תקיעת שופר בשבת

תרגום יונתן בן עוזיאל: וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי בְּחַד לְיַרְחָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן.
וכן פסק הרמב”ם פרק א’ מהלכות שופר הלכה א’ “מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם” עכ”ל. 

נאמר בתורה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ ( ויקרא כג’ כד’ ) 
חז”ל לימדונו כי כאשר חל ראש השנה בשבת, לא תוקעים בשופר.

הדבר מבואר במשנה: “יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה (בשאר המקומות)” (ראש השנה פ”ד, מ”א).

משנה זו היא הלכה פסוקה: “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום” (רמב”ם הל’ שופר פ”ב, ה”ו).
הסיבות לכך שלא תוקעים בשבת חלוקים התלמודים הבבלי מול הירושלמי, אם הדבר הוא מן התורה או מדברי סופרים. 
בתלמוד הבבלי הובאה “גזירת רבה” פעמים רבות, גזירת רבה אומרת שמן התורה מצוות תקיעת שופר חלה גם בראש השנה שחל בשבת אך חז”ל עקרו אותה וביטלו אותה מהסיבה “אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד’ אמות ברה”ר” (ראש השנה כט:) 

בפשטות מצוות תקיעת שופר היא מצוה מהתורה לתקוע ביום ראש השנה,  מדאורייתא החיוב לתקוע עומד במקומו אף כשראש השנה חל בשבת, מאחר שאין בתקיעת שופר איסור מלאכה,  אך חז”ל אסרו לתקוע בשופר בשבת משום ‘גזירה דרבה’ שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד כיצד לתקוע בשופר.
אך בירושלמי ( ר”ה פ”ד ה”א) המצווה לא קיימת מן התורה, ואלו דברי הירושלמי: “כתוב אחד אומר “יום תרועה” וכתוב אחד אומר “זכרון תרועה” הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול “יום תרועה” בשעה שהוא חל בשבת “זכרון תרועה” מזכירין אבל לא תוקעין”. 

אף בתלמוד הבבלי היה צד לומר שהמצווה בטלה מן התורה, אלא שהדבר נדחה ” אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן? ועוד תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה שתיאסר מן התורה”, ולכן מסקנת הבבלי שההלכה כמותו, שמן התורה המצווה קיימת אך חז”ל ביטלו אותה, מהטעם הנ”ל, ובמקדש לא גזרו על “גזירה דרבה” שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר כי אין שבות במקדש. 

למרות ההלכה, יש ביטוי לדברי הירושלמי בנוסח התפילה כשראש השנה חל בחול אנו אומרים “ותתן לנו …יום תרועה” ובשבת “זכרון תרועה” (טור או”ח סימן תקפ”ב) 

גזירת “שמא יעבירנו” גזירת רבה, יצרה עומס של קושיות ותירוצים, ודיו רב נשפך בדברי הראשונים והאחרונים, לפני שנמנה חלק מהן, מסקנת הגמרא היא שחשש של איסור דאורייתא של העברת ד’ אמות ברשות הרבים, של יהודי אחד, ולא כל יהודי אלא אחד שבמקרה לא יתאמן ולא יהיה בקי במלאכת התקיעות, ולא מדובר באדם שלא שומר מצוות שהרי הוא מקפיד על מצוות תקיעת שופר, אז איך יבוא לחלל את השבת, למרות זאת, חז”ל ביטלו מצוות עשה דאורייתא המהותית והחשובה ביותר בראש השנה, לכל עם ישראל, ולדורות, זה מראה לנו כמה חז”ל חששו לאיסורי תורה של שבת, היו מי שרצו לטעון שבזמנם כל הקהל היה תוקע בשופר, ורק בדורות האחרונים שנתמעטו הבקיאים, ועם הגלויות הפכה תקיעת השופר, תקיעת בעל תוקע והציבור יוצאים ידי חובתם באמצעות הכלל של שומע כעונה, כך שמכיוון שכל הקהל היה תוקע בשופר, וזה ההסבר היותר עמוק של “הכל חייבין לתקוע בשופר ואין הכל בקיאין בתקיעה” החשש סביר יותר כי מצוות תקיעת השופר התקיימה לא רק בציבור אלא באמצעות כל הציבור. 

ומקור מענין הוא מניח לחידוש זה מקור מענין, הוא עדותו של רב יצחק בר יוסף (ראש השנה ל ע”א) שכאשר היה מסיים שליח הציבור ביבנה את התקיעות לא היה אדם שומע קול באוזניו מקול התקיעות של היחידים.

מספר ראשונים ביארו שהכוונה בתקיעה זו של היחידים היא לתקיעת המאחרים שלא שמעו את תקיעת שליח הציבור.

