השופר – התקיעה – פרק ב'

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל את עשרת הדיברות של "השופר" על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של "השופר" כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר השני התקיעה – פרק ב', חילקנו את פרק התקיעה לשלושה היבטים ההיבט המחשבתי, המעשי, וההלכתי. 

התקיעה – בהיבט המחשבתי  

התקיעה היא הפעולה עלינו מצווה לבצע בשופר באמצעותה נשמע את קול השופר, השמיעה היא לא מוחשית וקול השופר אמנם רוחני עד שקבעו חז"ל ששופר אין בו גזל כי קול מראה וריח אין בהם גזל או מעילה, קול השופר הוא מעל עולם המעשה, ביטול עולם המעשה בשמיעת קול השופר, בשמיעה רוחנית זו האדם מתעלה מעל עולם המעשה מה שגורם לו להתעלות מעל לעולם המעשה השזור גם בחסרונות וחטאים, זה עוד מבט שבקול השומר עומד הקב"ה מכיסא דין לכיסא רחמים, אך כל זה מבוצע על ידי פעולות פשוטות בעולם המעשה הלא הוא פעולת התקיעה שהיא פיזית על ידי נפיחת נשימתו של התוקע לתוך השומר, הנשימה מעבר להיותה מרכיב חיוני המורה על תמצית החיים, בנפיחת הנשימה לתוך השופר מורים אנו בייסוד השנה, שתמצית חיינו היא מוקרבת מעולם המעשה השזור חסרונות לעולם של טוהר ואצילות "לקול השופר" הנשמע בו אין אחיזה למציאות של חטא, וזה עצמו מבטל את כל המשטינים סותם את פיהם כי אמנם אין דיבור מבטל מעשה אך מעשה מבטל דיבור ובוודאי מחשבה כך שכשמוקרבת מהות ותמצית החיים שלנו לגבוה כל החטאים כאינם, כמו שאמר ישעיהו: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" וכמו שאמרו חז"ל על השב מאהבה שזדונותיו הופכות לזכויות כמו שאמר ריש לקיש  "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה" ( יומא פו: ) בין בתשובה מאהבה ובין בתשובה מיראה יש היפוך עָבׇרִי (רטרואקטיבי) או לשגגות או זכויות, וזה כי עולם התשובה משיב את מהות האדם לקדמותה, זה החידוש של תשובה, וכן בשמיעת קול השופר, שמיעה היא ערכו הסביל המקסימלי של האדם שמהותו היא אדם מדבר "ויהי אדם לנפש חיה" רוח ממללא, כאשר הוא מבטל את מהותו כאדם מדבר ( פעיל ) והופך סביל ( פאסיבי ) פעולות החטא שנעשו בעולם המעשה גם הם כלא היו, וכמובן כל זה במקביל למהות השמיעה, שהיא התכנסות פנימית הקשבה לצו המצפון, האמת, והנכון, ושיבה למקורותיו הזכים טרום החטא, וכל זה באמצעות "פעולת התקיעה" שהיא מבטאת את הנפש חיה שלו, רק כעת כתיקון לרוח הממללא "בדיבור" ( עולם המעשה ) בנפיחה ללא דיבור, כאומר אינני אותו אדם כי אם בריה חדשה שבינה לביני מפרידה ביטוח מוחלט של המהות הישנה באמצעות תקיעת שופר, 
ברוח דברים אלו נוסיף את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שכתב שאחד מדרכי השב לבוראו הוא "לשנות את שמו" וגם הסביר על מהות שינוי שם זה, בלשונו : מדרכי התשובה וכו'  ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה". שינוי השם שהוא המהות של האדם, הוא אותו רוח של הדברים של הלידה מחדש של השב בתשובה, כמובן באותה שמיעה עמוקה של קול השופר, כאן הוא מבטל את שמו העָבׇרִי וכאן את עצם מהותו הפעילה כאדם מדבר, ואם תוך כדי הוא משפר את מעשיו וקול השופר גורם למהות הכפולה והמכופלת של שניהם גם יחד שזו המטרה האמיתית של "קול השופר". 
הערה לא פחות חשובה היא ההתייחסות לאומר המאמר הלא הוא ריש לקיש שהוא בעצמו "חזר למקורות" אחרי שגדול הדור רבי יוחנן החזירו למוטב, בדרכו הישנה היה ראש הליסטים והשודדים, והפך להיות גדול הדור החברותא וגיסו של גדול הדור, ( כמו שחז"ל מספרים באריכות בב"מ דף פ"ד:)  מחבר התלמוד הירושלמי רבי יוחנן, לו נאה לדרוש, שבתשובה מאהבה זדונות הופכות לזכויות. 

