כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל

מלחמת תרבות יוון לא הייתה פשוטה, היא הייתה גם חינוכית פסיכולוגית, חלק ממנה מתואר, במדרש שלפנינו ובמאמר זה נרחיב על כך.

ר”ש בן לקיש פתר קריא בגליות. “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ” זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד, כג): “רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ”. “וָבֹהוּ” זה גלות מדי (אסתר ו, יד): “וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן”. “וְחֹשֶׁךְ” זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. “עַל פְּנֵי תְהוֹם” זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת” זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב): “וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'” באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר (איכה ב, יט): “שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ”. רבי חגי בשם רבי פדת אמר ברית כרותה למים שאפילו בשעת שרב רוחה שייפה. וכבר היה ר”ש בן זומא יושב ותוהא ועבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו בשלישית השיבו בבהילות א”ל בן זומא מאין הרגלים אמר לו מעיין הייתי א”ל מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים א”ל מסתכל הייתי במעשה בראשית ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשתים ושלש אצבעות. ורוח אלהים מנשבת אין כתיב כאן אלא מרחפת כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו הלך לו בן זומא ולא שהו ימים מועטים ובן זומא בעולם

 

פשוטם של דברים עניינם בכתיבה על קרן השור היה כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה’ עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניינהם כפי שכתב העץ יוסף והיפה תואר מפרשי המדרש, ועוד כתבו שיתכן שרצו לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה’ ושוב אין להם חלק בו.

וכמו שמסופר בהרחבה במדרש מעשה חנוכה כתיב (ירמיהו נ׳:ל״ג) כה אמר ה׳ צבאות עשוקים בני יהודה ובני ישראל וגו׳ וכתיב גואלם חזק ה׳ צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל. אמרו בימי היונים נתחייב מקרא זה שהערימו סוד על ישראל אמרו בואו ונחדש עליהם גזירות עד שיבעטו באלהיהם ויאמינו בע״ז שלנו. עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו ידקר בחרב, וכל כך למה כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות (צניעות), שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות וכל הרוצה ליכנס נכנס בין ביום ובין בלילה. כיון שראו ישראל כך עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולין לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבין ולסטין ופריצי יונים, ולא רואין שינה בעיניהם לא יום ולא לילה, ונתקיים עליהם מקרא שכתוב ופחדת לילה ויומם (דברים כ״ח:ס״ו). אמרו לפני הקב״ה רבש״ע כמה אנו יכולים לסבול? אמר להם בעון מזוזה, אלא אעפ״כ רווחה תמצא בגזירה זו. והיו ישראל שרויין בלא דלתות, ואין לך דבר מעביר רעות האשה מעל בעלה כדלת שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳), ועמדו בגזרה זו שלש שנים, כיון שראו יונים שעמדו ישראל בגזירה ולא נכשל אחד מהם בשום דבר רע, עמדו וגזרו עליהם גזירה אחרת, והעבירו קול: כל אדם מישראל שיש לו שור או שה יחקק על קרניו שאין לו חלק באלהי ישראל, וכל כך למה כדי שלא יאכלו ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה. אמרו יודעים אנו שאין יכולין לעמוד בגזירה זו. כיון ששמעו ישראל כך נצטערו צער גדול אמרו ח”ו שנכפור באלהינו, עמדו ומכרו בהמתן בין טהורה בין טמאה, והיו ישראל מהלכין ברגלים, ועליהם נתקיים ראיתי עבדים על סוסים וגו׳. אמר להם הקב”ה בעון שמנעתם עצמכם מעלות בשלש רגלים לירושלם ולהקריב קרבנות וליתן מתנות כהונה, לכן נתקיים עליכם שורך טבוח לעיניך, אלא אעפ״כ רווחה תמצאו בגזירה זו, והיו הצביים והאיילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם של ישראל, לפי שהיו בלא דלתות ובאין ישראל ותופסין אותן ושוחטין ואוכלין בשר ונותנין שבח להקב״ה ואמרו ברוך הוא שהפך עצת אויבינו לטובה, שאילו היו דלתות לבתים היאך היתה כל צידה נכנסת אצלינו. השיבם הקב״ה אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי אף אני זמנתי לכם צידה, וכיון שראו היוונים שעמדו ישראל בגזירה זו, עמדו וגזרו כל מי שאשתו הולכת לטבילה ידקר בחרב וכל הרואה אותה הרי היא לו לאשה ובניה לעבדים, כיון שראו ישראל כך מנעו עצמם מלשמש, וכיון ששמעו יוונים כך אמרו הואיל ואין ישראל משמשין מטותיהם אנו נזקקין להן, כיון שראו ישראל כך חזרו על נשיהן בלא טבילה בעל כרחן, אמרו רבש״ע בעל כרחינו שלא בטובותינו, שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתה. אמר להם הקב״ה הואיל ועשיתם בלא כוונה אני אטהר אתכם ופתח לכל אחד ואחד מהן מעיין בתוך ביתו, והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם ונתקיים עליהם מקרא זה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ונתקיים עליהם עוד מקרא זה אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון. כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א׳:ד׳), והיו יוונים מתעללות בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה׳ ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה׳ להושיע וגו׳ (שמואל א י״ד:ו׳). ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש״ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח״כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו׳ ועשה להם הקב”ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא.

