סיפורו של “נחמן עושה השופרות”, מירושלים מתחיל הרבה שני ם קודם, בעיר אירפורט שבאשכנז הרחוקה, שם היו אינם יהודים מייצרים את השופרות, עד שהוברר שהם מחליפים קרן איל בקרן תיש ומשתמשים בקרני תיישים לייצור שופרות שישמשו לתקיעת מצווה, “תקיעת שופר” בראש השנה.
עד שקפץ עליהם רוגזו של רב העיר הרב ליפמן מילהוזן זצ”ל לאחר ששמע מהאומן ר’ קעלן נכהן על רמייתם של האומנים הגויים,ונוציא פסק דין חריף לבל יהין איש לרכוש שופר מעשה ידי גוי (-נדפס באגרת של ר’ שמואל יוסף עגנון). מני אז קיבלו היהודים על עצמם שלא יקנו שופרות אלא מהאומנים היהודים, ר’ קעלן הכהן ור’ גוטליף גנ”ש.
ר’ מנחם מינכן, שהיה מצאצאי ר’ קעלן, המשיך במלאכת הקודש, והיה עוסק בכל חודש אלול בעשיית שופרות מהודרים.
לאחר זמן עלה ר’ מנחם לארץ ישראל וייסד שם את כולל הו”ד ( הולנד ודיוטשלנד), והיה מחשובי הנגידים בירושלים של אותם זמנים, כאשר בעיתות הפנאי לא עזב את אומנותו הקדושה, כעושה שופרות.
לעת זקנותו הוריש את סדנת האומנות שלו, מפעל השופרות הייחודי שלו, לנכדו נחמן, שרכש את רזי המקצוע ונודע בירושלים כ “נחמן עושה שופרות”.
האגדה מספרת, על נחמן, כי ביום מן הימים,נטרפה עליו דעתו, ובמשך כמה שנים היה כמשוגע לגמרי, ומשפחתו סבלה ממנו מרורים, עד שביום מן הימים עשכלו כל הקיצין, וכשל כוח הסבל המשפחתי שלו, מצעקותיו המוזרות, סגרוהו בחדר והעמידו חמישה אנשים עם שופרות מעשה ידיו שיתקעו בקול שופר בעוצמה אדירה על מנת להשקיט את קולו של מיודענו חסר הדעה.
כאשר נשמעו קולות חמשת השופרות פרץ נחמן בבכי עמוק, שנמשך כמה שעות, ומאז יצאה ממנו הרוח הרעה שחדרה אליו, וחזר לגמרי לדעתו עד שנעשה בריא ושלם.
ומאז יצאה השמועה שישנה סגולה להשיב דעתו של אדם שנטרפה עליו – באמצעות חמשה אנשים שיתקעו בשופר בפניו, בחדר סגור.
(ר’ פנחס פלאי, חמישים סיפורים)