חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שופר – שפרו מעשיכם

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...מחיר שופר, מחיר שופרות, שופר לקניה, שופר אונליין

שתף את הפוסט

 קרן שופר האיל כשרה ומהודרת ביותר לתקיעת שופר כי מזכירה את עקידת יצחק, אנו מזכירים זכות אבות בראש השנה, ייסוד השנה, עם זכרון המייסדים האבות הקדושים, ובפרט אברהם אבינו, אברהם העברי מפיץ הדת המונותיאיסטית הגדול ביותר, האמונה בא-ל אחד,  שהוא אב המון גוים כמו שה’ אומר לו “וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ”.

אמירתו של רבי אבהו היא על אופי התקיעות עצמם, שימו לב בזכות רבי אבהו יש לכל עם ישראל את קול השופר הזה בסגנון התשר”ת הלא הם תקיעה שברים תרועה ושוב תקיעה, “תשר”ת”, מכיוון שעלו ספיקות כאלה ואחרים ברוב הגלויות הנהיג בעירו “אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה” (ר”ה לד:)  ועד היום אופי תקיעות השופר הנהוג הוא כמו שהנהיג רבי אבהו.
רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג’ תשר”ת, ג’ תש”ת, ג’ תר”ת), מה שהפך כיום לסדר התקיעות המקובלת עד היום בכל תפוצות ישראל. 

במדרש קהלת רבה פ”ז על הפסוק “כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם” אמרו חז”ל כגון רבי אבהו דקיסרין”. והכוונה שהתקין והנהיג תשר”ת שהוא גם תקיעה, שברים, ותרועה, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות בתקיעות שופר, את ההערה מהמדרש כתב הגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל בעל חזון יחזקאל, לגרש”י זווין זצ”ל (מועדים בהלכה), עכ”ד. 

 וניתן להוסיף שמטבע הלשון “ירא אלוקים” לא נבחר על ידי חז”ל ביוצא את כולם בתקיעות שופר בכדי, אלא מכיוון שאותו מטבע לשון בדיוק נאמר על ידי ה’ על לאברהם אבינו לאחר ניסיון עקידת יצחק “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” כך שמדויק שעקידת יצחק זיכתה את אברהם אבינו בתואר ירא אלוקים, שימו לב למטבע הלשון שרבי אבהו נוקט בתקיעת שופר “אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ראש השנה, טז ע”א), ויש להבין מדוע הוסיף כאילו עקדתם את עצמכם והתזכורת של עקידת יצחק לא מספקת, ( הרי פתח באזכור לכם עקידת יצחק, וסיים במעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם ומה פשר שינוי מטבע הלשון )  וכעת מובן, שכדי לזכות לתואר “ירא אלוקים” בתקיעות השופר הוא באמצעות זה שה’ מעלה כאילו עקדתם את עצמכם ואתם בבחינת אברהם שעקד את בנו, וראויים לתואר “ירא אלוקים”. 

בפשט הדברים יש ענין סגולי ואמורפי שעקידתו של יצחק נזכרת אך בעומקם של הדברים, בתקיעת שופר עם שיפור המעשים שיבת האדם בתשובה, עם הקרבת עצמו לה’ במעשיו, וביטול האדם הקודם שהיה בשנה הקודמת, זוהי בחינת עקידתו של יצחק ממש, כך שה”ירא אלוקים” הופך להיות תואר הולם ולא רק תואר חיצוני על בסיס הידור במצוות תקיעת שופר.  

