רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (ד' בחשוון ה'תרט"ז, 2 בנובמבר 1856 – כ"ד בטבת ה'תרפ"ו, 8 בינואר 1926) היה האדמו"ר השני בחסידות סוכטשוב, מחבר הספר "שם משמואל" על התורה ומועדי השנה. בנו היחיד של רבי אברהם בורנשטיין (מייסד חסידות סוכטשוב) ונכדו של הרבי מקוצק. הוא שימש כאדמו"ר נערץ בחייו, ותורותיו המקוריות, ובעיקר ספרו "שם משמואל", תפסו מקום מרכזי בארון הספרים החסידי גם לאחר פטירתו.
בספרו שם משמואל דרוש לראש השנה, ז׳ אותו דרש בשנת תרע”ד:
המאמר עוסק בפרשנות והבנה של מושגים מרכזיים הקשורים לראש השנה, כמו שופר, חטא העגל, ביטול הדעת לרצון ה’, ומקומם של עם ישראל בעולם הזה. הנה התמצות והעריכה של הדברים המרכזיים המובאים במאמר:
חטא העגל והשופר
בש”ס (ראש השנה כ”ו עמוד א’) מובא ששופר של פרה פסול משום שאין קטיגור נעשה סניגור, כי השופר בא להזכיר זכרון לפני ה’, ולכן הוא דומה לעבודה בפנים (במקדש). ניתן לשאול, מדוע דווקא השופר מזכיר את חטא העגל? התשובה נמצאת בכך שהשופר מעורר בנו תזכורת לאופן שבו עלינו לעבוד את ה’ – כמו בהמה הפועלת רק לפי צו בעליה, בלי התחכמות ובלי ניתוח שכלי מעמיק. עקרון זה מסביר גם את הצורך בתוקעים בשופר בימי תענית, כמי שאומר “הרי אנו גועים כבהמה”.
עקידת יצחק וביטול הדעת
עניין השופר מתקשר לעקידת יצחק, שם אברהם מבטל את דעתו לחלוטין לפני ה’ ומוכן להקריב את בנו על פי צו ה’. זהו הדגם הגבוה ביותר של ביטול הדעת לרצון ה’, שמנוגד לחלוטין לחטא העגל, שבו עם ישראל לא הצליחו לבטל את דעתם ונתפתו לחטוא. לכן, כשה’ ציווה לתקוע בשופר בעת עליית משה לקבלת הלוחות השניים, השופר סמל לביטול דעתם של ישראל לחטא, וכתוצאה מכך “נתעלה באותו שופר”.
עניין המלכת ה’ ושופר
הגמרא (ראש השנה) מביאה את הפסוק “אמרו לפני מלכויות כדי שתמלכוני עליכם, ובמה? בשופר.” השופר מייצג את ההמלכה של ה’ עלינו, כי הוא מבטא את ההסכמה לקבל את מלכות ה’ בלי שום ניתוח שכלי – כבהמה שהולכת אחרי בעליה.
חשיבות התפוחים בדבש בראש השנה
הנוהג לאכול תפוח בדבש בראש השנה מבטא את היכולת להפוך מר למתוק, ומסמל את השינוי שיכול להתרחש בראש השנה, שבו הכל מתבטל אל הראשית (ראש השנה) ובכוחו להפוך הכל לטוב.
פרשנות לדברי רש”י בפרשת חוקת
רש”י מפרש שיעקב וישראל הם שתי דרגות שונות: יעקב מסמל את הפחותים במעלה, בעוד שישראל מסמל את הגבוהים במעלה. בכך, הפסוק “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל” מתייחס לשני רבדים שונים: אצל יעקב, המעשים נראים שטחיים אך תכליתם טובה, ואילו בישראל אין אפילו מראית עין של עמל, כי הם פועלים כולו לשם שמיים.
השופר והעקידה כאמצעי ביטול הדעת לאומות העולם
עקידת יצחק מראה לנו את מעלת אברהם בעבודת ה’, שהסכים להקריב את בנו, דבר המורה על ביטול דעתו לחלוטין. זו הסיבה שבאמצעות עקידת יצחק הכפיפו אומות העולם את שריהם לאברהם. עם זאת, כאשר בני ישראל עזבו את דרך הביטול לימי ירמיהו והסתמכו על דעתם שלהם, איבדו את כוחם.
