אריה שאג מי לא יירא

הפסוק אריה שאג מי לא יירא הוא מהנביא עמוס פרק ג’ פסוק ח’ ואך בפסוק ו’ ישנו פסוק נוסף שאכן רומז על תקיעת השופר הלא הוא הפסוק הנודע “אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהֹוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה” שאכן מסמנת את חרדת הלב עקב תקיעת השופר, שבאה לא רק להמליך אלא גם להרעיד את הלבבות להתעוררות מעבר לשגרה המרדימה והשוחקת למסלול רוחני ער אחר.

ניתן להסביר את החיבור הרעיוני באמצעות הקדמת “בעל הסולם” המבוארים בדברי הרב אגמון ( מודעות ) בחודש אב אנו נכנסים למרחב חדש בזמן והוא חודש אב, וב”ה נגלה מהו תכונתו בעולם ומה תכונתו בנפש, החודש נעסוק בחוש השמיעה בנפש.
ננסה לראות מה יהיו טבעם של הדברים.

השמיעה שלנו היא יכולת של חיבור בין דברים. השמיעה מקושרת לספירת בינה. בינה היא אחת משלוש הספירות שנקראות ראש. זהו המקום בו אין מסכים וגבולות, המקום שבו מתגלה האחדות, היכן שכל הסתירות מתישבות ומתחברות. לרוב השמיעה שלנו תלויה ברצון לשמוע. אנחנו עלולים להיות כמו ילד, שכאשר הוא אינו רוצה לשמוע, נאטמות אוזניו והוא באמת לא שומע. חייבים לשדרג את הרצון ולהפעיל את השמיעה הפנימית והחיצונית, כדי שנשמע לא רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אלא גם את מה שאנחנו צריכים לשמוע ולא תמיד מתחשק לנו. 

מזל החודש

המזל של החודש הוא אריה. לאריה יש נטיה טבעית לשלוט, כידוע, הוא ‘מלך החיות’. אחת הסכנות של מלך זה שהוא עלול לא לשמוע את הנתינים שלו. בחודש הזה, כל אחד מאתנו נהיה קצת יותר אריה. צריך להיזהר! לא ליפול למצב של, ‘רק אני מדבר ואתם חייבים רק להקשיב’, אלא לעלות ולהשתמש בחוש השמיעה כדי להקשיב לשני, לשמוע את הקול של השני, ולשמוע את הקול הפנימי שלי, שהרבה פעמים נעלם בתוך בליל הדיבורים והשאגות החיצונים. 

גדלות וקטנות

יש דבר אחד קבוע במציאות, שאינו משתנה, והוא, חוסר הקביעות – השינוי. ביום אחד אנו יכולים להחליף כמה מצבי רוח, לחיות בעליות וירידות, מה שנקרא בלשון הקבלה –  גדלות וקטנות.

כשאדם נמצא בגדלות מוחין כל המציאות נראית טובה בעיניו, יש טעם לכל דבר. קל יותר להיות נחמד ומתחשב כשאנו במצב של גדלות. לעומת זאת ישנם רגעים שאדם נמצא בקטנות מוחין, כמו בשעת כעס.

בסדר האותיות של צרוף שם הוי-ה של כל חודש עברי, כנ”ל, מתגלה האם זהו זמן של רחמים – גדלות טבעית וראיית הטוב, כמו בחודש ניסן, או זמן של קטנות מוחין, דינים וחושך, כמו בחודש תמוז וחודש אב עד אמצעו. כשבאמצעו המצב מתהפך לחלוטין ומ-ט”ו באב אלה ימים של חסד וגדלות. 