ואכן כתב רבינו משה חיים לוצאטו זצ”ל על אברהם אבינו ( פרק כד ) “ואברהם אחרי שיצא לעזור לבן אחיו לוט ששבו אותו היה מתפחד ואומר שמא לא זכו מעשיו לגמרי, הוא מה שפי’ ז”ל (ב”ר): על פסוק אל תירא אברם, ריש לקיש אמר: לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר בין כל אוכלוסין שהרגתי שמא היה ביניהם צדיק אחד או ירא שמים אחד לפיכך נאמר לו אל תירא אברם, ואמרו בתנא דבי אליהו: “אל תירא אברם” אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו, והיא זאת היראה האמתית שאמרו עליו (ברכות ל”ג): אין לו להקב”ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שרק למשה היה קל להשיגה מפני רוב דביקותו בו יתברך, כי האחרים ודאי שהחומר מונע גדול הוא להם, אמנם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה שיוכל, ונאמר (תהלים ל”ד): יראו את ה’ קדושיו, עד כאן לשונו. 

שימו לב לאמירתו הנוספת של רבי אבהו שהעיז לחלוק על רבו רבי יוחנן, בברכות לד: “דא”ר אבהו,  מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב,  לרחוק ברישא והדר לקרוב”,  במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ר’ אבהו שהבין את סוד תקיעות השופר, ואת עומק תשובת המעשים באמצעותה, הבין שכמו שאמר ריש לריש ( בעל תשובה בעצמו ) זדונות הופכים לזכויות, בעלי תשובה הופכים את המר למתוק ועולים על הצדיקים הגמורים, כך גם תקיעת השופר יכולה לפעול את אותה פעולה. 
וכעת נשאלת השאלה איך שמיעת קול השופר, מחוברת לתשובת המעשים, הנה יש קשר הרבה מעבר לקשר סמנטי רחוק, שימו לב לדברים מדהימים המבררים את מהות מצוות תקיעת שופר. 

הרמב”ם כתב “אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה” וכבר שאלנו במאמר אחר הרמב”ם שהוא תלמודי, ובא לפרש את הלכות המעשה בחיי היומיום מה ראה לפרט ולפרש רמזים, טעמי המצווה, ודברי מוסר שאינם מדרכו? 
ונראה מכך יסוד ענק, עסק התשובה אינו ענין חיצוני לתקיעת שופר, כסמנטיקה רחוקה, אלא הוא חלק מהותי מחלק מצוות תקיעת שופר, “לשמוע קול שופר” השמיעה, ההתכנסות הפנימית של האדם, והתבוננותו באמצעות הקשבה לקול השופר המעורר בו את הקול הפנימי לשוב בתשובה, היא מהות מצוות תקיעת שופר. 

ומצאתי שתי פנינים לחיזוק דברינו, בספרו ירח איתנים של הרב יצחק אריאלי זצ”ל ( בעל עינים למשפט ) המבאר את פרשת העקידה, 
הפנינה הראשונה, בפרשת העקידה אברהם מצווה לקחת את בנו לזו הלשון, “וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”.
ונשאלת השאלה, וכי לא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו הנפש שנקראת יחידה, שנאמר (תהילים כב, כא) “הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי” (ספרי האזינו, פיסקא שיג אות י), לא בן בלבד אלא את הנפש שלך ממש, עקידת הרוחניות ועקידת התורה קודם שניתנה ( לא תרצח ). ומשום כך היה זה ניסיון בלתי שכלי, לא מסירות נפש גשמית, אלא רוחנית. שכן ה’ אמר לאברהם, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, ועכשיו הוא אומר לו “והעלות לעולה”, הרי שהוא עוקד את כל המשכיותו, כל כן נתייחס עיקר הניסיון לאברהם, שבו ובנפשו היה לקיים את העקידה, כביכול אברהם עוקד את כל מהותו. עכ”ד. ממש כמו שביארנו, והדברים נפלאים. 

