מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for

עשרת דברים-יסודות נאמרו בשופר ומהם מסתעפים כל הדינים המרובים לפרטיהם ופרטי פרטיהם, ואלו הם: החיוב, התקיעה, השמיעה, הסדר, החומר, הצורה, האישים, הזמן, הכוונה והברכות.

שתף את הפוסט

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר הרביעי הסדר – פרק ד’. 

סדר תקיעות שופר 

סדר תקיעות שופר,  על פי המשנה ( ראש השנה לג:)  חייב אדם מישראל לשמוע בראש השנה תשעה קולות. שלוש פעמים מוזכרת בתורה המילה “תרועה”, וכל “תרועה” צריך שתבוא “תקיעה” (פשוטה) לפניה ואחריה, כלומר סדר התקיעות שלוש פעמים: תקיעה, תרועה, תקיעה (תר”ת) – תשעה קולות.
במאה הרביעית ( תקנת רבי אבהו ) הוסיפו שלושה קולות – שברים (שקולם נשמע כשל גניחה).
בגלל חילוקי דעות שעלו ספיקות מהם הקולות המדויקים וצירופם וסך הכל תיקנו מתשעה קולות לשלושים
ובשל כך אנו נוהגים כיום לתקוע את כל הצירופים: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (תשר”ת) – שלוש פעמים תקיעה, שברים, תקיעה (תש”ת) – שלוש פעמים תקיעה, תרועה, תקיעה (תר”ת) – שלוש פעמים.
המשנה כבר מכנה את תקיעות השופר "סדר תקיעות שופר" וכלשון המשנה במסכת ראש השנה ( פ"א משנה ד')  "סדר תקיעות, שלוש, של שלוש שלוש. שיעור תקיעה כשלוש תרועות. שעור תרועה כשלוש  יבבות". 
איך הגענו שמצב שבסדר תקיעות שופר יש לנו  שלושים קולות ויותר מכך, כיום נהגו כל עם ישראל מאה קולות או אפילו מאה ואחד קולות ( כולל תקיעה גדולה )? 
תוספות בר"ה לג: כתבו שהמקור לכך שתוקעים בשופר מאה קולות, מכיוון שנאמר "ותיבב אם סיסא" ושם היו מאה קולות, ובתקיעת שופר נאמר "יום תרועה" ומתרגם אונקלוס "יום יבבא" לכן גם כאן תקנו מאה קולות, ובמאמר "מאה קולות בראש השנה" הבאנו הסבר מדהים של ראש ישיבת חברון הגרמ"מ אפשטיין זצ"ל, אך שימו לב לאחד הדברים המעניינים והמרתקים שקרו בעם ישראל, ולא בכדי דוד המלך מכנה את עם ישראל "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". 
נקדים את דברי הגמרא בראש השנה (דף לד:) "אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה.
 מה נפשך? אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה!
– מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.
מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה!דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה.
מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה.
אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח – הא עבדיה, אי ילולי יליל – הא עבדיה! מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא – ברישא גנח והדר יליל".

