עשרת דברים-יסודות נאמרו בשופר ומהם מסתעפים כל הדינים המרובים לפרטיהם ופרטי פרטיהם, ואלו הם: החיוב, התקיעה, השמיעה, הסדר, החומר, הצורה, האישים, הזמן, הכוונה והברכות.
כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר העשירי הברכות – פרק י'.
ברכת המצווה בתקיעת השופר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר" נדונה באורכה בספרי הפוסקים, מדוע לא נברך לתקוע בשופר, או על תקיעת שופר, כמו במקרא מגילה, ואכן חלק מהפוסקים הראשונים סברו שכך יש לברך, להלכה הרמב"ם והשו"ע פסקו "לשמוע קול שופר" היא ברכת המצווה המדויקת לברכת המצווה של השופר, ( הארכנו במחלקות זו במאמר "השופר – השמיעה – פרק ג' ).
ברכה נוספת היא שהחיינו, מכיוון שככל מצווה אנו שמחים בה והיא באה מזדמנת ואינה קבועה שהרי הזמן גרמא, דעת יחיד של ראבי"ה ומהר"י אבוהב שנקטו שאין לברך שהחיינו לפני המצווה מאותה סיבה שאין אומרים הלל בראש השנה, כמו שאומרת הגמרא ונפסק להלכה ( שו"ע סימן תקפ"ד ס"א) שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים, משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים ולא שייך לומר שירה, ואפילו שאנחנו בטוחים שנצא זכאים בדין, בכל זאת צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין, אך לא נפסק כשיטתם ומברכים שהחיינו לפני תקיעת שופר, וכך פסק מרן שו"ע תקפ"ה ס"א) קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ויברך שהחיינו.
במצב שראש השנה לא חל בשבת ( כמו השנה ה' תשפ"ג שלא תוקעים בשופר ביום הראשון רק בשני ) ויש לנו תקיעות שופר בשני ימי ראש השנה, למנהג הספרדים מאחר שבירכנו כבר שהחיינו על מצוות תקיעת שופר ביום הראשון לא נחזור לברך גם ביום השני, ולמנהג האשכנזים מברכים בכל מצב שהחיינו בשני ימי ראש השנה.
יוצא מן הכלל השנה שלא נתקע בשופר ביום הראשון בגלל שבת ( כמו שהתבאר במאמר "תקיעת שופר בשבת" ) ולפי כולם נברך ביום השני שהחיינו מכיוון שלא בירכנו ביום הראשון על מצוות תקיעת שופר, כמו שפסק מרן בשו"ע (סימן ת"ר ס"ג) "אם חל יום ראשון בשבת אומרים שהחיינו בשופר ביום שני".
סדר תקיעות שופר מחולקות לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, תקיעות דמיושב הן החלק בו אנו מברכים ושומעים את קול השופר לקיום מצוות תקיעת שופר, ולמרות שעומדים בתקיעות השופר מכיוון שאינם על סדר התפילה כמו בתקיעות דמעומד, וניתן לשבת בהם הן מכונות תקיעות דמיושב, התקיעות על סדר הברכות, הן על סדר ברכות תפילת מוסף בהם תיקנו חז"ל לומר ברכות מיוחדות מלכיות, זכרונות, ושופרות, למנהג הספרדים ולפי דעת מרן שולחן ערוך התקיעות הם גם על סדר תפילת הלחש, ולפי האשכנזים היוצאים ביד רמ"א רק בחזרת הש"ץ במוסף נתקנו תקיעות שופר על סדר התפילה, והם משלימים עוד 30 קולות בסוף התפילה, בכדי להשלים למאה קולות, כי יש בה ענין וכמו שכתב התוספות (ראש השנה לג:) שהמקור לכך הוא מיבבות אם סיסרא שיבבה מאה קולות, יש המוסיפים קול נוסף בתקיעה גדולה בסוף התפילה להשלים ל 101 קולות.
ולשון שולחן ערוך ( סימן תקצ"ב ס"א ) מחזיר שליח צבור התפלה ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים לזכרונות תש"ת שלשה פעמים ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת וכן לזכרונות וכן לשופרות עכ"ל.
הלכה נוספת הביא מרן ( שם ס"ד ) זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות. הגה: ומיהו אינו מעכב ויכול אחר לתקוע אלא שראוי לעשות כן.