חיזוק רעיון תשובת היחיד
עוד ניתן להסביר את דברי חז”ל על כך שיחיד ששב בתשובה מוחלין לו ולעולם כולו, על ידי ההבנה שכל אחד צריך להיות בטל לרצון ה’, ואי אפשר שתשובת היחיד תועיל אם הוא אינו נמשך אחר דעת ה’ באופן מוחלט.
הרעיון המרכזי העולה מן המאמר הוא חשיבותו של ביטול הדעת לרצון ה’, המובא לידי ביטוי בתקיעת השופר בראש השנה ובעקידת יצחק. כל חטא נובע מחוסר ביטול לרצון ה’, ועלינו לשאוף לעבודה כמו בהמה העוקבת אחר בעליה בלי כל התחכמות.
ולהלן לשון קודשו: בש”ס ר”ה (כ”ו.) שופר של פרה פסול משום אין קטיגור נעשה סניגור, דשופר משום דלזכרון קאתי כלפנים דמי, ויש להבין הלא כל מצוה עומדת ומזכירה, ומה נשתנה שופר, ונראה דהנה בפדר”א דבר”ח אלול כשעלה משה להר תקעו בשופר לומר שלא יטעו עוד אחר ע”ז, ויש להבין למה לא סגי לי’ בכרוז בעלמא, ועוד מה זה שמסיים והקב”ה נתעלה באותו שופר:
ונראה דהנה בירושלמי דתוקעין בתענית בשופרות, לומר הרי אנו גועים כבהמה, והענין הוא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה’ ופרש”י ז”ל בחולין (ה’:) אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ופירש”י ז”ל שהם דכאי רוח, ועיקר הכנעה היא לעשות אף כשאינו יודע טעמו של דבר, והרבותא בני אדם שהם ערומים בדעתם ומבינים בטיב שורש כל מצוה ומצוה שכך צריך להיות ובלתי אפשר באופן אחר, ומ”מ משימין עצמם כבהמה, שעשייתם היא רק מחמת ציווי הש”י ואחת הוא להם אם מבינים או לא, וכאמרם ז”ל בהמה אדעתא דמרה קאזלא, כן צריך להיות נמשך אחר מאמר הש”י בלי שום התחכמות, ולזה מורה ענין שופר, וזה מאמר הש”ס למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, ובאמת שאין לך דבר שימשוך השפעה מלמעלה כמו מדה זו, כמו בהמה שמזונותי’ על בעלי’ ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, [ובאמת בשביל זה עצמו זוכין לבחי’ הטעם וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה’ יביט, וזהו שופר בינה שנו”ן שערי בינה נבראו בעולם], וזהו טעם הירושלמי דתקיעות תעניות בשופר:
והנה בעגל באו לחטא זה בשביל שלא נמשכו אחר מאמר הש”י בלי התחכמות באשר הי’ דור דיעה לא היו יכולין לעמוד בנסיון זה וזהו שבמדרש שברתם נעשה כידוע, א”כ הי’ היפוך בחי’ שופר, וע”כ כשעלה משה להר לקבל לוחות שניים תקעו בשופר לעוררם על הכוונה שישליכו מנגד את התחכמות שלהם אלא יהיו נמשכים כבהמה אחר הש”י ואז א”א להם לבוא עוד לידי טעות ע”ז, וזה שהקב”ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלקים בתרועה, שזהו מדת מלכות להיות נשמע לפקודת המלך אף בלי טעם:
ולפי”ז יובנו דברי הש”ס אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו’ ובמה בשופר, וכתב הריטב”א דאכדי שתמלכוני עליכם נמי קאי, היינו כדי שתמלכוני עליכם בשופר, שזהו עיקר קבלת מלכות שמים על עצמינו להיות נמשכים אחר הקב”ה כבהמה שע”ז מורה ענין שופר.
