ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין לבית הלל יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.
יש לחקור ביחס שבין נרות ההידור לנר הראשון שהוא עיקר המצווה, האם חז"ל תיקנו תקנה נפרדת למחזרים אחר המצוות, כך שאי אפשר לדמות את עיקר הדין של מצוות נר חנוכה שהיא ציווי מחייב להידור מצווה התלוי ברצונו של כל אדם, הרי אדם שלא הדליק את שאר הנרות לא ביטל את תקנת חז"ל של זכרון הנס, לעומת אדם שביטל את עיקר המצווה, והן שונות מעצם מהותן, ציווי לעומת רצון האדם, או שחז"ל הרחיבו את המצווה בעצמותה לרצונו של האדם וכל נרות חנוכה הם מאותו גדר של אותה מצווה.
חז"ל שאלו בגמרא כיצד אנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה כאשר כל החיוב הוא דרבנן, היכן ציוונו להדליק נר חנוכה, וענתה בלא תסור וכו'. הייתה להם בעיה עם המקור של המצווה הציווי, והם ענו על זה ברמת הסמכות המצווה ( סמכות ) לא תסור ושאל אביך ויגדך, לעומת זאת במהדרין יש בעיה לא רק עם הסמכות אלא עם המהות כי הידור / חיזור התלוי ברצונו של האדם איננו מעצם מהותו ציווי שהוא מחייב, אז השאלה היא לא היכן ציוונו אלא מדוע זה נחשב ציוונו כשאין כאן מחייב בלתי תלוי, ומדובר בפרט הנתון לרצונו החופשי של כל אדם. נשאלת השאלה מדוע מברך על נר שני שאיננו ציווי ציטוט מההלכה שאכן מברך: שכח והדליק את הנר הראשון ללא ברכה אם נזכר קודם שגמר להדליק את כל הנרות של אותו היום, יברך מיד את שתי הברכות: "להדליק נר חנוכה", ו"שעשה ניסים", וימשיך להדליק את הנרות הנותרים. האם ניתן להוכיח מזה שהנר השני הוא חלק ממהות המצווה (שלא הוזקק לכבות ולהדליק את הראשון שהוא עיקר המצווה על מנת לברך על עיקר המצווה)?
יש להשיב שאחר ששכח ולא בירך על הראשון עתה השני נעשה הראשון לעניין הברכה. ולא הפסיד את ההידור שהוא מעצם המהות של נר שני, שהראשון הפך לשני, כי יש כאן סוף סוף שני נרות הדולקים כמספר הימים.
ראיה נוספת לנידון הנ"ל יש להביא ממח' רב ושמואל אם מדליקים מנר לנר שבדעת רב שאסר נאמרו בגמ' ב' דעות אם משום ביזוי מצווה אם משום אכחושי מצווה, ונפק"מ להדלקה מנר לנר עצמו שלא על ידי קיסם.
ויש לעיין איזה אכחושי מצווה יש לנר הראשון כלפי השני כאשר מדובר במצוות הדלקה אחת?
נראה שאמנם יש את הידור האדם אך אינו חלק ממצות החנוכה עצמה, אינו עיקר המצווה, לכן אי אפשר להכחיש את עיקר המצווה בשביל הידור האדם הנתון לרצונו האישי, והיה מקום להוכיח מזה שההידור אינו חלק מהותי ממצות נר חנוכה כחיוב.
אך בוודאי אין הדבר כן, שהלא נאסר להדליק מנר שני לשלישי כמו שנאסר מראשון לשני, אף להכחיש את ההידור למען ההידור הנוסף אי אפשר. כך שלא נוגע לחקירה הנזכרת.
וכן יש לומר באכחושי מצווה שמהות ההדלקה היא תוספת אור ולא יכולה להתקיים בפעולה הממעטת אור. או הסבר נוסף מעין סברת מי שאומר שהטעם הוא ביזוי מצווה שלא רק להדליק על ידי קיסם מקודש לחול זה מבזה אלא גם אחרי הדלקת נר המצווה אל לך להכחישו.
עוד ראיה ניתן להביא מסוגיית מדליקין מנר לנר מקושיית רב ששת מהדלקת המנורה בבית המקדש " והא הכא כיוון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל לאדלוקי קשיא בין למ"ד משום ביזויי מצווה וגם למ"ד אכחושי מצווה תרגמה רב פפא בפתילות ארוכות" ועל זה הגמרא שואלת למ"ד אכחושי מצווה קשיא כי הרי אסור לשיטתו גם מנר לנר,
ונשארת השאלה לכאורה מה הדימיון למנורה בכלל הרי יש הבדל מהותי בין חנוכייה למנורה כי שאר הנרות אינם הידור אלא אותה מצווה, וכל דברי רב שאמר אסור להדליק זה ב 2 מצווות שונות, נראה מזה שהגמרא מבינה שאין קשר וגם מדובר במצווה אחת אסור להדליק מנר לנר בגלל שההסבר הוא כנ"ל ב 2 באופנים ולא נוגע לחקירה זו.
עוד יש לומר שאכן זה עצמו התשובה לשאלת הגמרא שהיא רק בקשיא ולא בתיובתא כיוון שיש לחלק כנ"ל.
עוד יש לומר ע"ד הרמז הצחות שכוונת הגמרא ב "בקשיא" זה שמהות המנורה עליה נאמר מקשה אחת שונה מחנוכה, כי מדובר על הדלקה באותה מצווה עצמה ולא ב שתי רמות שונות של מצווה.
ולעצם השאלה אולי יש לומר שחז"ל נתנו מקום לאדם לחייב את עצמו כשהוא רוצה להדר, זאת אומרת הם לא מחייבים אותו אבל לאחר שהוא חפץ להדר חל עליו חיוב בצורת המצווה מוסיף והולך שהיא צורת ההידור הנאותה לחזר ולפרסם את הנס כנגד הימים הנכנסים, או היוצאים או פרי החג, זאת אומרת חז"ל התערבו אחרי החלק שהאדם רוצה לחייב אותו בצורת ההידור ולכן הציווי הוא צורת הפרסום ועל זה מברך ציוונו, ויותר מזה בכלל המצוות מצאנו הידור באיכות המצווה כמו באתרוג וכד' כמבואר שבת קל"ג זה אלי ואנווהו אך כאן יצאו חז"ל וקבעו כיצד יהיה ההידור בשונה מכלל ההידורים הכלליים וציוו על צורת הידור ייחודית ועל כך אנו מברכים וציוונו.
צילום: נחלת הכלל menora