גם מי ללא תקיעת שופר, סדר הברכות של השופר, מלכיות, זכרונות, שופרות, עדיין נאמר, ועדיין יש חיבור מהותי בתקיעת שופר על סדר הברכות וכנ"ל, המקור לכך הוא במשנה: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכֻיּוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. ( פ"ד משנה ו' )
ופסק כן הרמב"ם ( פ"ג משופר ה"ח וה"ט ) הטור סימן תקצ"א מביא את דברי הר"ן ז"ל את המקור לעשרה הפסוקים האלה, שחצובים כנגד יסודות העם היהודי, מפרשים בגמ' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים אי נמי ( או גם-) כנגד עשרת הדברות דכתיב בהו נמי שופר אי נמי ( או גם-) כנגד עשרה מאמרות שבבראשית ומשמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כולהו אהני עשרה אסמכינהו אבל בירושלמי מסמיך כל חד וחד לעניינא עשר מלכיות כנגד עשרה קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין ( מלאכת שלמה ).
למרות ששליח הציבור חוזר על התפילה ומוציא רק את מי שאינו בקי להתפלל, במוסף ראש השנה מוציא אף את הבקי, בימינו שיש פיוטים לא ניתן לצאת בתפילתו ידי חובה, בעל המאור, אל תתמה על מה שכתבתי שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים, אני זכור כי ראיתי בילדותי כל הצבור מתפללים במוספין שבע, וש"צ לבדו היה מתפלל ט'. והיו תולין מנהגם במנהגי ישיבות הגאונים, כי כן מצאו בספריהם, וכן תמצא בהלכות הריצ"ג. ועכשיו חזרו הכל להיות מתפללים ט' ברכות עכ"ל, זאת אומרת שכיום כולם מתפללים את כל סדר הברכות, מלכיות, זכרונות, ושופרות.
סדר הפסוקים הוא פסוקי תורה, נביאים, וכתובים, בנושאי מלכות ה', ביום הרת עולם ( יום לידת העולם ) יום ייסוד השנה החדשה, פסוקי זכרונות, גם מהתורה,נביאים וכתובים, וכן לשופרות.
מלכויות
עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדון הַכּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלּא עָשָׂנוּ כְּגויֵי הָאֲרָצות, וְלא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחות הָאֲדָמָה, שֶׁלּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגורָלֵנוּ כְּכָל הֲמונָם. שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְלָרִיק וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לא יושִׁיעַ. וַאֲנַחְנוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמודִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא נוטֶה שָׁמַיִם וְיוסֵד אָרֶץ, וּמושַׁב יְקָרו בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּו בְּגָבְהֵי מְרומִים, הוּא אֱלהֵינוּ אֵין עוד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ, אֶפֶס זוּלָתו, כַּכָּתוּב בְּתורָתו, וְיָדַעְתָּ הַיּום וַהֲשֵׁבותָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוד. וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלהֵינוּ, לִרְאות מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרות יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עולָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנות אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁון. לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּולוּ, וְלִכְבוד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עול מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלוךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעולָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד. כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ: ה' יִמְלוךְ לְעולָם וָעֶד. וְנֶאֱמַר: לא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקב, וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלהָיו עִמּו, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּו. וְנֶאֱמַר: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר: כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמשֵׁל בַּגּויִם. וְנֶאֱמַר: ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה' עוז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּון תֵּבֵל בַּל תִּמּוט. וְנֶאֱמַר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עולָם וְיָבוא מֶלֶךְ הַכָּבוד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוד ה' עִזּוּז וְגִבּור ה' גִּבּור מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עולָם וְיָבוא מֶלֶךְ הַכָּבוד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוד ה' צְבָאות הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוד סֶלָה. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: כּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו ה' צְבָאות, אֲנִי רִאשׁון וַאֲנִי אַחֲרון, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלהִים. וְנֶאֱמַר: וְעָלוּ מושִׁעִים בְּהַר צִיּון לִשְׁפּוט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּום הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד. וּבְתורָתְךָ כָּתוּב לֵאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד. אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּו, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּו, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו, ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה. קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתורָתֶךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, כִּי אַתָּה אֱלהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּש יִשְׂרָאֵל וְיום הַזִּכָּרון.
