אלול, חודש ההכנה ליום ראש השנה, והימים הנוראים, החודש השישי בשנה, בספירת התורה המתחילה בחודש ניסן, החודש שהוא ראש החודשים, הוא המכין לחודש השביעי, יש שדרשו " וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" כשם בימים השישי מכין לשביעי, כך בחודשים החודש השישי מכין לשביעי, בו נאמר " וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".
הבאנו במאמר גימטריאות פרפראות לחכמה עשרות צירופי גימטריות על חודש אלו"ל, שהמפורסם שבהם הוא א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ( שיר השירים ו' ג' ) מדברי הב"ח סימן תקפ"א שכתב: חודש אלול הוא חודש התשובה שבו על האדם לפשפש במעשיו, "אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, ומקור קדום מצאנו באבודרהם ( סדר תפילות ראש השנה ) שסופי תיבות "אני לדודי ודודי לי" סופי תיבות 4 יודי"ן ( האות יו"ד ) מספר 40 יום, בארבעים ימים האלה התשובה מקובלת, להיות קרוב אל דודו בתשובה עכ"ל.
בראשונים עוד רמז עם הרבה משמעות "ומל ה' א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" (דברים ל ו' בעל הטורים על התורה שם ) רמזים רבים ניתנו בכדי לעורר אותנו לתשובה, המצוות המעשיות מעטות אמנם בחודש אלול, אך העבודה שבלב למול את ערלת הלב רבה, עם חיבור והיותו חודש ההכנה לימים הנוראים קיבל חודש אלול מקום ייחודי משלו.
– אלול – המלך בשדה!
בעולם החסידות בעל התניא האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. (רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד. לקוטי תורה פר’ ראה ע’ לב) .
זאת אומרת שיש בימים אלו ימי רצון והארת פנים לשוב בתשובה, בבחינת השיבנו ה' אליך ונשובה, כשהמלך בשדה, ומקבל את פני כולם, להבדיל מיום הדין שהמלך בהיכלו בכיסאו, חוזרת ההיררכיה הטבעית בין מלך לנתיניו בהתאם לדרגתם.
המשגיח בישיבת "קול תורה" הרב גדליה אייזמן זצ"ל ( כותב השורות זכה להיות משומעי לקחו) היה מעורר את תלמידיו "עלינו לשנן לעצמנו ולהיות מודעים לכוח העצום של קרבת ה' הקיימת באלול, סגולת ימי אלול היא שבהכנה מועטת מצד האדם כפי כוחו, מקבל הוא עזר שמים עצום, וכמו שכותב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, על הפסוק "ומל ה' אלוקיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך".
מילת הלב הזו היא אותו תיאור רוחני שמתאר בעל התניא שהמלך בשדה, כמובן שאפשר לבקש ממנו כל דבר גשמי או רוחני, אך עם האור הרוחני השופע בחודש אלול, אנו זוכים גם לבקש וגם לקבל מהמלך את אותה הארה המאירה בימים אלה.
היו מגדולי ישראל שתיאר את הימים האלה כימים יקרים מאוד, שכל יום בהם הוא כחודש בשנה, וזה מחבר אותנו להקבלה בין ההכנה בימים להכנה בחודשים וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" כשם בימים השישי מכין לשביעי, כך בחודשים החודש השישי מכין לשביעי, בו נאמר " וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", כשמבינים את יקרת הימים האלה, ולא מנצלים אותם, כשהמלך בשדה, אפשר להבין את חשיבותם.
כדי להבין כמה יקרים הימים בחודש זה, ניתן רק לצטט את לשון ה קצות החושן ב אבני מילואים לאחר ששאלו אותו הלכה בסוגייה סבוכה בנושא עגונה, והוא כותב: אמנם בהגיע ימי רצון ותפילה ותחנונים, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, לא יכולתי לעיין בהם, והנה נתתי ליבי לעיין בדברי קדשו, ואם גם לעת כזאת אין הפנאי מסכים, כי ימי מצווה ועשייה המה, אולם להיות הלכה למעשה הוכרחתי ליקח לעצמי זמן מה" עכ"ל.
מרן הבן איש חי זצ"ל במכתב שצוטט ממנו כותב: "צריך אתה לדעת שאני כותב לך מכתב זה בימי התשובה, שבהם כל דקה חשובה בעיני כחודש ימים" עד כאן לשונו.
המאירי ( חיבור התשובה מאמר ב' פ"א ) כתב על מהות החודש את הדברים הנפלאים דלהלן:
"ובדרש אמרו זכרונם לברכה על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל לפני ראש השנה בהפצר תפילות, ובהערת תשובות, ( להתעורר בתשובה-) כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפילה בבית הכנסת, בכל שני וחמישי של אלול, כדרך שעושין הכל בעשי"ת בתחנונים ובדברי כיבושים וכו' והוא ממשיך שם, וכבר ביארנו מצד הדרש, שראוי לאדם להקדים להרבות תפילה ותחנונים, ולעורר הלבבות לתשובה קודם ראש השנה, על צד אמרם ( מגילה כט: ) "דורשים הלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, וכן כולם ( כל חג וחג-) ראוי להקדים ולדרוש קודם היום זמן אחד קודם ליום, כדי להתעורר על עניני היום.
ועל זה הצד נתפשט המנהג בהרבה מקומות להקדים ולהרבות בתפילה מראש חודש אלול, ולהעיר השחר בסליחות, כדי שיהיו מחשבותיהם זכות ונקיות בהגיע היום, יצא חודש אלול בטהרה, ונכנס תשרי בקדושה, יום שלושים לאלול, ובו קובעים תשרי, ואותו היום הוא יום טוב של ראש השנה" עכ"ל.
