למה שופר צריך כשרות?

צפו: שיעור המחשה מיוחד על יצור השופר וכשרותו

כשרות השופר וסוגי קרני השופר השונות של מיני בהמות 
 הרב נתנאל ניר שליט”א דרשו 

שאלה: האם אוכל לקנות שופר מדוכן מכירות והסוחר הוא אדם שאיני מכירו ואפילו הוא אינו יודע את מקור השופר.

תשובה: מצאנו ראינו כמה פרטים חשובים בהכנת השופר, ואחר העיון נבוא להכריע.

ראשית יש לדבר על זני הבהמות הראויות ליטול מהן שופר ומהן חלקי הקרן הראויים לשופר, דמצינו ארבעה מיני קרניים בעולם:

א. קרן הקרנף שברובה עשויה מחומר קרני מת כעין צפורן שגדלה, ורק בבסיסה מעורה בבשר ויונקת חיות משם, אך ללא חומר גרמי הממשיך את הגולגולת ובודאי שפסולה לשופר ובפרט לפי הוראת הרמ”א דבע”ח טמאים אין ליטול מהן שופר.

ב . קרני הג’ירפה הם המשך לעצם הגולגולת ואפילו אית עלייהו עור הקרקפת ושיער, וברור שהם פסולות שהרי אינן קרניים אלא עצמות גולגולת .

ג. קרני האיילים למיניהם כגון אייל נקוד ואייל הכרמל או יחמורים – טבע בעלי החיים הללו פלאי פלאים, הרי הם ‘חומר גרמי’ דהיינו כעין המשך לעצם הגולגולת הגדל בציפוי עור ונימי דם ובשלב מסוים מפסיקה זרימת הדם ואז העור מתקלף ונגלית יופי הקרניים ]שבאמת אינן ‘קרניים’ אלא ‘גרמיים'[ הבהירות והבורקות, ואחר כמה חודשים מתחילה התעוררות של גידול מחודש של קרנים הדוחפות את הקרן המתה המושרשת בגולגולת ואז נושרות הקרניים הישנות ובאות אחרות במקומן וחוזר חלילה בכל שנה ושנה אלא שכל שנה נתווספים עוד פיצולים וגובה לקרניים, וקרן כזו היא פסולה לשופר אף שהאיילים הינם חיה טהורה משום שהם אינן ‘קרן’ אלא ‘גרם’ ובלשון חז”ל אית בהו רק ‘זכרות’ ולית בהו ‘נקבות’ וכמו שיתבאר מיד .

ד . קרני הבהמות והחיות שיש לקרניהן גם חלק גרמי שהוא המשך ישיר לעצם הגולגולת ועליו ישנו ציפוי קרני כעין צפורן אדוקה ודבוקה הנקראת ‘נקבות’, משום שאחר שנכרתות הקרניים מן הבהמה ושוהות פרק זמן שבו מתייבשת החלק הגרמי, הציפוי הקרני פשוט ‘נשלף’ ונראה כבית קיבול, ובזה יש להבחין בשלש קבוצות:

הראשונה: קרני זכרי הכבשים שנקראים ‘אילים’ ]ולא איילים[ וקרניהם הם המהודרות ביותר שמזכירות את עקידת יצחק, ולדעת הרמב”ם בפשטות אך ורק הם כשירות לתקיעה ולשו”ע זהו לכתחילה.

השניה: קרני שאר הבהמות כגון תיישים, וקרני החיות כגון הצבאים והיעלים או אנטילופות – לדעת השו”ע יש ליטלן רק בדיעבד שאין בנמצא קרני איל כפופות ולהרמב”ם נראה שפסולות.

והשלישית: קרני השוורים והפרות שפסולות מדאורייתא לכל הדיעות ויש בזה שלשה טעמים שנתבארו במסכת ראש השנה (כו.):

א. טעמא דרבנן דמתניתין –

משום שנקראו בתנ”ך רק ‘קרן’ “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” ולא מצאנו שנזכרו בשם שופר,

ב. טעמו של עולא – משום שאין קטיגור נעשה סניגור והרי קרניים אלו מזכירות את מעשה העגל,

ג. טעמו של אביי – שמתוך צורתו הטבעית

הייחודית של קרני השור שעשוייות ‘גילדי גילדי ‘ הרי הקרן נראית כשניים ושלשה שופרות והתורה אמרה לתקוע בשופר ‘אחד’.

