השופר – השמיעה – פרק ג’

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר השלישי השמיעה – פרק ג’.

חידוש מצאנו במצוות “תקיעת שופר” בגלל שמהות המצווה מתקיימת בשמיעה, למרות שבכל התורה חרש המדבר ואינו שומע הרי הוא כפיקח לכל דבר, כמו שנאמר בגמרא בחגיגה ב: ” “זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם” ( אלם- המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר) וחרש – המקביל לשוטה וקטן שדיברו עליו חז”ל הוא אינו שומע ואינו מדבר. 
במצוות תקיעת שופר, גם חרשות חלקית שאינו שומע אך מדבר, כגון מי שאינו כבד שמיעה מלידה אלא עם הזמן כבדה שמיעתו, פטור מהותית ממצוות תקיעת שופר, ולפיכך גם לא יכול להוציא ידי חובה אחרים המחויבים בתקיעת שופר, לפי הכלל שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, כי אינו בר חיוב. 
והמשנה מפורשת היא במסכת ראש השנה (כט, א) חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, והטעם, משום שהם אינם מחוייבין בעצמן במצות תקיעת שופר, הרבה מהראשונים פירשו במשנה זו שגם חרש המדבר ואינו שומע הריהו בכלל חרש, למרות שהוא בר דעת.
ואע”פ שחרש כזה חייב בכל המצוות הוא פטור ממצות תקיעת שופר, משום שמצוה זו תלויה בשמיעה ולא בתקיעה.
שיטה זו הפוטרת את החרש ממצות השופר הובאה להלכה בב”י (סי’ תקפט) בשם הכלבו והרשב”ץ, ובטעם הדבר כתבו שמצות תקיעה בשופר – “בשמיעה תליא מלתא דהא מברכין על השמיעה, וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק”.
 (שלא כדעת ר”ת הסובר שמברכין “על תקיעת שופר”).
 וכן פסק בשו”ע (או”ח סי’ תקפט סעי’ ב): חרש שוטה וקטן פטורים. וחרש אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא, דכיון שאינו שומע לאו בר חיובא הוא, ויותר מכך, יש לדייק בדבריו שאם בעל התוקע אינו שומע כלל יצא לגמרי מגדר ‘בר חיובא’, ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובה מחמת חרשותו, שהיא פסול בגברא ולא רק חסרון טכני כמו שנראה שיש לדון בחרש זה האם הוא אינו בר חיובא כלל “מכיוון שהוא לא יכול לשמוע את קול השופר ולקיים את המצווה הוא מופקע ממצוות תקיעת שופר, או שהוא חייב ויש לו חסרון טכני והוא כאנוס ופומיה הוא דכאיב ליה, אך במהותו מי שהתחייב במצוות תקיעת שופר חיובו תו לא פקע לעולם, רק שבפועל לא יכול להוציא אחרים ידי חובתם כי לא יכול לשמוע את התקיעות ולא יכול לצאת ידי חובה.
האבני נזר (או”ח סימן תלט) הקשה על פסיקת השו”ע בענין חרש המדבר ואינו שומע מצד אחר, שהרי חרש חייב בכל המצוות ומצות תקיעת שופר בכללן,  ואמנם הוא עצמו אינו יכול לצאת ידי חובה משום שאינו שומע, אך מדוע לא יוציא אחרים ידי חובתן, ומנא לן להגדירו כמי שאינו ‘בר חיובא’ במצוה זו?
הוא מסתמך בקושייתו על דברי התוס’ (יבמות מד, א) בענין חרש וחרשת, שאינם עולים לחליצה לפי שאינם בני אמירה ואינם יכולים לומר “מאן יבמי” ו”לא חפצתי”, ואעפ”כ הם עולים ליבום. ואין בכך סתירה לכלל “כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה”, משום שבעיקרון גם חרש וחרשת שייכים למצות החליצה, אלא פומייהו הוא דכאיב להו.
 ולדעת ה’אבני נזר’ סברא זו נכונה גם לגבי תקיעת שופר. גם כאן יש לומר שהחרש חייב עקרונית במצוה ככל יהודי בן דעת, ורק בפועל הוא מנוע מלקיים מצווה זו בעצמו כאנוס, ופומיה הוא דכאיב ליה.
וכיון שבעצם הוא מוגדר ‘בר חיובא’, לא ברור מדוע אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתן, שהרי ודאי דין ערבות נוהג בו. והוא מביא ראיה כיוצא בזה מן המג”א (או”ח סי’ לט ס”ק ה), שהתיר למי שנקטעה ידו השמאלית לכתוב תפילין בידו הימנית. ואע”פ שלמעשה הוא פטור מהנחת תפילין של יד מחמת האונס, סוף סוף מצד ה’גברא’ הוא בר חיובא, אלא פומא הוא דכאיב ליה.לדעת השו”ע חרש אינו חייב למעשה בתקיעת שופר, כיון שאינו יכול לקיים את עיקר המצוה שהיא לשמוע את קול השופר.
כמו כן שנינו במסכת ראש השנה (כז, ב): התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא.
ומבואר בגמרא, ששמיעתו של התוקע אינה מעכבת את השומעים האחרים, שהרי אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור, אבל אותן העומדין בבור – יצאו. כלומר, התוקע יכול להוציא את השומעים ידי חובתן מבלי שישמע בעצמו את התקיעה, אך כל זאת בתנאי שהוא עצמו יהיה בר חיובא.
