שופר צבי – מן המותר בפיך

כל הקרניים כשרות חוץ מקרן פרה 

שנינו במשנה:  “כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל”  (ראש השנה פ”ג מ”ב) 

פירוש המשנה לפי מלאכת שלמה ( רבי שלמה עדני זצ”ל ) חוץ משל פרה: וכתוב בספר החנוך וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן פירוש כל מה שהוא שופר כלומר שהוא לשון חלול שלשון השופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל ( שפופרת: תוספת כותב השורות) כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בר”ה לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד אבל קרן הפרה אע”פ שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולים שקראו קרן וכתיב בכור שורו הדר וגו’ וקרני ראם קרניו.
נמצא לפי פירושנו זה שכל הקרנות שבעולם פסולים לתקוע בהן בר”ה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולים חוץ מאלו ושל פרה כי קרני כל החיות אינם חלולים ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצוותנו התורה לתקוע ושל פרה ג”כ הכניסו הכתוב עם כלל כל הפסולים מפני שקראו בשמם.
 ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולים כדכתיב והצפיר קרן חזות בין עיניו שהענין ההוא היה במראה הנבואה והודיע הכתוב שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאילו היה לו קרן הפסולים כלומר שהיה חזק מבלי נקבות ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולים כלל כי אם בהפך לכל מבין והארכתי לך מעט בני בכאן לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר ע”כ וקצת מזה תמצא כתוב בפי’ הר”ן ז”ל: עד כאן לשונו. 

הנצי”ב מוולזי’ן זצ”ל במרומי שדה מעיר על האזכור של קרן פרה ולא קרן שור, בוודאי לפי ההסבר שסיבת הפסול היא מפני שאין קטגור ( קרן שור ופרה המזכיר את חטא העגל )  נעשה סניגור ( בשעת הדין השופר מסנגר ומעורר רחמי שמים עם התעוררנו לתשובה. 
וכותב בפשוטת ובקצרה כדרכו: וזו לשונו “המשנה אמרה “של פרה” ולא “של שור”, מפני שדרכם היה להשתמש בקרניים של פרה יותר מבשל שור (“מרומי שדה”).

בעצם פסול קרן הפרה לפי העולה מדברי התלמוד (ראש השנה דף כו:) הוא משלוש סיבות: 
הסיבה הראשונה היא, לשונית משום שקרן פרה איננה נקראת שופר. – לא מצד המציאות אלא מצד שמה התורני -קרני הפרה יש ביטוי בפסוק בדברים (לג י”ז): “בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו וכו'”. הראם הוא שור הבר.
הסיבה השניה היא רוחנית סנטימנטלית “אין קטגור נעשה סנגור”. מפרש רש”י: “אין קטיגור – זהב העגל ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא”
הסיבה השלישית היא טכנית ( אביי  – ר”ה כ”ז: ) ועניינה פסול הנובע מהמבנה הפיזי של הקרן.
 לדעתו, רבנן ורבי יוסי חלוקים במשמעותו של פרט מבנה האופייני רק לקרן פרה הנקרא “גילדי גילדי”. לדעת רבנן קרן הבנויה “גילדי גילדי” נראית כ”שנים שלושה שופרות” ולכן פסולה (“דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות”) ואילו לרבי יוסי הקרן נחשבת לשופר אחד משום שהגלדים מחוברים זה לזה.

קרן פרה למרות היותה חלולה ( שפופרת-שופר) היא הקרן היחידה הפסולה לתקיעת שופר.
צילום: שופרות מהדרין יודאיקה 