אך אפשר להציע שהיוונים כידוע רצו “להשכיחם תורתך” כמו שאנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה ב”על הניסים” והם היו אסטרטגיים מאוד, בזמנם בקבוקי התינוקות למאכל ומשתה היו מקרני השור, הם רצו שמשקה התינוקות למרות שהם אינם מבינים את עומק השקפתם על קרן המשמשת למאכל ושתייה כבקבוק לתינוקות שעליו ייחרט וייחקק שאין לעם ישראל חלק באלוקי ישראל, לא הייתה להם בעיה עם עם התורה כפילוסופיה, ולא הייתה להם בעיה עם עם ישראל כעם ככל הגויים, ואפילו עם עם ישראל כשהוא מחובר לתורה בצורה זו, הייתה להם בעיה עם החיבור בין עם ישראל כעם המאמין בתורה שניתנה מאת אלוקי ישראל, תורת חיים אינטראקטיבית שמשפיעה באופן פעיל על החיים עצמם, ומהווה את החלק העיקרי והמאפיין את התרבות של עם ישראל כתרבות זה אנטיתזה לתרבות שלהם שהעצימה כוח הישגיות וחכמה כמדע ללא מחויבות מעשית או חיבור אלוקי כל שהוא, מעבר לפשוטו של מדרש יש כאן אמירה מטאפורית מאוד עמוקה בה ביקשו היוונים לעקור מהשורש את התרבות היהודית לדורותיה, והם כיוונו ישר לתינוקות ולהכרה הראשונית של דור ההמשך ביהדות כתורת חיים מחוברת לאלוקי ישראל.

המקבילה החיובית לפעולות היוונים

דבר דומה מצאנו בדברי חז”ל בפן החיובי ואנחנו יכולים ללמוד מכך את ההשפעה העצומה על נפש הילד מגיל קטן, מחבר הברייתות שהן כל המשניות שנשנו מחוץ לסדר המשנה של ר’ יהודה הנשיא, הלא הוא ר’ חייא תלמידו, עליו הגמרא במסכת כתובות דף קג’ מספרת:

כי הוו מינצו ר’ חנינא ור’ חייא (כשהיו רבים רבי חנינא ורבי חייא-תלמידי ר’ יהודה הנשיא מחבר המשנה)

אמר ליה ר’ חנינא לר’ חייא בהדי דידי קא מינצית (איתי אתה רב?)
ח”ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי (אם חס וחלילה תשתכח התורה מישראל, אני מסוגל להחזיר אותה מתוך פלפול)
אמר ליה (לו) ר’ חייא לר’ חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי (שעשיתי) לתורה דלא תשתכח מישראל
מאי עבידנא (מה עשיתי)?
אזלינא ושדינא כיתנא (הלכתי וזרעתי פשתן)
וגדילנא נישבי (וטוויתי חבלים)
וציידנא טבי (ואיתם אני צדתי צבאים)
ומאכילנא בשרייהו ליתמי (ואת בשר הצבאים אני מאכיל יתומים)
ואריכנא מגילתא (ומעור הצבאים אני מכין קלף למגילה)
וכתבנא חמשה חומשי (על הקלף אני כותב חמישה חומשי תורה)
וסליקנא למתא (והולך לעיר שאין בה מלמדי תינוקות)
ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי (ומלמד חמישה ילדים את חמשת החומשים, לכל אחד ספרו)
ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי (ומלמד שישה ילדים את שישה סדרי המשנה)
ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי (ואמרתי להם, עד שאחזור למדו זה את זה)
ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל (וכך עשיתי שהתורה לא תשתכח מישראל)
היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא (לכך התכוון רבי יהודה הנשיא כשאמר “גדולים מעשי חייא)