בנושאי טכניקת התקיעה היא "חכמת התקיעה" לה קראו חז"ל חכמה ואינה מלאכה ( ר"ה כט.) כמו כן, בשבת ( כמו השנה ה'תשפ"ג ) לא תוקעים מכיוון שהחשש שמי שאינו בקי באומנות התקיעה, שהיא הפקת הצליל בצורה מלאה, ונכונה מקרן האיל, שהיא חלולה מצד לצד, ומחשש שהוא ילך למי שמכיר בקי ויודע לתקוע ויעביר ד' אמות ברה"ר את השופר, וכלשון הגמרא אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, בורות בתקיעת השופר הייתה מצויה, ובוודאי ביחס למצוות תקיעת שופר המוטלת על "הכל" דהיינו כל הציבור חייב בתקיעות שופר אל מול מיעוט שבקי בחכמת התקיעה, וזו הסיבה שחז"ל הניחו שדבר זה לא דבר לא מצוי וגזרו עד כדי ביטול מצוות עשה דאורייתא. 
מדבר נוסף אנו למדים כמה היה חשוב לחז"ל שכולם ילמדו לתקוע בשופר, והיינו את אומנות התקיעה בצורה נכונה, ונקדים את הדברים דלהלן: 
הרמב"ם פסק להלכה "שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות. כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו. ואין צריך לומר שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה. מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. מותר ליתן בתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו. ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד שלא יהיו מצות בזויות עליו" ( פ"א ה"ד) 
הסביר מרן בכסף משנה, פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה, ומקור דבריו הם בגמרא ( ר"ה כט: ) 
מאידך הרמב"ם פוסק "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום. אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע, עכ"ל. 
והדברים נראים סותרים האם חכמים העמידו את דברים בשבות במקום מצוות תקיעת שופר או לא, והלחם משנה נדחק בכמה תירוצים שם בנושא זה. 
אך יש עוד סתירה מיניה וביה במשנה עצמה במסכת ר"ה וזה לשון המשנה שדבריו נראים סותרים: שופר של ראש השנה, אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, יתן. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין  עמהן עד שילמודו. והמתעסק, לא יצא, והשומע מן המתעסק, לא יצא. ע"כ. 
אם אסור לעבור על שבות כמו להוריד את השופר מהאילן, מדוע אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, הרי אין בתקיעתן מצווה וקיימת גזירת "שמא יתקן כלי שיר" וכמו שאצל המבוגרים אין לקיים מצוות תקיעת שופר במקום שבות, יש לחנכם גם במידה זהה, לא לחלל את החג ולעבור על איסור שבות, במקום מצוות תקיעת שופר שלהם, והיא אפילו אינה מצווה כלל, רק נגינה בעלמא, ויותר מכך מדובר אפילו על תקיעת שאינה של מצווה אלא תקיעת לימוד שהרי מדגישה עוד המשנה שגם המבוגרים מתעסקין עמהם עד שילמודו, לפני שאנו מבינים איך התירו למבוגרים להתעסק עמהן ולהדריכם בחכמת התקיעה, על הקטנים עצמם יש מצווה לחנכם לא לתקוע ולהסביר להם שבמקום שבות אין מצוות תקיעת שופר? 
ואפשר לומר בזה כמה תירוצים ויישובים, שגזירת תיקון כלי שיר קלה יותר שכבר התירה התורה לתקוע ביום טוב ( כשלא חל בשבת ) שהרי אם הייתה חלה גזירה זו לא הייתה מתקיימת מצוות תקיעת שופר לעולם, ועוד תירוצים. 
אך נראה להציע דרך מעניינת לההסתכלות על הדברים, והיא שחז"ל ראו בחינוך הקטנים והדרכת ערך עליון שהרי בגין בורות בחכמת תקיעת שופר ביטלו לדורות מצוות תקיעת שופר בשבת, וההרגל מקטנות לתקיעת שופר, והטעמת אומנות התקיעה בחינוך הקטנים הוא דבר חשוב מאוד, לא פחות מכך, שהרי הבורות ביטלה לכל עם ישראל את המצווה אז בוודאי החכמה והידע ראוי שתבטל את "גזירתם שמא יתקן כלי שיר", וזה הערך שראו חז"ל בחינוך הקטנים והדרכתם בחכמה המעשית של תקיעת שופר, והבקיאות בה. 