צרוף שם הוי-ה של החודש

צירוף האותיות של חודש אב הוא ה-ו-י-ה. ראשי תיבות של “הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם” (דברים כ”ז ט’). כמו שכתבנו, חציו הראשון של החודש (עד ט”ו באב) מהותו דין, הווה אומר כי בטבע של השמיעה קיים הרצון להשאר קטן, לא לשמוע מה שאני לא רוצה לשמוע. אם לא נעשה עבודה החודש, תכונת השמיעה תעבוד בדרך של דינים והיא תעורר אצלנו תחושה של פגם, אי נוחות, ירידה. החצי השני של החודש, מהותו חסד ויאפשר לנו, אם רק נרצה, להעלות את חוש השמיעה לדרגה של הקשבה אמיתית, ויכולת ליצור אחדות. ט”ו באב זאת ממש התחלה חדשה.

 נקודת ההווה

עפ”י הפסוק של החודש, “הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם”, נראה שהעבודה של החודש קשורה גם בזמן ‘היום’, בזמן הווה. איך ומה אני שומע היום!

אומר רש”י פרוש ל“הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם”, שבכל יום יהיו בעינייך כאילו היום אתה שומע את הדברים, כאילו היום נכרתה הברית בינכם. “בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ” (תהילים ב’ ז’). הבורא אומר, אני היום ילדתי אותך, היום, בכל יום מחדש.

כתוב שכל יום יוצאת בת קול מחורב וקוראת לנו לשוב אל מעמד הר סיני, אל המצב של “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ’ י”ד) שהיה במעמד הר סיני. בנקודה של החיבור האלוקי, השמיעה והראיה נעשים דבר אחד מחובר (ספירת בינה וספירת חכמה בזיווג תמידי).

אומר הבעש”ט שכל פעם שאדם מתעורר התעוררות רוחנית, כל פעם שיש באדם רצון לעשות מעשה טוב, רצון להשתנות, רצון להיות טוב יותר, רצון לתת. באותו הרגע הוא שמע את אותה בת קול שיצאה מחורב.

שמיעה מולידה מציאות

המציאות בה אנו חיים היא פרי שמיעתו של המאזין. כמו שמסופר בפרשת המרגלים שנשלחו לראות את א”י, ארץ זבת חלב ודבש. הם חטאו וראו “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (במדבר י”ג ל”ב). חטאו עוד ודיברו לשון הרע על א”י ובני ישראל שמעו והאמינו להם. זאת אומרת, תפיסת המציאות היא על פי מידת השמיעה – איך ומה אנחנו שומעים.

תיקון השמיעה

אנו מלמדים כל תינוק את המשפט “שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד” ואומרים אותו פעמיים ביום, גם בכדי לתקן בתוכנו את פגם השמיעה, לעורר ולשמוע בתוכנו את אותו קול פנימי שמבקש להיות ישראל, שמבקש לשמוע טוב, שמבקש לראות בתוך ריבוי המקרים, ריבוי המעשים בעולם, רק את האחד! מבקש לשמוע מכל אבן, מכל מקרה, מכל אדם את קריאתו של אחד! עד כאן דבריו. 

בהקשר הדברים שלנו ניתן לומר שהחיבור של חודש אב לחודשי האריה הוא תיקון השמיעה באמצעות המצווה היחידה שהיא באמצעות “שמיעה” טהורה הלא היא מצוות תקיעת שופר, שההכנות לחודש אלול מתחילות מיד בחודש אב הרומז שאלול בא, האדם חייב להתכנס לפנימיותו ולהתחיל את תהליך ההקשבה, השמיעה, הפנימית לקול האריה שיעוררו לתשובה. 

התעוררות זו היא עצם פעולת הערות הרוחנית אלא מול שגרת החיים המרדימה ושוחקת כל רגש רוחני בגין ההרגל המכה בנו בכל שנה מחדש, וראשית השנה החדשה היא זמן ההתחדשות אותו אנו מקדישים להתחדשות והתעוררות רוחנית שמשפיעה אוטמטית על הגשמיות. 