והפנינה השנייה היא על הפסוק, אותו ביארנו מעלה,  מבאר הרב אריאלי ואלו דבריו: “כי ירא אלוקים אתה” למדרגת אהבה הגיע אברהם אבינו זה כבר, כמו שכתוב “שרע אברהם אוהבי” ( ישעיהו מא ) אך לאחר העקידה בא לדרגת יראה שלאחר האהבה, -“יראה מתוך אהבה” ( סוטה לא ע”א ), יראה זו פירושה השתוקקות להכתיר את ה’ לאדון ולמלך, ממתין לפקודותיו, ולהיות עבדו הנאמן הסר למשמעתו מתוך יראה עילאה, – אבינו מלכנו. 
אמר דוד המלך, אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם, לפיכך כרת לי הקב”ה ברית ( תנא דבי אליהו פ”ג ) 
זו דרגת היראה הגדולה, שאם לא כן אי אפשר לעמוד בניסיון כגון זה אלא אם כן מתוך יראה שלאחר האהבה, הוא מה שנאמר לאחר מכן “כי עתה ידעתי” הודעתי לכל באי עולם את הגבול של ירא אלוקים עד מסירות נפש. עכ”ד. 

שימו לב ללשונו של הריטב”א ( ר”ה לד: ד”ה כתב הריף ) ” קבלה מרבינו האי ז”ל אביהם של ישראל דנוסח ברכת שופר הוי “לשמוע קול שופר”. ויש בזה ב’ שאלות, למה אין הנוסח “על תקיעת שופר” כמו מקרא מגילה שמברכים על הקריאה ולא על השמיעה. 
ועוד למה הוא בלמ”ד ולא ב”על” כיוון שתקיעת שופר על ידי אחרים, כעין מקרא מגילה שהוא ב”על” מטעם זה, והתשובה בשאלות אלו אחת, דהכא שמיעת שופר היא עיקר המצווה, כדי שיעור האדם לחזור בתשובה, וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תיקנו הנוסח בשמיעה וכו’. הנה לנו חיבור בדברי הריטב”א בין “לשמוע קול שופר” לבין התעוררות התשובה, חיבור מהותי. 

הרמב”ם כמו שהובא במאמר “השופר – השמיעה – פרק ג'” מדגיש שברכת השופר היא “לשמוע קול שופר” בתשובותיו גם האריך בנושא להסביר בלי מקום לטעות ובצורה חד משמעית, שמיעה ולא התקיעה, השמיעה מורה על ההקשבה הזו, עם החיבור לתשובה, היא היא מהות המצווה, וזו הסיבה שהרמב”ם היה חייב להוסיף את ה”רמז יש בו” כי הוא חלק מגדרי המצווה ולא דברי מוסר ואגדה, כך שהוא נאמן לדרכו התלמודית ההלכתית. 
וזו הסיבה שדברים אלו נאמרו ברמב”ם בהלכות תשובה פרק ג’ הלכה ד ולא בהלכות שופר, ללמדך שמהותו של קול השופר הוא התשובה. 
אך יש להבין מה מקורו של הרמב”ם שחלק ממצוות תקיעת שופר היא התשובה, מנין שמעבר לגזירת הכתוב שיש בו “רחמנא אמר תקעו” יש בו עוד חלק מגדרי המצווה הרמז שיש וכנ”ל? 
היה אפשר להסביר כמו שכתבנו ה”לשמוע” הוא בעצמו מורה על כך. 
הגאון ר’ חיים קמיל מביא בספר אמרי חיים, שמעיד ששמע מהגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל לפני תקיעת שופר דר”ה, לאחר ששאל מה מקור דברי הרמב”ם שיש בתקיעת שופר רמז לעורר את האדם לעשות תשובה, (בפשטות דברי הרמב”ם הם דברי המדרש בויקרא רבה כט ו – כותב השורות)
בראש השנה התורה לא מצווה, תריעו, או ותקעתם בשופרות, ( פסוק בשופטים ז’ ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה) 
אלא נאמר “יום תרועה יהיה לכם” אין כאן ציווי על פעולת של תקיעת שופר גרידא, יש כאן ציווי להפוך את כל היום ל”יום תרועה” והכוונה היא ההשפעה היוצאת מהתרועה, יום תרועה יום שאחרי ההתעוררות מקול השופר, הוא יום ששיבת המעשים היא חלק ממהות שמיעת קול תרועת השופר. 
ולכן כתב הרמב”ם “עורו ישנים משנתכם” מכיוון שהמקור הוא ביום תרועה, מכיוון שמצוות תקיעת שופר אמור להשפיע על כל “היום תרועה”, בדרך התעוררת לתשובה. 

