אין קטיגור נעשה סניגור

אין קטיגור נעשה סניגור 

כתב השולחן ערוך סימן תקפ”ו סעיף א. “שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף ובדיעבד כל השופרו’ כשרים וכו’ ושל פרה פסול בכל גוונא וכו’ עד כאן לשונו. 

בתמונה: קרן פרה הפסולה לתקיעת שופר. 

קרני השוורים והפרות פסולות מדאורייתא לכל הדעות יש בזה שלשה טעמים שנתבארו במסכת ראש השנה (כו.):

א. טעמא דרבנן דמתניתין – משום שנקראו בתנ”ך רק ‘קרן’ “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” ולא מצאנו שנזכרו בשם שופר.

ב. טעמו של עולא – משום שאין קטיגור נעשה סניגור והרי קרניים אלו מזכירות את מעשה העגל.

ג. טעמו של אביי – שמתוך צורתו הטבעית הייחודית של קרני השור שעשוייות ‘גילדי גילדי ‘ הרי הקרן נראית כשניים ושלשה שופרות והתורה אמרה לתקוע בשופר ‘אחד’.

הפעם נרצה לברר את טעמו של עולא שאין קטיגור נעשה סניגור. 

בגמרא במסכת ראש השנה נאמר: אמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו’ ( ר”ה כו: )
מקור דברי השולחן ערוך למעלה הם מבוארים  במשנה באותה סוגיה שקרן של פרה פסול לשופר משום שהוא קרן.
בגמרא על המשנה הזו עולא נוקט שטעם הלכה זו לפי שחטאו בעגל ואין קטיגור נעשה סניגור.

וזה לשון הגמ’ “עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ולא והא איכא דם פר, הואיל ואשתני אשתני. והא איכא ארון וכפורת וכרוב, חוטא בל יקריב קאמרינן. והא איכא כף ומחתה, חוטא בל יתנאה קא אמרינן. והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן”.

הרי לנו ממסקנת הסוגיה דאין בזה פסול אלא בשלשה תנאים, דבר שיש בו כפרה, ויש בו נוי והוא נעשה בפנים, וכלשון חז”ל “חוטא בל יקריב, חוטא בל יתנאה”.
וכבר כתבו התוס’ שם “וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו“, ובמאירי שם “ושופר הוא דבר של נוי שמתנאה בו בנעימות הקול”.

מקור נוסף נמצא לדין אין קטיגור נעשה סניגור והוא בפסוק בפרשת פרה אדומה ( במדבר יט-ב’ ג’)   “זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו”.
“אל אלעזר הכהן לפי שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו שאין קטיגור נעשה סניגור” (רש”י שם).

“אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור”

האם הידור מצוות תקיעת שופר היא בקול השופר או במראהו או גודלה החיצוני של קרן השופר?

במאמר תקיעת שופר בקרן איל בעמוד המאמרים הבאנו את דברי הב”ח ( סימן תקפ”ו ) כתב דמצווה להוסיף עד שליש מכספו כדי להשיג שופר של איל, כמובא בתלמוד (בבא קמא דף ט עמוד ב) שבהידור במצוות אדם מחויב לפזר עד שליש מהונו, המשמעות של זה שסוג הקרן שהיא תהיה משל איל היא חלק בלתי נפרד ממצוות תקיעת השופר עד כדי פיזור ממונו.

במסכת בבא קמא בסוגיה הנזכרת יש עוד איזכור שראוי למחשבה: רש”י מציין שמקור הפסק להוציא עד שליש מהונו על הידור מצווה הוא במסכת שבת דף קלג עמוד ב.
 וכך הוא כותב: בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.
כשמעיינים בגמרא שם זהו הציטוט המלא : “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין” (שבת קלג, ב).
 זאת אומרת שיש אזכור נקודתי על שופר נאה כחלק מהידור מצווה, שעליו כנזכר יש חיוב להוציא שליש מהונו, האם השופר הנאה הוא סוגו של השופר שיהיה משל איל? אחרת איזה סוג של נוי יכול להיכלל בהגדרת נוי השופר שהרי כל מצוות תקיעת השופר היא ”לשמוע קול שופר” ואם כן לא יתכן שמדובר על יופיו החיצוני אלא על ההידור בסוגו שיהיה משל איל ולא משל השאר למרות שהם כשרים לתקיעה מצווה בשל איל, כך היה נראה בפשטות. 

