חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

השופר – החיוב – פרק א’

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for

עשרת דברים-יסודות נאמרו בשופר ומהם מסתעפים כל הדינים המרובים לפרטיהם ופרטי פרטיהם, ואלו הם: החיוב, התקיעה, השמיעה, הסדר, החומר, הצורה, האישים, הזמן, הכוונה והברכות.

שתף את הפוסט

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות “תקיעת שופר” שבו, וכעת לדיבר הראשון החיוב – פרק א’. 

החיוב – פרק א’ 

א. על על עצם מצוות “תקיעת שופר” מצד אחד היא נקראת “תקיעת שופר” ומאידך הברכה שאנו מברכים בפועל היא “לשמוע קול שופר” וזה מוביל אותנו לשאלה הגדולה במהות מצוות תקיעת שופר האם המצווה היא “התקיעה” בשופר, פעולת התקיעה גם ללא שמיעה, או בתנאי שתהיה שמיעה, או שמהות המצווה היא “השמיעה” האם הציווי היה “לתקוע בשופר” או “לשמוע קול שופר”? 
כבר רבותינו הגאונים (לפני יותר מאלף שנים) וגם בראשונים בעלי התוספות והרמב”ם התפלמסו רבות בנושא, וויכוח עז ניטש בין הצדדים האומרים שהמצווה היא “תקיעת שופר” אל מול הטוענים המצווה היא “לשמוע את קול השופר”, כל אחד מביא ראיה לשיטתו וסותר את דברי רעהו, וההשלכות ההלכתיות מדין זה רבות, המגדיר את מהות מצוות תקיעת שופר. 
ההשלכה ההלכתית הראשונה והפשוטה היא על מטבע הלשון בברכה, האם נברך “לתקוע בשופר” או “לשמוע קול שופר” ולפני שנמנה עוד השלכות מעשיות, נבהיר שלרוב השיטות והפוסקים וכך נפסק להלכה, הברכה היא “לשמוע קול שופר”.
כך פסק מרן המחבר בשולחן ערוך ( סימן תקפה סעיף ה’ ) “קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר” ולא כמו שיטת רב יהודאי גאון ורבינו תם והסמ”ג שהמצווה היא “התקיעה בשופר” כך שהברכה הייתה אמורה להיות “לתקוע בשופר”, והסמ”ג כתב במפורש: סיבת הברכה “על תקיעת שופר” היא כי המצווה היא התקיעה,  כך גם עולה משם המצווה המקובל ” מצוות תקיעת שופר” בפי העולם, ולא “מצוות שמיעת קול שופר” וכך מנה באותו מטבע לשון הרמב”ם בספר המצוות עשה קע: “המצוה לתקוע שופר בראש השנה”.
גם בעל היראים כתב, בספר יראים סימן תיט [דפוס ישן – קיז] “וכי מברך מברך  על תקיעת שופר  ושהחיינו”. 
וכמו שהביא את דברי רבינו תם הרא”ש ( ראש השנה פ”ד ) “ור”ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה”.
אך שיטתם לא נפסקה להלכה כנ”ל וכמו שפתח הרמב”ם את הלכות שופר במשפט הממצה את מהות המצווה “מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם” עד כאן לשונו.
 והדגש הוא שהמצווה היא השמיעה וכן משמע ברמב”ם שהמצווה היא לשמוע קול שופר,   כשהגדיר את המצווה בהקדמתו להלכות שופר ” לשמוע קול שופר באחד בתשרי  “. וכן כתב בספר המצוות “מצווה הק”ע היא,  שצונו לשמוע קול שופר  ביום ראשון מתשרי, והוא אמרו יתעלה בו (פינחס כט) יום תרועה יהיה לכם”. וכן כתב בהלכות (שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה א): ” הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, וכו'”, הדגיש בדבריו, שהמצווה היא לשמוע קול שופר. וכן נוסח הברכה לפי הרמב”ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י) “ומברך ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו  לשמוע קול שופר  וכל העם עונין אמן”.