השל”ה הקדוש בספרו מבאר בצורה נפלאה בסדר תקיעות שופר על דרך הפשט, שתהליך התשובה בא לידי ביטוי בדיוק בתשר”ת.

תקיעה – פשוטה לפניה: האלוקים עשה את האדם ישר, ולכל אדם הייתה תקופת ישרות בתחילתו, והמה בקשו חשבונות רבים וקלקלו את ישרותם. 
שברים – גנוחי גנח: שהאדם עומד על מצבו ורואה היאך קלקל את דרכו בחטא, ונאנח על חטאיו. 
תרועה – ילולי יליל: יותר מאנחה על חטאיו רואה אדם שהחטא הביאו עד להתמוטטות ועד סף חורבן נפשו, ומיילל על כך כמי שמיילל על גוסס רחמנא ליצלן, מרוב מרירות על ירידתו. 
תקיעה – פשוטה לאחריה: מרוב הכרה כי הלך בדרכיו בדרך לא דרך, הוא נוכח לראות כי אינו יכול להמשיך כך, ומחליט החלטות טובות ולהתייצב שוב על דרך הישרה, וחוזר לישרותו שבה נברא, וזוהי הפשוטה שלאחריה עד כאן תוכן דבריו. 

רבי אבהו שלנו שידע את סוד תקיעות השופר, ולא בכדי אתקין בקיסרין “תשר”ת” לכל ישראל, עם ההסבר שמצוות התשובה הלא היא חלק ממצות תקיעת שופר, הגיע להבנה וודאית שגדולים בעלי תשובה מצדיקים, שלום שלום לרחוק ולקרוב,  לרחוק ברישא והדר לקרוב”
ועם המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם, מובן מדוע כונה “ירא אלוקים” כגון רבי אבהו דקיסרין, מכיוון ש”המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם” מזכה את השב לתואר הנ”ל בדיוק כמו שאברהם זכה לו. 
עוד יש לדייק, שלא נאמר כאילו עקדתם את בנכם, אלא את עצמכם, ויש להבין בעקידת יצחק אברהם עד את בנו אז אם בתקיעת שופר ה’ זוכר את עקידת יצחק, או מחשיב לנו כאילו אנו גם עקדנו, זה אמור להיות במקביל לאותו ניסיון של אברהם, ויש להסביר לפי הנ”ל ש”הירא אלוקים” הוא לא תואר חיצוני אלא מהות השב בעקבות התשר”ת מזכה אותו מעצם מהות שיבתו בתואר הנ”ל שיבתו היא עקידת האדם שהיה לאדם חדש בתשובתו, וזוהי העקידה האמיתית שהוא מבצע עקידת עצמו. 
ויש לחדד יותר בהקדימנו קושיה נוספת שמקשים העולם, הלא מסירות נפש בני עמינו הייתה לרבים, ומדוע מיוחדת עקידת יצחק לתזכורת בכל ראש השנה, ומעלים אותה כל כך על נס. 
שימו לב לתשובה שמחברת את כל הרעיונות ביחד, אמנם ליצחק אבינו שידע שהולך להיעקד הייתה עקידתו ניסיון פיזי של מסירות הנפש, אך לאברהם אבינו אברהם הוא מידת החסד והנתינה גדול הדור שפתח את אוהלו מכל הכיוונים שהכניס אורחים מכל העולם, והפיץ את שמו של ה’ במידת החסד שלו, וכעת הקב”ה מבקש ממנו לעקוד את בנו, עקידת בנו היא עקידת עצמו, כי ה’ מבקש ממנו למחוק את ישותו ואישיותו במידת החסד, ולקחת את חיי בנו, נטילה חד צדדית שאין יכולת להשיבה.
שימו לב לשונו של אמר רבי אבהו בלמה תוקעין בשופר של איל וכו’   כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” ומדוע שב להזכיר את יצחק בן אברהם ולא כתב עקידת יצחק סתם כמו בכל המקומות? על פי זה כתב הרד”ל (עי’ מטה אפרים תקפ”ה ג’ ) שאברהם כיסה את יצחק לפני העקידה וזה המקור לכך שמכסים את השופר לפני התקיעות, ויש לזכור את עקידתו של “יצחק בן אברהם”, כי ניסיון עקידת יצחק היה ניסיונו של אברהם, לא מבחינה פיזית אלא יותר מכך מבחינה נפשית, למסור את נפשו לבוראו מסירות נפש גמורה. 

