תפריט
ברכת שהחיינו בזמן עשיית השופר
כתב הרמב”ם ( פי”א מהלכות ברכות ה”ח) כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה. עכ”ד.
מהדוגמא שהביא הרמב”ם על שופר ניתן להוכיח שיש מצווה בעשיית השופר רק שלא מברכים עליה כי יש אחריה ציווי אחר ומברכים על האחרון, אם אין מצווה כלל בעשיית השופר אז הרמב”ם לא היה מנמק כך את הסיבה שאין ברכה אלא כי אין כלל מצווה בעשיית השופר, אלא בוודאי ניתן להוכיח מכאן שיש מצוות בעשיית השופר, וכלשונו “כל מצווה שיש אחר עשייתה ציווי אחר וכו’ או שופר” ומוכח שעצם עשיית השופר היא מצווה אלא שלא מברכים על מצווה זו כי אחריה ציווי אחר.
ואכן בביאור הלכה ( סימן תרנ”ו ד”ה אפילו ) הוכיח מהירושלמי ( פ”א דפאה ) שיש מצווה בעשיית סוכה ושופר שאם יש לו מעות צריך לעשות שופר בעצמו כמו סוכה.
בספר המכתב כתב בשם הראב”ד שאין לברך שהחיינו על עשיית השופר משום דאיכא צער בעשייתה ועוד שמפחידו זכירת הדין.
ולכאורה אם כן איך מברכים ברכת שהחיינו בראש השנה לפני התקיעות, והלא אז הוא שעת הדין ממש, ואם בעת עשיית השופר אין מברכים שהחיינו משום שזה מזכיר את חרדת הדין, על אחת כמה וכמה בראש השנה עצמו, עת עומדו בדין שאין לברך שהחיינו משום חרדת הדין הפוגמת בשמחה?
תירץ על כך הגאון ר’ שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל דברכת שהחיינו לפני קיום המצווה בראש השנה הינה ברכה שתיקנו חז”ל כבכל מצווה אחרת שהזמן גרמא ושאינה תמידית, וזה על מנת להודות על הזכות שנפלה בחלקו להגיע לזמן של קיום מצווה שכזו, והואיל והזכות לקיים את את המצווה לא נגרעת מפאת חרדתו מהדין לכן בוודאי שיברך שהחיינו למרות שחרדת הדין סובבתו, מה שאין כן בעשיית השופר שבעשייתו אין מקיים כלל מצווה זמנית, אלא שניתן היה לומר שיברך שהחיינו מפאת שמחתו האישית בעת שמכין את עצמו לקיום מצווה כה חשובה, מה שהוא יכול לעשות בכל זמן במהלך השנה, אלא שגילו לנו את הראשונים שהשמחה האישית אינה שלימה כי היא מעורבת בחרדת הדין ובמקרה כזה ששמחתו לא שלימה לא יברך.
ואולי יש עוד לתרץ שמכיוון שראש השנה איקרי גם יום טוב שיש בו מצוות שמחה, כך שחרדת הדין מלווה בגילה ושמחת היום, למרות חרדת הדין יש את המושג של גילו ברעדה כך שחוזרת לנו השמחה המובנת מאליה במצווה וחייבים לברך עליה, אך ביום חול כשאנו עסוקים אך ורק במה שיוצר את חרדת הדין הלא הוא השופר אין את השמחה של יום טוב שתאזן לנו ומשכך השמחה במצוות העשייה איננה שלימה במלואה בכדי שנברך שהחיינו.
כתב בספר ההשלמה ( סוכה מו א ) דלדעת הירושלמי ( פ”ט דברכות ) שמברכין בזמן עשיית סוכה ולולב וכו’ הוא הדין דמברכין על עשיית שופר.
המגן אברהם ( או”ח תרמ”א סק”א ) כתב דליכא ברכת שהחיינו על עשיית השופר לפי שעשייתו היא לכמה שנים ולא מינכר שעושים אותו לשם מצווה.
ולפי מה שנתבאר שיש מצווה בעשיית שופר יש לדון לדעת רבינו תם שאשה לא יכולה לעשות ציצית/אוגדת לולב כי עשיית המצווה צריכה להיות על ידי מי שמחויב בדבר והיא אינה מחויבת בציצית/לולב כשם שפסולה לכתיבת תפילין כי אינה במצוות קשירת תפילין, יש לדון האם אשה כשירה לעשות שופר ולהכשירו לתקיעה, מכיוון שיש לחלק שבציצית ולולב שהווין חפצא של מצווה בעצמותן הדין כך, אך בשופר מדובר על מכשיר מצווה כי החפצא של המצווה הוא קול השופר, שמא ניתן לומר שאשה כשירה להכינו, כמו ששופר גזול כשר מאותה סיבה, וצריך עיון.
דילוג לתוכן