עמידה בשעת התקיעות

צריך לתקוע מעומד ( שו”ע סי’ תקפ”ה ס”א )  ומקור הדבר הוא דילפינן מעומר דכתיב ביה וספרתם לכם ובשופר כתיב יום תרועה יהיה לכם ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. וכן הוא באוצר הגאונים ( חלק ה’ במסכת ראש השנה סימן תק”י ) ” ותקיעת שופר מעומד ” והרא”ש ( פסחים סימן מא ) הביא גבי ספירת העומר שימנה מעומד ” דתנו רבנן בקמה תחל לספור אל תקרי בקמה אלא בקומה” ומה שכתב “דתנו רבנן” כבר העיר בהגהות הגרי”ב ( על הרא”ש אות ג’) ” לא מצאתי בכל הש”ס ” והכסף משנה ( פרק ז’ מהלכות תמידין ומוספין הלכה כ”ג ) כתב ואין מונין אלא מעומד וכו’ וכתב הרי”צ בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא בקמה קרי ביה בקומה. ולכן תיקן בהגהות הגרי”ב שצ”ל דס”ר והיינו דסמכוה רבנן. הלכה ודרשה זו ( בקמה-בקומה) הובאה גם ביראים ( סימן רס”א) וכתב על זה ” דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה ” ומצאתי מקור לכך בפסיקתא זוטרתא ( ויקרא פרשת אמור ) ” וספרתם לכם. לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין לכל מצווה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית. הימול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצוותם בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה”. ואע”פ שלא מפורש בפסיקתא שמדובר בשעת הברכה שהרי אפשר שמדובר על שעת קיום המצווה עצמה, מכל מקום מפורש בשיבולי הלקט ( סדר חג הסוכות סימן שס”ו ) דהפסיקתא ( הלקח טוב ) מדבר על הברכה עצמה, וזה לשון השבה”ל: ומנהג שמברכין על הלולב בעמידה ומפרש בתשובות הגאונים שילפינן קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה כתיב הכא “ולקחתם לכם” וכתיב התם “ולקחתם אגודת אזוב”ו ובלקח טוב מפרש דילפינן לכם מספירת העומר כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם וספרתם לכם וספירת העומר בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תיקרי בקמה אלא בקומה”. באשכול ( סימן כג ) מבאר שרק שש מצוות יש דין ברכה בעמידה שבהם נאמר ” לכם ” ואלו הם. עומר דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור בקומה ומדכתיב התם וספרתם לכם ילפינן מיניה שאר מצוות דכתיב בהו לכם. קידוש לבנה דכתיב ביה והיה לכם. ציצית דכתיב בה והיה לכם לציצית. שופר דכתיב ביה יום תרועה יהיה לכם. לולב דכתיב ביה ולקחתם לכם. מילה דכתיב בה הימול לכם. באבודרהם ( שחרית של חול ד”ה כשמתעטף בציצית ) נתן בהם סימנים. על”ץ של”ם – עומר לבנה ציצית, שופר לולב מילה. בהגהות סמ”ק ( סימן צ”ב אות ה’ ) סימן אחר ” עצת ה’ לעולם תעמוד ” עצ”ת = ראשי תיבות עומר, ציצית, תקיעה. ולא הזכיר שם מילה ולולב (וכבר עמד בזה הפמ”ג או”ח משבצות זהב סימן ח ) . ?האם הציבור צריכים לעמוד בשעת התקיעות “עכשיו נהגו לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף” ( משנה ברורה תקפ”ה סק”ב ) בלבוש ( תקפ”ה ס”א ) כתב: ועומד התוקע לתקוע ולא משום שהתקיעה הזו צריכה להיות מעומד שהרי אינה לשם מצוות תקיעת ראש השנה כמו שיתבאר, אחא משום כבוד הציבור צריך התוקע לעמוד וכו’, והקהל יושבין מה שאין זה עיקר התקיעה כמו שיתבאר לקמן, אבל בתקיעה שהיא על סדר הברכות שהיא דאורייתא צריך השומע לעמוד, משום דילפינן מקרא שצריך לתקוע מעומד, שנאמר יום תרועה יהיה לכם, וילפינן האי לכם לכם האמור בעומר” . מבואר בדבריו שבחלק קיום המצווה של תקיעת שופר מן התורה לא רק התוקע צריך לעמוד אלא השומעים צריכים לעמוד. ואמנם בחלק שאינו יוצא בהם מן התורה בזה השומעים יכולים לשבת גם התוקע עצמו אינו צריך לעמוד מפני קיום המצווה אלא מסיבה אחרת צריך לעמוד והיא מפני כבוד הציבור. עמידה בשעת תקיעות שופר בשעת