אותו מטבע לשון ” שכחת התורה ” והפתרון הוא אסטרטגיה של הטמעה חינוכית מגיל כל כך קטן והשקעה בפרטים הקטנים של המגילות בהן הן לומדים, וזה בדיוק מה שרצו לעשות היוונים רק ההיפך להשכיח את את התורה אז הם השקיעו שחפצי התינוקות ובהטמעת החינוך מחדש של תרבותם, לשרש את תרבות היהודים המחברת שילוש של עם – תורה – אלוקים.
יש כאן וויכוח עמוק בין גדולי התנאים האם ההשקעה בפרטים הקטנים שהילדים לומדים בהן והפתרון לשכחת התורה הוא בצורת הטמעה או שאין בכך שום צורך וניתן באמצעות עומק פלפולי להחזיר את התורה גם אחרי שנטמעה בצורה לא נכונה, רבי חנינא גרס כמו צד זה אך ר’ חייא גרס אחרת, ורבי יהודה הנשיא רבם הכריע כמו צד זה בכך שאמר גדולים מעשי חייא.
מענין שמי שאמר את האמירה על היוונים וקרן השור הוא דווקא ריש לקיש שגדל עם חינוך לא תורני עד שהשיבו למוטב רבי יוחנן כמו שמסופר בגמרא במסכת בבא מציעא, כי הוא ידע את מהות החינוך מהשורש את חשיבות גרסת הינקות.

חנוכה הוא לשון “חינוך” חנוכת המזבח, המילה חינוך היא יצירת פעולות ראשוניות בכדי להתניע תהליכים בחניך או במקרה של חנוכת המזבח בכדי להתחיל את התהליך של הקרבת קורבנות שפסק עם הפרצות שפרצו היוונים במקדש, והחג הזה מסמל את החינוך גם בכך שהיוונים רצו לשרש את התרבות יהודית מהשורש בחינוך מחדש, ולא צלחו, וחינוך הוא לא רק לחנך את הילדים אלא הוא מתחיל עוד יותר מוקדם בחינוך עצמי שהוא הבסיס בדוגמא האישית לחינוך הילדים.
ההבדל בין חינוך להטעמה, הוא שחינוך הוא מסרים ופעולות ישירות ראשוניות שגורמות להמשכיות ההרגל אך הטמעה היא בתת מודע באמצעות מיתוג החפצים ייחודם כמו שר’ חייא עשה והוא תהליך תת הכרתי שמתחיל עוד לפני שהחניך הוא בהכרת תודעתית לחינוך ישיר, ושם התמקדו היוונים וכאן אנו רואים את עומק העורמה היוונית.
וזה מדויק בלשון המדרש למעלה: שהערימו סוד על ישראל.

יש כאן דגש עם הערמת סוד וזה בדיוק התרגיל הפסיכולוגי המתוחכם של היוונים.

חינוך – אילוף – והטמעה במשנת הרב הירש

 

דברי הרב הירש על פי דברי הרב יאיר פיקסלר אתר דעת

“כי יצר לב האדם רע מנעוריו” – האמנם?