על בסיס דברים אלו נקבעו בשולחן ערוך וברמ"א המנהג של עם ישראל לומר סליחות: מרן פסק בשולחן ערוך ( סימן תקפ"א ס"א ) נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים, מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים.
הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע ( בשופר ) אחר התפילה שחרית. ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית. ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי, אז מתחילין מיום ראשון שבוע שלפניו (מנהגים). ואבֵל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבית הכנסת לשמוע הסליחות, מלבד בערב ראש השנה שמרבים סליחות, יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (פסקי מהרי"א סי' קל"ג).
לתקיעת שופר בחודש אלול יש מקור קדמון בתקופת התנאים (בפרקי דר"א פרק מו) "רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ובשבעה עשר בתמוז שיבר את הלוחות, והרג את לייטי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכיתתו כעפר הארץ, והרג את כל אשר נשק לעגל, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עלה אלי ההרה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". ע"כ.
הרד"ל במקום נוקט שלטור שהביא את המדרש הגירסא שהייתה היא "מראש חודש אלול" ולא "בראש חודש אלול" הטור העתיק שמנהג לתקוע בשופר בחודש אלול בכל שנה ובכל החודש, ומקורו הוא המדרש הנ"ל, וכמו שפסק הרמ"א, הספרדים נוהגים גם בסליחות יחד עם מנהג הסליחות נוהגים לתקוע בשופר, והאשכנזים שמתחילים את הסליחות בסופו של חודש אלול נוהגים לאחר תפילת שחרית לשמוע את קול השופר בכדי להתעורר לתשובה.
ערב ראש חודש אלול הוא יום המסוגל לכפרה וסליחה ולכן המטה אפרים ( תקפ"א ס"ג ) כתב, שגם אלה שלא נהגו להתענות ולעשות סדר יום כיפור קטן בשאר ראשי חודשים בערב ראש חודש אלול נהגו רבים להתענות, כדי שיכינו ליבם לתשובה"
– אלול – אחזו פלצות!
"לפנים בישראל כל נפש תאחזנה פלצות בשומעה קול הקורא קדוש אלול" ( אור ישראל אגרת יד ) רבי ישראל סלנטר מחולל תנועת המוסר, מלין על קהות החושים הרגשית בדור שלפניו ביחס לדורו שכששמעו את הכרזת ראש חודש של החזן "אלול" ואנשים נרעדו מעם הכרזת החודש, מוטיב החרדה בגישת עולם המוסר היא חרדת הדין, ההולך וקרב ואלול מסמן את אות הפתיחה לתקופת טרום יום הדין, והשופר מגיע בכדי לעורר אותנו לתשובה ומעשים טובים.
ועוד כותב רבי ישראל סלנטר וז"ל: כתבו הפוסקים אשר בימים נוראים הללו עת ההכנה לבוא אל המשפט בר"ה, וביותר ההכנה על יוה"כ, אשר אין די באר העסק הגדול לפני האדם להכין את עצמו לפני בואו, כי אי אפשר לתאר את גודל ההבדל להנצל מפורענות גדולות רחמנא ליצלן בעולם האמיתי כאשר יגדיל אצלו בחינת יום הכיפורים מעט גבוה יותר במדרגת התשובה, ועל קבעו הפוסקים שיקבע כל אחד עת ללמוד בספרי היראים עכ"ל.
כל יום בחודש אלול משנה את המהות והצורה של היהודי בקומתו ודרגתו ביום הדין, ר' ישראל סלנטר מגדיר את אלול לחלק אינטגרלי מהימים הנוראים, (וקורא לחודש אלול גם בשם "ימים נוראים" ) בכך שכל פעולה בחודש אלול מקבלת משנה תוקף ביום הכיפורים, כל הארבעים יום האלה מקשה אחת הם.
הדרך לפחד עוברת בהבנה שהשי"ת חפץ בטובתנו, ואוהב אותנו, ורק רוצה להטיב לנו, ויש לנו מתנה שחבל לפספס אותה, חודש אלול, דודי הוא לשון אהבה, כל שיר השירים ממנו לקוח פסוק זה הוא שיר השירים אשר לשלמה, בין כנסת ישראל והקב"ה, ולא בכדי דרשו על הפסוק הזה את ראשי התיבות של אלו"ל, הרי תשובה מאהבה זדונות הופכים זכויות, כך שעם הפחד המתבקש, יש לכוון לתשובה מתוך אהבה ושמחה שהמלך בשדה, ומאיר לנו את הפנים לשוב אליו בתשובה שלימה.
את היסוד הזה אנו למדים מתלמידו הגדול של ר' ישראל סלנטר זצ"ל ר' איצלה בלאז'ר זצ"ל שכשעמד לדרוש לפני הקהל בר"ח אלול ופתח את ארון הקודש ואמר לעיני הקהל ותוך כדי בכיה "מודה אני לפניך ה' אלוקי השבח וההודיה שנתת לנו את חודש אלול הזה, רבונו של עולם, אנו מקבלים את חודש אלול באהבה ושמחה"
תלמידו הגדול של מחולל תנועת המוסר, ומעתיק השמועה ממנו, קיבל את אלול בשמחה ובאהבה, מכיוון שאין כל סתירה בין המלך בשדה של בעל התניא, וזו הארת הפנים והזדמנות הפז בחודש אלול לבין חרדת הדין המלווה אותו.
תמונת הרב בניהו שמואלי תוקע בשופר באדיבות הצלם נפתלי לרר
