השופר – האישים – פרק ז’

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר השביעי האישים – פרק ז’. 

שנינו במשנה, חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן דזה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
ובגמרא (ראש השנה כט.) “תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים ולוים וישראלים גרים” וכו’ 
גם בגזירת רבה שאוסרת עלינו מדברי חז”ל לתקוע בשופר בשבת יש את האיזכור ל”הכל חייבין בתקיעת שופר”, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר וכו’ 
וכבר עומדת על הדיוק הזה הגמרא, ומיישבת מדוע הוצרך התנא בברייתא לרבות את הכהנים ע”ש. 
אך נראה שיש בזה עוד ענין, מכיוון שמהות תקיעת שופר היא הכתרת מלכו של עולם, כמו שאנו אומרים, בתפילת ראש השנה “אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ עַל־כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ וְיֵדַע כָּל־פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל־יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כָּל־אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ”, יש בזה חובה להמליך את מלכו של עולם אך גם נקודת זכות ואור עצומה, מכיוון שזה אומר שאין אישיות בעולם שה’ נעדר ממנה, או שחלילה מואס בה, וזה נקודת עידוד עצומה לשבים בתשובה בראש השנה טרום תקיעת השופר, כלומר ללא נתינים חסר בשמו של המלך, כך מלכותו יתברך תמלוך על “כולם” וזו הסיבה שהודגש גם במשנה וגם בגמרא בדברי רבה “הכל חייבין בתקיעת שופר”, הכל חייבים לקבל מלכותו, וחובתן היא זכותן האור שה’ מאיר ומאמין בכל אחד, מדי שנה מחדש, כאומר, למרות השנה שעברה עליכם, המליכוני עליכם, בתפילת ראש השנה, בתפילה הייחודית שהוסיפו חז”ל יש לנו זכרונות מלכויות ושופרות.
תפילת מוסף היא החשובה שבתפילות ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, ובה תקנו חכמים להוסיף שלוש ברכות מיוחדות: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שמבטאות את עניינו הייחודי של היום הגדול הזה. 
כפי שאמר הקב”ה לישראל: “אִמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות.
מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם,
זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר” (ר”ה טז, א).
שופרות – כאילו עקדתם את עצמכם כאברהם אבינו בעקידת יצחק בנו. 
שלוש הברכות הללו חטיבה אחת הן, ומי שאינו יודע אחת מהן, לא יברך את השתיים שהוא יודע. גם סדרן מעכב, שאם אמרן בסדר אחר – לא יצא כפי שנתבאר בשו”ע סימן תקצג, סעיף א’ ובמשנ”ב ה’. 
לגבי חרש הפטור ממצוות תקיעת שופר, למרות שחרש שדיברו בו חז”ל הוא שאינו שומע ואינו מדבר ( חרש מולד ) מכיוון שתקיעת שופר מהותה “לשמוע קול שופר” גם המדבר ואינו שומע, פטור ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, כפי שנתבאר בשו”ע סימן תקפ”ט ס”ב “חרש שוטה וקטן, פטורים. וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיוון שאינו שומע – לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (בית יוסף) ע”כ. 
מעיקר הדין אשה פטורה ממצוות תקיעת שופר ככל מצוות עשה שהזמן גרמא, וכפי שפסק שו”ע ( שם ס”ג ) ומזה הסתעפות למחלוקת הגדולה בין מרן לרמ”א האם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שפטורות מהן, בסעיף ו’ כתב מרן בשו”ע, “אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע. וכן אחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן. אבל אין מברכות, ולא יברכו להן. הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ”ה סעיף ב’ הגה א’ (דעת עצמו) עכ”ל. 
החידוש הוא שעצם זה שיכולות לתקוע בשופר, שהרי ללא מצווה, קיימת גזירת חז”ל שמא יתקן כלי שיר, שלא קיימת רק במקום מצווה של תקיעת שופר, מה שלא קיים אצל הנשים כי פטורות מכך, ואף על פי כן התירו להם לתקוע בעצמן, או לאחר שיצא כבר ידי חובה לקיים להם את המצווה. 
והשאלות עולות מאליהן מדוע התירו את הדבר? וכן אם תוקעות לעצמן לכאורה איזה קיום מצווה יש בכך שהרי מכיוון שאינן מחויבות בדבר והשו”ע פתח את סימן תקפ”ט בהלכה “כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתן” אם כך הם שומעות תקיעת פטור ולא תקיעת מצווה, איזו משמעות יש לתקיעות שופר על ידי עצמן, וגם כשמישהו אחר תוקע להם בשופר, מכיוון שיצא כבר ידי חובה, כל הדין של יצא מוציא הרי הוא מדין ערבות של כל ישראל ערבים זה לזה, וחובת השומע חלה על התוקע ומחייבתו שוב ואפשר להבין גם למה מברך בשביל אחר גם לאחר שיצא אך לנשים לא מברך כי אין חובתן חלה עליו, אם כך מדוע לא נאסרה מלכתחילה תקיעת שופר בהן? 