שיטת רב האי גאון שיוצאים ידי חובה בכל סוג של תרועת שופר 

 שאלו את רב האי גאון (התשובה המלאה מובאת בתמים דעים קיט, ובאוצר הגאונים לר"ה לד, א, אות קיז): "מקודם רבי אבהו מה היו עושין? והיא החובה של כל שנה ושנה, ולא כן יתכן מימות נביאים הראשונים ועד ימות רבי אבהו שהניחו שנה אחת בלא תקיעה!
ואם החובה ידועה אצלם, מה תיקן להם רבי אבהו? והתיקון לא יהיה אלא על דבר שנסתפק ונתערבב.
ואנו אומרים שלא יתכן להיות האמת בשני דרכים, אלא אם התרועה היא האמת, הג' שברים אינם חשובים, ואם הג' שברים הם העיקר, התרועה לאו כלום היא… יבאר לנו אדוננו כי אלו התקיעות שבכל שנה ושנה אנו עומדים להם בקושיות ונושאין ונותנין בבקשה מאדוננו יחי לעד שיבאר לנו מיד איך היה הדבר קודם התקנה, והיאך פירוש הסוגיה".
משיב רב האי גאון,  בהתחלה הוא מבאר שהעיקר בתורה הוא המסורת, ואיך בפועל עם ישראל נוהגים: "כי הדבר שאנו יוצאין מידי חובותינו ועושין בו רצון יוצרינו, נכון הוא וברור בידינו ירושה משולשת מועתקת ומקובלת בקבלה מאבות לבנים דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשיו…
 ואם יאמר אדם: אם תש"ת העיקר הרי תר"ת בטלה, ואם תר"ת העיקר הרי תשר"ת בטלה. תחילת תשובותיו לומר: מנין אנו יודעים כי יש עלינו מצווה לתקוע ביום זה? ועיקר התורה הכתובה, מנין אנו יודעים שהיא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל, הנה אלו המעידים עליה, גם הם מעידים כי במעשה יצאנו ידי חובותינו, וכי כן העתיקו בקבלה מפי הנביאים הלכה למשה מסיני. ודברי הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מאי עמא דבר, זה העיקר והסמך.
ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בעניין הזה, ומה שיעלה מהם ויתרץ כאשר את נפשותינו – מוטב, ואם יש בה כלום שלא יתכווין כאשר בלבבנו ולא יתברר בראיה, אינו עוקר את העיקר… ובפשוטן של דברי תורה הכתובים בלבד אין ללמוד כי אם תרועה בלבד, כך כתיב (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, והפשוטות (תקיעות) לא נלמדו אלא מדברי חכמים, וכל שכן פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחריה, שאין בכתוב ראיה על זאת אלא הלכה למעשה הוא ביד ישראל, וכל שכן דמיהמנין על התקיעות ועל התרועות…".
 הוא ממשיך לבאר שלפני תקנת רבי אבהו היו יוצאים בכל אחד מסוגי התרועות, ותיקן רבי אבהו שכל ישראל יקיימו את המצווה באופן אחיד כדי שלא ייראה הדבר כמחלוקת: "ואל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבהו נפל ספק בדבר הזה, כי הרי משניות קדמוניות, אחד אומרת (ר"ה לג, ב): תרועה ג' יבבות, במשנתנו, ואחד אומרת (שם בברייתא): שיעור תרועה כג' שברים, וקאמרינן ביה בהדיא (שם): אמר אביי: בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים תרועה יבבות כבדות, שהם שברים. ואלו ואלו יוצאים ידי חובתן, כי שברים כבדים תרועה הם ויבבות קלות תרועה הם, והיה הדבר נראה כחלוקה, אע"פ שאינה חלוקה… וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו עושין בה כל ישראל מעשה אחד, ולא יהיה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה… ומה שכתבתם: אנו אומרים שלא יתכן האמת בשני דברים, בודאי כן הוא, אלא מיהו בזמן שאותם ב' דברים מכחישים זה את זה, אבל בזמן שזה כשר וזה כשר – יתכן להיות האמת בשני דרכים… מכל מקום כל טורח וכל קושיות שהרחבתם בשאלה זו אין צורך בהם, וכשאתה אוחז הדרך שאחזנו, הרי היא דרך נכוחה וברורה, וכל ספק נפשט וכל שיבוש נסתלק. אלא שני חכמים שאמרו שני דברים – זה כשר וזה כשר, ותקינו תלמידיהם להיות בדבר זה עושין כזה, כדי לחלוק כבוד לשניהם, ולא יהא הפרש בין התלמידים ולא יבואו לידי שאומרים: אלו כמנהג רבים נעשה, ואלו כמנהג רבים נעשה, ואע"פ שהאחד כשר וגם האחרון, גם הם אומרים: הלוא טוב היה זה. וכך עשה רבי אבהו, וכל ישראל ישר בעיניהם וקיבלוה".
הרבה ראשונים הביאו את דברי רה"ג וסברו כמותו: כ"כ רז"ה (ר"ה יא, א, מדפי הרי"ף), ומסיים: "אלו דבריו של רבינו האי גאון ז"ל, והם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים"; רא"ש (ר"ה ד, י); חינוך (תה); ר"ן (ר"ה יא, א, מדפי הרי"ף); ריב"ב; השלמה; מכתם; ארחות חיים; וריטב"א (ר"ה לד, א).
רבנו חננאל (ר"ה לד, א) כותב סברא זו מעצמו: "ומפני שכבר יצאו הציבור ידי חובה, לפיכך נהגו לתקוע במלכויות תשר"ת בזכרונות תר"ת בשופרות תש"ת, להודיע שהכל אחד הן, והכל יצאו ידי חובה, ולא נשאר בדבר ספק".
בקצרה דעת רב  האי גאון, שלא יהיה מצב של חלוקה בין הקהילות הותקנה תקנת רבי אבהו לכל ישראל אך היא איננה מחויבת ובכל תרועה שלפניה תקיעה יוצאי ידי חובה. 