ולפי”ז יובן ענין אין קטיגור נעשה סניגור בשופר, דחטא העגל הוא להיפוך מענין שופר לגמרי, דשופר לזכרון קאתי היינו שזהו מדת ישראל שנמשכין אחר הש”י למעלה מן הטעם משא”כ האומות אפי’ הטובים שבהם אינם אלא מצד השכל כמ”ש מהר”ל וכבר הארכנו כמה פעמים, ושופר מזכיר עצם ישראל, ולזה מזיק קטיגור חטא העגל, כמו כ”ג שנכנס לפנים ביוה”כ שהוא מורה השבת כל נשמת ישראל לשורשם, ששם שורש נשמת ישראל לפני ולפנים, וקטיגור חטא העגל מקטרג למה לא היו נמשכין אחר הש”י אף מבלעדי השכל אם שורשם לפני ולפנים כמו טבע האש שנמשך למעלה, ובאמת שהוא רק קטיגוריא לבד כבמדרש בדק הקב”ה ומצא שלא הי’ החטא אלא מן הערב רב, ומ”מ ביום זה הרצון לפניו שלא יהי’ קטיגוריא כלל:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פ’ אמור (כ”ט) מלמד שהראה הקב”ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב”ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח”ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב”ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה, והדבר פלא למה לא האמין:
אך להנ”ל יש לומר דהנה העלי’ היא פועל דמיוני שיתקיים עכ”פ כמ”ש הרמב”ן, אך יעקב חשב שמוטב להיות בטל להשגחת הש”י לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואם יהי’ הרצון של הקב”ה שתהי’ לבניו ירידה, הוא מוכן לקבל עליו, וכמו בהמה אדעתא דמרה קאזלא, בשביל זה עצמו יהיו בניו תמיד בעלי’ ולא בירידה, וכמו בהמתו של כהן כנ”ל, וכל טובות שבעולם יבואו עליהם מצד ביטולם להש”י, ולא האמין בהפועל דמיוני שיתקיים עכ”פ, כמו שהאמין בהביטול להש”י כנ”ל, ומ”מ תפס עליו הש”י בזה, שמאחר שאמר לו לעלות לא הי’ לו להתחכם יותר והי’ לו להיות בטל לרצון הש”י גם בזה ובהדי כבשי דרחמנא למה לי’, והי’ צריך שתהי’ אחת אצלו אם זה יותר טוב או זה, וזה עצמו הי’ נסיון ליעקב אבינו ואלו עמד בנסיון זה הי’ הביטול להש”י בתכלית באמת, ובשביל זה עצמו לא היתה לבניו עוד ירידה, וזה שמסיים המדרש אמר לו הש”י אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך וכו’:
מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש כמבואר בפוסקים והוא פועל דמיוני להפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והזמן נאות לזה כי ר”ה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית ע”כ בכח הראשית להפך הכל, ועכ”פ בכח הראשית להכניע הכל אל מרכז הנקדה, והוא שתי מדות, מדת אתהפכא חשוכא וכו’ ומדת אתכפיא חשוכא לנהורא וכו’, ייש לומר כי זה ענין שני ימים של יו”ט ר”ה ביום הראשון הוא דינא קשיא אש אוכלה ע”כ מדתו להפוך הכל אל הקדושה והפסולת כלה בלהב אש, וזה רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו’ וביום השני הוא דינא רפיא ומדתו להכניע הכל אל הקדושה, וע”כ אפי’ אנשים שנדחו ביום ראשון יש להם מקום עוד ביום שני להכנע אל הקדושה כמו פסולת הבטילה אל האוכל ונאכלת בצירוף האוכל:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, פירש”י לא הביט הקב”ה און שביעקב כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהן להתבונן באוניות שלהן ובעמלן שהן עוברין על דתו, ויש להבין הלוא כל האומר הקב”ה וותרן הוא יוותרו מעיו, וכתיב וסביביו נשערה מאד (תהלים נ’ ג’) ודרשו ז”ל בב”ק (נ’.) מלמד שהקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומקרא מלא