אך הוא מבאר לשיטתו שעדותו של רב יצחק בר יוסף על התקיעות ביבנה “מתארת מציאות בבית הכנסת השונה מאוד מן המוכר לנו”. לדבריו מציאות זו הולמת יפה את הביאור שהציע לביטוי “השני מתקיע” – “אחרי ששליח הציבור היה ‘מתקיע’ את המתפללים הם היו תוקעים בשופרותיהם קולות המחרישים את האוזניים”, וזה מסביר את החשש שמבין כל המתפללים והציבור יהיו כאלה שאינם בקיאים, כי לא מדובר למטלתו של “בעל התוקע” בלבד. 

והשאלות מתבקשות, עד שגזרו של ד’ אמות ברשות הרבים, לפני כן יש איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים?
 רש”י והתוספות האריכו לתרץ ( סוכה מ”ב.-ר”ה כט:), עוד יש שהקשו למה הוצרכו ל”שמא יעבירנו” הרי יש בכל תקיעת שופר יש שבות מדרבנן, “שמא יתקן כלי שיר”? ועל זה כבר יישבו שאם נגזור על שמא יתקן כלי שיר גזירה זו קיימת בכל יום טוב, גם זה שחל בחול, ואם כן מצוות תקיעת שופר תיעקר לחלוטין, אבל “ההוצאה” העברה ד’ אמות ברה”ר הותרה ביו”ט כך שרק בשבת, תתבטל המצווה ( ט”ז מג”א סימן תקפ”ח , או קושיית הר”ן, מדוע מילה דוחה שבת, ולא נאמר “שמא יעביר את הסכין ד’ אמות ברה”ר”, וגם בזה כמה תירוצים נאמרו, “הדיוק הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעות” הוא כי כולם טרודים במצוות תקיעת שופר, ובמילה זו מצווה על היחיד שהוא לבדו חייב והאחרים יזכירוהו אם ישכח ויעבירנו ברה”ר, ( ריטב”א ועוד ראשונים בר”ה שם). 
או שמצרפים את הסברה שאין בקיאים בקביעת החודש, וזה קיים רק בראש השנה ולא במילה. 
ברמב”ם הלכות שופר (פ”ב ה”ו) כתב: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום. אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע” והוא מקור להרבה קושיות מהיכן לקח הרמב”ם את החשש להוצאה מרשות לרשות, ומדוע יש להוסיף חשש נוסף על גזירת רבה. 

האחרונים הרבו לפלפל אם בימינו שאין רה”ר ( הגדרות רה”ר של חז”ל – כדי שמקום ייחשב כ’רשות הרבים’, הוא צריך שיעברו בו 600,000 איש ביום, מכיוון שזהו מספר האנשים שהיו במחנה ישראל, וממנו לומדים את כל דיני רשויות או ט”ז אמה או שניהם) ותירצו ש”דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו” ואע”פ שבטל הטעם של התקנה, לא בטלה תקנת חז”ל. 

דבר מחודש מצאנו בספר שיבולי הלקט לאחד מגדולי פוסקי אשכנז: יש מפרשין, שהטעם של “שמא יעבירנו” בא לפרש טעם המקרא, מאי טעמא אמר קרא “זכרון תרועה” שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר”, וכמובן שהדברים לא מובנים. 

האם בתורה יש גזירות שמא, הלא כל גזירות חז”ל הם מדברי סופרים, ואם יש את הפסוק הגזירה מיותרת, והדברים לא מובנים. 
ואפשר להסביר על פי הקדמת דברי המאור ושמש שכתב, וזה לשון קודשו: “חז”ל התקינו שלא לתקוע אם חל ראש השנה להיות בשבת שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים. ועדיין אין (טעם) זה מספיק לבטל עבור זה מצווה של תורה. וטעם זה אמרו בנגלה, ומסתמא היה להם גם טעם כמוס על פי סוד” (מאור ושמש – רמזי ראש השנה).
זאת אומרת שגזירת רבה, הייתה כיסוי לטעם נסתר של חז”ל שעל פי פנימיות התורה אין תוקעים בשבת, וכיסו את זה בגזירת שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, ואולי זה הסבר היש מפרשין בשבולי הלקט, שאמנם זה לא דאוריתא אך מקובל כאסמכתא בעלמא מזכרון תרועה שאין תוקעים בשבת, והסבירו זאת באמצעות “שמא יעבירנו”. 
וכדי להסביר את הדברים יותר יש להקדים, ראש השנה הוא יום הדין בו שופט ה’ את כל ברואיו, כדברי המשנה “בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן” (ר”ה פ”א, מ”ב).

ביום זה נידונים כל הנבראים: “וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵי זוֹ לְחֶרֶב. אֵי זוֹ לְשָׁלוֹם. אֵי זוֹ לְרָעָב. אֵי זוֹ לְשָׂבָע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לֹא נִפְקַד כְּהַיּוֹם הַזֶּה” (תפילת מוסף נוסח עדות המזרח),אחת הסיבות לתקיעת שופר, כפי שהארכנו במאמר ה’ בקול שופר היא למתק מידת הדין ולגרום לה’ הטוב שיעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, כפי שמבואר במדרש: “תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר”…אָמַר לָהֶן הַקָבָּ”ה לְיִשְׂרָאֵל: אִם שִׁפַּרְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, הֲרֵינִי נַעֲשָׂה לָכֶם כַּשּׁוֹפָר הַזֶּה. מַה שׁוֹפָר זֶה מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ, כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים” (ויק”ר כט, ו).

