השופר – הזמן – פרק ח’

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר השמיני הזמן – פרק ח’. 

מצוות תקיעת שופר נוהגת כל היום 

המשנה במסכת מגילה ( דף כ : ) כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב וכו’
שופר דכתיב (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם, זאת אומרת תקיעת השופר מצוותה ביום ולא בלילה, כמו בכל דין שמצוותו ביום נץ החמה עד שקיעת החמה ובדיעבד מזמן עמוד השחר יצא ידי חובה, וכמו שפסק שולחן ערוך סימן תקפ”ח ס”א “זמן תקיעת שופר, ביום ולא בלילה. ומצוותה משעת הנץ החמה ואילך. ואם תקע משעלה עמוד השחר, יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא. הגה: ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום, נתבאר בסימן תקפ”ז סעיף ג’. עכ”ל. 
הדין הזה הוביל את מרן למה שכתב בסעיף בסעיף ב’ שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא. ואפילו הם מתשעה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה. ויש אומרים, דדווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.

זמן תקיעות שופר על סדר הברכות בזמן תפילת מוסף 

במשנה ראש השנה (לב ע”ב) “העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע. ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל”.
ובגמ’ שאלו: “מאי שנא שני מתקיע? משום דבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (משלי יד, כח. כל מה שמאחרין לתקוע בכל שעה באים בני אדם יותר לבית הכנסת ואיכא רוב עם, טורי אבן) אי הכי, הלל נמי נימא בשני משום דבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ, 
 אלא מאי שנא הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות, אמר רבי יוחנן: בשעת השמד שנו (אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין, רש”י)”

זמן תקיעת שופר במוסף גם בתקיעות דמיושב, סמוך לתפילת מוסף בכלל גזירת השמד לא בטלה גם כשבטלה שעת השמד, וביארו התוספות  (ר”ה לב: ד”ה בשעת) “ואע”פ שבטלה גזירת המלכות, לא עבדינן כדמעיקרא, אע”ג דזריזין מקדימין למצוות, דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו”. וכ”כ הריטב”א (שם), והוסיף, “ולא עוד אלא שכל גזירה שבית דין גוזרין, אע”פ שבטל הטעם  גזירה במקומה עומדת, עד שיעמוד בית דין ויבטל”.
עוד מובא בירושלמי שם: “אמר רבי יונה, כתיב (ישעיהו נח, ב): וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן זו תקיעה וערבה.
רבי יהושע בן לוי בשם ר’ אלכסנדרי שמע לה מן הדא (תהילים יז, א), שִׁמְעָה ה’ צֶדֶק  זו קריאת שמע, הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי  זו רינון תורה, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי  זו תפילה, בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה  זו מוסף, מה כתיב בתריה (שם ב): מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא.
 א”ר אחא בר פפא קומי ר’ זעירה, שנייא היא, שמצות היום במוסף (שאני תקיעות מהלל, שמצות היום לתקוע היא דוקא במוסף, קרבן העדה).
 א”ר תחליפה: קיסרייא קרייא אמר כן (במדבר כט, א-ב), יוֹם תְּרוּעָה יהיה לכם,  וַעֲשִיתֶם עולה”, סמיכות תקיעת שופר לקרבן מוסף מייחדת אותו על פני הכלל שזריזין מקדימין למצוות.

 וכתבו הראשונים (תוס’, רשב”א, ריטב”א ועוד) שלפי הטעמים המובאים בירושלמי, התקיעות מתאימות דוקא לתפילת מוסף, וכפי שביאר הריטב”א: “דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשה של רבי יהושע (בן לוי)”, וכנ”ל. 

זמן תפילת מוסף מיד אחר תפילת שחרית ואין לאחרה יותר מסוף ז’ שעות, ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא “פושע”.
 אעפ”כ יצא ידי חובה מפני שזמנה כל היום.
אם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה, אין לה תשלומין (שו”ע רפ”ו סעי’ א’).
פעם ראה הרא”ש שהש”ץ מתפלל לאט ועלול שלא להספיק להתפלל מוסף קודם סוף ז’ שעות, ומכיון שהש”ץ סירב להזדרז התפלל הרא”ש מוסף ביחיד (עיין כה”ח שם ס”ק י’)