מאה יבבות ומאה תקיעות בראש השנה

בראש השנה נהוג לתקוע בשופר, כמאה תקיעות.
מנהג זה מכוון לסיפור בספר שופטים ה, שירת דבורה, בו אם סיסרא מייבבת על בנה שבושש לבוא משדה הקרב.
על משמעות ה”תרועה” שבתקיעות השופר מספרת הגמרא במסכת ראש השנה ( דף לד : )מאם סיסרא: ”שיעור תרועה כג’ יבבות : והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב: יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל.”
זאת אומרת שכנגד מאה יבבות שיבבה אם סיסרא אנו תוקעים גם מאה תקיעות שופר, ויש להבין מה ההקבלה הרעיונית בין יבבותיה של אם סיסרא לתקיעות שופר בראש השנה?
בספר המאור שבתורה מביא הסבר ששמע מהגרמ”מ אפשטיין זצ”ל חז”ל אומרים ( יומא לה: ) “הלל מחייב עניים” כשיבוא לעוה”ב עני מרוד, וישאלו אותו למה לא למדת, הוא יגיד במצבי הכלכלי, יכולתי להחזיק ספר ביד, הייתי טרוד יום וליל למחייתי, יאמרו לו: היה עני גדול ממך ושמו הלל, והוא למד בכל התנאים.

ת”ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה (תהלים קמו, ז) ה’ מתיר אסורים הריני כופפת קומתך (תהלים קמו, ח) ה’ זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך (תהלים קמו, ח) ה’ פוקח עורים נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה”ז להיות עמה לעוה”ב נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים:
–מסכת יומא לה :

תמונת הרב משה מרדכי אפשטיין (7 במרץ 1866, כ’ באדר ה’תרכ”ו – 28 בנובמבר 1933, י’ בכסלו ה’תרצ”ד) היה ראש ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה ובחברון, חבר מועצת גדולי התורה וממקימי העיר חדרה.

 

 

ושוב אמירה זו צריכה הבנה, איך הלל מחייב את העניים, הלל אדם גדול כמוהו בוודאי שילמד, אולם מה רוצים ממנו מאדם פשוט ועני שאין לו ערך, כיצד ניתן להקביל ולהשליך דרך חיים של הלל היחיד והמיוחד, על חובותיו של אדם פשוט?

אנו רואים מכאן, אבן דרך חינוכית עמוקה מאוד, גם מחייבת וגם בעלת השראה עצומה, אין אישים חריגים אם זה קורה במין האדם, זה מראה שכל אחד יכול לעשות זאת, צריך רק לרצות.
וכעת בעניין שלנו, ולשאלתנו הראשונה, על ההקבלה בין מאה יבבות אם סיסרא למאה תקיעות השופר, כשאנו מגיעים ליום ראש השנה, כל אחד אומר בליבו אני מקיים המצוות לומד תורה מעט ומתפלל מעט אני בנאדם טוב בסך הכל, שנה שעברה עבר גם השנה יעבור, איכשהו מתברך בליבו ואומר שלום יהיה לו בשרירות ליבו הולך.
והנה במקרה של אם סיסרא למרות היותו מצביא גדול אמו מבינה שהוא מאחר מעט לחזור הביתה, והיא נכנסת לחרדה עמוקה עד כדי מאה יבבות, היא לא מתנחמת באפשרויות שונות שהוא מנצח במלחמה וחוגג את ניצחונה, או מחלק את השלל כפי שאכן ענו לעומתה, בלב של אמא יש ספק אחד ממאה גם לא מרגיע אותה, וכדי שלא תהיה על כל אחד מאיתנו תביעה, על רמת החרדה והרגישות לעתיד שלנו ביום הדין, תיקנו מאה תקיעות שופר, להתעורר על כל ספק, ואפילו אם נראה לאדם שהוא לא אמור להיות בו ע”כ.

מענין להביא כאן את דברי רבי נחמן מברסלב:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר
הָעוֹלָם סוֹבְרִים שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁאֲנִי נֶכֶד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
מֵחֲמַת זֶה זָכִיתִי לְמַדְרֵגָתִי
לא כֵן הוּא
רַק עִם דָּבָר אֶחָד הִצְלַחְתִּי
וְעַל יְדֵי זֶה זָכִיתִי לַעֲלוֹת לְמַה שֶּׁזָּכִיתִי
וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: מִיט אֵיין זַאךְ אִיז מִיר גִּירָאטִין ( תרגום: “בדבר אחד אני גיבור” – כלומר אין בי זכות טבעית בגלל ייחוסי אלא מידה אחת בזכותה גברתי על שאר נטיותיי המולדות הלא טובות)

–שיחות הר”ן – אות קסו