הוא רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע”כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה הגיד כי בהמצות שישראל עושין הם שלוחים של הקב”ה ושליחו של אדם כמותו א”כ יש תוקף וחוזק למעשה המצוות ולא להעבירות ע”כ לעולם המצות מכריעין את הכף, וזה שמסיים ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו היינו שהם שליחים, עכת”ד, ויש להמתיק הדברים דהנה ברש”י קידושין (מ”ב:) ד”ה אין דאין שליח לדבר עבירה והוא כעושה מאליו והיינו דהא דמעשה השליח מתיחס להמשלח משום דהשליח נמשך אחר דברי המשלח אבל לדבר עבירה שאין להשליח להיות נמשך אחר דברי המשלח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אלא השליח ברוע בחירתו בחר לעשות המעשה ע”כ הרי הוא כעושה מאליו:
והנה כעין זה יש לומר במעשה המצוות שישראל נחשבין כשלוחין מהקב”ה, זהו רק כשעושין מחמת שהם נמשכין לרצון הש”י ועושין הדברים בלי גמגום, אבל כשרוצים ולא רוצים וצריכין לכוף את רצונם למעשה המצות, שוב אין המעשה מתיחס להש”י שהרי לא הי’ נמשך מעצמו אלא שהוא בבחירתו כפה ואנס את טבעו לזה, שוב מתיחס המעשה אליו ולא להמשלח שהוא הש”י:
והנה און הוא לשון אונס ועמל כפשוטו שהוא לטורח, ע”ז אמר לא הביט און ביעקב היינו שאין הקב”ה רואה ביעקב שום צד אונס וטורח בעשיית המצות אדרבה הם לעונג ולרצון כי ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בי, ע”כ נמשכו מעצמם אחר צווי הקב”ה ע”כ שפיר מתיחסות המצוות למעשה הש”י, ובשביל זה עצמו אינו מדקדק כשהן עוברין על דתו, ושני הפירושים, אי קאי על מעשה המצוות שאין בהם אונס והכרח, ואי קאי על גוף העבירות שהם און ועמל, שניהם הם דבר אחד שבשביל שלא נמצא אונס וטורח בהמצות אינו מדקדק בעבירות שלהם שהרי לעולם כף המצות מכריע:
עוד יש לפרש המקרא בדרך אחר דהנה ברש”י פ” חקת (כ”א ח’) שלשון הבטה היא הסתכלות בכוונה, וראי’ משמע ראי’ בעלמא, והנה ידוע שיעקב וישראל תרין דרגין אינון, ויעקב הוא מכנה הפחותים במעלה, וישראל הם הגבוהים במעלה, וע”ז אמר לא הביט און ביעקב היינו אף שבשטחית נראה שהמעשים בלתי הגונים ורודף כל היום אחר גשמיות לאסוף הון ולהתענג בתענוגי עוה”ז מ”מ אחר הסתכלות בכוונה לידע סוף ותכלית מעשיו של איש יהודי לא נראה בו שום רע, אלא נוכח ה’ דרכו, כי עסקו במו”מ לאסוף הון תכלית הכוונה בו שיהי’ לו לב פנוי מטרדת פרנסה לימים יבואו להיטיב אחריתו או לגדל בניו לתורה, או להתחתן עם ת”ח כדי שיצא ממנו דור ישרים יבורך, או לעשת צדקות וגמ”ח, ואפי’ אכילה ושתי’ להבריא את גופו שיהי’ ביכולתו ללמוד ולהתפלל בכוונה, ואף שהוא עצמו איננו מרגיש תכלית כוונתו מ”מ הש”י היודע תעלומות לב אשר נעלם גם מהאדם עצמו, היא יודע שתכלית הכוונה היא כנ”ל, אף שלפי שטחית המעשים נראים רודפין אחר גשמיות מ”מ בהסתכלות בעומק הכוונה מביט בו הש”י תכלית אחר נכבד, אבל בישראל שהוא מדריגה הגדולה הם השרידים אשר ה’ קורא, אפי’ שטחית המעשים לא נראה בהם עמל, כי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שכולו קודש, וזה שמסיים הטעם כי ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, כי צפון בכל איש הישראלי ענין אלקי וא”כ מעצמו נמשך אחר התכלית שהוא כבוד ה’, וזה מקביל אל לא הביט און ביעקב, ותרועת מלך בו שפירש”י לשון חיבור ורעות או כמו שפרשנו במק”א מלשון רעותא דליבא אפי’ בשטחית המעשים לא ראה בהם שום שמץ זה מקביל אל לא ראה עמל בישראל:
נראה מהפייטן שהתחלפות בבטן לאה וולד זכר לדינה היתה בר”ה, ויש ליתן טעם לזה כי כבר אמרנו שר”ה באשר הוא ראשית הוא כולל כל המתחלפין וע”כ נעשה בו חילוף זה, ואיש הנלבב יקח מזה תוכחת מוסר לנפשו שאין זמן מוכשר להתהפך מרע לטוב יותר מר”ה, כי אם בגוף בפועל ממש כך, ברוחניות הענינים עאכו”כ:
בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’, ובגמ’ מפיק מקרא זה דשופר של ר”ה במקדש שתי חצוצרות מן הצדדין, ונראה ליתן טעם לזה דהנה שופר של איל להזכיר עקידת יצחק, ואינו מובן דא”כ חלילין ותוף ושאר כלי זמר הבאים נמי מן האיל כבמשנה סוף קנים כשהוא מת קולו שבעה, נמי יזכירו עקידת יצחק שהקריב תחתיו איל ומ”ש שופר:
אך נראה עפי”מ שאמרנו בשם הירושלמי דענין שופר לומר הרי אנו גועין לפניך כבהמה, ופרשנו שישראל מבטלים דעתם להש”י כענין בהמה אדעתא דמרה קאזלא והוא מדת מלכות לשמור פקודת המלך אף בלי הבין הטעם, וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה פירש דברי נערי המלך משרתיו אל מרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך היינו אף שלפי הטעם אין לו להשתחות להמן כי הי’ עבדו דאזדבן לי’ בטולמא דלחם ומרדכי הי’ שר גדול מ”מ מצות המלך היא ואין להשגיח על טעמו של דבר, ולי יש להוסיף שלכן נקראו נערי המלך שבודאי לא נערים היו, אך לפי ערך פקודת המלך הכל כנערים אצלו, וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר:
והנה עקידת יצחק היתה ביטול הדעת להש”י למעלה מכל טעם שהרי לפי הטעם אין אדם ראוי לקרבן, ובודאי ידע סוד הקרבן, ומ”מ לא השגיח על הטעם ותפס פקודת ממ”ה הקב”ה בפשיטות:
ובב”ר פרשה נ”ו ויעקוד את יצחק בנו רב חפני בר יצחק אמר כל מה שהי’ אבינו אברהם עוקד את יצחק בנו מלמטן הי’ הקב”ה כופת את שריהם של אומות העולם מלמעלן ולא עשה כיון שהפליגו ישראל עצמן בימי ירמי’ אמר להם הקב”ה מה אתם סבורין דאילן כפתיא קיימין וכו’ אשתרון יתהון כפתיא דכתיב אוכלו כקש יבש מלא עכ”ל, והיינו כי ידוע שאומה”ע אפי’ הטובים שבהם אינם עושין אלא מצד הוראת השכל והטעם כמ”ש מהר”ל והזכרנוהו כמה פעמים, וע”כ במה שאאע”ה כפף דעתו אף מה שנראה לו כמו זר להקריב את בנו לקרבן, והשליך את דעתו מנגד לעשות פקודת הש”י, זה עצמו הרחיק את שרי האומות שאין בהם ענין זה כלל, ובהכרח הודו שהם למטה ממדריגת אברהם וכולם נכפפים וכפותים תחתיו, אך כיון שהפליגו עצמם בימי ירמי’, היינו שאז אבדו ישראל אותה המעלה שהיו סומכים על דעתם ולא האמינו לדברי ירמי’, והיו סומכים להשביע לשר של אש ושר של מים לעשות חומות אש ומים, הנה זה היפוך לגמרי ממדריגת העקידה, שזה ביטול לגמרי להש”י אף בלי טעם, וזה לסמוך על חכמתם נגד רצון הש”י, ע”כ אשתרון יתהון כפתיא:
ובזה יש לישב מה דקשה לכאורה הלוא אמרו ז”ל יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו, ובאשר אז הי’ ביניהם ירמי’ יחזקאל וכמה נביאים והחרש והמסגר ובודאי שעשו תשובה ולמה לא נמחל לכולם, אך להנ”ל יש לומר שבאשר הי’ אז כל אחד נמשך אחר דעתו לבד לא הועיל לו תשובת זולתו:
ויש לומר עוד שמחטא זה נמשך הפירוד לבבות שהי’ אז בנשיאי ישראל כבש”ס יומא, ואפשר עוד שגם שנאת חנם של חורבן בית שני נמשך מזה כידוע שחורבן בית שני הי’ גמר החורבן של בית ראשון, שבאמת מצד מעלת נפשות ישראל נמשך שיש ביניהם פירוד כי אין דעתם של בני אדם שוות כמ”ש מהר”ל, אלא שמחמת ביטולם להש”י שכולם בטלים למרכז אחד נעשים כולם כאיש אחד חברים, ובאשר אז חטאו בזה שוב נמשכו כל אחד לדעתו ונעשה ביניהם פירוד לבבות:
וממוצא הדברים יובן שענין זכות העקידה ביטול הדעת להש”י וכבהמה דאדעתא דמרה קאזלא, וע”כ יובן ששופר שמורה שמשימין עצמן כבהמה אדעתא דמרה מזכיר עקידת יצחק, ולאו משום שבא מן איל מזכיר עקידת יצחק שהקריב תמורתו איל דא”כ שאר כלי זמר הנעשים מאיל נמי אלא מחמת שבשופר גועה כבהמה מזכיר זכות העקידה שנמשך אחר הש”י למעלה מן הטעם כנ”ל שזהו מדת מלכות כנ”ל וא”א לעורר מדת מלכות שמים אלא בהאי אנפא:
והנה הבנת טעם המצות נמשך מנון שערי בינה שמשם נתהוה כל המציאות, ונראה שחצוצרות רומזין למדה זו היפוך שופר גועה כבהמה, והנה המבין טעמו של דבר ואעפי”כ אינו עושה אלא מפאת מצות המלך והידיעה אינה תופסת מקום כלל ואחת היא לו אם יודע או לא, זה נקרא הוי’ בהיכל אדני’ שמצות מלך מקיף על הטעם וע”כ במקדש שכתיב והי’ עיני ולבי שם כל הימים, והי’ מקום יחוד הזה הוי’ בהיכל אד’, היתה המצוה בחצוצרות וקול שופר אבל לא בגבולין, וזה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’ שהוא יחוד הוי’ בהיכל אד’:
אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני, ויש לדקדק בלשון כי יצפנני דמשמע דהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, ואינו מובן, גם שאר שימושי מלת כי לא יוצדק בכאן:
ונראה לפרש עפ”י דברי רש”י תהלים (ל”ו ח’) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון שחסד אלקים הוא יקר מאד ואין אדם ראוי לקבלו אלא מי שבצל כנפיך יחסיון, ובזה יש לפרש גם כאן דהא שבקש לישב בבית ה’ ולחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, הוא בלי ספק מצד חסד ה’, שהרי אין לשום נברא זכות לזה, אך גם מצד החסד מי הוא שראוי לקבל חסד כזה, ע”ז אמר כי יצפנני וגו’ ובודאי שאין הסוכה ואהל מגינים אלא על הנכנס לתוכם ומתמצעים להחסות בצלם, וא”כ אנחנו שרגילים להיות צפון בסוכה ובסתר אהלו, כי כל האומות עומדים כנגד ישראל ולולא שהקב”ה שומר את עמו ישראל לא היו יכולין לחיות כרגע, ואנחנו המתמצעים תחת כנפי שמירתו מקיימים תמיד ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ע”כ שוב אנו ראוים לחסד זה:
והנה אנו אומרים מזמור זה בכל ימי ימים הנוראים והוא נאות לענינו וכמ”ש בזוה”ק דכל חידו וכל חירו בשביעאה אשתכח, וא”כ בירחא שביעאה באין אומה”ע נמי לקבל מהחסדים, ומזה נסתעף המשפט מי ומי הראוי לקבל החסדים ואומה”ע טוענין מה נשתנה אלו מאלו ונתברר בעומק המשפט שרק ישראל ראוין לקבל החסדים, ולא הם, כי יצפנני בסוכו וגו’:
בסילוק שלפני הקדושה ביום א’ יסד הפייטן ויערב לו מלמטה שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, וכבר פרשנו זה, ונראה עוד לומר דהנה התקיעות הם משולשין שלש של שלש שלש, ובודאי יש כוונה מיוחדת למספר זה:
והנה בכתבי האר”י ז”ל דתקיעות מיושב מתקנין חטא ע”ז, ותקיעות בלחש מתקנין חטא ג”ע ותקיעות שבחזרה מתקנין חטא שפיכת דמים עכת”ד, וכמו כן יש לומר אפשר כל השלש שבענין התקיעות כולם הולכים ע”ד זה, וכן נמי התקיעות שעל סדר ברכות מלכיות זכרונות שופרות, היינו שמלכיות מתקנין חטא ע”ז שהוא היפוך קבלת עול מלכות שמים כמובן זכרונות מתקנין חטא ג”ע, כי אלוהיהם של אלו שונא זימה וכתיב (חבקוק א’ י”ג) טהור עינים מראות ברע, ובלעם כשראה