הרב מבריסק הגרי”ז זצ”ל ביאר בכך את הפסוק שאנו אומרים לפני התקיעות “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ,כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”, כידוע חוק הוא ללא טעם, חוק יבש ומשפט הוא חוק סביר בעל טעם, והנה הפסוק פתח בלשון “כי חוק לישראל הוא” ושינה למטבע לשון “משפט לאלוהי יעקב” ומה פשר השינוי? 

והסביר הרב מבריסק, שהכוונה כמו שכתב הרמב”ם “אע”פ שתקיעת שופר בר”ה גזירת הכתוב” וכו’ רמז יש בו” וכו’ נמצא שיש בשופר גם חוק של “רחמנא אמר תקעו” וגם “רמז יש בו” של שפרו מעשיכם שהוא חלק מהותי מהתקיעה, וזה עוד מקור לרמב”ם לפרש את טעם המצווה של תקיעת שופר, מעבר לגזירת הכתוב, ולפרש את הטעם של המצווה, וכמו שנתבאר. (הובאו דבריו במאורי המועדים עמ’ רי”א) 

ולפי דברינו ניתן להסביר עוד שינוי בלשון הפסוק כי חוק לישראל הוא אמנם מצד עם ישראל זה חוק יבש של רחמנא אמר תקעו אך כוונתו של אלוקי יעקב שעם ישראל ישובו בתשובה ולא יתקעו בצורה של חוק כשחסרה המהות של התשובה מקול השופר, ולכן במשפט הוזכר אלוהי יעקב. 

ולכן אנו אומרים לפני תקיעות השופר, את הפסוקים שדוד המלך בתהילים אומר “אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון” ויש להבין מה זה “יודעי תרועה” לכאורה היה לו לומר “תוקעי תרועה” או “מריעי תרועה” ומהו ה’ באור פניך יהלכון, ולפי הנ”ל יש לבאר שבתקיעת השופר יש הרבה מעבר ל”תקיעת שופר” אלא לשמוע קול שופר ולהפוך את היום ליום תרועה בהתעוררות וכנ”ל שהמקור לכך הוא מיום תרועה ועם ישראל יודעים להפיק מהתרועה את הקול שאותו ה’ רוצה לשמוע שעולה לפני לנחת ובגינו עובר מכיסא דין לכיסא רחמים וכמו שאמרו חז”ל במדרש, ( ויקרא רבה כט ו ) אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי “בחדש השביעי”

זאת אומרת שהאמר הקב”ה של רבי אבהו מתחבר עם האמר רבי אבהו  של ר’ ברכיה במדרש הנ”ל כי המעבר מדין לרחמים ועצם תקיעות השופר מתבצעות באמצעות שיפור המעשים, וזה “יודעי תרועה” שהופכים עצמם בעצם שיפור המעשים שלהם, וה’ מתחקה עליהם באותה דרך ממידת דין לרחמים. 

