מתקופת האר"י, השתרש כמעט בכל תפוצות ישראל המנהג לאכול בט"ו בשבט מפירות שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, זאת כסמל ליום הנקרא בלשון חז"ל "ראש השנה לאילן". ( על המקורות לכך ניתן לקרוא במאמר הקודם סדר טו בשבט )
פירות שבעת המינים נחשבים לחשובים יותר מפירות אחרים. חשיבותם אינה סימבולית בלבד, אלא יש לחשיבותם משמעות הלכתית בברכות הנהנין שאנו מברכים קודם האכילה ולסדר הקדימה בברכות אלו וגם בברכה האחרונה יש משמעות לחשיבותם.
חלק ניכר מברכות הנהנין על המזון כפופות לחשיבותם וקדימותם של פירות שבעת המינים.
סימן לברכות וסדר קדימותן ניתן באמצעות ראשי התיבות המג"ע א"ש.
ברכות המוציא לחם מן הארץ ובורא מיני מזונות, הנאמרות על מיני מאפה העשויים מחמשת מיני הדגן – חיטה ובני משפחתה הכוסמת והשיפון, ושעורה ובת משפחתה שיבולת השועל.
כאשר מונחים על השולחן מיני מאפה, יש לברך על מין המאפה ורק לאחר מכן על הפירות האחרים. אם מין המאפה הוא לחם, חלה, לחמנייה או פיתה, יש לברך ברכת המוציא ורק לאחר מכן על הפירות.
כאשר הפירות הם חלק מהסעודה, אין צורך לברך עליהם כלל, שכן ברכת המוציא מתייחסת לכל הסעודה ולא לפת בלבד ופוטרת את כל שאר המאכלים והמשקאות מחובת הברכה.
אך אם הפירות אינם חלק מן הסעודה, יש לברך עליהם לאחר ברכת המוציא.
יוצא דופן הוא היין, שברכת המוציא אינה פוטרת מלברך עליו את ברכת בורא פרי הגפן, עקב היותו המובחר שבמשקאות. אם מין המאפה הוא עוגה, עוגייה, כעכים, מציות, חטיפים מלוחים ודומיהם, יש לברך עליהם ברכת בורא מיני מזונות לפני שמברכים על הפירות את ברכתם הראויה. זאת משום שהם המובחרים ביותר מבין שבעת המינים.
היא הברכה השלישית בחשיבותה, לאחר ברכות המוציא ומזונות. היא נתייחדה ליין, עקב היותו משקה מובחר ומשבעת המינים. כאשר על השולחן משקאות שונים, יש לברך תחילה בורא פרי הגפן, וברכה זו פוטרת את הברכה על שאר המשקים. אולם, כאמור, ברכת בורא מיני מזונות קודמת לברכת בורא פרי הגפן.
לכללים המפורטים לעיל ישנו יוצא דופן מפורסם: כאשר עורכים קידוש בשבת, מברכים קודם על היין את ברכתו ורק לאחר מכן על הלחם או החלה. מטעם זה, בין השאר, נהוג לכסות את החלה בשעת הקידוש, שלא תתבייש, כביכול, מהשינוי שנעשה בסדר הברכות הרגיל בו איחרו את ברכתה לברכה על היין.
הנאמרת על פירות האילן. גם לגביה קיימים דיני קדימה מיוחדים: כאשר פירות שבעת המינים מונחים על השולחן ביחד עם פירות אחרים במטרה לאוכלם, יש לברך את ברכת בורא פרי העץ עליהם ובכך לפטור את הפירות האחרים. כאשר מונחים כמה פירות מהשבעה, יש לברך על המין הראשון ברשימה הבאה (ובכך לפטור את האחרים מחובת הברכה): זית, תמר, גפן, תאנה, רימון. סדר זה נקבע לפי קרבתם של שמות הפירות למילה "ארץ" בפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". רק לאחר מכן מגיעות הברכות על מאכלים שאינם משבעת המינים:
הנאמרת על ירקות ופירות חד-שנתיים כבננה.
הנאמרת על מוצרי מזון שאינם מן הצומח או שצורתם הטבעית כצומח שונתה ללא הכר.
השלכה הלכתית נוספת בברכה אחרונה
גם לגבי ברכה אחרונה יש התייחסות מיוחדת לשבעת המינים.
כאשר על לחם מברכים 4 ברכות של ברכת המזון, על שבעת המינים מברכים ברכה אחת מעין שלוש שמזכירה את עיקר ענייני ברכת המזון, על כל שאר הפרות מברכים את הברכה הפשוטה יותר בורא נפשות.
ההלכה מבדילה בין שבעת המינים שגדלו בארץ ישראל לבין אלו שגדלו מחוצה לה.
כאשר הפירות הם משבעת המינים תוצרת הארץ נוסח הברכה הוא "על הארץ ועל פירותיה".