הרש”ר הירש קושר במידה רבה את החינוך למשמעת ולמוסריות, עם החינוך בגיל הרך.
 ברוב המקומות בהם עוסק הירש בנושאים אלו, ניתן למצוא את הקשר ואת התלות של הסוגיות זו בזו. הקשר היסודי בין הנושאים בא לידי ביטוי בכך, שעל מנת לחנך למשמעת ולמוסר באופן מוצלח, יש להתחיל בחינוך כאשר הילד הנו בגיל צעיר מאוד. נקודה מרכזית זו מודגשת בדברי הירש במספר מאמרים. נדמה, כי קודם לדיון בדבר החינוך המוסרי עצמו, יש לסקור את תפיסתו של הרש”ר הירש בנוגע לשאלה חינוכית ופילוסופית יסודית: האם האדם הוא רע מטבעו או טוב מטבעו? מובן הדבר, כי אופי החינוך המוסרי עשוי להיות מושפע מהעמדה בשאלה זו. הוגים ופרשנים רבים למדו מהמילים: “כי יצר לב האדם רע מנעריו” (בראשית, ח, כא) כי האדם מברייתו נוטה אל הרע, ותפקיד החינוך הוא להפוך או לנטרל נטיה זו. עיון בפירושו של הרש”ר הירש לפסוק דלעיל ולפסוק נוסף הקשור לפרשת המבול, מלמד כי דעתו מנוגדת לשיטה זו ניגוד גמור. בספר בראשית, פרק ו פסוק ה, מתוארות הנסיבות שהובילו להבאת המבול על הארץ על ידי הקב”ה: “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל-היום”. הירש בפירושו לפסוק זה תוקף את הפירוש המילולי של “יצר” כ”כח דוחף”. המשמעות של פירוש מקובל זה, טוען הירש, היא שישנו כח באדם הממריץ אותו לעשות רע. ברמזו לנצרות, אומר הירש כי הבנה זו הובילה לדעה הנואשת לפיה האדם מסור לכח הרע, ובידו להנצל ממנו רק על ידי אמונה מסוימת. פירוש זה הוא שגרם לבני האדם לראות ב”יצר” מעין מחסום הניצב בפני האנושות. הירש מפרש את המלה “יצר” באופן שונה לגמרי; “יצר” לדבריו, “אינה צורה פעילה, אלא צורה סבילה; אין היא מורה על היוצר אלא על היציר”.1 כלומר: יצר האדם הוא לא הכח המניע את האדם, אלא מעשיו של האדם, יציר כפיו. לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא שלא רק שהאדם כבר הביא רעה רבה על הארץ (“כי רבה רעת האדם בארץ”) אלא שגם המעשים העתידיים, הבאים לידי ביטוי במחשבות האדם, ביצרי לבו, יהיו רעים, שכן “כל יצר מחשבת לבו רק רע כל-היום”. הירש מצטט מובאות ממקומות אחדים במקרא בהם מופיעה המלה “יצר” בהטיות שונות, ומראה כי מקורות אלה מתפרשים היטב על פי שיטתו. פירושו של הירש מפריך אם כן, את ההוכחה מהפסוק כי האדם מטבעו נוטה אל הרע, ומאפשר לו לטעון כי שיטה זו אינה נכונה. באשר לפסוק בבראשית ח, כא, שהוזכר לעיל, המובא לאחר שוך מי המבול והקרבת הקרבן על ידי נח – בו ניתן לכאורה למצוא ראיה ברורה לשיטה אליה הירש מתנגד נחרצות. אולם, אם נפרש גם פסוק זה על פי הבנתו של הירש את המלה “יצר”, תתקבל תמונה שונה. נצטט ראשית את הפסוק בשלמותו: “וירח ה’ את-ריח הניחח ויאמר ה’ אל-לבו לא אסִף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא-אסִף עוד להכות את-כל-חי כאשר עשיתי”. ואכן, הירש בפירושו לפסוק זה רואה את המילים “כי יצר…” לא כנימוק להחלטתו של הקב”ה אלא כמאמר מוסגר שמשמעותו “אם יצר לב האדם ישוב להיות רע – ואף רע מנעוריו – והשמדת הדור תהיה דרך יחידה להצלה, אף על פי כן לא אוסיף לקלל עוד, כדרך שעשיתי עד כה”
הרב הירש דוחה את האפשרות לראות במילים אלה נימוק להחלטה, שכן אין זה ראוי לכבוד ה’ שהוא יעיד על עצמו ועל בריאתו שהוא ימנע ממעשה כלשהו מכיון ש”אין כל תועלת בדבר”. שנית, לא מתקבל על הדעת שיהיה זה הנימוק לחנינת העולם והאנושות בעוד שבפסוק בו עסקנו לעיל (לפני המבול) זהו הנימוק לעונש. בנוסף, מראה הירש כי מבנהו של הפסוק אינו מתאים לפירוש זה. בהמשך דבריו עוסק הירש באטימולוגיה של המלה “נעורים”