סמך לכל זה אנו מוצאים בירושלמי ראש השנה (פרק ד’ הלכה ח, דף כ”א עמוד א’),  “רבי לעזר בי רבי יוסה בשם ר’ יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב”ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה”.
בכל מוספי החגים נאמר “והקרבתם” ואילו במוסף ראש השנה כתוב “ועשיתם”, כלומר, כאילו האדם עצמו נעשה בריה חדשה לאחר עקידתו, ונברא מחדש בראש השנה אחרי שיצא מהדין בשלום.
והמשנה ברורה בסימן תקפ”א (סעיף קטן ו’) הסביר את מנהג האשכנזים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה “ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב,  “והקרבתם עולה”, ובראש השנה כתיב, “ועשיתם עולה”, ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם”. כלומר בראש השנה על האדם להרגיש כאילו אינו מקריב קרבן, אלא מקריב את עצמו,  וכמובן שהכוונה בעקידת אישיותו הקודמת לאישיות של בריה ומציאות חדשה, אדם חדש, אלא שהאדם החוזר בתשובה מחטאיו ומשנה דרכיו לטובה, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה שבעל התשובה משנה את שמו, בלכות תשובה ( פ”ב ה”ד) וזה לשונו: . מדרכי התשובה וכו’ ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה ובוודאי שאין הכוונה שצריך ממש לשנות את שמו, אלא שעוצמת שינוי המעשים תהיה בעומק כזה שאנשים לא יזהו שמדובר באותו אדם, וכאילו שינה את שמו, ובוודאי את שמו ההולך לפניו משם רע שינה לשם טוב עם מעשיו הטובים. 
וזה נחשב כאילו  הוקרב על גבי המזבח, מכיוון בדרכו זו הקריב את תאוותו ויצרו הרע בשביל עבודת ה’.

וזה יש לתרץ עוד שאלה גדולה במסכת ראש השנה, המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין הוא דברי המשנה: 
“בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר ‘היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’ (תהילים, ל”ג, ט”ו), ובחג נידונין על המים”.

בהמשך מובאת ברייתא, “תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא- מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב”ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב”ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות: מלכיות- כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות- כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר.” ועל זה ממשיכה הגמרא להסביר בדברי רבי אבהו את הבריתא, הגמרא  “אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” וכנ”ל, 
ונשאלת השאלה, אחרי כל חג בו אנו נידונים אנו מביאים קרבן ממין הנידון בו ביום דינו, ואם כן בראש השנה איך אנו מביאים את הקרבן מאותו מין הנידון, אך לפי הנ”ל מובן מדוע הביאה והוסיף בעל הגמרא את ה”כאילו עקדתם את עצמכם” זה מקביל לקרבנות אחרים שמוקרבים על גבי המזבח, וכאן ה’ מחשיב את הקרבת האדם ביום הדין כקרב על המזבח וכנ”ל. 

ומצאתי חידוש נאה על אותה דרך בדיוק שמתרץ קושיה אחרת באותו יסוד בספר עמק יהושע של רבי אייזל חריף זצ”ל הגאון רבי יהושע אייזיק שפירא זצ”ל ( דרוש ג’ ) הוא דן כשבעל תוקע עשה עבירה, איך הוא יכול לתקוע הרי אין קטיגור נעשה סניגור, ומתרץ שמכיוון שיש לו לב נשבר הוא כבריה חדשה. 

ובזה נראה ליישב את דעת הרמב”ם שכתב במשפט הראשון בהלכות שופר “מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש” ( פ”א ה”א  מהלכות שופר )  והראב”ד השיג עליו: וכל השופרות פסולים וכו’. אמר אברהם  הפריז על מדותיו ( הגזים אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא, ובאמת הרמב”ם שיטת יחיד היא בנושא זה, שלא נפסקה ההלכה כמותו, אך מה מקורו שאיל-כבש מעכב את התקיעה, אך לפי הנ”ל נראה שמכיוון שה”יום תרועה” הוא יום התעוררות, באמצעות עקידת עצמו, כעקידת אברהם בעצמו, וזה מדיוק לשון רבי אבהו כאילו עקדתם את עצמכם, מכיוון שבכל תקיעת שופר יש עקידת עצמו במקביל לעקידת יצחק, וכל התהליך קורה בשופר איל, מכיוון שהתשובה היא חלק מהותי מתקיעת שופר, וכנ”ל בעקידת יצחק, וכל זה מתקיים רק בקרן איל בלבד רעיונית ולכן גם הלכתית הרמב”ם נוקט שאיל לעיכובא.  