הרב הילדסהיים בבדיקת שופרות 
שופרות מהדרין יודאיקה 

ניקב וסתמו

חשש ראשון, שמא ניקב השופר תוך כדי העיבוד ]והדבר מצוי בקידוח פי השופר שבו תוקעים[ דפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפו סעיף ז וז”ל: אם ניקב, אם לא סתמו אף על פי שנשתנה קולו, כשר (מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב) (כל בו ותשובת הרא”ש); ואם סתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול אפילו נשתייר בו רובו; ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר, ואם חסר אחת משלש אלה, פסול.

ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה; וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחלה קודם שניקב .

שיטת הרמב”ם

ונרחיב הביאור דיש לנו שתי דיעות עיקריות, הראשונה והביאה השו”ע בתחילה (והיא דעת הרמב”ם פ”א ה”ה) ס”ל דע”מ לסתום נקב בשופר בצורה כשרה יש להקפיד על שלשה תנאים:

א. הנקב הנתקן לא יהיה על פני ‘רוב השופר’, וביאר הפרי חדש וז”ל: הכי פירושו שנשתייר רובו שלם לצד פיו בלא נקבים, וכן פירש ריא”ז [ראש השנה ו, ב שלטי הגבורים אות ו], עכ”ל.

והמשנ”ב הלך בשיטה זו והוסיף ‘באורך השופ ר לצד פיו ‘ והיינו שאין הכוונה שיהא הנקב ברוב שטח השופר אלא שכל רוב אורך השופר יהיה נטול נקבים כלל, ולדוגמא שופר שאורכו שלשה טפחים, יש להקפיד שלא יהיה נקב כלל במעט יותר מהטפח וחצי הראשונים הסמוכים לפה התוקע, ורק במעט יותר מהטפח המרוחק יכול להמצא נקב שעתיד להתקן ומפורשות כתב בשעה”צ דלא מהני מאי דנשאר שיעור שופר.

ב . יש לסתום את הנקב בחומר אוטם ממין השופר בלבד, ומין שופר מצאנו במאירי שחקר בזה וז”ל: סתימה במינו שכתבנו נסתפקו בה רבותי מהו נקרא מינו לענין זה ולקצת מפרשים ראיתי שלא סוף דבר ממין אותה בהמה אלא כל מין שופר ושלא במינו כגון זפת ושעוה אלא שאני מוסיף לומר שכל שאינו ממין שופר הכשר כגון פרה אין נקרא במינו וחוכך אני לומר שכל שאינו מאותו מין שופר עצמו אינו נקרא מינו ומה שהביאני לומר כך הוא שהרי בקדחו בזכרותו קורא את הקרן עצמו מין במינו ואלו היה שופר אחר אף ממין אותה בהמה היינו אומרים עליו שחוצץ ומ”מ אין בה הכרע, עכ”ל.

ונראה מדבריו ג’ שיטות:

א. כל מין שופר מבע”ח [אבל לא צפרניים וטלפיים],

ב. כל מיני שופרות כשרים [לאפוקי קרן פרה], ג. רק מקרן אותה הבהמה עצמה, ומחלקי אותו השופר.

ג. יש להקפיד שהסתימה לא תעכב את קול השופר, וביאור לשון עיכוב כתב בפר”ח וז”ל:

ועיקר פירוש “מעכב התקיעה” הוא מה שפירש המגיד משנה [שופר א, ה] בשם הרמב”ן [מלחמות ראש השנה ו, ב], דהיינו שנחלש הקול קצת ויוצא משם, ודלא כהתוספות [שם ד”ה ניקב] שכתבו דהיינו נשתנה קולו מכמות שהיה, וליתא, עכ”ל .

וביאור ג’ התנאים הנ”ל, שהרי כל זמן שלא הושלמו כל שלשת התנאים נחשב התוקע כתוקע ‘בשופר ודבר אחר’, שהרי אין הסתימה בטילה :

א. ולכן כל זמן שהנקב היה ‘ברוב השופר’ אי אפשר לומר שהסתימה בטלה שהרי אוטמת וסותמת חלק חשוב מהשופר.

ב. וכן לא נוכל לומר שתתבטל הסתימה אם אינה ממין השופר.

ג. כתב הרשב”א דכל זמן שמעכב את התקיעה אין לומר שמחשיבים את הסתימה כאינה שהרי עתידה להינטל מהשופר.

