שמחת החג ברגלים

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. (דברים טז)
שמחת החג נאמרה על שלושת הרגלים על חג שבועות ובמפורש יותר על חג סוכות, ועל חג הפסח נלמדה באמצעות היקש או ג”ש ( תוספות חגיגה דף ח’ )

בזמן שבית המקדש היה קיים, המצווה כללה חובת הקרבת שלמי שמחה (בנוסף לעולת ראייה ושלמי חגיגה) בשביל אכילת בשר בחג. בתלמוד הבבלי נאמר שלאחר שבית המקדש נחרב, יש לשמוח במועד בשתיית יין. רבי יהודה מוסיף שיש לשמח כל אחד בשמחה הראויה לו: שתיית יין לאיש, ובגדים חדשים לאשה. הראשונים נחלקו האם חיוב השמחה בשאר דברים שאינם בשר קרבן הוא חלק ממצוות השמחה דאורייתא, כדעת הרמב”ם, או שמצוות השמחה דאורייתא אינה מתקיימת אלא בבשר קרבן, ובזמן הזה השמחה בשאר דברים היא מדרבנן בלבד, כדעת תוספות. הרמב”ם פסק שגם נשים מחויבות במצווה זו.

האחרונים נחלקו האם חובת המצווה מוטלת גם על הנשים, או שהיא מוטלת על הגברים לשמח את נשותיהם.
 מחלוקת נוספת היא לגבי חיוב מצוות שמחה בראש השנה, שנחשב לחג אך אינו משלושת הרגלים.

הגר”א אומר שזו אחת המצוות הקשות בתורה, המקור לדברי הגר”א בספר דברי שלום (סטרופקוב, עמ’ לו) כתב: “אמר בשלחן הטהור דפעם אחת שאלו להגאון החסיד ר’ אלי’ מווילנא זצ”ל, הגר”א, שיאמר איזהו הוא המצוה שיותר קשה לקיימה מכל מצות שבתורה. והשיב שחקר ודרש היטב הדק עד שבירר שמצות שמחת הרגל הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצוות התוה”ק, לאשר החיוב מוטל אקרקפתא דגברא דכל בר ישראל בכל שמונת ימי החג להיות שמח וטוב לב בכל הימים ובכל הלילות שלהם בלי שום הפסק רגע, ואסור להניח בכל אותו הזמן להעלות על לבנו שום מחשבת והרהור של דאגה בשום ענין שבעולם, ושום צער ויגון לא יתערב בשמחתנו כדי שלא יבטלנו משמחה, וזה הוא דבר המסור ללב וצריך, ונחוץ לזה הרגל לחזק השמחה בלב בעבודה גדולה, וא”כ זה הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצות התוה”ק, וכן נזכה להתחזק בשמחה”.
 גם בספר ובכן צדיקים (להגר”ש דבליצקי זצ”ל) הביא בשם הגר”א, שמצות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר. וכן בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ עח ) כתב: “ושמעתי בשם מרנא הג”א ז”ל שפעם אמר שהמצווה שיותר קשה לקיימה בכל התורה היא מצות שמחה שצריך להיות בשמחה שמונה ימים בלי הפסק”.

אך יש לומר שניתן לקיימה בהידור רב באמצעות שמחת נשים וילדים משום שאחריות השמחה עליו לשמחם “ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך” , כמו שביארו חז”ל במסכת פסחים קט. 
“ושמחת בחגך”, במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין.
תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר “וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ.”, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר “וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ”. 

 המשמעות הפשוטה היא שבאחריותו של בעל בעמיו, לשמח את רעייתו וכן את כל הנזכרים בפסוק, והוא מקיים את מצוות השמחה, בעצם פעולתו שכהוא פועל על מנת לשמחן כך שגם אם שמחתם אינה שלימה ( כי כפי שכתב הגר”א אין זו מצווה קלה לקיום וכנ”ל)  אם מצידו נעשו פעולות הגורמות להם לשמחה התקיימה מצידו מצוות שמחת החג בשלימות.

דוגמת מה שאמרו חז”ל ע”י על שכר נשים בתלמוד התורה ברעיון דומה לכך, 

גדולה הבטחה שהבטיחן הקב”ה לנשים יותר מן האנשים – שנא’ ‘נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי’.
א”ל רב לר’ חייא – נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.

( ברכות י”ז )

וצריך להבין מילת “יותר” הלא שכרן זהה ושווה שזוכות בשכר תלמוד תורה של הבעל למה נאמר ששכרן יותר?