כמו שפירט בתשובותיו בתשובות הרמב”ם (פאר הדור סימן נ”א) “המצווה אינה התקיעה זולתי השמיעה” וההוכחה שלו היא השומע שלא תקע יצא ידי חובתו, והתוקע אם יסתום את אוזניו תכלית הסתימות לא יצא, ומזה נראה שהחיוב במצוות תקיעת השופר היא “שמיעת קול השופר”.  
יתרה מכך הוא מדמה את התקיעה בשופר לעשיית סוכה, שאין מצווה בעשייתה ( עי’ רש”י מכות דף ח.) אל מול הישיבה בסוכה שהיא מהות מצווה “בסוכות תשבו שבעת ימים”. וכשם שמברכים “על שם הפסוק הנזכר “לישב בסוכה” ולא מברכים “לעשות סוכה” כך אין לברך “לתקוע בשופר” או “על תקיעת שופר”. 
ובאופן ברור הגדיר זאת הרמב”ם בתשובותיו (סימן קמב ד”ה השאלה הכ”ד) “השאלה הכ”ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר ?
 התשובה: ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצווה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה , והיוצא מזה, שאלו הייתה המצווה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אוזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע.  ואין הדבר כן, אלא המצווה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצווה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב , ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר”.
התקיעה אינה אלא הכשר מצוות השמיעה, כמו עשית הסוכה שהיא הכשר לישיבתה. ורק השמיעה היא קיום המצווה.
הרמב”ם גם פוסק גם בעניין שופר הגזול, (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ג), וז”ל: “שופר הגזול שתקע בו יצא,  שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אע”פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל , וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה , ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצווה” השגת הראב”ד: ואין בקול דין גזל. א”א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ”מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ”ג ה”א)”.
 פירש המגיד משנה, שאין כוונת הרמב”ם, הואיל ואפשר לתקוע בלי לנגוע בשופר ממילא אין העבירה גורמת את המצווה, אלא אע”פ שנוגע בו, כיון שהמצווה היא לשמוע קול שופר, לא שייך נגיעה ולא הגבהה בקול, ולכן אין בקול דין גזל, ומקור הדברים מן הירושלמי (ריש פ”ג דסוכה), בעניין שופר של ע”ז שכשר, ולולב של ע”ז פסול, ושואל הירושלמי “מה בין שופר ומה בין לולב? אמר רבי יוסה: בלולב כתיב, ‘ולקחתם לכם’ משלכם לא משל איסורי הנייה, ברם הכא ‘יום תרועה יהיה לכם’ – מכל מקום. אמר רבי לעזר:  תמן (בלולב) בגופו הוא יוצא, הכא בקולו הוא יוצא  ויש קול אסור בהנייה”.