וברור שלדעת הרמב”ם יש לחוש לכשרות השופר שהרי רוב הנקבים שפוגעים בשופר נוצרים תוך כדי קידוח החור בשופר וא”כ הרי ניקב ברובו, ואפילו את”ל דלא ניקב ברובו עדיין מעבדי השופרות שאינם הגונים משתמשים בחומרים שאינם ממין השופר [ונראה שאין לחוש כ”כ לעיכוב התקיעה דבד”כ המתקן מקפיד ללטש היטב ע”מ שלא יישארו שרידים המעידים על התיקון, אך כבר הראוני שופר קשה לתקיעה וכאשר בדקתיו גיליתי כי הוא נסדק ואטמוהו ועודפי הדבק נדחקו לתוך חלל השופר והפריעו את התקיעה ובאמת אחר סילוק שיירי הדבק מתעלת התקיעה בקע קול צלול מהשופר] .

שיטת הרא”ש

והדיעה השניה שהובאה בשו”ע רק לשעת הדחק, היא דעת תוספות והרא”ש ולשיטתם די בשני תנאים בלבד, אלא שיש תנאי אחד שעליו לא נוותר ומצינו בפרטי שיטתם שתי שיטות:

א. שיטת המשנ”ב ע”פ הב”ח ושאר אחרונים: חובה שיהיה רוב שופר שלם, דהיינו שלא יהיה שום נקב ברוב השופר מהחלק הצר [ושופר שארכו שלשים ס”מ, צריך להיות ללא נקב כלל בששה עשר הס”מ הראשונים], אבל אם תנאי זה קיים, די בעוד תנאי אחד – או שיאטום במינו אפילו שמעכב את התקיעה, אך אם אינו מעכב יכול לאטום אפילו שלא במינו – ולפי שיטת הזו עדיין תימצא בעיה בשופרות כיוון שיש לחוש לחור הנעשה ברוב הסמוך לפה .

ב . שיטת הריטב”א )הוב”ד בשעה”צ ס”ק ס”ד(: לדעתו חובה שלא יעכב את התקיעה, ואי לא יתקיים תנאי זה ודאי שהשופר פסול ואף אם רובו שלם וסתמו במינו, אלא שאין תנאי זה חזות הכל דעדיין אף אם אינו מעכב יש לצרף אליו עוד תנאי למעליותא או
סתימה במינו או אפילו אם לא סתמו במינו די בכך שמלכתחילה היה רובו שלם .

ולסיכום דעת הרא”ש: מתוך שלשת התנאים אנו צריכים שני תנאים בלבד אלא שהצריכו הפוסקים תנאי אחד שהוא ‘תנאי סף’, ונחלקו איזהו – הב”ח ודעימה דרש תנאי ‘רובו שלם’ ועוד אחד למעליותא, ואילו הריטב”א דרש שלא ‘יעכב את התקיעה’ ועוד אחד למעליותא.

ונמצא שלדעת הרא”ש ג”כ יש לאסור דהרי במידה והיה נקב, האוטם אטמו בחומר שאינו מינו והנקב ייתכן שהיה ברובו הסמוך לפיו וזה לדעת המשנ”ב פסול, ואפילו לדעת הריטב”א אין להכשירו אפילו שאינו מעכב את התקיעה משום שחסר לנו תנאי נוסף למעליותא שהרי נאטם בשאינו מינו ובד”כ הנקבים נעשים סמוך לפה .

ואמת שלדברי רבינו ירוחם (הוב”ד בב”י) איכא נמי שני תנאים, דאי מעכב את התקיעה עדיין אפשר להכשירו אם לא ניקב רובו ויאטום במינו, אבל אם אינו מעכב את התקיעה לא שנא ניקב רובו ולא שנא באיזה חומר אטמו – כשר, דהא הסתימה מעלייתא ובטילה לשופר, ולפ”ד רבינו ירוחם י”ל דהשופר כשר דהאומן שאטמו דרכו לעשות עבודה נקיה ומשובחת ולא יורגש שנאטם השופר.

אך אין לצרף את דעת הפר”ח שטען כי עיכוב התקיעה הוא דוקא אחר התיקון אבל אם לא נשתנה קולו כלל טרם התיקון דהיינו נקב שנעשה בשופר ואינו מעלה ומוריד מעוצמת הצליל או מאיכותו, לא נחשב כנקב והסתימה אינה חשובה כסתימה תהיה מאיזה חומר שתהיה, ופליג בזה על הב”ח שטען כי לדעת הרמב”ם יש לפסול שופר שניקב נקב שאינו משנה את התקיעה וסתמו בשאינו מינו, ולענ”ד אי אפשר לצרף קולא זו משום שבמידה ונפגם השופר תוך כדי קידוח בד”כ מעכב ומעכב .