סדר תקיעות שופר לפי הזוהר – נראה כדברי רב האי גאון 

 מהזוהר נראה  כרב האי גאון זוהר פנחס רלא, ב: "הני תרי יומין דראש השנה, אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו, וכלא נפקין לארח קשוט".
הרי שעל פי תורת הסוד צריך את סוגי התרועה השונים, ואין אחד מהם שהוא האמת האמיתית בלבד.
כך גם כותב בשו"ת רמ"ע מפאנו שהיה 
גדול המקובלים באיטליה סוף סימן קז: "כי עונותינו גרמו לנו שלא שימשנו כל צרכנו, והרבה גופי תורה מתגלים לנו ברחמי שמים עלינו שאנו נכנסים בעיונם מצד הספק, והוא פתח צר מאד כמלא פי מחט סדקית.
שאילו זכינו לשימושה של תורה, היה מתברר לנו על פי הקבלה והמסורה איך האמת כן הוא, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים.
וכך הם דברי הזוהר בענין תשר"ת תש"ת תר"ת, דמסוגיא דשמעתא משמע לן דרבי אבהו מספקא נחית להו, וכל משכיל יקשה על ההיא סוגיא מן המפורסמות מה שלא ישקוט השכל בה, אלא עם המתבאר בזוהר דכלהו אינהו תקיעתא צריכי מדרבנן למצוה מן המובחר ולא בשביל ספק. וכבר בארנו אותה סוגיא בדרך ישרה מסכמת אל האמת, אין צורך להאריך בה עכשיו".

לעומת זאת שיטת הרמב"ם היא שיש ספק איזה קול נחשב תרועה 

כתב הרמב"ם (שופר ג, ב): "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד – האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מילל. לפיכך אנו עושין הכל, האנחה והיללה".

נראה מדברי הרמב"ם היא שיש רק קול אחד של תרועה שיוצאים בו ידי חובה מדאורייתא, אלא שאיננו יודעים איזה קול הוא התרועה האמיתית, ולכן צריכים לתקוע את שלושת סוגי התרועות, וכן גם נקט בדעתו מרן  בית יוסף סימן תקצ, ב, בדעת הרמב"ם.
הריטב"א מבאר בראש השנה (לד.) כיצד נולד הספק לדעת הרמב"ם, שהתורה אמרה (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, כלומר המצווה היא להריע בשופר קול של בכי ושברון, ובמהלך הדורות והגלויות נתהוו דרכים שונות לבטא את הבכי והשברון, וכך נוצרו המחלוקות על קול התרועה: "ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה, אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים. שהרי התורה אמרה סתם תרועה – קול נשבר, כדרך שאדם עושה בשברו, וסגנון אחד אמרה תורה לכולם, ואין הדורות שוין בדבר, שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר, וחזר קול תמרור לדור אחר. וכן אירע בענין התרועה, כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים, וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלושתן פעם בזה ופעם בזה, ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה, ולכך הוצרך רבי אבהו לתקן זה".
וכדברי הרמב"ן כתבו הרבה ראשונים, כמו הרמב"ן (מלחמות ה'); סמ"ג (עשין מב); מחזור ויטרי (שמח); עיטור (עשרת הדברות, הל' שופר); ראבי"ה (ב, תקסו); מנהיג; ואבודרהם (סדר תפילת ר"ה). 

מצאנו  עוד ראשונים הסוברים כשיטת הרמב"ם בתוס' ר"ה לג, ב, 'שיעור', הביאו תמיהת רבנו תם, למה נהגו בתקיעות מעומד לתקוע תשר"ת למלכויות, ותש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות: "ועל מנהג שלנו היה תמיה רבנו תם, דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה! דאי גנח ויליל – כולהו בעי למיעבד קשר"ק, ואי גנח לחוד – כולהו בעי למיעבד קש"ק, ואי יליל – כולהו קר"ק.והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק, כמו במלכויות, דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק. ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר, דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום – יצא".
מדבריהם נראה שר"ת סובר כהרמב"ם שרק אחד מן הקולות הוא התרועה אשר בה יוצאים ידי חובה מהתורה, ותיקן לתקוע רק תשר"ת למלכויות, לזכרונות ולשופרות, כדי לצאת מן הספק, שאין סוגי התרועות מהווים הפסק זה לזה.
 וכך נראה מהריב"א (מובא באור זרוע ב, רסט) שגם דעתו כרמב"ם, שכתב שאי אפשר לתקן תשר"ת תש"ת ותר"ת לכל ברכה, לפי שרק באחד הקולות יוצאים ידי חובה, והקולות האחרים מהווים הפסק.