וננסה להבין את גדר תקיעות שופר בנשים, 
‘חיובן’ נלמד בגמרא (ראש השנה ל”ג ע”א) כך: “אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים — מעכבין.
והתניא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב!  אמר אביי: לא קשיא; הא  רבי יהודה, הא רבי יוסי ורבי שמעון.
דתניא, [ויקרא א’] דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות”.ופרש רש”י: “תינוקות הוא דלא מעכבין  דבעי לחנוכייהו. הא נשים מעכבין דפטורות לגמרי, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכי תקעי  איכא בל תוסיף. בני ישראל סומכין  דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וגו’ וכתיב בההוא ענין וסמך ידו וגו’ סומכות רשות אלמא, אף על גב דפטרינהו קרא  ליכא איסורא, והוא הדין למצות עשה שהזמן גרמא”.
 מרש”י עולה שההיתר לתקיעה הוא משום נחת רוח לנשים כמו בסמיכה.
 ואע”פ שתקיעה בסתם אסורה משום שבות  התירו לנשים מטעם “לעשות נחת רוח לנשים”. 
 והנה כתב הרא”ש [ר”ה פ”ד סי’ ז’]: “ובעל העיטור כתב מסתברא דאין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן. ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בבהכנ”ס כדי שיוציא התוקע את עצמו.
 וראבי”ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע”ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה”ה בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם, ואפי’ מי שיצא כבר, ומותר נמי להוציא את השופר בר”ה לבהכנ”ס כדי לתקוע להן. וכן נראה לי,  דלא גריעה אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהן כדי שילמדו כ”ש לנשים דמכוונות למצוה מתעסקין בהן כדי שילמדו”.
 נראה מדברי בעל העיטור שביחס לאנשים יש בתקיעה לנשים בלבד יותר זיקת איסור, ולכן אסור לתקוע להוציאן אלא הן יתקעו בעצמן, והרא”ש הוסיף שם,  שלכן באשכנז כשתקעו למי שלא הגיעה לביה”כ תקעו להן קודם התקיעות בבית כנסת, והתוקע הוציא את עצמו ידי חובה ולא יצא עם הציבור בבית הכנסת)
 ונראה מדבריו שכיון שהתקיעה היא רשות לגמרי, ומתירים אותה בגלל נחת רוח לנשים, כדברי בעל העיטור כתב היראים [סי’ תי”ט]: “ואם יצא לא יתקע לנשים ולתינוקות דנשים פטורות דהו”ל מ”ע שהז”ג ונמצא תוקע לבטלה, אבל הן יתקעו לעצמן דכיון דאין בתקיעה איסורא דאורייתא. הלכך משום נחת רוח דנשים ותינוקות שרינן להו עד שילמודו”. (ויש לדייק שאחרי שילמודו יש איסור לתקוע סתם בשופר ) 
 גם הרוקח כתב [סי’ ר”ב]: “וכן הנשים אם תוקעות לעצמן אין מעכבין דדמי להא דאמרינן בפרק בתרא דעירובין ובחגיגה בפ’ אין דורשין נשים סומכות רשות”.
 אך מדברי הראבי”ה (שהביא הרא”ש) משמע שיש בתקיעה בשביל נשים דבר מצוה, אף עבור אנשים, וע”כ מוציאין את השופר לרה”ר ביו”ט ואין זו הוצאה שלא לצורך. וכן מי שיצא יכול לתקוע עבור נשים. ונראה מדבריו שתקיעה לאשה היא כתקיעה לאיש.
וצריך לשאול, לפי הראבי”ה, איך אשה תוציא את חברתה או אפילו את עצמה הרי מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י”ח, וכמו ששאלנו למעלה? 
 וניתן לומר שהרשות לתקיעה, באה כערבות וע”כ יכולה ‘להוציא’ את חברתה, וכמו”כ איש ‘מוציאה’, 
אולם ניתן לומר שאשה כיון שאינה מחויבת במצוה אינה מוציאה את חברתה י”ח, וכל אחת יכולה לתקוע לעצמה או לשמוע ממי שהוא בר חיובא, הרי הטור [או”ח סי’ תקפ”ט] כתב: “אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקיבה” משמע מדבריו שאשה ‘מוציאה’ את חברתה, וניתן להסיק מכך שאם מחייבות עצמן יש להן מעין ערבות להוציא אחת את חברתה.
ולא כמו שכתב רש”י (ר”ה כ”ט ע”א): “ואי בתר נקבות אזלת — שניהן פטורין”.
 אף הברכה, לסוברים כר”ת ומתירים ברכה, מלמדת שהחובה שהאשה מכניסה את עצמה הופכת לגבה כחיוב, וע”כ אף יכולה לברך עליה, זאת אומרת שהרי היא אומרת ציוונו,  ובחיי אדם כתב שנשים שצריכות לאכול קודם התקיעות — תאכלנה, משום שבמקום חולי לא קבלו על עצמן, ומשמע מכך שהקבלה על עצמן היא כחיוב לכל דבר. 