תקיעת שופר, היא כשעת דין, שהרי הקב”ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים היינו שהקב”ה שופט אותנו ברחמים באותם רגעים, מליצי היושר שלנו הם תקיעות השופר שיזכירו רחמי שמים ומעוררים את זכרו של עקידתו של יצחק היינו זכות אבות סניגור וכן מערבבים את קטגוריית השטן כל שיש כאן גם בעלי דיינים ( עורכי דין ) וכמו שעורכי הדין והמתדיינים נפסק בחושן משפט שצריכים לעמוד, כך יש לעמוד בשעת התקיעות. ולשיטת הלבוש הרי תקיעות לפני תפילת מוסף לא מתקיים מצוות התורה של תקיעת שופר, שהרי לשיטתו עיקר הדבר שיוצאין ידי חובת תקיעה הוא ” בסדר הברכות ” והתקיעות לפני תפילת מוסף אינם לשם מצוות תקיעת שופר, ” בתקיעה שהיא על סדר הברכות דהיא דאורייתא” ( כלשונו סימן תקפ”ה ) ויש להסיק מכך שלשיטת הלבוש הצבור לא חייב לעמוד בתקיעות לפני מוסף, ורק בתקיעות שעל סדר הברכות יש לעמוד גם השומע שאז חיובם דאורייתא. אמנם האדמו”ר הזקן בשו”ע הרב כתב במפורש דאין לציבור דין עמידה בתקיעות סימן תקפ”ה סעיף א וזה לשונו: “צריך לתקוע מעומד שנאמר יום תרועה יהיה לכם ולהלן הוא אומר וספרתם לכם מה לכם האמור שם מעומד כמו שנתבאר בסימן תפ”ט אף כאן מעומד” והמשיך אחר כך בסעיף ב’ “השומעין התקיעות אף על פי שלא יצאו ידי חובתן אעפ”כ אינן צריכים לעמוד” ומבואר שמחלק בין “התוקע” ל”שומע” שהתוקע לפני תפילת מוסף צריך לעמוד מדין גז”ש הנלמד מעומר ואילו השומעים אינם בכלל עמידה. וכן משמע מדברי הרמב”ם בפרק ג’ מהלכות שופר הלכה י’ שכתב המנהג פשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחר עומד. ומפורש בדבריו שבתקיעות לפני תפילת שמונה עשרה רק התוקע עומד והשומעים יושבים, ולדעת הרמב”ם הרי בחלק זה של התקיעות כבר יצאו ידי חובת תקיעות וכלשונו בהלכה יב’ “כיוון שיצאו מידי הספק בתקיעות דמיושב” הרי שבתקיעות אלו יצאו ידי חובת הדאורייתא ,ומכל מקום כתב שהציבור ” יושבין ” כך שיש להבין מדבריו שאין לציבור דין עמידה בתקיעות דמיושב. ואף על פי שהחיד”א בברכי יוסף העיר על עצם הדין דלכתחילה צריך התוקע לעמוד והשומעים לישב דמאי שנא התוקע מהשומעים הרי שניהם יוצאים ידי חובה באותה רמה בדיוק, שהרי גם התוקע מברך לשמוע קול שופר כך שבקיום המצווה בשמיעה התוקע והשומעים עושים את אותה פעולת מצווה של שמיעת תקיעת שופר. ואפשר דהסברא לחלק בין התוקע לשומע היא שאע”פ שלשניהם קיום המצווה היא בשמיעה מכל מקום לציבור אין דין עמידה כיוון שאינם עושים מעשה בפה או בדיבור הברכה ולכן אין דין עמידה, ורק לגבי התוקע שעושה מעשה מצוות תקיעת שופר, גם אם הקיום הוא בשמיעת התקיעה יש מקום לומר שצריך לעמוד. אך מדברי שו”ע הרב הנ”ל מבואר שגם בתקיעות שיוצא בהם מן התורה אין השומע צריך לעמוד, שהרי לשיטתו התקיעות שיוצאים בהם י”ח חיוב דאורייתא הם התקיעות שלפני מוסף, כמו שכתב בסימן תקצ”ב ס”ג ” ואין אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובה מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות” הרי שגם בתקיעות שלפני מוסף שבזה יוצאים ידי חובה מן התורה אין הציבור חייב לעמוד. אלא שעצם דברי הלבוש צריכים עיון שהרי מבואר בדברי הרי”ץ גיאת ( הלכות חודש וספירת העומר עמוד שמ”ב הובא בביאור הלכה תפ”ט ד”ה ומצוה) ” ובמוצאי שבתות שאומר לאחר תפילת ערבית ויהי נועם וקדושא דסדרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש”ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכוונה שלא להטריח את הציבור לחזור ולעמוד” מבואר שאין הציבור צריכים לעמוד, ואם כן יש לשאול הרי ענין עמידה בשופר נלמד מספירת העומר ושם במקור הנושא אין הציבור חייבים לעמוד רק השליח ציבור צריך לעמוד. ואולי ס”ל להלבוש שבספירת העומר יש דין דיבור ורק