בעבר גם היה נהוג לבצע גילופין כצורת ירושלים בסופו של השופר לצד פיו הרחב וכן חריטות ליפותו, וכן טבעת בפיו, מכיון שלא ניתן ליפותו בציפויי כסף או זהב כיוון שיש לשמוע את קולו של השופר בטהרתו ולא את קול הזהב או ציפוי הכסף, או ציורים אחרים,כבר כתב על כך השולחן ערוך “המציירים בשופר… לא יפה הם עושים” (שו”ע או”ח תקפו,יז)
 ובעל כף החיים הוסיף, אין לעשות גם חריטת צורות לנוי שעושים על השופר, או חריטת שם בית הכנסת, התורם וכדו’.

ואכן ראיתי לאיזה משיב שכתב לשואל שנוי השופר “שופר נאה” מתקיים באמצעות ייפוי השופר באופן חיצוני לא על השופר עצמו אלא בצורת השופר בעצמו, וזה לשונו המשיב:  איך עושים שופר נאה? חותכים את פיו הרחב של השופר בצורות שונות של מדרגות; מלטשים אותו היטב עד שיבריק; משאירים בליטה ליד פיו של השופר וכדו’ (צוות בית ההוראה) ע”כ. 
כך נראה גם שנקט הרב משה יעקב קנר (מח”ס שפתי מלך על רמב”ם) במאמר שצוטט באוצר החכמה. 

אך אין נראה כן, כי על שאלה זו עמד כבר בנו של ר’ חיים מבריסק ר’ יצחק זאב סלובייציק זצ”ל 
וענה ברוב חריפותו שאכן נוי והידור המצוות ב “שופר נאה” אינם ענין של יופיו החיצוני שהרי שופר גזול כשר כמבואר ברמב”ם הלכות שופר (פ”א ה”ג) פסק: “שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.והראב”ד השיג: “ואין בקול דין גזל. א”א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ”מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ”ג ה”א)”.
וכן נפסק בשולחן ערוך (או”ח סי’ תקפו ס”ב): “הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו”וזה מפני שבקול מראה וריח אין מעילה וכן אין גזלה כי אין בהם ממש ועיקר מצוות תקיעת שופר איננה השופר אלא שמיעת קולו כמו שאנו מברכים ” לשמוע קול שופר ” ולא לתקוע בשופר, מוכרחים אנו לומר שיופי התקיעות שלימותן הברורה לפי כל כללי ההלכה, במציאות היא היא מהות הידור המצווה בתקיעת השופר, כך שתקיעות ברורות ויפות אינן ענין של נראות או כבוד לתוקע ואינם ענין חיצוני כלל אלא ענין מהותי ופנימי שעליו מחויבים אנו להוציא יותר משליש ההון שלנו כפסק ההלכה בכל הידור מצווה, כי הידור המצווה היא בקלות התקיעות ויופיין. 

 ויש להביא ראיה לדברינו, אותה ציין לי הרה”צ יוסף בידרמן שליט”א {אחיינו של הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן שליט”א} מדברי התוספות הנזכרים למעלה.
תוספות במסכת ראש השנה דף כ”ו ד”ה חוטא בל יתנאה שכתב שהסיבה שאין קטיגור נעשה נעשה סניגור הוא במלבושי כהן גדול וכן בשופר ודין אין קטיגור נעשה סניגור הלא נאמר רק בדברים העשויים לנוי, ופירש תוספות שהנוי הוא “בקול תקיעתו”.
ועוד יותר מפורש בדברי המאירי הנזכרים למעלה. “ושופר הוא דבר של נוי שמתנאה בו בנעימות הקול”. 
 הרי לנו שהנוי ההדר של השופר הוא קולו ולא ביופי הקרן, וכמובן שיש בזה השלכה הלכתית להלכה ולמעשה למי שמתלבט האם לרכוש שופר גדול ויפה או קטן בעל צליל ברור ויפה שלפי האמור ירכוש  את הקטן בעל הקול היפה.

כשפגשתי בנכדי הרב מבריסק זצ”ל הרב זאב פיינשטיין שליט”א ואחיו החשובים אימתו לי שבבית הרב מבריסק אכן נאמרו דברים דומים ומסורים בתוך משפחת בריסק על “קולמוס נאה” שבוודאי מדובר על הכתב היפה של הסופר ומסתבר שאף בשופר כן ואף שיש מעט לחלק בינהם, הסבירות היא כנ”ל כמו שהוכחנו מתוספות.

אך יש להקשות על כך מהפסוק בנביא ( ישעיהו כז ) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להר בהר הקדש בירושלם , לכאורה יש משמעות לגודלו של השופר, ר’ אליעזר בתלמוד אף הקביל פסוק זה ישירות למצוות תקיעת השופר בראש השנה , “בתשרי עתידין ליגאל! אתיא שופר שופר: כתיב הכא תקעו בחדש שופר , וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול”.