עיסוק זה אינו מענייננו כאן, אך נצטט מספר אמירות שהן בעלות משמעות לדיוננו: “צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע מרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע” המצב הקיצוני המתואר בפסוק כאפשרות רחוקה הוא זה שבו אפילו אצל הנוער יהיו יצרי הלב, קרי: המחשבות והשאיפות, רעות. גם במצב זה, אומר הקב”ה, לא אשמיד שוב את האנושות. הנימוק להחלטתו של הקב”ה לפי פירושו של הירש, נמצא בפסוק הבא: “עד כל ימי הארץ זרע וקציר…”. הסבר פסוק זה על פי פירושו של הירש חורג כבר מנושא דיוננו. במאמרו “החינוך בשנות הינקות”
עומד הרב הירש על כך שהאדם אמנם אינו רע מטבעו, אך גם אינו טוב מטבעו. דבר זה רמוז כבר בפירושו לתורה שהבאנו לעיל, אולם כאן הדבר נאמר באופן מפורש: “נסתכל נא בתינוק… כמה תכונות שונות ומגוונות, כמה כוחות, כשרונות, יצרים, נטיות ושאיפות, עדיין רדומים בתוך המוח הרופס ובתוך הלב הקט… אין בכל אלה דבר שהוא רע מטבעו, אבל גם אין בהם דבר שהוא טוב מטבעו”. הירש מדגיש, אם כן, את הולדתו של האדם כיצור נייטרלי. ברם, עיון במאמרו “מאמר מרדכי” מעלה כי ישנו חוסר עקביות בעמדתו של הירש בשאלה זו; במאמר זה גורס הירש שלא רק שאין האדם נוטה לרע מטבעו, אלא שהאדם מטבעו הוא טוב, נוטה למעשים מוסריים ונאצלים, ורק חינוך לקוי הוא שעשוי לגרום לאדם להיות רע. “על סמך הפסוק: ‘כי יצר לב האדם רע מנעוריו’ סבורים, שעקשנות, נטייה להתמרדות וערמה הן מידות של האדם הנמצאות בו מלידתו; אולם הדברים שאנו אומרים בברכות השחר: ‘נשמה שנתת בי טהורה היא’ מביעים את ההיפך מהדעה הזאת, והם צודקים, באין ספק”.
בהמשך דבריו מסביר הירש את הפסוק בבראשית, בדומה למה שכתב בפירושו לתורה. אם בציטוט לעיל נקט הירש במלה “להיפך” וממנה הסקנו כי הוא סבור שהאדם טוב מטבעו, הרי שבהמשך המאמר כותב הירש דברים מפורשים יותר: “המדות הגרועות והרעות באו לאדם לא מלידה, כי אם על ידי חינוך… הנוער הנוטה מטבעו לאידאלים יפים מוכן להתמסר ולהקריב קרבנות בכדי להשיג את הרמה המוסרית הנשגבה והשלמה… משפטם המוסרי של ילדים הוא קולע למטרתו… רק הנסיון הפשוט של החיים מחליש את ההתלהבות ומקהה את החדות שבשאיפות”. נמצא, אם כן, שבכתביו של הירש אין אחידות גמורה באשר לשאלת נטייתו הטבעית של האדם. אמנם, ברור כי הוא דוחה מכל וכל את הגישה הרואה באדם יצור הנוטה מטבעו אל הרע. מאימתי מתחילים לחנך? מנקודת מוצא זו, יש לעיין במאמריו של הרש”ר הירש על מנת ללמוד כיצד ניתן לדעתו להקנות, או לשמר את תכונת המוסריות בילד. אגב בירור זה, נלמד באופן כללי על עקרונות החינוך בגיל הרך כפי שרואה אותם הירש. השאלה היסודית, כפי שמנסח אותה הירש, הנה “מאימתי מתחילים לחנך?”. בשאלה זו עוסק הירש במספר מאמרים ובכולם התשובה אחידה: גיל הינקות. “לפי דעתי, הגיל המכריע בחינוך הוא דוקא הזמן שרבים מזניחים בו לגמרי את החינוך, והוא גיל הינקות, שנות החיים הראשונות”.
בהמשך חוזר הרב הירש על דברים אלו ומבהיר כי יש להתחיל בחינוך כבר בגיל שבועות אחדים. השאלה המתעוררת למקרא דברים אלו היא, מה ניתן לדרוש מפעוט שכזה? על שאלה זו עונה הירש: ” ‘שיציית לך, חביבי’. כמובן שלא תוכל לדרוש ממנו את זאת, כי אם להרגיל אותו למשמעת. ובהרגל זה מוכרחים להתחיל בטרם שהילד מבין משהו”.