 בשו”ת שאגת אריה (סי’ ק”ד) הסיק, בניגוד לשיטת העיטור, שעדיף שאיש יוציא אשה ולא היא תתקע לעצמה או לנשים אחרות,  משום שלאיש הואיל והותרה תקיעה לצורך הותרה אף שלא לצורך,  לעומ”ז לאשה לא הותר וע”כ תקיעתה אסורה משום שבות של תקיעה ביו”ט, ולכן עדיף שאיש יוציא אישה. 
רבי עקיבא איגר כתב: “רוב נשי דידן (הנשים שלנו) מחמירין לעצמן, וזהירוֹת וזריזוֹת לקיים רוב מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון שופר סוכה לולב וכן בקידוש יו”ט, והווי כקיבלו עלייהו (והרי זה כאילו קיבלו עליהן הנשים מצוות אלו)” (שו”ת רבי עקיבא איגר מהדו”ק סימן א). 
לחיוב בתקיעות שופר שנשים קיבלו עצמן יש עדויות עוד מתקופת סוף הראשונים בדברי המהרי”ל  “דרש מהר”י סג”ל: הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות, דמצוות עשה דזמן גרמא הוא; אך שמכניסין את עצמן לחיוב [הן נוהגות להקפיד על מצווה זו].
 והואיל שמחייבין את עצמן, צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם.
ואמר שבמדינת אושטרייך ( אוסטריה )  היו נוהגות הנשים לבשל בערב ראש השנה על ראש השנה ויהיו בראש השנה פנויות בבית הכנסת, וביוצאם מבהכ”נ החמו המאכל.
 ויכוונו כולם שיהיו בבית הכנסת הנשים והבתולות לשמוע התפלה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן עתה. והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר..
את עצמם בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר… ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה, אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבית הכנסת הנשים  (בעזרת הנשים), דאינהו אינן חייבים כל כך כאנשים [שהן אינן חייבות במצווה כל כך כמו הגברים – מדאורייתא].
אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת, דהכניסה את עצמה לחיוב, וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר” (ספר מהרי”ל, הלכות שופר). כמובן שהמהרי”ל נקט כדברי ר”ת ודלא כהרמב”ם ושולחן ערוך בנושא ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמא, אך מדבריו אנו למדים שהמכניסות עצמן לחיוב, הוא בגדר מצווה שניתן לקיימה ללא חיוב מעצם קבלתן את המצווה, ולא בכדי האיזכור בתקיעת שופר מכיוון שבתקיעות שופר קיבלו עצמן, וגם לדעת הרמב”ם ושו”ע החולקים שלא ניתן לברך הסיבה היא בגלל ששורש מחלוקתם היא ב “לא תשא” האם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכמפורט בתוספות ר”ה לג: ועוד מקומות, לדעת הרמב”ם ושו”ע “לא תשא” הזכרת שם השם היא מדאורייתא ולכן לא התירו לנשים כשאינן מצוות גם אם קיבלו על עצמן אין בהם ציוונו, ולעומתו רבינו תם לשיטתו שסובר ש”לא תשא” נאמר בשבועה ובברכה הוא אסמכתא בעלמא, כשקיבלו על עצמן או כשמקיימות מצווה גם כשאין חיוב חז”ל לא העמידו את דבריהם והקלו להם לברך ברכת המצוות. 
אישה שלא יכולה בשנה מסוימת לשמוע קול שופר,  האם היא צריכה לעשות התרת נדרים על מנהגה הישן לשמוע תקיעת שופר?
 מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל דן בשאלה זו באריכות בשו”ת יביע אומר ח”ב או”ח סימן ל, בדבריו הוא מזכיר גם את דברי המהרי”ל, מהם משתמע שלמנהג הנשים בתקיעת שופר יש תוקף הלכתי, ואכן  הבן איש חי (פרשת ניצבים אות יז) פוסק במפורש בתקיעת שופר שרוב הנשים נוהגות להקפיד לשמוע תקיעת שופר, ומי שאינה יכולה לשמוע בשנה מסוימת צריכה לעשות התרת נדרים על מנהגה הטוב, אך הרב עובדיה, מכריע שמנהג הנשים מתייחס רק לאישה בריאה, ומעולם לא נהגו שאישה חולה תקפיד לבוא לבית הכנסת לשמוע את תקיעת שופר, ולכן, כאשר אישה חשה ברע ומשום כך נשארת בביתה ולא יכולה להגיע לשמוע קול שופר, אין התנהגותה סותרת כלל את המנהג שקיבלו על עצמם הנשים, שהרי המנהג מלכתחילה לא התייחס למציאות כזו, 
 ופוסק למעשה, שאותה אישה יכולה להקל גם ללא התרת נדרים, “ומהיות טוב הוא מוסיף, שיכוון עליה בעלה בהתרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה” אך לא מעבר לכך.