ולמעשה נראה שיש לחוש בשופר זה, אא”כ ניכר בו שלא עובד כלל ע”י שיוף וממילא כל סתימה תראה לעין המתבונן.

נקב שלא נסתם

אך יש לדון האם יש לבדוק את השופר מנקבים טבעיים או שמא השופר כשר גם בעודו מנוקב, ויש שנותנים את השופר במים ונופחים בו ע”מ לבדוק אי אית ביה נקב, ומצאנו בזה מחלוקת בין השולחן ערוך בסימן תקפ”ו סעיף ז לרמ”א, וז”ל: אם ניקב, אם לא סתמו אף על פי שנשתנה קולו, כשר (מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים שאין לתקוע בשופר נקוב) (כל בו ותשובת הרא”ש), עכ”ל .

ומצינו בבביאור חומרת הרמ”א שלשה טעמים:

א. המג”א בסק”ח כתב בשם הכל בו שקולו פגום .

ב . הלבוש ביאר טעם הפסול משום “הקריבהו נא לפחתך”

ג. ומבואר בספר הרוקח הלכות ראש השנה סימן ר”ג וז”ל: שופר צריך שיהא שלם למצוה כדאמרינן בפסיקתא רבתי בפרשת הרנינו ילמדנו רבינו שופר שניקב וסתמו מהו שיהא כשר לתקוע בו כך שנו רבותינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר מה טעם דכתיב וה’ אלהים בשופר יתקע מה שופרו של הקדוש ברוך הוא שלם אף שופר של ראש השנה יהא שלם למה שבראש השנה הם נגאלים ממלאך המות א”ר עקיבא בעל מום כשר לתקוע בראש השנה כדי שידין אותם הקדוש ברוך הוא ברחמים ויזכור אותם ה’ בקול שופר, עכ”ל. והביאו הגר”א בביאורו.

ולכן כתב המשנ”ב בסקכ”ח שדין ניקב לרמ”א יהיה יותר חמור מדין נסדק שהרי אם נסדק לרוחב ונותר שיעור שופר – כשר אך בניקב נאסור ולפמש”נ ניחא דכיוון שיש טעמים אחרים לפסולא .

ועכ”ז צידד המשנ”ב בסקכ”ח להקל אם אין הנקב מורגש בתקיעה וז”ל: ומ”מ משמע דגם לסברא זו היינו דוקא היכי שהנקב מורגש בתקיעה שהקול נפגם על ידו ונשתנה קולו אבל היכי שקולו צלול אין נקב כזה חשוב ותוקעין בו לכו”ע, עכ”ל.

למעשה: לדעת השו”ע שופר נקוב כשר ואפילו אם הנקב בתוך טפח ראשון הסמוך לפה כן כתב המשנ”ב בס”ק כ”ז בשם הב”י ועוד הרבה אחרונים, אך הרמ”א מחמיר לכתחילה שלא לתקוע בו, אבל גם לדעת הרמ”א צידד המשנ”ב שנקב קטן שאינו מעכב אינו חשיב נקב.

נסדק והודבק

ועיני ראו ולא זר שופר שנמכר במחיר מפולפל בתורת מהודר ביותר אבל אחר העיון גילינו שנסדק [והדבר מצוי לקרות בשעת יצירת הפיה שאז לוחצים ומהדקים את השופר על החרוט היוצר את הפיה ומרוב הלחץ נסדק פי השופר] וכיוון שלא נשברה כל החתיכה אלא רק נחתך השופר לארכו, הדביק יוצר השופר את הסדק בדבק משובח ויש לדון אי נפסל בכה”ג.

ובשו”ע ס”ח הביא בזה שתי דיעות הראשונה שהביאה בסתמא מכשירה בכל דיבוק סדק בדבק מכיון שדבק אינו ניכר ולכן אין להדבקה שהיא מועטת חשיבות של סתימה שהחמרנו בה, ולפי דיעה זו מותר להדביק סדק בשופר בדבק גם לדעת הרמב”ם ואפילו שהדבק אינו ממין השופר ומקום הסדק הוא סמוך לפה , אבל כתב במשנ”ב סקמ”ו וז”ל:

ואם הסדק רחב וניכר הדבק בודאי יש להחמיר בזה דהוי כסתמו בשאינו מינו. ומ”מ אפשר דאם לא נשתנה קולו ע”י הדבק ממה שהיה בתחלה אין להחמיר כשנשתייר בו רובו דגם בניקב וסתמו באופן זה כשר להרבה פוסקים וכנ”ל בס”ז וצ”ע, עכ”ל. אבל כתב השו”ע בדיעה השניה וז”ל: ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו, שחיממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו זה עם זה, עכ”ל .