הרב הירש מסביר, כי על מנת שילד בן שש או שבע ישמע בקול הוריו, יש להרגילו לכך קודם. החשיבות בהרגל זה, היא שהילד לומד לבטל את רצונו מפני רצון הוריו. דבר זה ניתן להשגה על ידי אימון רב. אמנם, רצוי להסביר לילד את הסיבות למה שנדרש ממנו ולנמק את האיסורים והחובות המוטלים עליו. זאת על מנת למנוע את הרושם שהמחנך מטיל עליו ציוויים מתוך שרירות לב ועיקשות שוא. אולם, הסיבה לציות צריכה להיות מתוך הכרה בחובה לסור למשמעתו של המחנך, בהיותו חכם יותר ויודע טוב יותר את הסיבות לדרישותיו. רק ציות שכזה, הכולל ביטול רצון עצמי, הופך את מעשה החניך לפעולה מוסרית. כאן חושף הירש את הקשר הקיים לדעתו בין משמעת ומוסריות: אי ביטול הרצון (הקיים גם בציות מתוך הזדהות עם הציווי או מתוך שיקול תועלתי), מהווה ניגוד למוסר, שכן יש בו אגואיזם, דאגה ואהבה עצמית ורדיפת כבוד. באותו אופן אמורים הדברים בכיוון הנגדי: בביטול רצונו, מתרגל הילד לפעולה מוסרית, שכן המוסר דורש מהאדם לבטל את רצונו מפני רצון עילאי יותר. הירש מאריך בתיאור הנזק שגורמים הורים שלא מרגילים את ילדם למשמעת בגיל צעיר ביותר. כאשר מפנקים את הילד ומרגילים אותו לכך שהכל נשמעים לרצונו, משתרשות בו תכונות של עקשנות ופינוק, ולא ניתן להקנות אז לילד משמעת וציות. הביקורת שמעביר הירש על הורים מעין אלו הנה נוקבת: “רק הורים סכלים מצייתים לילדם בשנתיים הראשונות של חייו, מתענגים במעשיו “הרעים”, ונותנים לו כל מה שהוא רוצה, אך ורק כדי שהוא לא יצעק… הילד יסבול מחוסר חינוך זה במשך כל ימי חייו”.
במקומות נוספים עומד הירש על נקודה זו, לפיה המשמעת היא היסוד לחינוך כולו ובה טמון המפתח להצלחה: ילד שהורגל למשמעת מינקותו – פתוחה בפני מחנכו הדרך להצלחה בהמשך חינוכו. ילד שהורגל לפינוק ולכך שמצייתים לו – חינוכו כמעט נדון לכשלון מראש. חינוך מוסרי – קשיים ואמצעים עמדנו אם כן, על החשיבות הרבה שמייחס הירש להקניית המשמעת בגיל צעיר ביותר ולחינוך למוסריות. נשאלת כעת השאלה כיצד יש לבצע זאת? מהן הדרכים בהן נוכל להשריש את המוסריות בנפש הילד? במאמר שהוזכר לעיל, “החינוך בשנות הינקות”, מתאר הירש את המהלך הנכון להשגת מטרה זו. ראשית, הוא מכנה את המוסריות – “אומנות שאינה נרכשת בנקל”. “אומנות”, על פי הירש היא כל תכונה שאינה טבועה באדם מלידה, אלא נקנית מתוך נסיון מעשי בלתי פוסק. מוסריות עונה על הגדרה זו. במאמר זה נוקט הירש בגישה לפיה נולד האדם “נייטרלי”. אמנם, גם לפי הגישה השניה שמצאנו בכתביו, ניתן להגדיר את המוסריות כ”אומנות”, שכן הנטיה הראשונית היא בגדר נטיה בלבד, וגם לשיטה זו, השגת תכונת המוסריות באופן מעשי – דורשת הכשרה ואימון. מדוע אומנות זו אינה נרכשת בנקל? הירש מונה מספר סיבות לכך. הסיבה הראשונה והמרכזית ביותר היא, שהמוסריות דורשת איזון של הכוחות הנפשיים. על אף מידה או תכונה של האדם לא ניתן לומר שהיא “רעה” או “טובה”. הדבר תלוי ב”מינון” של אותה תכונה ובשימוש שנעשה בה. הירש מביא מספר דוגמאות לדבריו: “אבוי לו לאדם אם הוא נוח להתרגש מכל דבר ולהגיב בחום מזג על כל דבר, אבל אבוי לו גם אם יתייחס לכל דבר בשויון נפש גמור… אוי לו אם יציבות אופיו הופכת לעקשנות עקרה, אך אוי לו גם אם אופיו מתגמש יתר על המידה ונוטה לקבל השפעה מכל אדם… פירושה של מוסריות הוא שהאדם… יגיב על עוול הנעשה לחף מפשע, ומאידך יהא הוא עצמו מוכן ומזומן לסבול עוול משווע”.