ויש עוד מקור שנראה כדבריו, דהנה בסוגיית הגמרא ראש השנה כו. של “אין קטיגור נעשה סניגור”  עולא אמר היינו טעמא דרבנן ( הפוסלים את קרן הפרה ) כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.
 שואלת הגמרא:
ולא? והא איכא דם פר? ומתרצת הגמרא:  הואיל ואשתני אשתני ( הואיל ואישתני – להיות דם ואין מראית הפר ניכר, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא: והא איכא ארון וכפורת וכרוב ( הם מזהב ולא חל הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור ) ? ומתרצת הגמרא: חוטא בל יקריב קאמרינן ( חוטא בל יקריב – האדם לא יקריבנו הלום שהוא חטא בו, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא: והא איכא כף ומחתה?  ומתרצת הגמרא: חוטא בל יתנאה קא אמרינן. ( חוטא בל יתנאה – להתקשט בו בקרבו הלום, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא:  והא איכא בגדי זהב מבחוץ ומתרצת הגמראמבפנים קא אמרינן.  ושוב שואלת הגמרא: שופר נמי מבחוץ הוא? ועונה הגמרא:  כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. 

בביאור דברי הגמרא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, נחלקו המפרשים, הריטב”א מבאר שהכלל של אין קטיגור נעשה סניגור חל בשופר במקביל לבגדי זהב של הכהן הגדול, בגלל שזה כלפנים קאי, הוא בגלל שהשופר בא להכניס את תפילות עם ישראל לפני ה’ וכלפני ולפנים דמי, זאת אומרת שאין קשר ל”אזכור לכם עקידתו של יצחק” שזה היה נראה הפירוש הפשוט בלזכרון, אלא שופר הוא ממש כבגדי כהונה, שכהן גדול לא משמש בבגדי זהב אלא בבגדי לבן ביום הכיפורים מכיון שכמכניסים תפילותיהם של ישראל, אסור שיהיה איזכור, ואנו בהחלט רואים את דברי הרב מבריסק שהאריך להסביר שבשופר יש מהות של צעקה ותפילה, וכמו שאנו אומרים בתפילה, “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים”, וכן ההקבלה וההסבר בשופר כפוף, “כמה דכייף איניש טפי עדיף” בתפילה ובשופר.
ובטורי אבן ( לבעל שאגת אריה ) כתב “ונ”ל דהאי זכרון ( 
כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ) לאו זכרון דעקידת יצחק קאמר, דהא קאמר בפ”ק ( טז:) למה תוקעים בשופר של איל לזכור עקידת יצחק, מכלל דתקיעת שאר שופרות לאו משום האי טעמא הוא, אלא משום שיעלו זכרונכם לטובה,  ובמה בשופר כדאמר התם, וכל שופרות קיימי לזכרון. 
אלא לזכרון דקאמר היינו כדכתיב”
וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” עכ”ל, ודבריו נראים כמו הריטב”א, ויש עוד להוסיף שזה הפסוק שחותם את “שופרות” ובמקביל אליו נחתמת הברכה, בתפילת מוסף של ראש השנה: “וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּֽוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה’ שׁוֹמֵֽעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:” כך שנראה שהזכרון הוא התפילה ולא זכרון עקידתו של יצחק, שהשופר מעלה את זכרוננו לפני השם, הטורי אבן שולל את ההסבר הפשטני שהזכרון הוא זכרון עקידתו של יצחק כי זה מתקיים רק באיל, והרי כאן באנו לפסול שופר פרה שלא מזכיר שוב את עקידת יצחק בכל מקרה, ועוד הרי פסול אין קטיגור נעשה סניגור הוא גם בשאר שופרות,  ולכן מבאר כדברי הריטב”א שזה זכרון עם ישראל בתפילותיהם ועצם השופר מהותו צעקה ותפילה, שמעלה את זכרוננו ולכן לא ניתן לתקוע בשופר של פרה המזכירה את חטא העגל ויש להזכיר את זכרון עם ישראל ברחמים ולא בדברים שמזכירים דין. 
אך בעלי התוספות ( בסוגיה שם דף כו.) תמהו מחושן, הרי החושן היה זהב, ואם כן מדוע לא חל עליו הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור? וזה לשונם, כיון דלזכרון קאתי. תימה אפוד וחשן נמי לזכרון קאתו כדכתיב בקרא ( הפסוק מגדיר אותם ‘וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן’ ? ומתרץ התוספות: וי”ל דהשבטים זכרון הם.
אנו למדים מדברי התוספות האלו ב’ דברים אחד האחד הוא בביאור דברי הגמרא ההיפך מדברי הריטב”א והטורי אבן שהזכרון הוא לפי הגמרא ” ואזכור לכם עקידתו של יצחק”, עצם תקיעת שופר מזכירה את תקיעת שופר זו, ודבר נוסף שהלזכרון קאי גם בדברים שאינם “שופר” המעלה את זכרוננו יכולים להוות זכרון, כך שנראה כמו הצד שבטורי אבן ש”אילו של יצחק” הוא הזכרון בשופר עצם התקיעה היא זכרון לאותו מאורע, ולכן יש להזכירו ברחמים, וזה יכול להיות גם בדברים אחרים כמו חושן, שגם הם “כלפנים” דמי, ולכן תירצו שהשבטים שחרוטים על החושן הם אלה שבאים לזכרון ולא החושן עצמו. 
 הערוך לנר הקשה על התוספות, הרי גם השופר גם מביא את הזכרון ואינו הזכרון עצמו שהוא קול השופר, אך לפי האמור נראה שמכיוון שהזכרון הוא “זכרון אילו של יצחק” זה בא לידי ביטוי בעצמותו של קרן האיל ולא בקול השופר “המעלה בכל שופר את זכרון עם ישראל, בעצם תקיעת השופר, או קול השופר וכנ”ל.
 ולכאורה היה נראה לומר, שתוספות לשיטתם רבינו תם הרי סובר שמברכים “לתקוע בשופר” ועומד מנגד לשיטת הרמב”ם “לשמוע קול שופר” כך שעצם הקרן יש בה מהות מכיוון שהמצווה היא לתקוע בה, ולכן היא “לזכרון” וכלפנים דמי להבדיל מחושן ששם רק השבטים הם הזכרון. 