 הרמב”ם הכריע כמו התירוץ שני, שהמצווה היא לשמוע קול שופר ואין אסור הנאה או גזל בקול.
בעל הלכות גדולות המכונה הבה”ג קדם לו וכתב כן עוד בתקופת הגאונים שכתב “בשמיעת קול השופר יוצא ולא בתקיעת שופר” ( הובאו דבריו ברא”ש מסכת ראש השנה פ”ד) וראבי”ה הביא ירושלמי ( הירושלמי הזה לא לפנינו ( קרבן העדה ) תוקע צריך לברך אקב”ו ‘לשמוע בקול שופר’ ושהחיינו ואח”כ תוקעין, וכן כתב בה”ג, הא דמברכים ‘לשמוע בקול שופר’ ולא מברכים’לתקוע בשופר’ , או ‘על תקיעת שופר’ כמו ‘על מקרא מגילה’, משום  דבשמיעת קול הוא יוצא ולא בתקיעת שופר”.
לסיכום, מחלוקת הראשונים אם המצווה היא לתקוע בשופר, או שהמצווה לשמוע קול שופר. אלא שהבנה זו במחלוקת הראשונים מעלה קושיות חמורות על שתי השיטות, והאחרונים הרבו לפלפל ולהקשות במחלוקת זו. 
דוגמא לחלק מהקושיות, מדוע השומע תקיעת שופר ממי שאינו בר חיוב כמו חרש שוטה וקטן או ממתעסק שלא מתכוון הדין הוא שלא יצא ידי חובתו, הלא השמיעה היא המצווה ושמיעת השומע הייתה שמיעת מחויב בדבר בכוונה שלימה? 
אמנם השאגת אריה סימן ו’  הוכיח מכך שהמצווה היא גם התקיעה, והשומע יוצא מדין “שומע כעונה” והמשמיע חייב להיות בר חיוב בכדי להוציאו ידי חובה, אך רבים האחרונים שדחו את דבריו, כי גם אם השמיעה היא המצווה ללא התקיעה יש בה תנאי של שמיעת תקיעת בר חיוב, תקיעת מצווה, ולא תקיעת קטן שאינה תקיעת מצווה, שמיעת תקיעת קטן היא קול שופר שלא ניתן לצאת בשמיעתו ידי חובה, כי אינה שמיעת תקיעת מצווה.  ( עי’ חזון איש ח”א סימן ז’ ) 
היו שרצו לדחות שלא ניתן להביא ראיה מסוגיית הברכות האם מברכים לשמוע או לתקוע לסוגיה שלנו, ויש שרצו להסביר שאין מחלוקת בין ר”ת לרמב”ם ולדברי שניהם יש מצוות תקיעה ומצוות שמיעה וליישב את דברים עם שני הצדדים, ויש בסוגיה זו אריכות והרבה השלכות הלכתיות. 
הגר”ש פישר זצ”ל היה צד להסביר שניתן לתלות את המחלוקת שלהם בטעמי מצוות תקיעת שופר, 
טעם מצוות תקיעת שופר – תלוי בגדר המצוה, לתקיעת שופר ניתנו שני טעמים,  האחד הוא שזו צעקה  לשמים  – ‘השומע קול תרועת עמו ישראל’, וטעם שני הוא ‘עורו ישנים משנתכם, התקיעה לפי טעם זה נועדה לדבר אל האדם . הרמב”ם, שסובר שהמצוה היא בשמיעה, אכן כתב שהמצווה מכוונת לעורר את האדם, אבל לפי ר”ת שהמצוה היא התקיעה – מתאים לומר שזו צעקה לשמים. 
עיין במאמר הרב שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים – בין תקיעה לתפילה )
ויש לקיים דברי שניהם על פי הגמרא בראש השנה,  “אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונות לטובה, ובמה? בשופר”.
לתקיעת השופר שתי מטרות, ‘שתמליכוני עליכם’ – כלפי האדם שימליך את ה’, ‘שיעלה זכרונכם לטובה’ – בשמים.
אמנם הסבר זה אינו מוכרח, מפני ש’תמליכוני עליכם’ יכול להתפרש גם כן כלפי הקב”ה.

