במשנה במסכת ראש השנה ( פ”ד משנה א’ ב’ ) שנינו: יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִים, אֲבָל לא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. ובגמרא
מבואר שלמרות הכלל של ביטול מצוות תקיעת שופר בשבת, מתקנת חז”ל לפי הבבלי ( גזירה שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר) ולפי הירושלמי מכיוון שבשבת נאמר “זכרון תרועה”, יש יוצא מן הכלל, בזמן המקדש, בתקופת יבנה, ובכל מקום שיש בית דין.
לגבי הגדרת בית דין נחלקו הראשונים שם אם יש צורך בבית דין של 23 דיינים או שמספיק בין דין של 3 דיינים, וכן האם יש צורך שיהיו סמוכים ( ר”ן, ריטב”א, מלחמות באותה סוגיה ר”ה דף כט’ ב).
הסיבה כשבית דין נמצאים הם מזהירים את העם, כך שאין חשש שיעבירנו ד’ אמות ברה”ר, ( אפשר גם להוסיף שבית דין עומדים על העם ללמדם בקיאות בתקיעת שופר, ובהלכות שופר, ומשכך החשש לבורות בתקיעת שופר ושמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, בטל )
הרי”ף עשה מעשה ותקע בשבת, בגלל שסבר שהכוונה לבית דין של שלושה אפילו שאינם סמוכים, אך על כל פנים צריך שיהיו ‘בית דין חשוב’.
הרא”ש מעיד שהרי”ף עשה מעשה ותקע בעצמו בראש השנה שחל בשבת, וזה לשונו: “אמרו עליו על הר”י אלפס שהיה תוקע בר”ה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין, ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בתורה. ולא נהגו תלמידיו אחריו כן” (רא”ש שם פ”ד ראש השנה).
אך דעתו לא נפסקה להלכה, וכמו שכותב השבלי הלקט: “ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת”, ואף תלמידיו אחריו, לא נהגו כך. וכן כתב הריטב”א “ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל”, וכך נפסקה ההלכה ברמב”ם הלכות שופר ( פרק ב’ הלכה ח’ ) וזה לשונו: “ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת.
ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.
ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם. אבל חוץ לבית דין אין תוקעין.
ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן” עד כאן לשונו.
ובשולחן ערוך סימן תקפ”ח ס”ו “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר. הגה: ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו”.
ואכן המנהג הגורף בכל עם ישראל הוא שאין תקיעות שופר כשראש השנה חל בשבת, וכך כותב גם רבינו מנוח שכך המנהג היה בתפוצות ישראל, “לא אשכחן דוכתא ( – לא מצאנו מקום) בעולם דתוקעין בה ביום טוב של ראש השנה בשבת… כתב הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה בשבת ( הלכות שופר פ”ב ה”ט)
בשנים ה’תרס”ה וה’תרס”ו, חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, שנה אחר שנה, בעקבות כך התעוררה שוב שאלת התקיעה בשבת. הרב עקיבא יוסף שלזינגר ( בעל ‘לב העברי’ ) טען בשורה של מאמרים הלכתיים שפורסמו במוסף תל תלפיות שראה אור בהונגריה שיש לתקוע בשבת בירושלים ונימק את דעתו בסברות שונות.
הצעתו של הרב שלזינגר עוררה התנגדות עזה בקרב קנאי ירושלים, שמחו בו ובדעתו. מאמרים שונים פורסמו ובהם תשובות על טענותיו וראיותיו. ואכן בעקבות אותה התנגדות תוכניתו לא התגשמה, ונגנזה.
עם זאת יש שכתבו שהרב שלזינגר בעצמו תקע באותה שנה בשבת בביתו, אפיזודה מעניינת סופרה לנו על ידי נכד בעל המעשה,
שהשופר של הרב שלזינגר הוחבא על ידי הקנאים בירושלים, ילד אחד בן שלוש בן למשפחה ירושלמית שורשית ( גוטרפב ) היה בסביבה, והוא שאל אותו אם הוא ראה את השופר שלו, הילד גילה לו בתמימות היכן החביאו את השופר, והוא בירכו שיחייה עוד 100 שנה, הילד הזה נפטר במדויק בגיל 103 בראש השנה, ויהי לפלא. ( סופר על ידי נכדו במועד כתיבה השורות )
הרב שלזינגר הציע כי יתאספו רבים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, או בבית כנסת חורבת רבי יהודה החסיד, בצירוף בית דין של האשכנזים והספרדים, על מנת שיחשב ‘בפני בית דין חשוב’.
לדבריו, הסכימו עמו רבי שמואל סלנט האדר”ת ורבי חיים חזקיהו מדיני, בעל השדי חמד, אך חששו ממחאת קנאי ירושלים.
בשנת ה’תרס”ח, שוב חל ראש השנה בשבת, ושוב פרסם הרב שלזינגר קריאה לתקוע בשופר, והפעם גייס את תמיכת רבי אברהם שאג, מחשובי רבני הונגריה.
עקב ההתנגדות שקמה גם אז, לא רצה הרב שאג להתיר לתקוע בפרהסיה, ולכן צווה לנכרי שיטלטל את השופר ליער הסמוך, ושם תקעו בשופר.
בשולי אותו פולמוס, דנו באחרונים אם אכן יתקעו בשופר בשבת שלא כדין, האם מי ששמע את אותן תקיעות קיים מצווה גם לדעות שאסרו לתקוע בשבת, האם גזירת חז”ל עקרה לגמרי את מצוות התורה והיא לא מתקיימת שוב גם במי שעבר על גזירתם, או שהמצווה קיימת אלא שהרחיקו את האדם מן החטא וביטלו טכנית את המצווה שלא יעברו על חילול שבת בדרך ללימוד התקיעות,
יש מי שצידד שמאחר וחז”ל אסרו לתקוע בשבת, אזי עקרו בכך את מצוות תקיעת שופר בשבת, ואין כל מעלה בשמיעת התקיעה, בוודאי לפי הירושלמי שזה נלמד מזיכרון תרועה שמדאוריתא אין תקיעת שופר בשבת, מנגד יש הסוברים שאף כשאסרו מלתקוע, אך מצוות שופר במקומה עומדת, ומשכך מי ששמע את אותן התקיעות קיים את המצווה.
אנו מציעים שירותי שיפוץ מקצועיים לשופרות ישנים בהתאמה אישית, עם משלוחים מהירים לכל רחבי הארץ. סגור