כי קרוב אליך הדבר מאוד

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, כשאנו עומדים לפני יום הדין ראש השנה כשכל באי עולם עוברים לפני השם למשפט, פרשת השבוע מלמדת אותנו, “כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים ל’)”
בזוהר הקדוש נאמר ש”היום” הוא יום ראש השנה, בספר ברכת פרץ ( לבעל הקהילות יעקב ) הביא בשם הגאון ר’ יוסף חיים זוננפלד זצ”ל רמז יפה בזה, “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” ( תהילים קיט צא ) בגימטריה “ראש השנה”. 
על פשט הפסוק עצמו, פירש הרמב”ן: טעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום”, אבל “המצוה הזאת” על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה’ אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן: והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה’ ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה’, ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך, כמו שפירשתי (שם). 
לפי הרמב”ן כי קרוב אליך הוא על מצוות התשובה, זאת אומרת שהתורה באה ללמד אותנו שאמנם אנו ניצבים לפני משפט אך אל לנו להתייאש כי מצוות התשובה קרובה אלינו ואנו יכולים ליישמה, ויכולים לכבוש כל פסגה או אתגר נפשי או רוחני שחווינו בשנה האחרונה. 
אך רבינו בחיי מפרש על בסיס דברי הגמרא כי המצוה הזאת. יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח) כל המצוה אשר אנכי מצווך היום.
והמסר האמיתי הוא שהתורה ניתנה לבני אדם, ולא למלאכי השרת, כמו שאמרו חכמים לרבי אליעזר, שם מופיע הביטוי בספרות חז”ל  אזכור אחד מופיע בהקשר לאגדת תנורו של עכנאי, וקובעת שאין להסתמך על בת קול או כל מסר שמימי אחר בקביעת הלכה, לאחר שניתנה התורה בהר סיני, עם כל הכללים לפסיקת הלכה.
כך מופיע בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ”ט, עמוד ב’: חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו… יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר? שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא!
התורה ניתנה לבני אדם ופסיקת ההלכה נתונה בידי האטוריטה האנושית ולא השמימית בנושאי פסיקת ההלכה, וגם כתורה שנתונה לאנשים, ולא למלאכי השרת שמתכונתים, ולא יכולים לטעות, זו בדיוק הסיבה שאנו למדים שהטעות היא אנושית, והתשובה נבראה לפני בריאת העולם כמו שנאמר במדרש משלי  מדרש משלי ח כב: שבעה דברים נבראו קודם בריאתו של עולם, ואלו הן: תורה, וכיסא הכבוד, ובית המקדש, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח” :תשובה מניין – שנאמר תהלים : “בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ…  וַתֹּאמֶר ‘שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם!’ מכיוון שלטעות זה אנושי קדמה התשובה לבריאת העולם, והתשובה קרובה מאוד ליישום, כמו שאומרת התורה בפיך ובלבבך לעשותו. 
נשאלת השאלה, לא בשמים היא – בפיך ובלבבך לעשותו, יש כאן קוטביות גדולה מדאי, מדוע הפסוק אומר לא בשמים היא ( זה לא רחוק כל כך ) אלא יותר קרוב, איך התורה הקצינה לבפיך ובלבבך לעשותו? 
והתשובה שאכן התשובה נראית רחוקה היצר מנסה בכל דרך לייאש את האדם ולתת לו תחושה שזה ממש בשמים, והתורה אומרת לנו ומלמדת אותנו שאנו יכולים ובידנו הדבר. 

ניתן להקביל ולפרש את הפסוק גם על מצוות תקיעת שופר, אותה כינו חז”ל “חכמה ואינה מלאכה”  ( ר”ה כט.) ובבניית המשכן מצאנו שחכמת הלב כונתה האומנות של בוני המשכן, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ( שמות לא ).
 כשבאים ללמוד את אומנות מלאכת תקיעת שופר ששררה בה בורות גדולה עד כדי שחז”ל ביטלו בשבת את מצוות תקיעת שופר ( כמו השנה ה’ תשפ”ג ) כי הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, וחששו שמא ילך לבקי ללמוד את אומנות התקיעה, ומאידך ביטלו את גזירתם בתינוקות של בית רבן והתירו גזירת כלי שיר לחנכם בתקיעת שופר ( ולחלק מהפוסקים אף בר”ה שחל בשבת ) בגלל חשיבות הלימוד של אומנות התקיעה בשופר, אדם שמתחיל ללמוד את התקיעה בשופר נתקבל לפעמים במחשבות אולי לא בשבילי הדבר, ועולות בו מחשבות ייאוש  אך יש לזכור את הפסוק בפרשתנו: “כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – הנה איתא בזוהר הקדוש כי תיבת ‘היום’ רומז על יום ראש השנה, היום הרת עולם שבו יעמדו במשפט כל היצורים. ועל יום הזה נאמר בספר תהילים: “למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” – שביום הזה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ותיקנו לקרות פרשה זו בכל שנה בשבת שלפני ראש השנה, כמבואר בשו”ע או”ח (סי’ תכ”ח סעי’ ד’).

 לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא – זה לא רחוק ממך אתה מחויב גם לשמוע וגם ללמוד לתקוע בעצמך בשופר, כל אחד יכול ללמוד לתקוע בשופר שהרי אילו היה על אי בודד היה מחויב בכך ולקיים את המצווה ללא שליח כבעל תוקע, משכך חייב ללמוד לתקוע בעצמו בשופר, כמו שראינו בתקופת הקורונה שהרבה מאוד אנשים נזקקו ללמוד את מלאכת התקיעה כשהם בבידוד, או מנייני החצרות הרבים בהם הוכשרו רבים לתקוע בשופר, כיון שמדובר בכללים פשוטים כל אדם מחויב ללמוד אותם. 

 לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה – אמנם הקב”ה גילה לנו סוד “תקעו לפני בשופר של איל ואזכור לכם עקידתו של יצחק, אך המעבר מכיסא דין לכסא רחמים חייב להתבצע על ידי עם ישראל באיערותא דלתתא קודם. 

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה – גם כאן יש איזכור ל”ישמיענו אותה” המצווה המהותית בשופר היא “לשמוע קול שופר”. 

 ומסיים הפסוק, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ ( תקיעת שופר מתקיימת בפה )  וּבִלְבָבְךָ ( נכון שיש כאן ענין עדין של אומנות התקיעה וחכמת לב, אך בלימוד נכון בידך הדבר לעשותו )  לַעֲשֹׂתוֹ” (דברים ל’)” 

לא רק שזה לא בשמים בלימוד נכון של התקיעה, נבין שהדברים לא רק לא בשמים הם פשוטים קלים וישימים, מה שנותר לנו הוא ללכת וללמוד, כמובן שעם קול השופר אנו נתעורר לתשובה שלימה שהיא בעצמה לפי הרמב”ן איתו פתחנו בידנו ואל לנו להתייאש לא מהפקת קול השופר ולא מהתוצאה שהוא אמור להפיק לעורר אותנו בתשובה ולעורר רחמים על כל עם ישראל. 

יצירות המד’גרני AI באדיבותו של האומן אמיתי כהן – התנ”ך בשילוב AI