האם השאלה של קיום הידור מצווה מתקיימת בקרן השופר או בקול השופר – תלויה במחלוקת זו? ומהו שופר למהדרין? והאם יש הידור מצווה עד שליש בשופר של איל?  

 

נפק”מ אפשרית נוספת העלנו במאמר הידור מצווה בשופר, הגמרא שבת קלג: “תניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה”, מהו שופר נאה? 
ואם מהות המצווה היא שמיעת קול השופר בוודאות אין ענין לנאות את הקרן עצמה שאפילו עשייתה היא גמר מצוותה ואין ענין להדר בה, כך בוודאי יש להסביר את דברי הגמרא “שופר נאה” קול השופר שהוא מהות המצווה לשמוע קול שופר, שיהיה נאה מושלם בעל צליל ברור, או צליל מרעיד המקיים בהידור את מטרת המצוות חרדת הלב, לעומת זאת ניתן להסביר שהתקיעה היא המצווה ויש בפעולת התקיעה מעשה מצווה ולא בשמיעה כך שפעולת התקיעה נעשית בשופר נאה ומהודר כך שכשקרן השופר גדולה או נאה ביותר מבחינת עיצוב מרהיב, טקסטורת השופר הטבעית, או עיבוד מלאכותי כמו שהיו עושים בעבר על השופרות, הוא “השופר נאה”. 
מפשטות הדברים “שופר נאה” משמע קרן השופר, אך בוודאי מכיוון שנפסק להלכה שהשמיעה היא מהות המצווה וכן בברכות מברכים לשמוע קול שופר, וגם בקולמוס נאה בוודאי הכוונה לכתב שיצא נאה בזכות הקולמוס כי הוא הכשר המצווה ולא מהותה, כן יש לומר שהשופר הנאה הוא כשקול השופר נאה, נפקא מינה לאדם שיש לו שתי אפשרויות לקנות שופר קטן וכעור אך בעל צליל זך, צלול, וקל תקיעה כך שהתקיעות יצאו ברורות לעומת שופר יפה מאוד אך קשה תקיעה, ובעל צליל סתום, או צווחני וצורמני, יהיה עליו לקנות את השופר בעל הקול היפה יותר, כי הידור מצווה חל על קול השופר.
ומצאתי לחלק מהמשיבים שענו “ששופר נאה” מתקיים בייפוי הקרן וזה לשון השואל והמשיב:  איך עושים שופר נאה?
חותכים את פיו הרחב של השופר בצורות שונות של מדרגות; מלטשים אותו היטב עד שיבריק; משאירים בליטה ליד פיו של השופר וכדו’ (צוות בית ההוראה) ע”כ.
כך נראה גם שנקט הרב משה יעקב קנר (מח”ס שפתי מלך על רמב”ם) במאמר שצוטט באוצר החכמה. אך לא נראה כן כי בוודאי “קול השופר” היא מהות מצוות תקיעת שופר וכמו שנפסק להלכה כך שיותר נראה לומר שההידור הוא על קולו של השופר, 
כמובן שניתן לפלפל ולדחות את התלות במחלוקת הראשונים, ולומר שגם לשיטות שהשמיעה היא המצווה יש ענין בקרן שופר נאה, כמו שבלולב (כשהמצווה מתקיימת בנענועים)  ובעוד נוי מצווה מצאנו בחפצי הכשר המצווה, וסוכה עצמה תוכיח שמייפים אותה למרות שהיא בעצמה אינה המצווה אלא ישיבת הסוכה, ולא בנייתה או עצם היותה, רק שהישיבה בסוכה נאה היא עצמה מהדרת את מצוות הישיבה וכנ”ל לגבי קרן השופר. 

האם הידור מצוות תקיעת שופר היא בקול השופר או במראהו או גודלה או יופייה החיצוני של קרן השופר?

במאמר תקיעת שופר בקרן איל בעמוד המאמרים הבאנו את דברי הב”ח ( סימן תקפ”ו ) כתב דמצווה להוסיף עד שליש מכספו כדי להשיג שופר של איל, כמובא בתלמוד (בבא קמא דף ט עמוד ב) שבהידור במצוות אדם מחויב לפזר עד שליש מהונו, המשמעות של זה שסוג הקרן שהיא תהיה משל איל היא חלק בלתי נפרד ממצוות תקיעת השופר עד כדי פיזור ממונו.