ואם כן נמצא שהיתר הדבקה נתון במחלוקת ראשונים, ואף בשו”ע הובאו שתי דיעות בזה ובמשנ”ב הגביל אף לדעת המקילים בדבק שיהא מועט ואינו ניכר, דאל”כ יש להחמיר בדבק כסתימה, וכיוון דאין אנו יודעים לקבוע גבולות בזה היאך נכריע מאי נקרא ‘ניכר’ ולכן ניזהר משופר מודבק .

‘דבק שופרות’

ויש לעיין מה יהיה דינו של אדם שנטל נסורת שופרות שנוצרה מאבק שיוף השופר ועירב בה דבק אי יש להחשיב דיבוק זה כסתימה במינו שהרי רובא דרובא אבק שופרות ורק מיעוט הוא הדבק, או שמא כיוון שמעורב כאן דבק נחשב כהדבקה שלא במינו, וצ”ע.

חשש גזול

ואף נראה שלעיתים יש לחוש לחשש גזול בשופר ואף דאיכא יאוש ושינוי רשות כתב המשנ”ב בסק”ט וז”ל: ועיין לעיל סימן י”א ס”ו בבה”ל דאפילו היה יאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה ג”כ אין כדאי לברך, עכ”ל .

חשש שאינו של איל

וכבר העידו כמה יצרני שופרות שבבית המלאכה שלהם מייצרים שופרות מכמה מיני בעלי חיים כגון קרני ‘קודו’ [אנטילופה ממשפחת סלילני קרניים המצויה באפריקה] שהם נאות וארוכות וארכם מגיע לכמטר וארבעים ס”מ, ויש שמיצרים גם שופרות מקרני ראמים, וממילא יש לחוש שמא השופר שנמכר כשופר איל גדול ויפה הוא פשוט קרן ‘קודו’ מקוצרת [שנפגמה באמצעיתה וחס עליה לזורקה ולכן קיצר אותה והרי לפניך שופר ‘איל’ ארוך ויפה] ולדעת הרמב”ם כל השופרות פסולים לבד מקרני האילים הכפופות, ואף לשיטת השו”ע קרני שאר חיות כשירות רק בדיעבד וז”ל השולחן ערוך סימן תקפו ס”א: שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף; ובדיעבד, כל השופרות כשרים, עכ”ל .

חשש ע”ז

פסק השו”ע בסימן תקפו ס”ג: תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא. שאינה בטלה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה; אבל בשל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, וכן במשמשי עבודת כוכבים של עובד כוכבים, לא יתקע; ואם תקע בו, יצא והוא שלא נתכוין לזכות בו; אבל אם נתכוין לזכות בו, לא יצא דהוה ליה עבודת כוכבים של ישראל (ויש מחמירין דאפילו בשל עובד כוכבים אינו יוצא אלא בנתבטל בערב יום טוב), עכ”ל.

ובסעיף ד כתב וז”ל: שופר של תקרובת עבודת כוכבים, אפי’ היה של עובד כוכבים, שתקע בו, לא יצא משום דאינה בטלה עולמית , עכ”ל ושמעתי מיודעי דבר ששבטים רבים באפריקה משתמשים בקרני חיה ששמה ‘קודו’ שהוא מוכר יותר בשם ‘שופר תימני’ למטרות פולחן ע”ז שלהם וממילא בשופר שאיני יודע מה מקורו מלבד שיש לחוש בו שאינו של איל [דהיינו שרצה היוצר לקצוץ קרן קודו ולמוכרו כקרן איל] דיש לחוש בו שמא נעשה בו שימוש דע”ז.

העולה מן המדבר:

למעשה אין לקנות שופרות ממקור שאינו ידוע ואף אם המוכר הוא אדם נאמן אין לסמוך עליו אם אינו יודע את מקור השופר ומי הכינו, ויש לקנות שופר אך ורק ממקום המייצר בהשגחה על סוגי הקרנים ועל תהליך ההכנה, ועכ”ז יש לבחון היטב אם אין סימני פגימה ושברים שנסתמו, ובמידה ומתעורר חשד יש לשאול שאלת חכם, ובעיני ראיתי כמה שופרות שהוחזקו כמהודרים מאד, ואף נמכרו במחיר מפולפל ועכ”ז נמצאו בהם תיקוני הדבקה וסתימה.