להלכה פוסק הטור  (או”ח הלכות ראש השנה, סימן תקפ”ו): “נמצא שיש בו (בשופר) ג’ חילוקים: של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ’ הרמב”ן וה”ה בקרני רוב החיות שהם עצם א’ (הכוונה לאיילים) ואין שמם בלה”ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גלדן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן עצם א’ ופסולים כמו של פרה, וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים, ולכתחילה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ”מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והרמב”ם ז”ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל תפשו עליו בזה”.
הטור מגדיר שלוש קבוצות קרניים:
א. קרן פרה פסולה לגמרי אפילו בדיעבד ( אין קטגור נעשה סניגור ) (כמובן שקרני איילים פסולות שהרי כלל אינן נקראות שופר).
ב. עזים, יעלים פשוטים כשרים בדיעבד.
ג. כפופים כשרים מן הדין לכתחילה. הצורך בקרן איל כפופה כפי שנכתב: “ומ”מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל” אינו קשור לשלושת הקבוצות משום שהן מן הדין ואילו שופר איל אינו “לכתחילה” מן הדין אלא מצד “מצוה מן המובחר”.
לאור חלוקה זו ניתן להבין שדברי השו”ע להלן “שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף וכו'” אינן לעיכובא אלא מצוה מן המובחר.

 וכן אכן נפסק בשו”ע (או”ח, תקפו): “שופר של ראש השנה מצוותו בשל איל וכפוף ובדיעבד כל השופרות כשרים בין פשוטים בין כפופים ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים ושל פרה פסול בכל גוונא וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות פסולים”.

קרן פרה הפסולה
צילום: שופרות מהדרין יודאיקה

מן המותר בפיך

נקדים הלכה חשובה נוספת העולה מדברי התלמוד במסכת שבת דף כח: ודף קח. ) שחומר השופר מעבר להיותו מקרן שאינה של פרה חייב להיות מבהמה טהורה הראויה ומותרת לאכילה. 

הסוגייה שם עוסקת בחומר ממנו עשוית התפילין ומהפסוק שנאמר בתפילין “למען תהיה תורת ה’ בפיך” דרשו חז”ל שהתפילין חייבות להיות עשויות מחומר של בהמה המותרת בפיך. 

“אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״ — מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ. מִנַּיִין לַדָּם שֶׁהוּא אָדוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם״. ( שבת קח. ) 

תְּפִילִּין בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״, מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ. ( שבת כח:) 

וכך אכן פסק מרן השולחן ערוך “יהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבלה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה’ בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה” (שולחן ערוך, אורח חיים ל״ב:י״ב) 

בגמרא (שבת כח) עולה הדיון על העורות מהן עשו את המשכן התחש (שזהותו לא ברורה)  ”…וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים” (שמות, כ”ה, ה’).  עוד נאמר שם שאת כיסויי המשכן היה מותר לעשות אך ורק מעור של בהמה כשרה, ( וכאן נכנס הדיון על זהותו של התחש האם מדובר בחיה טהורה או טמאה) מכיוון ש”לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה”.
וזה לשון הר”ן: אע”ג דמסקינן חוץ משל פרה, אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים לא, דהא אמרי’ בפרק במה מדליקים (כח.) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, ושופר מלאכת שמים הוא דהא וכו’. ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דהתם בפ’ ב”מ משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרי’ בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאי’ התם, ולפיכך הדבר צ”ע, עכ”ל הר”ן. 
מרן הבית יוסף בהלכות שופר ( סימן תקפו ס”א) הביא את דברי הרן הנ”ל, והרמ”א הוסיף על זה בדרכי משה  “וטוב להחמיר”.
ואכן ברמ”א בהג”ה פסק להלכה בשם הר”ן דשופר מבהמה טמאה “פסול”. (אולם צ”ע מ”ט הכריע לחומרא ולא כתב רק כלשונו בד”מ, וכדברי המקור  הר”ן עצמו, וצ”ע דהיינו שהדבר עדיין ספק, רק “טוב להחמיר” ובשו”ת באהלה של תורה הביא מדברי הרשב”א שנקט כי דברי רב יוסף נשארו למסקנת הסוגיא, ואולי זהו מקורו של הרמ”א בהג”ה)