במסכת בבא קמא בסוגיה הנזכרת יש עוד איזכור שראוי למחשבה: רש”י מציין שמקור הפסק להוציא עד שליש מהונו על הידור מצווה הוא במסכת שבת דף קלג עמוד ב.
 וכך הוא כותב: בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.
כשמעיינים בגמרא שם זהו הציטוט המלא : “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין” (שבת קלג, ב).
 זאת אומרת שיש אזכור נקודתי על שופר נאה כחלק מהידור מצווה, שעליו כנזכר יש חיוב להוציא שליש מהונו, האם השופר הנאה הוא סוגו של השופר שיהיה משל איל? אחרת איזה סוג של נוי יכול להיכלל בהגדרת נוי השופר שהרי כל מצוות תקיעת השופר היא ”לשמוע קול שופר” ואם כן לא יתכן שמדובר על יופיו החיצוני אלא על ההידור בסוגו שיהיה משל איל ולא משל השאר למרות שהם כשרים לתקיעה מצווה בשל איל, כך היה נראה בפשטות. 

בעבר גם היה נהוג לבצע גילופין כצורת ירושלים בסופו של השופר לצד פיו הרחב וכן חריטות ליפותו, וכן טבעת בפיו, מכיון שלא ניתן ליפותו בציפויי כסף או זהב כיוון שיש לשמוע את קולו של השופר בטהרתו ולא את קול הזהב או ציפוי הכסף, או ציורים אחרים,כבר כתב על כך השולחן ערוך “המציירים בשופר… לא יפה הם עושים” (שו”ע או”ח תקפו,יז)
 ובעל כף החיים הוסיף, אין לעשות גם חריטת צורות לנוי שעושים על השופר, או חריטת שם בית הכנסת, התורם וכדו’.

ואכן ראיתי לאיזה משיב שכתב לשואל שנוי השופר “שופר נאה” מתקיים באמצעות ייפוי השופר באופן חיצוני לא על השופר עצמו אלא בצורת השופר בעצמו, וזה לשונו המשיב:  איך עושים שופר נאה? חותכים את פיו הרחב של השופר בצורות שונות של מדרגות; מלטשים אותו היטב עד שיבריק; משאירים בליטה ליד פיו של השופר וכדו’ (צוות בית ההוראה) ע”כ. 
כך נראה גם שנקט הרב משה יעקב קנר (מח”ס שפתי מלך על רמב”ם) במאמר שצוטט באוצר החכמה. 

אך אין נראה כן, כי על שאלה זו עמד כבר הרב מבריסק רבי יצחק זאב סלובייציק זצ”ל 
וענה ברוב חריפותו שאכן נוי והידור המצוות ב “שופר נאה” אינם ענין של יופיו החיצוני שהרי שופר גזול כשר כמבואר ברמב”ם הלכות שופר (פ”א ה”ג) פסק: “שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.והראב”ד השיג: “ואין בקול דין גזל. א”א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ”מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ”ג ה”א)”.
וכן נפסק בשולחן ערוך (או”ח סי’ תקפו ס”ב): “הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו”וזה מפני שבקול מראה וריח אין מעילה וכן אין גזלה כי אין בהם ממש ועיקר מצוות תקיעת שופר איננה השופר אלא שמיעת קולו כמו שאנו מברכים ” לשמוע קול שופר ” ולא לתקוע בשופר, מוכרחים אנו לומר שיופי התקיעות שלימותן הברורה לפי כל כללי ההלכה, במציאות היא היא מהות הידור המצווה בתקיעת השופר, כך שתקיעות ברורות ויפות אינן ענין של נראות או כבוד לתוקע ואינם ענין חיצוני כלל אלא ענין מהותי ופנימי שעליו מחויבים אנו להוציא יותר משליש ההון שלנו כפסק ההלכה בכל הידור מצווה, כי הידור המצווה היא בקלות התקיעות ויופיין. 