זכרונות
אַתָּה זוכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לא נִכְחַד מִמֶּךָּ. הַכּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ, צופֶה וּמַבִּיט עַד סוף כָּל הַדּורות. כִּי תָבִיא חוק זִכָּרון לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמון בְּרִיּות לְאֵין תַּכְלִית. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הודָעְתָּ, וּמִלְּפָנִים אותָהּ גִּלִיתָ. זֶה הַיּום תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרון לְיום רִאשׁון. כִּי חוק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב. וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ. אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ, כִּי דורְשֶׁיךָ לְעולָם לא יִכָּשֵׁלוּ, וְלא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוסִים בָּךְ. כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דורֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם. וְגַם אֶת נחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ. וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בַּהֲבִיאֲךָ אֶת מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי רועַ מַעַלְלֵיהֶם. עַל כֵּן זִכְרונו בָּא לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ, לְהַרְבּות זַרְעו כְּעַפְרות תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחול הַיָּם. כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ: וַיִּזְכּר אֱלהִים אֶת נחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה, וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּו בַּתֵּבָה, וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשׁכּוּ הַמָּיִם. וְנֶאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקב. וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּור, וְהָאָרֶץ אֶזְכּור. וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאתָיו, חַנּוּן וְרַחוּם ה'. וְנֶאֱמַר: טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו, יִזְכּר לְעולָם בְּרִיתו. וְנֶאֱמַר: וַיִּזְכּר לָהֶם בְּרִיתו, וַיִּנָּחֵם כְּרב חֲסָדָיו. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: הָלוךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמר, כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלותָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה. וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אותָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימותִי לָךְ בְּרִית עולָם. וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּו זָכור אֶזְכְּרֶנּוּ עוד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לו, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'. אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּרִיָּה. וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וּבְטוּבְךָ הַגָּדול יָשׁוּב חֲרון אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ. וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתורָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבודֶךָ כָּאָמוּר. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים אֲשֶׁר הוצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּויִם לִהְיות לָהֶם לֵאלהִים, אֲנִי ה'. כִּי זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות אַתָּה הוּא מֵעולָם, וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, וַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְזַרְעו הַיּום בְּרַחֲמִים תִּזְכּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה', זוכֵר הַבְּרִית.
שופרות
אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבודֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קולֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טהַר. גַּם כָּל הָעולָם כֻּלּו חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּות בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ, בְּהִגָּלותְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּורָה וּמִצְוות. וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוד קולֶךָ, וְדִבְּרות קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבות אֵשׁ. בְּקולות וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ, וּבְקול שׁופָר עֲלֵיהֶם הופָעְתָּ. כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ: וַיְהִי בַיּום הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיות הַבּקֶר, וַיְהִי קולות וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקול שׁופָר חָזָק מְאד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וְנֶאֱמַר: וַיְהִי קול הַשּׁופָר הולֵךְ וְחָזֵק מְאד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְקול. וְנֶאֱמַר: וְכָל הָעָם רואִים אֶת הַקּולות, וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קול הַשּׁופָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחק. וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר: עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקול שׁופָר. וְנֶאֱמַר: בַּחֲצוצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'. וְנֶאֱמַר תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁופָר בַּכֶּסֶה לְיום חַגֵּנוּ כִּי חוק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב. וְנֶאֱמַר הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁו, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּו. הַלְלוּהוּ בִּגְבוּרותָיו, הַלְלוּהוּ כְּרוב גֻּדְלו. הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁופָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּור. הַלְלוּהוּ בְּתף וּמָחול, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָּב. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל וְשׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקועַ שׁופָר תִּשְׁמָעוּ. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה בַּיּום הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁופָר גָּדול, וּבָאוּ הָאבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם. וְנֶאֱמַר: וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּו, וַאדנָי ה' בַּשּׁופָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרות תֵּימָן. ה' צְבָאות יָגֵן עֲלֵיהֶם, כֵּן תָּגֵן עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלומֶךָ. אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ, וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּויִם, וּנְפוּצותֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עולָם, וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ, כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בְּתורָתֶךָ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבודֶךָ, כָּאָמוּר: וּבְיום שִׂמְחַתְכֶם וּבְמועֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוצְרות עַל עולותֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרון לִפְנֵי אֱלהֵיכֶם, אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם. כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קול שׁופָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה, וְאֵין דּומֶה לָּךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים.