 וכמו שכתב הרמב”ם על הסיבת לתקיעת השופר הלכות תשובה ( פ”ג ה”ד) “אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה” 
על ההתעוררות הזו יש לצטט את לשון הזהב של “החזון איש” זצ”ל שכל מילה שלו היא יהלום מאיר, ואבן פינה לדרך בחיים. 
אמונה וביטחון פרק ד אות א: תורת המידות העמידו חכמי היראה לפרק מיוחד בשלמות העבודה, ואף שקדו עליהם לפרקם למידות מספר, כמו כעס, גאוה, תאווה, אהבת הכבוד, אהבת הניצוח, נקמה, צרות עין, וכיוצא בהן, 
ומרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלמות היא בעלת אברים נפרדים, ואמנם זה אמת מצד חלי הנפש ומצד מערכת הקרב נגד משחתותם, אבל בשורשם אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה, המידה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במידות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין, וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המידות הרעות שמנו חכמים מאומה. 

והמידה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאווני ומנקודה זו הוא לוחם כנגד כל המידות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים, ואינו רואה שובע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל המידות הרעות יחד וכו’ עד כאן ציטוט לשונו. 
באלול וראש השנה שאגת האריה אמורה לעורר בנו את את הרגש המוסרי הזה, וכל השאר בוא יבוא העיקר שלא נזניח את החיים הטבעיים לשגרה הטבעית כי זה אך מתכון לשחיתות מוסרית. 
המילה “שנה” היא מלשון לחזור ולהישנות שוב ושוב (כמו שינון), מפני שהשנה חוזרת מידי שנה בשנה במחזוריות. זה מתכון להירדמות טבעית. 
 בשפת”ח (מועדים ב) הגר”ח פרידלנדר זצ”ל מציין כי שנה היא מלשון “שינה“, שעניינה מביע מחזוריות סדירה ללא כל שינויים.
אך מאידך, מובא בספרים בשם הרמ”ך כי “שנה” היא מלשון שינוי דווקא ולא מלשון חזרה, ודווקא המילה הזו מביעה את היכולת לצאת מאותה מחזוריות מעגלית וליצוק משמעות חדשה לשנה החדשה, תוך עקירה ושינוי ההרגלים הישנים ויצירה חדשה של מעשים טובים, וזו מטרת תקיעת השופר שאמורה לעורר אותנו ממצב שגרה למצב עוררות רוחנית. 
ונסיים במשל שהיה רבי ישראל סלנטר זצ”ל מרבה לעורר באמצעותו את עם הקודש לתשובה בחודש אלול בזמנם היה חוק שכל אחד חייב לפנות את השביל משלג ומי שלא פינה את השביל היה מקבל דו”ח, ברגע שהיה מגיע פקח לתת להם קנס היו היהודים מסמנים באמצעות שריקה וכולם היו נעמדים עם עט חפירה ומפנים את השלג עד שהיה הולך הפקח שהיה רואה שהם אכן באמצע עבודת הפינוי.
וכך היה אומר לעם ישראל ר’ ישראל מסלנט זצ”ל הנמשל הוא כי באלול אנו חייבים לאחוז בדרכי התשובה ולעשות את השינוי הזה וכמובן לא מדובר על פעולה חיצונית כמו במשל רק עצם ההתעוררות משגרת החיים היא תביא אותנו לשינוי המיוחל ומצופה מאיתנו בהמשך הדרך, אך ללא כל פעולה ההזנחה וללא עמידה בדרך הטובה המתכון הוא אובדני והרסני לגמרי. 

העולה מהאמור שעבודת חודש “אלול” שהיא הכנה לראש השנה “יום תרועה” חג השופרות “לשמוע קול שופר” נובטת בימים אלו של חודש אב נהמת האריה מעירה אותנו כעת עד להגעתנו לקשיבות פנימית עמוקה ומלאה במצוות תקיעת השופר.

