שביעי של פסח

חג שביעי של פסח, במהותו הוא החג שמסמן במדויק ביציאת מצרים את קריעת ים סוף, המעמד הגדול והמרגש ביותר בהיסטוריה היהודית. 
מעמד זה מסמן את הרוח של עם ישראל ואת הליווי של השם כשסומכים עליו בצורה מוחלטת.  "וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר" פרעה מבין שלפני עם ישראל יש את ים סוף, ומאחוריהם מאגפים אותם צבאו שרודף אותם עד מוות, עם ישראל מבין שאין מנוס מלבד מלצעוק אל ה' ולסמוך עליו במידת ביטחון מוחלטת זו, גם כאשר בינהם מיכה והפסל שעבר שם, שהרי כשיצאו הגיעו עד מ"ט שערי טומאה, וכמו שידוע מדברי המדרשים ומדברי חכמים (שמות-רבה א, לה) נראה, שהמצב הרוחני של עם ישראל במצרים היה ירוד מאד: "וְאַת עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז ; ז), בלא מעשים טובים, ערומים מכל זכויות. יותר מזה אמרו חכמים (זהר חדש ריש יתרו), שישראל היו במ"ט שערי טומאה, ומלאכי-השרת אמרו (מדרש תהלים א, כ; טו, ה, זוהר תרומה קע:, ילקוט ראובני בשלח סי' פב, פט): הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה. מדוע אתה מציל את ישראל ומטביע את המִצרים בים, הרי אין הבדל ביניהם: אלו ואלו עובדי עבודה-זרה. ישראל היו בשפל רוחני כל-כך נמוך, שאפילו מלאכי-השרת שהם בעלי ראייה רוחנית גדולה וחדה, לא ראו כל מעלה בישראל, ולכך נאמר (שמות ב ; כה): "וירא אלקים את בני ישראל", שאין בידם מעשים להיגאל בהם, "ויֵדע אלקים". ידע הקב"ה שעליו לגאול אותם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות. וכעת נס מכונן נס קריעת ים סוף.
קריעת הים נעשתה באמצעות רוח מזרחית עזה שהדפה את המים וייבשה את קרקעית הים. לאחר יציאת ישראל מהים, הטה משה במטהו על הים, אומרים שהים נחצה לשניים או לשנים עשרה; חומות המים נפלו, והמצרים טבעו בו. בכך נחתמו כ-100–400 שנות השיעבוד של עם ישראל למצרים. מאורע זה הוא אחד מהמאורעות המכוננים ביהדות. על פי המקרא, לזכר נס זה שרו בני ישראל את שירת הים. לפי מסורת חז"ל, אירוע זה אירע בליל שביעי של פסח, שישה ימים לאחר מכת בכורות ויציאת מצרים.
הסיפור מתואר בספר שמות בפרשת בשלח פרק י"ד, פסוקים ה'–כ"ח. פרעה מלך מצרים האמין שעם ישראל יוצאים רק לשלושה ימים כדי לחוג חג לה' במדבר, כפי שבקש ממנו משה. כשנודע לו שהעם אינם מתכוון לחזור למצרים, חיזק ה' את ליבו לרדוף אחרי עם ישראל. סיבה נוספת להחלטתו היא ציווי ה' למשה שעם ישראל יחזרו לאחוריהם ויחנו סמוך לים סוף. עובדה שתביא להצגת מצג שווא בעיני פרעה כאילו עם ישראל תועים בדרך וקל יהיה להשיגם. פרעה אסף את צבאו, 600 מרכבות מובחרות ועוד מרכבות ופרשים וחיל רגלים, ורדף אחרי עם ישראל. כאשר התקרבו המצרים, זעקו עם ישראל על משה שהמצרים עומדים להורגם, ושמוטב היה להם להמשיך בעבודות הפרך מאשר למות במדבר. משה התפלל לה', אשר הורה לו להטות את מטהו על ים סוף. לאחר שהטה משה את המטה על הים, החלה רוח מזרחית עזה לנשב במשך כל הלילה. הרוח הדפה את מי הים לשתי חומות מים שביניהן מעבר, ובנוסף לכך ייבשה את קרקעית הים. במקביל, עמוד הענן שהלך לפני מחנה ישראל להראותם את הדרך ובדרך כלל היה מסתלק עם ערב לטובת עמוד האש, לא נעלם הפעם אלא חצץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים, ובכך יצר מסך ערפל שהאפיל למצרים את אורו של עמוד האש, האט מאוד את קצב התקדמותם וגרם לכך ש"לֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה".