לפי כל הנ”ל נראה שיש לנו מקור לדברי הרמב”ם שאיל לעיכובא, מכיוון שהרמב”ם למד את הסוגיה “לזכרון קאתי” הוא זכרון אילו של יצחק, וכלפנים דמי מתקיים רק באיל ולא בכל דבר אחר, וזה מקור דבריו שאיל לעיכובא, זאת אומרת שאין הזכרון כמו הצד שעצם תקיעת שופר היא מעלה זכרוננו לפניו, אלא רק בתקיעת בשופר באיל יש ענין של כפוף, ויש להעמיק ולבאר שאותו זכרון הוא “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים” זאת אומרת הזכרון הוא מהצד המתפלל השופר משמיע קול זכרון בצורת תפילה, זו הסיבה שהדגיש הרמב”ם “קרן הכבשים הכפוף”, אז חל הכלפנים דמי של הגמרא, וממילא אין אפשרות לתקוע בכל מה שיקטרג. 

ביום התחדשות השנה חשוב לנו להזכיר את מי שחידש את האמונה בה’ ובמסירות נפש עם ניסיון העקידה היה מוכן גם להקריב רק את בנו, היפך טבעו המעוטר במידת החסד, כך שהוא הקריב באותו זמן גם את עצמו, יסודות אלו מושרשים כל כך עמוק בעם היהודי שאין שנה שאיננו פותחים אותה מבלי להזכיר לה’ ולנו מהם השורשים שאנו צריכים להתחקות אחריהם ולשוב אליהם.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...מחיר שופר, מחיר שופרות, שופר לקניה, שופר אונליין