המגן אברהם (שם סק”ג)) מביא את דברי “עולת שבת” שכ’ החולק על הרמ”א וס”ל דשופר מבהמה טמאה כשר דהא לא קי”ל כההיא דלא הוכשרו וכו’ עכ”ד הע”ש, אך משיג עליו המגן אברהם “ולא עיין בשבת (כח:) דה”ט דפסול דאיתקש כל התורה לתפילין כדאי’ בקידושין (לה.), עכ”ד המג”א ע”ש.
והיינו דג”כ פשיטא ליה דשופר מבהמה טמאה פסול, וה”ה לכל התורה שאסור לעשות גוף המצווה מדבר שאסור באכילה.המשנה ברורה כתב על דברי הרמ”א בשם הר”ן ששופר בהמה טמאה פסול, “שאין דין זה ברור”, יעו”ש בשער הציון (ס”ק יד) שנימק זאת, בגלל שגם הר”ן הסתפק בדבר. וגם יתכן שלא נאמר דין “מן המותר בפיך בתשמישי מצוה ועי”ש בדברי המשנה ברורה, כי שופר של נבלות וטרפות, כשר לכולי עלמא. ומקור דבריו בגמרא במסכת שבת  קח, א) שמותר לכתוב תפילין על גבי עור נבלות וטרפות של בהמה טהורה.

שופר צבי – דלגן ( springbok ) 

תמונת שופר springbok (דלגן) צבי 
צילום: שופרות מהדרין יודאיקה 
פשוט לפי כל זה שבשופר צבי springbok ממשפחת הצבאים הנקרא דלגן וכן כל הבהמות והחיות שקרנם כשרה מעיקר הדין לתקיעת שופר אך אינם מותר בפיך מכיוון שאין עליהם מסורת שחיטה.
במסכת חולין (נט, א) הוסיפו כי “חיה בכלל בהמה היא לסימנין”, וכפי שנפסק בשו”ע יו”ד סי’ עט סע’ א) “סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה”. אולם יש הבדל בין בהמה טהורה לחיה טהורה “שהחיה חֶלבּה מותר ודמה טעון כיסוי, והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי” (יו”ד סי’ פ סע’ א) ולצורך זה קבעו חכמים סימנים בקרני הבהמות והחיות לזיהוי חיה טהורה, כמובא בשו”ע שם.
 והנה הש”ך (שם ס”ק א) כתב על דברי השו”ע שהביא את ג’ הסימנים שנתנו חכמים לחיה: “עיין פירוש של דברים אלו בבית יוסף, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקיבלנו במסורת, וכדלקמן סימן פ”ב גבי סימני העוף, קיצרתי”.  ומבואר בדבריו המחודשים שגם בזיהוי החיות והבהמות הטהורות דרושה “מסורת”, כשם שנפסק לגבי עופות.

אולם נחלקו האחרונים בהבנת דברי הש”ך, האם ה”מסורת” נצרכת לעצם הכשרת אכילת הבהמות והעופות, דהיינו שגם אם נמצאו בהם סימני הכשרות, אין די בכך, כדין העופות כמבואר לעיל, שיש צורך גם במסורת. או שנאמר שאם נמצאו סימני הכשרות, אז הבהמה ודאי מותרת באכילה, וה”מסורת” דרושה רק להבחנה האם זו חיה או בהמה.

הפרי מגדים שם ס”ק א נקט שה”מסורת” דרושה רק להבחנה האם זו בהמה שחֵלבה אסור באכילה או חיה שחֵלבה מותר [כי התורה אסרה רק חֵלב בהמה טהורה הראוי להקרבה], כדבריו: “כיון שרבו הפירושים אין לאכול החלב אלא במסורת, דאין אנו בקיאים במובלע חרקייהו ושאר הסימנים”. אך לעצם אכילת בהמות וחיות שנמצאו בהם כל סימני הטהרה, אין כל צורך ב”מסורת”.

אך החכמת אדם כלל לו סע’ א למד בדברי הש”ך “ולפי שאין אנו אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו (כדלקמן סע’ ו), ואם כן אסור לנו לאכול מן החיות, רק הצבי שניכר לנו” . ולכן לא העתקתי הסימנים, והרוצה לידע ימצא בשולחן ערוך סימן ע”ט וסימן פ'”. ונמצא מבואר בדבריו כי לא ניתן לאכול בהמות וחיות שאין לנו “מסורת” ברורה על אכילתם, ואפילו אם נמצא בהם סימני טהרה.

וכדעתו פסק לדינא החזון איש  ס”ק ד “אחרי שידוע כמה שהחמירו רבותינו הראשונים והאחרונים שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמה וחיות אלא במסורת, וכפי פשטן של דברי הש”ך סי’ פ’ סק”א, ודלא כהפרי מגדים”.

והוסיף: “ואף לפי דברי הפרי מגדים, לדידן אסור משום מנהג שקבע בחכמת אדם, וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא. אבל העיקר שדברי הש”ך הם כפירוש החכמת אדם, ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר ובצאן שבמסורת”.

ובהמשך מובא שם מכתב נוסף מהחזון איש: “רהיטת הדברים שמנהגינו שלא לאכול מין חדש על ידי סימנים כמו שכתב הרמ”א בעוף. וצריך לומר דהיה פשוט להם מנהג זה. והדור של הש”ך היה דור של חכמים גדולים, הבית דין של החלקת מחוקק והגאון ר’ יהושע השיל, ורבני הגלילות, וכל ישראל היו נשמעים להם, על פיהם יצאו ועל פיהם באו, והיה שימת לב על כל מנהג”.

ואם כן היה מקום לומר springbok  דלגן שאין עליו מסורת אין זה מן המותר בפיך וקרנו תהיה פסולה לתקיעת שופר, אך ברור שהלכות מסורת אינן במהות סימני הטהרה ואין צורך שיהיה מותר באכילה “בפועל” הראיה מנבלות וטרפות שכמצוין מעלה הינן כשרות לכתחילה לתקיעת שופר, וכל ההלכה של מסורת היא הלכה הגבלה בהלכות כשרות, רוב הקרנים המובאות ממדינות ערב הם קרנים שנשחטו אחרי חגיהם של המוסלמים ששחיטת ה”חלאל” שלהם בוודאי לא כשרה הלכתית ואלו הקרנים הכשרות לכתחילה כין אין צורך של מותר בפיך בפועל כל עוד הבהמה טהורה במהותה. 

עוד יש להוסיף את דברי פרופ’ זהר עמר והרב ד”ר ארי זיבוטפסקי  (תחומין כט (תשס”ט))  מאמר כשרות האיל והצבי,
“ואצל היהודים התימנים של צבי אפשר, אם הם שוחטים, אבל לא על ידי ציד”,  ותוכן דברים לענייננו שקיימת מסורת על אכילת צבי, ומסורת אכילת הצבי (Gazella (אינה מבחינה בין המינים השונים, והיא כוללת גם בעלי חיים מסוגים דומים אחרים. על רקע זה מעניינת העובדה שהאנטילופה הדרום אפריקנית (דומה לצבי) מהמין marsupialis Antidorcas) באנגלית: Springbok (נשחט בשנות הששים באיטליז בפורט אליזבט שבדרום אפריקה בהשגחת בית הדין (שהיה בר-סמכא) על ידי השוחט בן-זקן שמוצאו ממרוקו, על פי מסורת שהיתה בידו. מסורת זו אושרה על ידי הרב משה שטרנבוך (ראב”ד בית הדין של העדה החרדית בירושלים) שחי פרק 54 זמן בדרום אפריקה.
כך שהקרן המדוברת היא גם לשיטות מסוימות כשרה לאכילה עם מסורת שחיטה למהדרין, עדות נוספת ממר אלי פרץ מאשדוד הובאה במרשתת בראיון למשה רונן:  בשלב השני מתכוון פרץ לייבא את בשר הצבי, חיה המוכרת בלועזית כ”ספרינג בוק”. לדבריו, יש מסורת של אכילת בשר הצבי על-ידי יהודים. אפילו אביו, הרב יעקב פרץ, שחט במרוקו צבאים ואיילים בשחיטה כשרה. ( ראיון עם משה רונן: YNET ) 

נקבת ספרינג בוק Springbok צבי 

עובדה מרתקת ממאמר הרב ד”ר ארי זיבוטפסקי ,  זיהוי האיל והצבי השתמר במסורת הפרשנית של היהודים דוברי הערבית, ובראשם רב סעדיה גאון (בתרגומו הערבי) ר’ אברהם אבן עזרא, שציינו זאת במפורש, בפירושם לדברים יד,ה, בניגוד לשאר מיני החיות שנזכרו בתורה.

 לעומת זאת, בקרב חלק מהפרשנים האירופאיים כבר היו חילופין בין הצבי לאיל, כיון שה-Gazella לא חי באירופה.
 כך עולה מדברי רש”י: “והרי צבי דאין (קרניו) מפוצלות – לא ידענא מאי קאמר, דהא ודאי מפוצלות הן. ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי, המאירי (בית-הבחירה 4 אלא אותן הנקראים שטיינבו”ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין.” חולין נט,ב) מצטט דברים אלה ומוסיף: “ויש מפרשים בו איל הנקרא קאבורול” כוונתו ל- capreol, היינו איל-הכרמל (capreolus Capreolus(. ההחלפה בין הצבי לאיל היתה כה מושרשת בקרב בני אשכנז בדורות האחרונים, עד כי לרבים שנשאו את השם ‘צבי’ נסמך השם הלועזי ‘הירש’ (Hirsch(, או ששם זה נוסף לשם נפתלי, והם נקראים ‘נפתלי-צבי’ או ‘נפתלי-הירש’, בהתבסס על הפסוק “נפתלי אילה שלֻחה” (בראשית מט,כא). נמצאנו למדים שקשה לסמוך רק על הפן הבלשני, שעשוי להביא לטעויות בזיהוי.

שופר מקרן נקבת springbok  -דלגנית.
צילום: שופרות מהדרין יודאיקה 

“מן המותר בפיך” – הוא רק בדברים שצריך לעשותם מבעלי חיים 

 התורה תמימה יישב את מנהג העולם להשתמש בבית הכנסת בדברים הבאים מטומאה, וחילק בין שופר ותפילין לסוכה, שדברים העשויים מבעלי חיים אכן צריך שבעלי חיים יהיו “מן המותר בפיך”, משא”כ דפנות סוכה שנעשים גם מדומם וצומח, אין צורך ב”מן המותר בפיך.
ולכן רק קלף לספר תורה וכן גידי התפירה, העשויים מבעלי חיים, וכן שופר,  צריך שיהיו “מן המותר בפיך”, משא”כ שאר תשמישי בית הכנסת “כגון הארון והפרוכת, ומטפחות ומעילים ועטרות וכד’, שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושים אותם מבעלי חיים, מותרים אפילו ממין טמא. ולכן משתמשים גם במשי, אף כי הוא יוצא מן הטמא”. על פי חילוק זה מיושבת כמובן, טענת בנו של הנודע ביהודה מדין סוכה מפיל על המג”א, כי שאני סוכה שאין צריך לעשות את הדפנות מבעלי חיים.
 וכן נקט והאדמו”ר מראדזין בעל התכלת [בתוך דבריו לבאר כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא] במאמר פתיל תכלת.

“מן המותר בפיך” – בדברים שאינם ראויים לאכילה

במשנה נאמר “תפילין שציפן בזהב פסולות”, ופירש רש”י: “כתיב לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ, שיהא הכל מבהמה טהורה”. וכן מבואר בר”ן ובמאירי במגילה, ורבנו מנוח למד כן בדעת הרמב”ם.
 והקשו רבי עקיבא אייגר והנודע ביהודה מהדורה קמא סימן א) כיצד עלה על דעתם למעט זהב בתפילין מדין “מן המותר בפיך”, ובשלמא בדבר שיש איסור והיתר באכילתו [בהמה, שטהורה מותרת וטמאה אסורה נאמר דין “מן המותר בפיך”, להשתמש רק במה שמותר גם באכילה, אבל זהב הרי לא נאסר באכילה, ומדוע אינו נחשב “מן המותר בפיך” [ואף הוסיפו להקשות מדברי רש”י עצמו שפירש במסכת סנהדרין כי פסול זהב בתפילין נלמד הלכה למשה מסיני, ולא מדין “מן המותר בפיך”].
 והאדמו”ר מראדזין בעל התכלת במאמר פתיל תכלת , כתב ליישב קושיא זו, שדין “מן המותר בפיך”, אינו רק ביחס לכך שצריך להיות דווקא מהמין המותר ולא מהמין האסור, אלא גם ובעיקר, שעליו להיות דבר הראוי לאכילה בפיך. ומכיון שהזהב אינו ראוי לאכילה כלל ועיקר, אין זה “מן המותר בפיך”.

חשש בכור בשופר מקרן איל 

ברבות השנים עלו התהיות על נושא חשש בכור שכידוע מוקדש לכהן ולכל עם ישראל הרי הוא אסור בהנאה. לפי כל המדובר יש לומר שעדיף לקחת מקרני אילים ממדינות ערב (נבלות וטרפות עדרי בבעלות מוסלמים לאחר הרמדאן בהם נשחטים כבשים לרוב)  מכיוון שבהם אין חשש “בכור” כידוע בכור אסור בהנאה וההנאה כוללת את ההנאה מקרניו מהן עושים את השופר, ואין לומר שזה בטל ברוב כיון שמדובר על דברים היכולים להתברר ולא סומכים על דין רוב בדברים שניתן לברר, אך פשוט שמכיוון שעדרי הכבשים בבעלות גוים לא חל עליהם מלכתחילה חשש בכור, שהיה אוסר בהנאה את השימוש בשופר, אך יש לומר על פי דברי הגמרא במסכת ראש השנה ( כו: ) הדנה בשופר של עולה ושלמים האם יוצאים ידי חובה בשופר מקרן של קרבן עולה או שלמים, והסברות העולות מן הסוגיות הראשונה היא ש”מצוות לאו להנות ניתנו” הכלל החשוב הזה מלמד שההנאה הנגרמת עקב קיום מצווה, איננה נחשבת הנאה מבחינה הלכתית, ולכן אדם יכול ומחויב לקיים מצווה על אף שהדבר כרוך באיסור הנאה, למשל אדם שאסר על עצמו כל הנאה משופר, מותר לו לקיים מצוות שמיעת תקיעת שופר בראש השנה, שכן “מצוות לאו ליהנות ניתנו”, וזו הסיבה שגם בישראל אין חשש הנאה מבכור ואיסור הנאה במצוות לא קיים, אך יש לעיין מכיוון שאמנם במצווה עצמה אין הנאה אך השימוש עצמו בקרן לצורך המצווה הוא הנאה מוחשית ובה יש הנאה ולכן יש לחשוש לא להנות מהקרן עצמה, כמו הסברה שנאמרה בראשונים על מודר הנאה שלא שמע תקיעות שופר והולך למי שהדיר אותו להוציאו ידי חובה שבעצמם שנתקיים רצונו יש איסור הנאה גם עם מצוות לא להנות ניתנו יש את תופעות הנאת הלוואי שכתוצאה מכך הנדר מופר, ולכן יש לומר שבתעדוף עדרי המוסלמים לאחר יום אידם שאין באידם חשש ע”ז כידוע, יש הידור הלכתי שבהם אין חשש בכור. 

הסברא השנייה היא שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה מכיוון שמצוות תקיעת שופר מתקיימת “בשמיעת קול השופר” כמו שאנו מברכים “לשמוע קול שופר” אותה שמיעה היא אינה שימוש אקטיבי בקרן עצמה היא שימוש רוחני שבו אין הנאה תופסת לא לענין מעילה בהקדש ולא לענין גזל וכפי שחיבר הרמב”ם את ההלכות הנ”ל בלשונו בהלכות שופר (פ”א ה”ג) פסק: “שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.
כך יש לומר שאין מה לחשוש מבכור מכיוון שהקול של השופר בשמיעה שאין בו ממשות, אין מעילה והנאה אסורה, ובעצם יציאת האדם ידי חובה חל הכלל של מצוות לא להנות ניתנו.