המשפט שחותם על ברכות השופר, מורה על כך שתקיעת השופר היא גם בבחינת צעקה ותפילה, שהרי היא גנוחי גנח וילולי יליל, חז"ל אמרו "(ברכות לב:) וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנא' (איכה ג, מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה.
המילים הן המגדירות את התחושות שלנו למסגרת דיבור, מה שהפך את האדם לשונה מן הבהמה, היא הנשמה, כמו שאנו אומרים" ומותר האדם מן אין מלבד הנשמה הטהורה" ומהי אותה נשמה או רוח התרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא, האדם ידע לקרוא שמות לחיות ולבהמות, ולהגדיר את מהותם, בתפילה אנו פונים לה' באמצעות מה שמגדיר אותנו כבני אדם, באמצעות הנשמה הטהורה ומתחברים למקור הנצחי שלנו, חי החיים, שנפח ומדיליה נפח את נשמתנו מתחת לכסא הכבוד, הסיבה ששערי דמעות לא ננעלו, היא מכיוון שהאדם מנוע להתחבר לקונו באמצעות מה שמגדיר אותו אדם, כשנגמרות המילים פורצות הדמעות שאין במילים מסגרת שיכול להכיל את רגשות הדומע, התפילה היא החיבור שנתן הקב"ה לנשמה להתחבר אליו שוב, וכשאין לאדם יכולת זו ושערי תפילה ננעלו בפניו, שערי הדמעות לא יכולות להנעל, מכיוון שזה חיבור שאין למעלה ממנו, ניתן להוסיף שהמילים הן הכי קרובות להגדרת התחושות של הנשמה, אך הדמעות הן יותר בקרבה אוטנטית לנשמה, וכשהן יוצאות לשערי דמעות זה חיבור אמיתי ואמין שחז"ל קיבלו שאין אפשרות שהם לא יתקבלו, החיבור הוא אמיתי, החיבור הוא ברירת מחדל כי אין לדומע יכולת של תפילה, שערי התפילה ננעלו, במקום שנגמרות המילים פורצות הדמעות את כל השערים שלא ננעלות בפניו. בראש השנה, ביום הדין האדם עומד בפני מאזן, המילים נעתקות מפינו, וקול השופר הוא קול הבכי שלנו ( יש דיו הלכתי האם מותר לבכות או אסור בר"ה כי הוא גם חג, והארי"זל הקפיד להשמיע קול בכי לכל הפחות כלשון הפסוק "שמע ה' קול בכיי" גם נניח שאסור להוריד דמעות) ילולי יליל, גנוחי גנח, קול השופר התקיעה השברים והתרועה הם קול בכי התפילה שלנו, יותר מכך, אנו מנועים גם מלבכות מצד החג, אך עם השופר יש לנו "קול בכי מושלם" שמעורר רחמי שמיים, ואת כל זה אנו למדים מחתימת הברכות בסדר הברכות, כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קול שׁופָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה, וְאֵין דּומֶה לָּךְ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים, תרועת השופר היא הרבה מעבר ל"רחמנא אמר תקעו" ולגזירת המלך, או המלכתו, קול השופר הוא קול תפילתנו בעצמה, ולא בכדי נתקנו תקיעות השופר על סדר ברכות התפילה, ואנו חותמים על שמיעת קול התרועה "ברחמים" כי קול השופר הוא קול בכי התפילה שלנו, שעונה על ההגדרה "שערי דמעה לא ננעלו". אנו עוד מרבים ביבבות כאם סיסרא כמו שאמרו חז"ל "כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קול שׁופָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה, וְאֵין דּומֶה לָּךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים, תרועת השופר היא הרבה מעבר ל"רחמנא אמר תקעו" ולגזירת המלך, או המלכתו, קול השופר הוא קול תפילתנו בעצמה, ולא בכדי נתקנו תקיעות השופר על סדר ברכות התפילה, ואנו חותמים על שמיעת קול התרועה "ברחמים" כי קול השופר הוא קול בכי התפילה שלנו, שעונה על ההגדרה "שערי דמעה לא ננעלו". אנו עוד מרבים ביבבות כאם סיסרא כמו שאמרו חז"ל " כתיב "יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון – וכתיב באימיה דסיסרא – "בעד החלון נשקפה – ותיבב אם סיסרא" מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. ופירש רש"י – גנוחי גנח – כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, ילולי יליל – כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה עכ"ל.