כאשר הם מחו"ל הנוסח הוא "על הארץ ועל הפירות".
כעין זה לגבי יין. על יין תוצרת הארץ הניסוח הוא "על הארץ ועל פרי גפנה", ואילו על יין חו"ל "על הארץ ועל פרי הגפן".
הלכות קדימה בברכות נפסקו בשולחן ערוך סימן רי"א ויש בהם פרטים רבים שניתן לפרט אך ההקשר לשבעת המינים הוא מה שנכתב למעלה.
מהם הפירות שנכללו בשבעת המינים?
שבעת המינים, או "פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל", הם שבעה מיני גידולים המוזכרים בפסוק בספר דברים המתאר את הפוריות החקלאית של ארץ ישראל:
”כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.” (דברים, ח', ז'–ח').
הדבש המוזכר בפסוק משמעו תמר, שממנו מפיקים דבש תמרים. המסורת היהודית מייחסת חשיבות מיוחדת לשבעת המינים, ובפרט קיימים פרטים הלכתיים מסוימים הקשורים בהם.
לארבעת הפירות משבעת המינים ישנם פעלים ספציפיים לתיאור הקטיף שלהם: בציר – קטיף ענבים, מסיק – קטיף זיתים, ארייה- קטיף תאנים וגדיד – קטיף תמרים.
מאפייני שבעת המינים מימין למטה בכיוון השעון: גפן, תאנה, רימון, זית, חיטה, שעורה, תמר.
חיטה – ממשפחת הדגניים ואחד ממיני המזון החשובים בעולם. שעורה – אף היא ממשפחת הדגניים. נחשבת אחות לחיטה מבחינה תזונתית, אך השימוש בה היה יותר עבור בעלי חיים מאשר עבור האדם.
אולם בשנות בצורת הייתה למקור מזון עיקרי במקום החיטה.
גפן – אחד הפירות המפורסמים בעולם. לפירותיו שימוש כפול – לאכילה ולהפקת יין – המשקה האלכוהולי מבין העתיקים בעולם. על היין נתקנה ברכה מיוחדת – בורא פרי הגפן. כמו כן, הפיקו מהגפן דבש ענבים.
תאנה – פרי עסיסי הגדל בר. עדויות ארכאולוגיות מאשרות כי התאנה פרחה בארץ ישראל כבר לפני כ-5,000 שנה. התאנה הייתה נאכלת טרייה ומשומרת, כתאנים בודדות מיובשות ("גרוגרת") או כעיגול ענק של תאנים דחוסות ומיובשות ("דבלות").
רימון – פרי מזין ובעל חשיבות במסורת היהודית. אף הרימון ידוע כפרי נפוץ במזרח התיכון מזה אלפי שנים. נעשה בו שימוש אף כפרי יבש.
זית – פרי חשוב ביותר. עיקר חשיבותו הייתה ועודנה בהפקת שמן הזית העשיר בתכונותיו הבריאות והמזינות. הזית היה המקור הכמעט יחיד לשמן בעת העתיקה, ואף לגביו קיימות עדויות על נוכחותו בלבנט במשך אלפי שנים. הזית מאריך ימים ביותר, ועד היום קיימים בארץ עצי זית בני מאות רבות של שנים.
תמר – עץ התמר ופריו סיפקו פירות טעימים, הניתנים לשימור ארוך ("כותבת"), וחומרי גלם לבנייה שהופקו מגזע התמר ומענפיו. סיבי התמר החזקים שימשו לשזירת חבלים, ועליו שימשו לקליעת נצרים, סלים, מחצלאות וכלים שימושיים נוספים.
התמר אינו מוזכר בשמו המפורש, אולם על פי הפרשנות במילה "דבש" מכוון המקרא לתמר, ממנו עשו את הסילאן, הוא סוג הדבש, שהיה בשימוש בעת ההיא. המשותף למינים אלו הוא היותם ניתנים לשמירה לפרקי זמן ארוכים. משום כך ניתן להסתמך עליהם כמקור קבוע של מזון בחודשים שאין בהם תוצרת חקלאית טרייה. מינים אלו מבשילים לאורך השנה, החל מהבשלת החיטה באביב ועד הבשלת הזית והתמר בראשית הסתיו. סדר הופעתם בפסוק הוא הפוך מסדר הבשלתם, אך הוא הקובע את דיני הקדימה בברכות.
אנו למדים מכאן כלל עמוק מאוד, גם אם המציאות נראית שונה לנגד עיננו, מה שנכתב בתורה הוא בסופו של דבר אמור להוביל אותנו הלכה למעשה, בזוהר כתוב שהקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא" דהיינו שהתורה היא המקור לעולם והיא המתכון לעולם המעשה שלנו, ולא העולם המקור לתורה, התורה הייתה קיימת תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, והיא התוכנית שהייתה לבורא עולם בבריית העולם.