אלא יש לומר, שמצד מצוות האשה היא מושלמת ללא רבב מכיוון שמצידה קיימה בבעלה את הפעולות הנדרשות המאפשרות לו ללמוד תורה כך שגם אם לא למד לשמה וכו’ מצידה הפעולה נעשתה לשמה ומצוותה שלימה, וכן לעניינו, רק הפוך מצוות הבעל שלימה בשמחת אשתו ופעולות שנגדרו על ידי חז”ל בבגדי צבעונין אשר אמדו חז”ל שמשמחות את הנשים ואת הילדים בכל הדרכים האפשריות ובכך מקיים מצוות עשה דאורייתא בהידור רב ללא חשש.
ושָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

כך שאם על ידו ננקטו פעולות אלו גם אם הנפעלים לא שמחו כל רגע או ששמחתם לא הייתה שלימה אם פעולותיו היו שלימות לשמה במטרה לשמחם הוא מקיים את המצוות בהידור רב, כמו כן ידוע שעבודה עולם המעשה קלה יותר מעבודת הלב של שמחה מכיוון שהלב פחות מסור בידו של אדם כפעולות פיזיות כך מתקיימת מהות מצוות ושמחת בחגך בהידור רב, גדול המעשה יותר מן העושה וכו’ ויש להוסיף שמתקיימת כאן זה אלי ואנווהו ביתר שאת בשמחת אחרים יותר מאשר בשמחתו האישית.

מעבר למסר האצילי היוצא מחידוש זה, שמחת עובד ה’ במצוות שמחת החג בשלימות תביאו לשמחה פנימית כי את מצוות החג הוא מקיים באצילות ובשלימות ממש וכפי שאמרו חז”ל שעל ידי שמחת החג נמשכת שמחת החג לכל השנה וכשמתקיימת בשלימות המשכת השמחה תהיה שלימה בהתאמה.

ובזה יבוארו יותר דברי הרמב”ם שנוקט שמדובר במ”ע דאורייתא גם בימנו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”

ולא ברור מדוע הכניס הרמב”ם דברי מוסר בין הגדרות הלכתיות וכו’ אלא יש לומר שברגע שאותו אדם לא דואג לאחרים גילה סופו על תחילתו שאין בשמחתו שמחה אצילית שהיא מהות שמחת החג ואין לו ענין בשמחה זו כי אחרת היה מהדר יותר בשמחת האחר משמחתו כך שמהות המצוות איננה. 

ובהטעמת הדברים כתב הגר”מ שטרנבוך [ראב”ד בד”צ העדרה החרדית] בספרו מועדים וזמנים : שצריך לאכול בשר קודש לקיום מצות השמחה בדווקא, כי “עיקר מצות שמחת יום טוב הוא שיתוף רוחניות בגשמיות” [ולפי זה ביאר, מדוע חיוב השמחה של נשים אינו ביין אלא בבגדי צבעונים, כי לאשה אין חיוב לשתף הרוחניות בשמחתה כמו באיש, אלא די בהנאה הגשמית].
וגם בזמן הזה הגדר הוא כן “ועל כן אין מתקיימת המצוה בהוללות או טיולים בלבד, אלא עיקרה לשתף בשמחתו אלוקינו ית”ש, וכדברי המדרש, על הפסוק נגילה ונשמחה בך, שהשמחה היא בו ית”ש” [ויסוד הדברים מפורש בלשון הרמב”ם בהלכות יו”ט פ”ו ה”כ) “ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ובמסכת ביצה אמרו בגדר שמחת יום טוב – “חלקו חציו לה’ וחציו לכם”, כפי שנפסק להלכה בשו”ע .

אמנם הרמב”ם כתב בהלכות חגיגה שחיוב השמחה ברגלים הוא בהקרבת “שלמי השמחה”, ולכאורה משמע שבזמן הזה מצות השמחה רק מדרבנן, אך בהלכות יום טוב ( פ”ו הלכה כ) ובספר המצוות כתב במפורש שגם בזמן הזה יש חיוב לקיים את מצות שמחת יום טוב “בכל מיני שמחה, ומזה לאכול בשר בימים טובים, ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים”. והוסיף: “ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה”. ובספר שאגת אריה: רבי אריה ליב גינזבורג, רבה של העיר מֶץ בצרפת, נפטר בשנת תקמ”ה) הביא את שיטת הר”ן שחיוב שמחה בזמן הזה מתקיים  “בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות, שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר, אבל לא לעכב”. וכן נראה מדברי היראים שכתב שהשמחה “לא ביין בלבד אלא כל דבר שנודע ששמחה הוא לו חייב אדם לעשות”, וכן נקט להלכה בספר החינוך.

וצ”ע מהו המקור לכך שחיוב שמחה “בשאר מיני שמחה” הוא מדאורייתא גם בזמן הזה. ועוד תמה הבית יוסף על הרמב”ם , מה המקור לדבריו שיש חיוב לאכול בשר ביום טוב בזמן הזה, שהרי בגמרא נזכר חיוב יין בלבד.

בביאור שיטת הרמב”ם והר”ן כתב השאגת אריה כי “מצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטית אלא שמחה כללית, שמחויב לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצות ששווים בכל אדם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל השמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו. וכן אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אבל אם הוא טמא [בזמן שבית המקדש היה קיים], או בזמן הזה שאי אפשר בשלמי שמחה, הרי הוא יוצא ידי חובתו בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו לקיימן, וסגי ליה בהכי”.

כלומר, חיוב שמחה ביום טוב הוא חיוב כללי שכל אחד צריך לשמוח כפי יכולתו ובמה שמשמחו, ומכאן החילוק בקיום המצווה בין אנשים, נשים וקטנים. ובזמן בית המקדש, הייתה מצוה מן המובחר לקיים מצות השמחה באכילת בשר השלמים.