עם ישראל עברו בתוך הים, בין חומות המים, במשך כל הלילה. ואחריהם נכנסו גם המצרים אל תוך הים. לפנות בוקר עיכב ה' את התקדמותם של המצרים עוד יותר, כאשר עמוד האש והענן גרמו להם להתקדם בכבדות. יש מבארים שעמוד הענן והאש הם למעשה ברקים ומטר, שהפכו את קרקעית הים לבוצית, ובכך גרמו לשקיעת המצרים בבוץ.
וכן לשרפת אופני המרכבות. לפי חלק מהפרשנים, המם ה' את מחנה מצרים באמצעות רעמים וגרם להם לבהלה, ובעקבות כך הגיעו המצרים להכרה שה' נלחם עבור ישראל במצרים, וניסו להימלט בחזרה למצרים. בינתיים יצאו עם ישראל מים סוף, וה' צווה את משה להטות במטהו שנית על הים, וכתוצאה מכך פסקה הרוח המזרחית שהדפה את המים, והמים נפלו על המצרים והטביעו את כולם ללא יוצא מן הכלל.
חז"ל במדרשים מוסיפים נופך אגדי לקריעת ים סוף. ישנם מדרשים רבים, ולהלן הידועים שבהם: נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ לים סוף, בטרם הים נקרע לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך לסמל לראשוניות ולחלוציות.
 סיפור נחשון מובא בברייתא במסכת סוטה: היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים – קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".
במכילתא הובאה האמירה בשם רבי אליעזר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". המשנה במסכת אבות
אומרת שעשרה נסים נעשו לבני ישראל על הים. בהגדה של פסח נכתב כי המכה שהכה אלוהים את המצרים בקריעת ים סוף שקולה פי חמישה מעשר המכות שהוכו במצרים, שכן על עשר המכות נכתב  "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה". בתלמוד הירושלמי  הובא שעם ישראל נחלקו לארבע כתות כשראו את המצרים רודפים אחריהם: הכת הראשונה הציעה ליפול לים, הכת השנייה הציעה לשוב למצרים, הכת השלישית הציעה להילחם במצרים, והכת הרביעית הציעה להתפלל נגד המצרים. לכת הראשונה משה ענה: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'", לכת השנייה משה ענה: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", לכת השלישית משה ענה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם", ולכת הרביעית משה ענה: "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".  על פי מדרשי אגדה שונים בני ישראל נכנסו לים סוף ולא חצו אותו מצד לצד, אלא הלכו בתוכו בצורת קשת. פרשני המקרא לרבות הפשטנים שבהם קיבלו הנחה זו מטעמים שונים. מנגד הרב יעקב עמדין שלל הנחה זו.
שירת הים נאמרת בכל יום כחלק מפסוקי דזמרא שבתפילת שחרית. כמו כן, קריעת ים סוף מוזכרת בתפילת שחרית ובתפילת ערבית בברכות קריאת שמע. על פי מסורת חז"ל, נס קריעת ים סוף התרחש בליל שביעי של פסח ולכן יש הנוהגים בלילה זה לקרוא את שירת הים, בחלק מהמנהגים בחצות, ובחלק מהמנהגים באשמורת הבוקר. כמו כן, השבת שבה קוראים בתורה את פרשת 'בשלח', נקראת 'שבת שירה', ורבים נוהגים לקרוא בליל שבת זו את שירת הים, ולעסוק בה.
שנזכה בקרוב ליגאלנו שנית זה מה שיהיה בגאולה האחרונה, שיאמר הקב"ה: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים".