השופר – הכוונה – פרק ט'

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר התשיעי הכוונה – פרק ט'. 
סוגיית מצוות צריכות כוונה מקורה בהלכות שופר, ראש השנה דף כח: 
 שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא… אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (שכפו אותו גויים לאכול ובכל זאת יצא).
"התוקע לשיר" פירש רש"י, התוקע לשיר – לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו, בין אם זה לשיר ולשורר עם השופר, השופר היה כלי נגינה, ככל כלי הנשיפה העתיקים, ובין לפי פירוש רבו, כוונה לצאת ידי חובת המצווה חסרה לנו כאן, ונידון הגמרא האם הכוונה מעכבת את קיום המצווה או שגם ללא כוונה מעשה המצווה מספיק. 
וממשיכה הגמרא שם "אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה וכו' אמר ליה ר' זירא לשמעיה ( רבי זירא אמר לשמש שלו ) איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה, מחלוקת רבא ורבי זירא היא בדיעבד בלא כיוון לקיים מצווה, ולהלכה פסק הרי"ף כרבי זירא שבדיעבד מצוות צריכות כוונה ולא יצא ידי חובה בתוקע לשיר, ובעל המאור הקשה עליו מכמה מקומות בתלמוד וחלק עליו מכוח כמה קושיות.
הראב"ד (השגות על פסחים פרק י) פוסק כרי"ף. בנוסף, הרמב"ן בספר מלחמות ה' שם תירץ את קושיות בעל המאור והביא בשם רב האי גאון שסובר כהרי"ף. בעל המאור בפירושו על מסכת פסחים פרק י, הביא בשם רב האי גאון שסובר כשיטתו הוא.
 שו"ת אפרקסתא דעניא מחדש שאין מחלוקת ורבי זירא לא חולק על רבא, וכתב בדעת הרמב"ם שמצות לא צריכות כונה ( ח"ב או"ח סימן ק"ב) 
 מרן השולחן ערוך פסק ( סימן ס' ס"ד ) שמצוות צריכות כוונה, ובדיעבד לא יצא מי שלא כיוון "רחמנא אמר תקעו". 
המשנ"ב הביא את דברי החיי אדם שהצורך בכוונה בעת קיום המצווה הוא רק כאשר ניתן לשייך את מעשה המצווה גם למטרה אחרת (לדוגמה, הקורא את קריאת שמע שהיא חלק מפרשת ואתחנן, שניתן לשייך את מעשהו גם למטרת לימוד תורה).
 אך אדם המניח תפילין ומתעטף בציצית, אף שלא התכוון במפורש לשם קיום מצווה, כיוון שאין תכלית אחרת במעשיו מלבד לקיום מצוות ציצית ותפילין, מעשהו נחשב בברירת מחדל לקיום מצווה, כי אין תכלית אחרת שניתן לפרש במעשה המצווה. 
בתקיעת שופר, יש מטרות כנ"ל כשיר או גירוש שדים, ולכן חובת הכוונה היא קריטית, וגם אם אין כוונה לתכלית אחרת אם אין כוונה לתקיעת מצווה דוגמת מתעסק בעלמא שנפח בשופר ויצאה תקיעה בלי כוונה, לא יצא, הוא אפילו חמור מכך כי עונה על הגדרת מתעסק שאפילו לפעולת התקיעה לא התכוון, גם השומע וגם התוקע צריכים להתכוון למצווה, והוסבר במאמר השופר – השמיעה – פרק ג', שגם לשיטות שהשמיעה היא המצווה ואם כן שמיעתו של השומע היא מושלמת ומדוע כשהתוקע לא כיוון לא יצא, כתבנו שיש לשמוע תקיעת מצווה, והכוונה היא חלק מתקיעת מצווה שאותה יש לשמוע ולא תקיעת סתמית,
זאת אומרת שהכוונה משנה את האופי המעשי של המצווה ומהותה, ויש כאן חיבור בין עולם המחשבה לעולם המעשה. 
דיונים נוספים עלו בנושאי כוונת התקיעות דוגמת המתכוון לתרועה ועלה בידו תקיעה וההיפך, וכן הכוונה לטעם המצווה, כמו שהתבאר במאמר טעמי מצוות תקיעת שופר נאמרו טעמים שונים, כמו שכתב הפרי מגדים בהלכות סוכה, הובאו דבריו במשנה ברורה. 
משנה ברורה תרכ״ה, כי בסוכות הושבתי וכו' הם ענני כבוד וכו' – ודוגמא לזה ציונו לעשות סוכות כדי שנזכור נוראותיו ונפלאותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחודש ניסן לא ציונו לעשות סוכות באותו זמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכות לצל ולא היתה ניכרת עשייתינו שהם במצות הש"י ולכן ציוה אותנו שנעשה בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו לביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה מראה שהוא עושה לשם מצות הש"י [טור].
וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד [פמ"ג]
האם בתקיעת שופר טעם המצווה, יעכב את מצוות תקיעת שופר, לדעות אלו? 
רבי יצחק במסכת ראש השנה טז: אף מתמיה "ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר"ה, למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו ( כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ד ה"ב)  שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, למרות שיש בה רמז, מהותה גזירת מלך).