 ולכאורה יש להביא ראיה לדברינו, אותה ציין לי הרה”צ יוסף בידרמן שליט”א {אחיינו של הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן שליט”א} מדברי התוספות הנזכרים למעלה.
תוספות במסכת ראש השנה דף כ”ו ד”ה חוטא בל יתנאה שכתב שהסיבה שאין קטיגור נעשה נעשה סניגור הוא במלבושי כהן גדול וכן בשופר ודין אין קטיגור נעשה סניגור הלא נאמר רק בדברים העשויים לנוי, ופירש תוספות שהנוי הוא “בקול תקיעתו”.
ועוד יותר מפורש בדברי המאירי הנזכרים למעלה.
 “ושופר הוא דבר של נוי שמתנאה בו בנעימות הקול”. 
 הרי לנו שהנוי ההדר של השופר הוא קולו ולא ביופי הקרן, וכמובן שיש בזה השלכה הלכתית להלכה ולמעשה למי שמתלבט האם לרכוש שופר גדול ויפה או קטן בעל צליל ברור ויפה שלפי האמור ירכוש  את הקטן בעל הקול היפה. 
אך נראה כי לחלק בין הגדרות הנוי ב”חוטא בל יתנאה” להגדרות הנוי של “זה קלי ואנווהו”, כך שאין הכרח מדבריהם שנוי המצווה הוא בקול השופר. 

כשפגשתי בנכדי הרב מבריסק זצ”ל הרב זאב פיינשטיין שליט”א ואחיו החשובים אימתו לי שבבית הרב מבריסק אכן נאמרו דברים דומים ומסורים בתוך משפחת בריסק על “קולמוס נאה” שבוודאי מדובר על הכתב היפה של הסופר ומסתבר שאף בשופר כן ואף שיש מעט לחלק בינהם, וסברא נותנת כן  כמו שמשמע מהתוספות.

משו”ת אבני נזר (או”ח סימן תלב)  שהאריך לתרץ את דברי הרמב”ן בנושא ציפה פיו בזהב, וכתב שפסול השופר בציפה פיו בזהב, ולא נאמר הכלל של “כל לנאותו אינו חוצץ” הוא בכלל שהנוי של המצווה צריך להיראות ( תוס’ מנחות לב:) בשעת קיום המצווה, שהמצווה מתקיימת בחפץ נאה, וכשציפהו בפיו, אין נראה פי השופר בשעת התקיעה, ולכן חוצץ ופסול. 
ומשמע מדבריו, שציפהו בזהב שלא במקום פה, שכשר כי אין חציצה, ואף יש בכך הידור של נוי מצווה כי חפץ המצווה נאה יותר ותוך כדי קיום המצווה, כי צידו החיצוני של השופר, אינו מוסתר, ונראה לעין כל, ומזה נראה שהאבני נזר למד בפשטות שנוי מצוות שופר הוא בקרן השופר עצמה ולא בקול כמו פשטות הדברים “שופר נאה”. 
אך יש לדחות את הדברים והערה זו האירני הרב מאיר ליבוביץ שליט”א  שיש לחק בין דיני חציצה שאין בשופר ולא חל הכלל של חציצה כי שלא בצד הפה הוא לנאותו וחוזר הכלל של “כל לנאותו אינו חוצץ” אך עדיין אין ראיה מכך לדיני הידור מצווה, כי הלכות חציצה ומה שמנאה את השופר שאינו בגדר חציצה לא אומר שנויו הוא בקרן עצמה אלא שאינו חוצץ. 

עוד יש להביא ראיה אותה הביא לי הרב מאיר אלמליח שליט”א ( אופקים )  מדברי המג”א בסימן תרנ”ו הובאו דבריו במשנה ברורה ( סק”ב  )   אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום – עיין במ”א שמצדד דלאו דוקא אתרוג דה”ה ס”ת או שופר וכדומה שקנהו והיה בו רק כשיעור מצומצם ואח”כ נזדמן לו אחר שהוא גדול בשיעורו מצוה להחליפו ולהוסיף עליו עד שליש, משמע שבגודל השופר יש ענין של הידור מצווה, אך נראה לדחות ששיעור מצומצם הוא פגם בשיעור שופר ההלכתי ובתקיעת שופר עצמה, ולא בהידורו, ולכן יש ענין להדר בשיעור השופר עצמו, בגודלו, וצ”ע. 