בציטוט זה אנו רואים הן את הצורך באיזון התכונות (מבחינה “כמותית”) והן את הצורך לעשות בהן שימושים שונים בנסיבות שונות. מטבע הדברים, עבודה עצמית של האדם על מידותיו קשה לאין שיעור מעבודה הדורשת מאמץ של כוחות הגוף בלבד. בנוסף, אומר הירש, כאשר אדם מתאמץ להשתלם באומנות מסוימת, אם זה בתחום עבודתו או בתחום אחר, הרי שהוא זוכה להערכה כאשר הגיע לרמת השתלמות גבוהה. כאשר מדובר על מוסריות, לא רק שאין האדם זוכה להערכה מן החברה על מאמציו והישגיו, אלא ההפך הוא הנכון; החברה נוטה לזלזל באדם שאינו ערמומי ואינו יודע “להסתדר” בחיים (כלשונו של הירש, בתרגומו של א. וולף). זאת ועוד, המוסריות אינה ניתנת לרכישה קבועה, אלא דורשת עבודה מתמדת וערנות בלתי פוסקת. לעולם אין ביטחון לאדם שבמצב נתון הוא לא יכשל בנסיון מוסרי, גם אם כרגע הוא נמצא בשלמות מוסרית עליונה. אמנם, אומר הירש, הצורך בקבלת חיזוקים חיצוניים מהחברה נחסך מאלו המאמצים לעצמם את המוסריות, שכן הויתור מראש על הערכת הזולת הוא אחד מן העקרונות של המוסריות. אם כן, תנאי הכרחי להקניית המוסריות הוא אימון מעשי רב וממושך של החניך, כשם שנדרש ברכישת כל אומנות. כפי שראינו לעיל, גם החינוך למשמעת בגיל הרך הוא יסוד עיקרי המאפשר חינוך מוסרי בהמשך חייו של הילד. דוגמא אישית יסוד חשוב נוסף הוא הדוגמא האישית. לא ניתן ללמד אומנות אם המלמד לא בקיא בה בעצמו, והדברים אמורים כמובן גם בתחום המוסר. “עלינו לעקור מקרבנו את הפגמים והמדות המגונות, שלא היינו יכולים לסבלם אצל ילדינו, ולבערם כליל מתוך דיבורינו, דעותינו, השקפתנו ומעשינו, לבל יוכלו ילדינו ללמוד מאתנו חולשות מוסריות וליקויי אופי”.
בנוסף להתנהגות האישית של ההורים, ישנה חשיבות למסרים המועברים לילד כבדרך אגב במעשי היום-יום. כדוגמא מביא הירש מקרה של הורים הכועסים על ילדם ללא ריסון על כך שהוא שובר כוס, אך מתרגזים פחות כאשר הילד חוטא חטא מוסרי כלפי אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה. בהתנהגות כזו מעבירים ההורים את המסר כי הפסד חומרי מדאיג אותם יותר מאשר פגם מוסרי. כך גם לגבי יחסם של ההורים אל מותרות והנאות העולם, דיבורם עם הסובבים אותם ויחסם אל בני שיחם. בדוגמא הלקוחה כנראה מחיי היום-יום בזמנו ומקומו של הירש, הוא מציין לשלילה את ההורים הפונים אל משרתיהם בנעימה גאוותנית ושולטת. מכך לומדים הילדים כי המעמד החומרי הוא קנה המידה לכבודו של האדם. על עקרון הדוגמא האישית עומד הירש גם במאמר “חינוך התורה”: “התדע מהו האמצעי היעיל לחנך ולאמן את בנך לקראת יעוד חייו? זוהי הדוגמה החיה שבך! … לפיכך יהיו חיי ההורים חיים יהודיים, קדושים וטהורים. תן לבנך לקיים את מצוותיו יחד אתך. התנהג גם אתה בדרך ארץ, בכובד ראש ובשמחה, כי אז ינהג גם הוא כמוך”. “אפקט פיגמליון” במאמרו “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך”
מעלה הרב הירש נקודה חשובה נוספת הנחוצה על מנת לחנך למוסריות. על המחנך לגבש לעצמו את הדעה לפיה החניך הוא אדם מוסרי וישר. לא זאת בלבד שעל המחנך לבטא דעה זו במעשיו ובדיבורו עם החניך, אלא שעליו להיות משוכנע בכך שכנוע פנימי. הירש מצטט רב (מבלי להזכיר את שמו) הממליץ לו על דרך זו בהקשר של היכרות עם בני קהילה חדשה אליה מגיע הרב לשמש בכהונת הרבנות. הוא מסביר כי אם הרב ינקוט בדרך זו כלפי הציבור, הרי שכל אחד ואחד מחברי הקהילה ישתדל להוכיח שדעת הרב הנה נכונה בנוגע אליו, וכך יאמץ לעצמו את המדות הרצויות הללו. בדרך זו “…האדם ההוא יהפך לאותו איש שהרב רצה לחנך אותו לקראתו”