שהקב”ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל תמה ואמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים אלו, אבל תיפח רוחו שלא הבין שישראל עם קדוש כל הענין הוא בקדושה, ובאבן עזרא פ’ וילך ומעבודת השם לשמור כח הקיבול כפי המקום על כן כתיב את משפט אלקי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר והמשכיל יבין עכ”ל, וע”כ זכרונות שהענין להיות דבק בנו השגחת הש”י מתקן חטא ג”ע שמסלק ההשגחה, ושופרות מתקן חטא שפ”ד, ששופרות הן כעין ויפח באפיו נשמת חיים וכבר דברנו מזה, ע”כ הוא תיקון על חטא שפ”ד שהוא מסלק הנשמת חיים, ועוד כי בשופר מתקבץ ד’ יסודות ארמ”ע כדאיתא בספרים אר”מ הם כלולים בקול וכלי השופר המקבלם הוא דבר גוש מיסוד עפר, ושפיכת דמים היא פירוד ד’ יסודות כמ”ש בזוה”ק בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, ע”כ שופרות הם תיקון חטא שפ”ד:
והנה ידוע דג’ אבות תקנו ג’ חטאים אלו יצחק חטא ע”ז במה שנעקד ע”ג המזבח, אברהם תיקן חטא ג”ע דאפי’ בדידי’ לא הוה מסתכל, יעקב תיקן חטא שפ”ד במה שלא ראה טפת קרי מימיו, ומהם ירשו ישראל הכח לעמוד נגד כחות המושכים לג’ עבירות אלו אי אביזרייהו, והנה בזוה”ק שתקיעה תרועה תקיעה הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, ומעתה מובן שתר”ת נמי מתקנין ג’ חטאים הנ”ל, ולפי”ז יובן אשר כל השילוש כולם סובבים על מרכז אחד, והנה ידוע בספרים דקדוש קדוש קדוש הם כנגד אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב, והיינו עפ”י פשוט שהקב”ה מתעלה ומתקדש ומתפאר שיש לו בעולם ג’ אבות אלו, וידוע עוד דאין מלה”ש מקדשין מלמעלה עד שישראל מקדשין מלמטה כבמדרש משום דכתיב וקרא זה אל זה, ובאשר שיש בישראל כח זה ירושה מאבות להתקדש מג’ עבירות אלו, זוכין לאמר קדוש קדוש קדוש כמו המלאכים כמו שאנו אומרים, נאה לקדוש פאר מקדושים, וע”כ באשר שלש תקיעות של מלכיות זכרונות שופרות מתקנין ג’ חטאים אלו ומוסיפין כח לישראל להתקדש מג’ עבירות אלו, ועי”ז מתעלה ומתפאר ומתקדש הש”י ע”כ הם ערבים לפניו יתברך כמו שלש קדושות שאומרים מלה”ש:
בר”ה יצא יוסף מבית האסורים, ופי’ כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה כי ר”ה יום הדין הוא התגלות הנעלם ע”י עומק הדין וע”כ יצא ונתגלה יוסף עכת”ד, ולי נראה עוד לומר בלשון אחר דהנה ידוע כי שמו של איש הוא מהותו וע”כ יוסף שנקרא ע”ש שאמרה רחל יוסף ה’ לי בן אחר, היתה מהותו להיות מתנענע ורודף תמיד אחר תוספות בעבודת ה’ ולא הסתפק עצמו במה שהי’ לו עד כה, וע”כ מדריגת יוסף נקראת חי כידוע במקובלים, והנה בר”ה ניתנה חיות חדשה בכל איש מעין ויפח באפיו נשמת חיים באדה”ר, כי זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכבר דברנו מזה, והכוונה להיות מוסיף והולך בכל כח ועוז והתלהבות יום אחר יום עד יום הכיפורים ובכל יום בעומק יותר והם עשרה עמקים כידוע, וע”כ ר”ה הוא דומה למהות יוסף, ע”כ עמד לו מהות היום לסייע ויצא לחירות להוציא מהותו אל הפועל:
ולפי האמור יש לפרש דברי הקליר בפיוטו למוסף, הוא כחפץ להצדיק עשרת ימי תשובה, יחד, דלת פתוחה לשבים תת צרי לכל אחד ואחד, גולה זכות ורשע להגיש אחד באחד, עכ”ל, והיינו כי בר”ה ניתנה באדם חיות חדשה והיא נוקבת ויורדת עומק אחר עומק עד יוה”כ שנתגלה תכלית העומק שבלב, והנה ידוע דהשטן אינו יודע תעלומות לב האדם שהוא טמין ומכוסה וע”כ א”א לו לקטרג אלא על הנגלות, וע”כ מי שמעשיו הנגלים שקולים, כשבא עשי”ת ונתגלה מצפון הלב אם לטוב או למוטב מצטרף לאחד מן הצדדין ומכריע, והסימן לזה הוא התשובה דאם מצפון הלב נוטה לזכות כשנתגלה מצפון הלב הי’ לו להמשך לתשובה, וח”ו כשאינו מתעורר בתשובה הוא סימן מובהק שמצפון הלב נוטה לרע, וע”י סימן זה נתוודע להשטן מהותו ואם ח”ו ברע הוא עומד ומקטרג:
ובזה יתיישב מה שהקשה כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה למה בינונים כשלא זכו נחתמים וכו’ כרשעים, עכ”פ הי’ להם להשאר שקולים, ולהנ”ל מובן שעד הנה טרם שנתגלה מצפון הלב להצטרף עם מה שבגלוי היו שקולים, כשנתוסף ונצטרף מצפון הלב בהכרח שאחד מהצדדין יכריע, וזהו כוונת הפייטן גולה זכות ורשע להגיש אחד באחד היינו שע”י עשי”ת נתגלה זכות ורשע שבמצפון הלב להגיש ולהצטרף לאחד מהצדדין:
במדרש בראשית פרשה נ”ו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו כתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי’ לפניו, ביום השלישי של שבטים וכו’ ביום השלישי של אסתר ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות לבשה מלכות בית אבי’, באיזה זכות רבנן ור’ לוי רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ר’ לוי אמר בזכות של יום שלישי של אברהם אבינו שנאמר ביום השלישי, נראה לפרש מחלקותם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהנה בימי אסתר היתה הגזירה בשביל שני דברים, בשביל שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, וע”כ היתה צריכה זכויות לעומת שני חטאים אלו לבטל הגזירה הנצמחת מהם, והנה ההשתחוי’ לצלם היא ביטול והכנעה לסט”א, והנאה מסעודתו של אותו רשע היא הדביקות לסט”א כי מדבר שיש לאדם הנאה ממנו נעשה נדבק בו כמו שדייק כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה מרש”י סנהדרין (נ”ח.) וכבר הזכרנו זה פעמים רבות:
והנה כבר אמרנו שזכות העקידה היא מחמת שביטל דעתו להש”י אף שידע בסוד הקרבן שאין אדם ראוי לקרבן מ”מ כפף את דעתו ותפס מאמר השי”ת בפשיטות וכבהמה דאדעתא דמרה קאזלא:
והנה מובן שזכות עקידה עומדת לנגד חטא ההשתחואה לצלם שהוא נראה לפנים ביטול והכנעה לסט”א, וזה מאמר ר’ לוי, ורבנן אמרי זכות מ”ת היינו שהם מיירי מהחטא שנהנו מסעודתו של אותו רשע, לעומת זה עומדת זכות מ”ת שהתקשרו ישראל ונדבקו בהשי”ת עד כלות הנפש לקיים נפשו יצאה בדברו, והיו מרגישין ניתוק נפשם מעל גויתם ולאז הפסיקו מדביקתם וכמו שדברנו כבר מזה, וכענין שכתוב באור החיים בנדב ואביהו, ובאמת שזה נקרא ג”כ אכילה ושתי’ כמ”ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והטעם כנ”ל ששניהם ענין דביקות וע”כ זכות מ”ת עמדה נגד חטא ההנאה מסעודתו של אותו רשע וזכות העקידה עמדה לנגד חטא השתחוי’ לצלם:
ולפי האמור יובן מה שבר”ה אנו מזכירין זכות העקידה בתקיעות בשופר של איל, וגם זכות מ”ת בזכרון שופרות של מ”ת, ולדעת קצת ראשונים כל ענין השופר הוא להזכיר זכות מ”ת שהי’ בקול השופר, דהנה כבר אמרנו במאמר אחר זכור ברית ענין שברים תרועה ששוברים מורים על הכנעה ושברון הלב, ותרועה על התשוקה והגבהת לבו בדרכי ה’, שזה ענין יו”ט של ר”ה עיניו למטה ולבו למעלה עיי”ש, ולעומת שני אלה מזכירין זכות העקידה שהיא הכנעה, וזכות מ”ת על התשוקה והדביקות והגבהת לבם בדרכי ה’:
אנו מציעים שירותי שיפוץ מקצועיים לשופרות ישנים בהתאמה אישית, עם משלוחים מהירים לכל רחבי הארץ. סגור