מרן הבן איש חי מתייחס לדברים האלו בסוגיית הגמרא שם ( שבת קלג: ) על “שופר נאה” וכותב וזה לשונו: שופר נאה נראה הכונה של נאה על גוף השופר שתהיה מראיתו נאה וגם עוד קולו נאה. ועל פי זה פירשתי בסה”ק בן יהוידע בקולמוס דקאי על הכתיבה ולא על גוף הקולמוס שיהיה נאה, משום דשופר בעת מצותו שתוקע בו ניכר ונראה נוי השופר אם מראהו נאה, אבל הקולמוס אם גופו נאה אינו נראה נוי שלו בשעת המצוה שהוא קריאת ספר תורה. ולבלר זה דומה לקולמוס, דאין לפרש נאה על גופו של לבלר, אלא על כתיבתו ביושר השיטות ומדתם בראש ובסוף, וגם נקי מן הטעיות שלא יצטרך לעקור תיבה אחת או שתים ויכתוב במקומן, דבזה תתגנה הכתיבה, ואם טעה יהיה לו אמנות שלא יהיה ניכר עקירת התיבה אחר כך וכן כיוצא בזה. ועל כל פנים נראה דאם אפשר לעשות גוף הקולמוס נאה יעשה, מה שאין כן בלבלר אין לדקדק שיהיה גופו נאה, ואדרבה הנאה לא יבצר מהיות לו גסות רוח, ואם אינו נאה אלא מכוער יהיה לו שפלות בטבע. עד כאן לשונו. 
נראה מדבריו ששניהם נכונים שופר מהודר הוא גם קולו של השופר שיהיה נאה וגם השופר עצמו, ובמידה ויש לבחור אחד מהם שניהם שקולים כך שאין לתעדף אחד מהם. 

אך יש להקשות על כך מהפסוק בנביא ( ישעיהו כז ) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להר בהר הקדש בירושלם , לכאורה יש משמעות לגודלו של השופר, ר’ אליעזר בתלמוד אף הקביל פסוק זה ישירות למצוות תקיעת השופר בראש השנה , “בתשרי עתידין ליגאל! אתיא שופר שופר: כתיב הכא תקעו בחדש שופר , וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול”.

בעל המצודות על הנביא פירש את פשוטו של מקרא באופן שמעקר לגמרי את הפירוש של שופר גדול כקרן שופר גדולה, וכתב: “יתקע בשופר גדול” – הוא ענין משל לומר כולם יתקבצו ויבואו כאלו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא. גם המלבים פירש באופן דומה, “יתקע בשופר גדול”, ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים: הרי ברור שככל שתיבת התהודה של השופר גדולה כך תהודתו וקולו רם יותר, כמבואר אצלנו בהדרכה המעשית ששופר, הלא הוא מלשון שפופרת משמש כאמצעי מגביר לקול השופר, אז ברור שככל שהשופר גדול יותר כך קולו נשמע למרחקים גדולים יותר, הפסוק שרוצה לומר שכל האובדים הרחוקים ביותר והנדחים ביותר יגיעו לעתיד לבוא להשתחוות בזמן הגאולה העתידית בהר הקודש בירושלים, אז הוא מציין שהשופר יהיה גדול וקולו נשמע למרחקים ויאסוף את כולם, זה כשצריך קול גדול, וחזק.

אך במצוות תקיעת שופר לא מצינו קול חזק או גדול אך תקיעות ברורות לפי כללי ההלכה, להיפך יש המקפידין על קול מאוזן ודק, כמו שכתוב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, וכן בפיוט בתפילה, ובשופר יתקע וקול דממה ישמע, מה שחשוב שהקול יעמוד בכללי ההלכה אורך התקיעות ואיכות הקול,  וישיג את מטרתו לעורר את הקהל לתשובה כמצוין בדברי הרמב”ם על הרמז שיש בשופר, ולפיכך אין ענין לשופר גדול, ובוודאי ששופר גדול אינו ענין להידור המצווה, שהיא ענין של שמיעת קול שופר ולא קול גדול.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for