ובתוס' שם ד"ה שיעור תרועה מביא בשם הערוך – שמאה הקולות שאנו תוקעין הם כנגד מאה פעיות שפעתה אמו של סיסרא.
בראש השנה נהוג לתקוע בשופר, כמאה תקיעות.
מנהג זה מכוון לסיפור בספר שופטים ה' שירת דבורה, בו אם סיסרא מייבבת על בנה שבושש לבוא משדה הקרב.
על משמעות ה”תרועה” שבתקיעות השופר מספרת הגמרא במסכת ראש השנה ( דף לד : )מאם סיסרא: ”שיעור תרועה כג’ יבבות : והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב: יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל.”
זאת אומרת שכנגד מאה יבבות שיבבה אם סיסרא אנו תוקעים גם מאה תקיעות שופר, ויש להבין מה ההקבלה הרעיונית בין יבבותיה של אם סיסרא לתקיעות שופר בראש השנה?
בספר המאור שבתורה מביא הסבר ששמע מהגרמ”מ אפשטיין זצ”ל חז”ל אומרים ( יומא לה: ) “הלל מחייב עניים” כשיבוא לעוה”ב עני מרוד, וישאלו אותו למה לא למדת, הוא יגיד במצבי הכלכלי, יכולתי להחזיק ספר ביד, הייתי טרוד יום וליל למחייתי, יאמרו לו: היה עני גדול ממך ושמו הלל, והוא למד בכל התנאים.
ת”ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה (תהלים קמו, ז) ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך (תהלים קמו, ח) ה’ זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך (תהלים קמו, ח) ה’ פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה”ז להיות עמה לעוה”ב נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:
–מסכת יומא לה :תמונת הרב משה מרדכי אפשטיין (7 במרץ 1866, כ’ באדר ה’תרכ”ו – 28 בנובמבר 1933, י’ בכסלו ה’תרצ”ד) היה ראש ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה ובחברון, חבר מועצת גדולי התורה וממקימי העיר חדרה.
ושוב אמירה זו צריכה הבנה, איך הלל מחייב את העניים, הלל אדם גדול כמוהו בוודאי שילמד, אולם מה רוצים ממנו מאדם פשוט ועני שאין לו ערך, כיצד ניתן להקביל ולהשליך דרך חיים של הלל היחיד והמיוחד, על חובותיו של אדם פשוט?
אנו רואים מכאן, אבן דרך חינוכית עמוקה מאוד, גם מחייבת וגם בעלת השראה עצומה, אין אישים חריגים אם זה קורה במין האדם, זה מראה שכל אחד יכול לעשות זאת, צריך רק לרצות.
וכעת בעניין שלנו, ולשאלתנו הראשונה, על ההקבלה בין מאה יבבות אם סיסרא למאה תקיעות השופר, כשאנו מגיעים ליום ראש השנה, כל אחד אומר בליבו אני מקיים המצוות לומד תורה מעט ומתפלל מעט אני בנאדם טוב בסך הכל, שנה שעברה עבר גם השנה יעבור, איכשהו מתברך בליבו ואומר שלום יהיה לו בשרירות ליבו הולך.
והנה במקרה של אם סיסרא למרות היותו מצביא גדול אמו מבינה שהוא מאחר מעט לחזור הביתה, והיא נכנסת לחרדה עמוקה עד כדי מאה יבבות, היא לא מתנחמת באפשרויות שונות שהוא מנצח במלחמה וחוגג את ניצחונה, או מחלק את השלל כפי שאכן ענו לעומתה, בלב של אמא יש ספק אחד ממאה גם לא מרגיע אותה, וכדי שלא תהיה על כל אחד מאיתנו תביעה, על רמת החרדה והרגישות לעתיד שלנו ביום הדין, תיקנו מאה תקיעות שופר, להתעורר על כל ספק, ואפילו אם נראה לאדם שהוא לא אמור להיות בו.