וכנ”ל השו”ע פסק שמי שאינו יכול לשמוע אינו בר חיובא כלל ובזה הוא גרוע יותר מבעל תוקע שלא שמע את תקיעותיו, ונפק”מ שהוא אינו יכול להוציא את הרבים מחמת פסול זה שבגופו, כך שצריך שקול השופר יצא מושלם מתחילתו לסופו, והתקיעה תצא ברורה מתחילתה לסופה בלי עירוב של קול אחר, דוגמת קול הברה, שהוא ההד החוזר מקול הבור והדות, הדינים הללו נידונו מכיוון שברוב הגלויות עם ישראל השרוים בלחץ שלטון העמים, נאלצו לתקוע בשופר בסתר, כמו שכותב רב האי גאון ( הובא בר”ן ) “דברים הללו היו צריכים להם בימי הגזירה והמלכות, שהיו מתיראין מהם לתקוע בגלוי”.
מדין התוקע לתוך הבור ולתוך הדות מסתעפים לדיון מענין של תחילת תקיעה בכשרות וסופה בפסול, האם כל התקיעה צריכה להיות בכשרות או רק חלקה,  שמע חלק מהתקיעה בתוך הבור והמשיך בחוץ, כשאין שיעור תקיעה מלאה מחוץ לבור בגמרא מפורש שהתקיעה לא עלתה לתקיעת שופר ( ר”ה כח: ) אך כשיש שיעור תקיעת שופר מחוץ לבור בתחילת או סוף התקיעה האם עולה לתקיעה, נחלקו בכך הראשונים, רבותינו בעל העיטור והטור, להלכה לא יצא, כי צריך שהתקיעה תצא בשלימות ללא תחילת או סוף קול שופר שהוא בפסול, שתי השלכות הלכתיות נוספות מדין זה התחיל לתקוע לפני נץ החמה והמשיך לאחר מכן, או התחיל באור היום והמשיכה לאחר שקיעת החמה, “יום תרועה” אמר רחמנא, או מי שלא כיוון לתקיעות שופר, ותוך כדי האימון  יצאה לו תקיעה והתכוון בה לצאת ידי חובה תקיעת שופר, להלכה נפסק שמתעסק לא יצא ידי חובתו, וכן שמצוות צריכות כוונה, לכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים הנ”ל אם יש שיעור תקיעה בכשרות או לא, אך יש לחלק שבתוקע לתוך הדות אין שם תקיעת שופר עליה כלל אלא קול הברה, וחסר בחפצא של התקיעה, לעומת כוונה או כשחלק מתקיעות השופר נעשו בלילה, אם יש שיעור תקיעה אולי גם החולקים יסכימו שיצא ידי חובה כי שם תקיעת שופר גם שלא בחיוב כמו מתעסק או בלילה על אותה תקיעה מצד חיוב בגברא לא מצד שם התקיעה עצמה. 
האחרונים פלפלו בסוגיית הגמרא בר”ה כח: אמר רב יהודה,  בשופר של עולה לא יתקע, ואם תקע יצא. בשופר של שלמים לא יתקע, ואם תקע לא יצא. מאי טעמא? עולה בת מעילה היא, כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין.
מתקיף לה רבא: אימת מעל לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע!
אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה לא יצא.
 הדר אמר: אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו להנות ניתנו”.
תחילה סבר רב יהודה שכיון שבקרבן עולה שייכת מעילה, אם תקע בו הוציאו לחולין וממילא יצא, ואילו בשופר של שלמים אין מעילה וממילא לא יצא לחולין.
על כך שאל רבא – הרי הרי המעילה היא אחרי שתקע, ולכן בכל מקרה לא יצא; אך לבסוף רבא חזר בו ואמר שבכל מקרה יצא, שכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו אין בכך מעילה כלל.
והקשה מהר”ם בן חביב ביום תרועה, לשיטת הטור שאם יש שיעור תקיעה יצא אם חלקה בפסול, אין מקום לקושיית רבא “אימת מעל לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע”, שהרי תחילת התקיעה אומנם באיסור מעילה, אך מספיק שיש שיעור בהמשך התקיעה. וכמה תירוצים נאמרו באחרונים על קושיה זו.
הרמב”ם (פ”א משופר ה”ג)   הביא את מסקנתו של רבא אך הוסיף עוד טעם, “וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא, שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול? מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.
 הטעם שכותב הרמב”ם “שאין בקול דין מעילה” נובע מהכלל אותו אומרת הגמרא בפסחים  (כו:)  “קול מראה וריח אין בהם משום מעילה”.
כל המפרשים שואלים שלכאורה כלל זה סותר את דברי הגמרא הנ”ל בראש השנה, שהתוקע בשופר של עולה מעל ורק אם תוקע למצוה אומרים “מצוות לא ליהנות ניתנו”, ונמצא שגם בקול יש מעילה!
ועוד יש להבין מדוע לא הסתפק הרמב”ם בטעם שכותב הבבלי? 
ועוד קושייה הקשו על המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה, מכיוון שמצוות לא להנות ניתנו (ר”ה כח:) מאידך יש מהראשונים שכתבו ” המודר הנאה מהשופר לא יתקע בו הוא בעצמו אלא מישהו אחר”  וההסבר שיש לו הנאת הגוף מהשופר עצמו, וכמה הסברים נאמרו בדבר, כמו זה, בכך שלא נצרך לרכוש שופר לתקוע בו, בכדי לקיים מצווה, ולערך זה הנאה ככל ההנאות האחרות.