התקיעה – בהיבט המעשי 

זו הסיבה שאנו ב "שופרות מהדרין יודאיקה" רואים שליחות וערך עליון בהפצת הידע ותכנים מעשיים ללא עלות – בכדי שלכל יהודי תהיה אפשרות לתקוע בשופר ללא כל חסך של ידע או הבנה, זו הסיבה שפרסמנו בספריית ההדרכות "הדרכות מעשיות למומחיות בתקיעת שופר" וכן עשרות מאמרים שמתפרסמים כמו זה שאתם קוראים כעת, בעמוד המאמרים שלנו, ואנו מדריכים ומלמדים כל מי שנכנס אלינו ללא עלות את חכמת אומנות התקיעה בשופר בצורה מדויקת ונכונה – כשליחות וללא עלות! 
במסכת יומא ( לח: ) יש מילים קשות על משפחות כהונה ששמרו ידע חשוב ואומנותי לעצמם ולא שיתפו את הקהל הרחב, גם אם כוונתם הייתה טובה, כי חשבו שידע חשוב ואומנותי כזה ישמש למטרות שאינם קדושות, בסופו של דבר היה בזה נגיעה אישית של שמירת ידע למיוחסים בלבד, ונאמרים עליהם דברים קשים "ואלו לגנאי של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר (משלי י, ז) זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר (משלי י, ז) ושם רשעים ירקב" ע"כ לשון המשנה. 
 לעומת אלו שזיכו את הרבים וסייעו לרבים עליהם המשנה אומרת שזכרונם ברוך, האחרים נקראו רשעים ששמם ירקב, והמשמעות של זה ששמם אבד ונרקב ואל בורך, ברכה הוא לשון שפע שמתמשך, וזכר ברוך הוא הזכרון המומשך מטוב שכל אחד מאיתנו מפיץ לרבים, לעומת מי ששומר את הידע לעצמו ושמו כלה נאבד ולבסוף נרקב ולא מצמיח עוד פירות שהם קהל שומעיו ותלמידיו. 

התקיעה – בהיבט ההלכתי 

 השולחן ערוך פסק, הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו פסול, לפני שננסה להבין את המציאות בה ניתן להפיק קול שופר מהשופר ללא מגע עם השפתיים, יש לציין שמקור דין זה הוא מהרמב"ן ( הובאו דבריו במגיד משנה על הרמב"ם פ"א הלכה ו' ) ומקורו של הרמב"ן היא סוגיית הגמרא בראש השנה דף כז: " "צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר", הרמב"ן הקביל את הדין ציפהו כסף לדין מחודש של הרחיק את השופר ותקע בו, האחרונים תמהים על הרמב"ן, אם בגמ' מתבאר שהזהב חוצץ, מהיכן יצא להרמב"ן שגם אם הרחיק את פיו מהשופר התקיעה פסולה, הרי במקרה כזה אין שום חציצה, אויר אינו חוצץ בדיני החציצה, ומה הדמיון בין אויר לבין זהב?