בעל המצודות על הנביא פירש את פשוטו של מקרא באופן שמעקר לגמרי את הפירוש של שופר גדול כקרן שופר גדולה, וכתב: “יתקע בשופר גדול” – הוא ענין משל לומר כולם יתקבצו ויבואו כאלו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא. גם המלבים פירש באופן דומה, “יתקע בשופר גדול”, ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים: הרי ברור שככל שתיבת התהודה של השופר גדולה כך תהודתו וקולו רם יותר, כמבואר אצלנו בהדרכה המעשית ששופר, הלא הוא מלשון שפופרת משמש כאמצעי מגביר לקול השופר, אז ברור שככל שהשופר גדול יותר כך קולו נשמע למרחקים גדולים יותר, הפסוק שרוצה לומר שכל האובדים הרחוקים ביותר והנדחים ביותר יגיעו לעתיד לבוא להשתחוות בזמן הגאולה העתידית בהר הקודש בירושלים, אז הוא מציין שהשופר יהיה גדול וקולו נשמע למרחקים ויאסוף את כולם, זה כשצריך קול גדול, וחזק.

אך במצוות תקיעת שופר לא מצינו קול חזק או גדול אך תקיעות ברורות לפי כללי ההלכה, להיפך יש המקפידין על קול מאוזן ודק, כמו שכתוב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, וכן בפיוט בתפילה, ובשופר יתקע וקול דממה ישמע, מה שחשוב שהקול יעמוד בכללי ההלכה אורך התקיעות ואיכות הקול,  וישיג את מטרתו לעורר את הקהל לתשובה כמצוין בדברי הרמב”ם על הרמז שיש בשופר, ולפיכך אין ענין לשופר גדול, ובוודאי ששופר גדול אינו ענין להידור המצווה, שהיא ענין של שמיעת קול שופר ולא קול גדול.

שופר שציפוהו זהב

הנה במשנה שם (כ”ו ע”ב) מבואר דשופר של ר”ה פיו מצופה זהב. ולכאורה קשה שהרי אין קטיגור נעשה סנגור ומה בין שופר לבגדי כה”ג ביוה”כ, והלא כיון דלזכרון אתי הו”ל כעבודת פנים, ואסור לעשות בו פעולה כהונה ושרת ללמעלה?

בספר יום תרועה שם כתב דמדובר במשנה בציפוי חיצוני שאינו משפיע על קול השופר וכיון שאין המצוה אלא בקול אין בציפוי זה דין אקנ”ס. וכ”כ בשפת אמת (כ”ז ע”א). (ועצם הנחה דאין מצות השופר אלא בקול מבואר בדברי הרמב”ם בכ”מ כידוע).

המנחת אשר מקשה על המהרי”ל בהלכות שופר (אות ד’) “דרש מהר”י סג”ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו, וכן בא”ח. ואמר מהר”י סג”ל ע”ה הא דאמרי’ ציפהו זהב אסור לתקוע בו, היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ”ג ביום הכפורים”. ולכאורה דבריו נסתרים ממשנה מפורשת כמבואר.

ומתרץ בכוונתו דהנה בגמ’ שם (כ”ז ע”א) איתא “ופיו מצופה זהב. והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול, שלא במקום הנחת פיו כשר. אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פיו תנן”. הרי דבמקום הנחת פיו אכן פסול.

ונחלקו הראשונים בטעם הפסול כאשר מקום הפה מצופה זהב. רש”י כתב “שהתקיעה היא בזהב ולא בשופר” ולא פירש כונתו. המאירי כתב “שאין זה קול השופר אלא קול הזהב הואיל והקול עובר דרך עליו”. ופירוש אחר מצינו בריטב”א (כ”ז ע”ב) “דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע”. הרי דטעם הדבר משום חציצה ולא משום חסרון בקול השופר, ולשיטת המאירי אין כאן קול שופר. ויש לעיין בכונת רש”י, דיש לפרש כונתו בשתי הדרכים. ויש בלשונו לסבול את שני הפירושים.

ונראה לכאורה דהמאירי והריטב”א נחלקו לא רק בטעם הפסול אלא בעצם המציאות של ציפהו זהב במקום הנחת פיו, דלדעת המאירי לכאורה אין פסול אא”כ הצד הפנימי של פי השופר מצופה זהב דהצד החיצוני אינו משפיע כלל על הקול, ולהדיא כתב המאירי “הואיל והקול עובר דרך / בכך עליו”. ולפירוש הריטב”א היפך הדברים, דרק בצד החיצוני יש חציצה ולא בצד הפנימי, ודו”ק.