מחלוקת קדומה נוספת היא על סדר התקיעות בתפילה "תקיעות דמעומד" (הראשונות, אחר הקריאה בתורה נקראות: תקיעות מיושב, כי השומעים מותרים לשבת למרות שבפועל עומדים תמיד בתקיעות שופר ) הרמב"ם כתב למלכיות תשר"ת לזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, לעומתו רבינו תם קבע, תשר"ת למלכיות וגם לזכרונות וגם לשופרות, 
בשו"ע פסק: מחזיר שליח צבור התפלה ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים לזכרונות תש"ת שלשה פעמים ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת וכן לזכרונות וכן לשופרות (טור בשם רבינו תם ומנהגים) וכן המנהג במדינות אלו.  (מנהגים), עד כאן לשונו.
לגבי תפילת לחש גם חילוקי מנהגים הספרדים ובני עדות המזרח, וכן חסידי חב"ד הנוהגים כנוסח האר"י ז"ל, וכן עוד קהילות חסידים,  נוהגים לתקוע אף בתפילת לחש, את התקיעות המלאות או כלשון השל"ה "הדרך המובחרת" הכוללת ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, למלכיות,זכרונות, ושופרות, לעומתם תלמידי הגר"א, ומנהג יוצאי אשכנז לא תוקעים בשופר על סדר התפילה בתפילת הלחש, וכדי להשלים למאה קולות בסוף התפילה משלימים למנין הקולות של מאה קולות. 

לגבי שיעור התרועה מרן בשו"ע ( סימן תק"צ סעיף ג' ) הביא מחלוקת: יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו שלשה כוחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה (ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פרק י"ט).
וצריך להאריך בתקיעות של תשר"ת יותר מבשל תש"ת ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש שאין לה שיעור למעלה וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה וכן אם מוסיף על שלשה שברים ועושה ארבעה או חמשה אין לחוש. ויש אומרים ששיעור יבבא שלשה טרומיטין ושיעור תרועה כשלשה יבבות שהם תשעה טרומיטין ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין כתרועה ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור שנים עשר טרומיטין ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר. עכ"ל. 
ועל בסיס מחלוקת זו קיימים הבדלים בשיעורי השברים והתרועה, ונפק"מ לחומרא וקולא. 

'יום תרועה יהיה לכם' 

מן הפסוק עצמו, איננו יודעים שיעור תקיעה מהו, וכיצד יש לתקוע, אולם מכירים אנו מן התורה, הנביאים והכתובים, שני קולות הנכרכים בקולו של שופר, התקיעה והתרועה. מכאן, באו חז"ל  (ראש השנה לד' ע"א) ולימדונו ברוח הקודש, כי שני קולות אלו באים תמיד ביחד, ותמיד בצירוף הבא,  תקיעה – תרועה – תקיעה. ובלשונם "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה".

 מתוך עולמות של ספק, שבקרבם אנו שרויים, פיצלו חז"ל את קול התרועה לשתי אפשרויות: שברים – תרועה ועל ידי כך, יצרו צירופים שונים ומגוונים של קולות כשהעקרון השוזר את כלם הוא 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה – תחילתו בתקיעה וסופו בתקיעה.

על פי השתלשלות זו הצירוף השלם והמלא של קול השופר הוא, תקיעה – שברים – תרועה – תקיעה. ובקיצור תשר"ת.

התשר"ת הוא ליבת תקיעת השופר, והוא נושא בקרבו את המהלך השלם שאח"כ מפורק לחלקים : תש"ת, תר"ת. 

השל"ה הקדוש בספרו מבאר בצורה נפלאה בסדר תקיעות שופר על דרך הפשט, שתהליך התשובה בא לידי ביטוי בדיוק בתשר"ת.
תקיעה – פשוטה לפניה: האלוקים עשה את האדם ישר, ולכל אדם הייתה תקופת ישרות בתחילתו, והמה בקשו חשבונות רבים וקלקלו את ישרותם. 
שברים – גנוחי גנח: שהאדם עומד על מצבו ורואה היאך קלקל את דרכו בחטא, ונאנח על חטאיו. 
תרועה – ילולי יליל: יותר מאנחה על חטאיו רואה אדם שהחטא הביאו עד להתמוטטות ועד סף חורבן נפשו, ומיילל על כך כמי שמיילל על גוסס רחמנא ליצלן, מרוב מרירות על ירידתו. 
תקיעה – פשוטה לאחריה: מרוב הכרה כי הלך בדרכיו בדרך לא דרך, הוא נוכח לראות כי אינו יכול להמשיך כך, ומחליט החלטות טובות ולהתייצב שוב על דרך הישרה, וחוזר לישרותו שבה נברא, וזוהי הפשוטה שלאחריה עד כאן תוכן דבריו. 

 

סדר תקיעת שופר

  • למנצח 
  • תפילת התוקע
  • ברכות התקיעה
  • סדר תקיעות שופר 

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for
דילוג לתוכן