תופעה פסיכולוגית זו מוכרת כיום בשם “אפקט פיגמליון”. הרש”ר הירש מחייב נקיטת גישה זו ומסביר כי כאשר המחנך משדר לחניך את דעתו ותחושתו השלילית כלפיו, הרי שנחסמות בפני החניך דרכי התשובה. כאשר ישנה למחנך דעה רעה לגבי חניכו, היא מחלחלת בהכרח אל הפעולות החינוכיות שהוא נוקט, ולכן מקלקלת את החניך יותר ויותר. הירש מדגים את העקרון על ידי שני משפטים שעשוי מחנך לומר לחניכו. המשפט הראשון: “אתה שקרן, אתה גנב, אינך ראוי לשום דבר”. משפט זה קובע עמדה לגבי החניך כבעל תכונות מסוימות. לדברי הירש, זהו משפט מסוכן ביותר, ומחנך שיחזור עליו מספר פעמים באוזני החניך, עלול להפכו לבעל תכונות אלה. המשפט החלופי הוא: “שקרת הפעם, הרי גנבת, הרי פעלת כמי שאינו ראוי לשום דבר”. במשפט זה ישנה אזהרה על מעשיו החמורים של החניך, אך ניתן בו גם פתח של תשובה. יש חשיבות לכך שהחניך יהיה מודע לעוול שעשה, אך חשוב יותר שידע שהוא טרם הורגל בעוולות כאלו עד כדי כך שתחסם בפניו האפשרות לעשות תשובה. שמאל דוחה וימין מקרבת במאמר “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך” עומד הירש על עקרון נוסף בדרכי החינוך המוסרי. הוא מצטט את הגמרא האומרת: “תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”.
מבלי לעסוק בהשוואה בין שלושת התחומים, אותה מסביר הירש, נציין רק את ההיבטים החינוכיים המעשיים הנגזרים מהמלצה זו; לא רצוי ולא ניתן לחנך על ידי קפדנות ומשמעת קשוחה בלבד. כמובן שגם לא ניתן לחנך תוך כדי נקיטת יחס רך וסלחני בלבד. הדרך הנכונה היא לשלב בין השניים, כאשר הימין המקרבת גוברת על השמאל הדוחה. הירש מבהיר כי לא מדובר כאן ב”תכסיס נבון, שבו אנו רוצים לקבל לידינו את השלטון”, אלא ביחס שהוא נכון באופן אמיתי. לימין המקרבת יש מטרה חינוכית בפני עצמה. היא מעצבת באופן ראוי את תכונות הילד בתוך המסגרת הקבועה והיציבה אשר נקבעת על ידי ה”שמאל הדוחה”. מהלך זה, לדברי הירש, הנו חיוני לשלמותו המוסרית של האדם. הדרכות לחינוך בגיל הרך בנוסף לעקרונות החינוך למשמעת ולמוסר, וחשיבותם בגיל הרך, ניתן למצוא במאמריו החינוכיים של הירש גם עצות והדרכות שונות בנוגע לחינוך בגיל זה בכלל. האב מצווה על ידי הירש לשמור על בריאות ילדו, להגן עליו מפני מחלות ומומים שונים וכן לאמנו בתרגילי התעמלות. יחד עם זאת עליו להמנע מלפנק את הילד. בתחום השפה מדגיש הירש את החשיבות שבהקניית לשון הקודש לילד, במקביל לשפת האם, שהיא שפת המדינה בה הוא חי. הירש עומד על כך שהשפה משפיעה על אופי המחשבה ומצטט את מאמר חז”ל, שלמדו מן המילים “לדבר בם”, כי אדם אשר אינו מלמד את בנו תורה ואינו מדבר עמו בלשון הקודש – ראוי לו כאילו קוברו.
יש להשגיח על אופן דיבורו של הילד כך שיהיה ברור ונעים לאוזן שומעיו. סיכום הרש”ר הירש רואה בחינוך האדם למוסריות מטרה בעלת חשיבות עליונה. תנאי הכרחי להצלחה במשימה זו הוא שהילד יהיה ממושמע, ועל מנת להצליח בכך – יש להתחיל בחינוך מוקדם ככל האפשר. לפיכך, הקניית המשמעת היא המשימה החשובה ביותר בגיל הינקות, והיא פותחת את התהליך של פיתוח אדם מוסרי. תהליך זה הנו קשה וממושך, הן עבור ההורים – המחנכים, והן עבור הילד – החניך.