו מהם השורשים שאנו צריכים להתחקות אחריהם ולשוב אליהם.