אי אפשר להתעלם מכך שהיום ה’ אב יום עריכת ופרסום הדברים הוא גם יום היארצייט והילולת האר”י ז”ל יש כאן קונטציה מלאה למזלו של החודש ( אריה ) ולכינויו של האר”י שכונה האר”י הקדוש, האר”י החי, האריז”ל , רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה’רצ”ד, 1534 – ה’ באב ה’של”ב, 15 ביולי 1572) המכונה האר”י הקדוש היה גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו, קבלת האר”י, שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד, תלמידיו מכונים גורי האר”י.
 די לצטט את דברי תלמידו מהרח”ו כדי להבין שב 38 שנותיו השגותיו היו השגות מלכות שרק אריה יכול לסמלם, מבלי קשר לכך שהוא ממשפחת לוריא המיוחסת לרש”י ודוד המלך הלא הם משבט יהודה הלא הוא “גור אריה יהודה”. 
 ואלו דברי רבינו חיים ויטאל בהקדמת עץ חיים: “לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד”ס, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.
והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו.
והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה.
וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים.
 והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה”ר.
 והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה’ ואהבת ה’, ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו. וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר.
וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד. עד כאן לשונו. 

האר”י השפיע בצורה כה ניכרת על עולם הקבלה עד שמחלקים את תורת הקבלה לשנים – לפני האר”י (ובכלל זה קבלת הרמ”ק שהיה מרבותיו), ואחרי תקופת האר”י (ובכלל זה תורת החסידות).
ההבדל העיקרי שבין התפיסות הקבליות שקדמו לאר”י לאלה שבאו לאחריו נובע מתפיסת המציאות של העולם ומשמעותה של הבריאה. בעוד התפיסה הקבלית שקדמה לאר”י האמינה שמעשה הבריאה היה אקט של שלמות אלוהית והגאולה הארצית היא זו שתחזיר את המציאות לאותה שלמות אלוהית הרי שהאר”י האמין שמעשה הבריאה תחילתו דווקא במעין קלקול בתוכנית האלוהית שהוא מכנה “שבירת הכלים”.
 תורת הקבלה על פי האר”י נקראת קבלת האר”י או קבלה לוריאנית. הגר”א, כפי שמסר בשמו תלמידו רבי חיים מוולוז’ין, ראה בקבלת הרמ”ק מעין הקדמה לקבלת האר”י אותה ראה כשלב מתקדם יותר.
 לדבריו, “במקום שמסתיימת הפילוסופיה מתחילה חכמת הקבלה, ובמקום שמסתיימת קבלת הרמ”ק, מתחילה קבלת האריז”ל”.
אך סימבולי לציין כאן את דברי המשנ”ב בסימן תרס”ט: וְהֵעִידוּ עַל הָאֲרִ”י זַ”ל שֶׁאָמַר שֶׁהַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִשִּׂיג בָּאָה לוֹ עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מְשַׂמֵּחַ בְּכָל עֹז בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה (מִשְׁנָה בְּרוּרָה סִימָן תרס”ט) אמנם יום ההילולא שלו בתשעת הימים שממעטים בהם שמחה, אך ימים אלו במהותם הם ימי שמחה וששון כמו שיהפכם הקב”ה לעתיד לבוא,  כך שבאמצעות שלימותו הגיע לתכלית ימים אלו באמצעות השמחה במצוות. 
זיע”א. 

ונסיים בדברי המדרש אוצר מדרשים, יעקב אבינו, לקח טוב על ברכת יעקב אבינו ע״ה י״א ט׳) גור אריה יהודה, שלא יירא מפני כל, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג׳:ח׳) זה מלך המשיח, או מי יחיה משומו אל (במדבר כ״ד:כ״ג) כי גדול יום ה׳ ונורא מאד ומי יכילנו (יואל ב׳:י״א) [זה מלחמת גוג ומגוג]. 

אריה שאג מי לא יירא – זה מלך המשיח

שנזכה לאריה שאג מי לא יירא שהוא מלך המשיח, שיתקע בשופר הגדול ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לגאולת ישראל השלימה.