הציבור יוצא מדין שומע כעונה ובזה ס”ל לרי”ץ גיאת דכיוון שאינו מקיים את המצווה בפועל אלא יוצא מדין שומע כעונה, אינו צריך לעמוד, אבל גבי מצוות תקיעת שופר שמהות המצווה היא בשמיעה נמצא שאין שום הבדל בין התוקע לשומע כי בענין השמיעה הם שווים ולכן צריכים השומעים וכל הציבור לעמוד. ואכן ראה בשער הציון ( סימן תר”צ אות א ) שכתב לענין ברכת מגילה שגם השומעים הברכה כיוון דיוצאים על ידי השמיעה משום דשומע כעונה צריכים גם לעמוד, ומבואר שגם אם יוצאים מדין שומע כעונה צריך לעמוד, ואלי הלבוש לא סובר כן. תקע בישיבה אם תקע מיושב יצא כן כתב המג”א ( תקפ”ה ס”א ) והוסיף דהא שופר ילפינן מעומר, ועומר גופא יצא. ובשו”ע הרב הוסיף “לפי שעמידה זו אינה אלא מדברי סופרים” וכוונתו הואיל ומן התורה כשתקע מיושב יצא ידי חובה שוב אי אפשר לחז”ל לחייבו שוב לעשות שוב המצווה הואיל וכבר יצא מן התורה ידי חובה. וקשה מאוד מה שכתב הפרי מגדים ( אשל אברהם סימן ח’ ) לתרץ קושיית הב”ח על הסמ”ק למה לי גזירה שווה מעומר, הרי כל הברכות צריך לברך בעמידה, וכל שכן עשייתן? ותירץ הפמ”ג ” ולדידי י”ל דהסמ”ק סובר בהנך דיעבד נמי פסול, אם עשה מיושב, צריך לחזור לעשות מעומד, ושאר מצות רק לכתחילה” ומבואר דס”ל שבשופר אם בירך ותקע בישיבה צריך לחזור התקיעות. לא יסמוך עצמו בשעת התקיעות “התוקע לא יסמוך עצמו בשעת התקיעות על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול” ( מגן אברהם תקפ”ה סק”א ) מקורו מדברי הדרכי משה אות א’ ומהרי”ל ( הלכות שופר עמוד רפ”ח) והמהרי”ל כתב ” התוקע יזהר בעצמו שלא ישען את עצמו בשעת התקיעה דהא צריכה להיות מעומד דכתיב גבי תקיעת שופר לכם כמו העומר ” ובברכי יוסף מצדד להקל בזה, אך המשנה ברורה בשער הציון, כתב מאחר שרבים מהאחרונים העתיקו את דברי המ”א להלכה ומ”מ במקום הדחק נוכל לסמוך על זה. והנה בברכי יוסף כתב כמו שמצאנו ברמ”א לענין עדים שיש דין עמידה, ומ”מ יכולים להעיד בסמיכה, וזהו משום שלגבי דין דרבנן, סמיכה בכלל עמידה, הוא הדין לתקיעת שופר שמקור הדין של עמידה בתקיעות אינו אלא אסמכתא. אך יש לחלק שאף אם נאמר שסמיכה בכלל עמידה, מכל מקום במקום שאמרו ” בקומה זקופה ” אין סמיכה נחשב כקומה זקופה, וממילא לגבי עמידה בתקיעת שופר שאיתה בפסיקתא שהובאה למעלה, “שכולם מצוותן בקומה זקופה” אין סמיכה בכלל זה. מה הדין בדיעבד – כשסמך את עצמו? בדיעבד יצא ידי חובת התקיעה, שהרי לא גרע מתקע בישיבה גמורה שיצא ידי חובה כמובא במג”א שם. והנה המג”א ( סימן תרז סק”ד ) מיירי לעניין דין וידוי שצריך שיהיה מעומד, כתב ” ולא יסמןך כמ”ש בסימן תקפ”ה” היינו השווה דין עמידה בווידוי לעמידה של תקיעות שופר שלא יהיה בסמיכה, וראה פמ”ג שכתב ואם סמך צ”ע אם יחזור ויתוודה. ומשמע שאם לא עמד כלל אלא ישב וכד’ והתוודה פשוט להפמ”ג שלא יצא ידי חובת וידוי ויחזור ויתוודה אבל אם עמד רק בסמיכה בזה יש להסתפק ולעיין אם מעכב את הווידוי או לא. ולכאורה יש לשאול על כך הרי בתקיעת שופר כשישב יצא י”ח ולמה בווידוי לא יצא? וראה במ”ב ( סק”י ) שכתב “דהכי הוי דרך הכנעה ומתודה בלב שלם” ומבואר בדבריו דהא דבעינן בווידוי עמידה אינו מגזירת הכתוב דלכם אלא ענין של סברא מדרך ההכנעה שאז מתודה בלב שלם וכאשר עומד זה דרך הכנעה ולא כשיושב, ובזה יש לבאר את דברי הפמ”ג שהסתפק אם בשעת הווידוי סמך את עצמו אם צריך לחזור ולהתוודות, דאפשר שדין עמידה בווידוי הוא מצד הכנעה וכשסמך חסר בהכנעה וצריך לחזור, אבל אם דין העמידה בווידוי אינו מסיבה זו אלא כמו בשופר בזה בדיעבד ואז אם סמך עצמו יצא י”ח כמו בשופר שצריך עמידה ויצא י”ח בדיעבד. אך אם נאמר שהסיבה בווידוי היא מדין הכנעה אם כן מדוע השווה המג”א דין עמידה בשופר לדין עמידה בווידוי, וצ”ע.