ולשיטת מהרי”ל אין הטעם קשור כלל למהות הקול, אלא משום שמקום הפה זהב הוא ופסול משום דאקנ”ס, דאף שאין הקול משתנה ע”י הזהב והרי ודאי ופשוט דהמצוה אינה אלא בקול השופר, מ”מ כיון דמעשה התקיעה נעשה ע”י הזהב שייך ביה פסול זה דאקנ”ס. אבל אם השופר מצופה זהב שלא במקום הנחת הפה אין כאן אלא נוי בעלמא בחפצא דשופר ובכה”ג לא שייך פסול דאקנ”ס, ודו”ק בזה.

ואכן מביא המנחת אשר שבשו”ת ראשית בכורים סימן י’ (עמוד ס”ד) דן בדברי מהרי”ל פירש דמיירי בנשתנה קול השופר ומ”מ אינו פסול אלא משום אקנ”ס ואין בזה פסול אלא בזהב. ומסיים שדבריו דחוקים.

פנינה מה”שפת אמת”

 נסיים בדבריו של השפת אמת שהם אבן פינה מאירה בנושא תקיעת השופר.

 האדמו”ר מגור בעל ה”אמרי אמת” ביקר 5 פעמים בארץ ישראל עוד לפני שעלה הכורת על אירופה, והוא עצמו בסופו של דבר ניצל ועלה לארץ עם חלק ממשפחתו, בפעם האחרונה בשנת בקיץ ה’תרצ”ה 1935 התערערה בריאותו, ובעצת רופאיו החליט לעבור למשך החורף לארץ ישראל החמה. באלול תרצ”ה (1935) הגיע לארץ ישראל בפעם החמישית, כשאליו הצטרפו בניו ר’ מאיר (בכורו שנרצח בשואה הי”ד)  ור’ ישראל הלא הוא הבית ישראל האדמו”ר מגור ממשיך דרכו. 
בנו של ה”אמרי אמת” פגש ברבה של ארץ ישראל באותם ימים הראי”ה קוק זצ”ל ואמר לו חידוש מדהים מדברי סבו ה”שפת אמת”.

ראש השנה הוא כידוע החג הראשון בשנה כבר נחמיה אמר לעם ישראל עליו: “וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם” אם כן מדוע אינו נחשב לרגל משלושת הרגלים, שתהיה בו מצוות עליה לרגל כפסח, שבועות, וסוכות? 
וכאן אמר לו בשם סבו חידוש מדהים על בסיס הגמרא המובאת למעלה, “כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי” בכל רגל אנו נדרשים לעלות לירושלים בכדי להיראות, אך בראש השנה כל יהודי שתוקע בשופר איפה שהוא לא נמצא הוא כלפנים, זה לא רק מעקף למצוות שלושת הרגלים אלא ראש השנה אף עולה על הרגלים מבחינה זו, שבימינו אין אפשרות לקיים מצוות עליה לרגל כהלכתה, כמו שאומרים בתפילת הרגלים: “וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ” אך בראש השנה היהודי הוא כלפני ולפנים גם בחו”ל ובכל מקום שהוא. 
אפשר להוסיף עוד שבכל הרגלים אנו נדרשים לעלות לרגל ולהתעלות למדרגות נוספות, ובראש השנה שהמלך בשדה במשך כל ימי אלול ועשי”ת, כיוון דלזכרון קאתי כלפנים דמי, ובכל דרגה שהיא עם תקיעות השופר נחשב גם גשמית וגם רוחנית כלפנים. 

וזה לשון השפת אמת בשיחות שנת תרנ”א:
בפסוק תקעו כו’ בכסה ליום חגינו. כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראי’ במקדש. ובר”ה הוא ראי’ מרחוק. שע”י השופר אמרו חז”ל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ולכן רמזו שבר”ה הוא בחי’ מרחוק ה’ נראה לי. ולכן ראי’ זו הוא בבחי’ עקידת יצחק. כמ”ש היום בהר ה’ יראה. רמז לזכות לראי’ מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו ביהמ”ק ובכל רגל נחסר לנו מצות הראי’ ועתה בחג של ר”ה יש לנו גם עתה בחי’ כלפנים דמי: עכ”ל. 

ניתן אף להוסיף לכך שירושלם בגימטריה שופר 586 כמו שכתבנו במאמר גימטריאות פרפראות לחכמה, כך שזה מבסס את הנושא שלא נחסרת מצוות ראיה כי קיימת בחינת כלפנים דמי.