 ומעין דברים אלו מבארת הגמרא “למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן” (ר”ה טז.)
 ומבאר רש”י “שלא ישטין”.

יום השבת יום השבת הוא יום מיוחד ומקודש עוד מימי בראשית, השבת היא מתנה שנתן ה’ לעם ישראל. “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם” (שבת י:).
 הזוהר הקדוש מבאר שהמשמעות של מתנת השבת היא שמידת הדין נחה ביום זה, ואין קטרוג על עם ישראל.
בהדין יומא חייביא דגיהנם נייחין בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא, תא חזי, בכל שיתא יומי דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין, אבל ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח…וכל דינין מתכפיין” (ח”ב פח:). תרגום: ביום השבת כל חייבי גיהנום נחים. ביום השבת כל הדינים נכפים ולא מתעוררים בעולם. בא וראה בכל ששת ימי השבוע כאשר מגיעה שעת המנחה דין תקיף שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כאשר מגיע זמן תפילת המנחה, רצון הרצונות מתגלה וכל הדינים נכפים.

אם אין קטיגור לא צריך סניגור בעל המאור ושמש מבאר, שמכיוון שמטרת השופר היא לבטל את מידת הדין וביום השבת הדינים נכפים מאליהם, יוצא שאין צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. כיוון שאותה פעולה שפועל השופר בראש השנה שחל בחול, פועלת השבת מעצמה בראש השנה שחל בשבת.

 וזה לשונו: “והנה בימות החול שאז עת התגברות הדינין והסטרא אחרא צריכים אנו להמתיקם על ידי השופר…אבל בשבת קודש…אין להסטרא אחרא שום ממשלה לקטרג…לזה אין מן הצורך לתקיעת שופר בשבת קודש, שגם בלא שופר נתערבב ונחלש כח הסטרא אחרא…ומה שאנו פועלים בימי השבוע על ידי השופר יכולים לפעול בשבת קודש בלא שופר” (“מאור ושמש” רמזי ראש השנה).

 ומעין דברים אלו כתב השפת אמת: “כשבני ישראל תוקעין בשופר, הקב”ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים…ואז מתהפך הדין לרחמים. ולכן בשבת אין צריך לתקוע. כפי שמצינו בזוהר הקדוש, כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים” (שפת אמת לראש השנה, שנת תרנ”ב).

וברור שדבריהם מכוונים בין לבבלי של “גזירת רבה” ובין לירושלמי, ולא באו בדבריהם להכריע מחלוקת זו, רק להסביר שגם לדברי הבבלי הרי שבפנימיות הדברים אין לתקוע בשבת במהות היום הוא רחמים ואינו דין, לא בגלל איסור או שבטל אלא כי מידת הרחמים מאירה בשבת בעצם היום ועם כניסת השבת. 
יש עוד שתי השלכות הלכתיות בראש השנה שחל בשבת,
הראשונה היא שיש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים ‘אבינו מלכנו’, מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר”ן, רמ”א תקפד)
 וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. 
ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב”ץ), וכיוון שגם האר”י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד .
והשנייה היא שכאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, רבים מהנוהגים לומר ‘תשליך’ דוחים את אמירתו ליום השני (רמ”א תקפג, ב; מ”ב ח;) 

סיפר הגאון רבי יששכר מאיר זצ”ל: היינו קבוצת בחורים מישיבת פוניבז’, נכנסנו אל מרן החזו”א בליל ראש השנה שחל בשבת, והוא בירך כל אחד בברכת היום.
אחד הבחורים אמר למרן החזו”א: “רבי, תן ברכה”.
השיבו מרן בברכה ‘כתיבה וחתימה טובה’.
שוב אמר הבחור: “רבי, צריך אני ברכה טובה”.
וענהו החזו”א: “האם כתיבה וחתימה טובה זו ברכה רעה? מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה?”
מרן החזו”א הבחין שמחמת אימת הדין הבחור שקוע בעצבות, וכדי לשמחו אמר לו כשבת שחוק נסוכה על פניו: “היום שבת, מדוע לא הולכים בשבת לאמירת תשליך?” והבחור השיב מה שהשיב. אמר לו מרן החזו”א: “אני אגיד לך תשובה אחרת. לך אסור להגיד תשליך, אתה מרגיש את העוונות עליך כמשא, ואם כן הדבר נחשב אצלך להוצאה בשבת”… הבחור נרגע, והבין שבצורה של עצבות אין זה נקרא אימת הדין… (עפ”י ‘מעשה איש’ חלק ד’).

רבינו בעל ה’ערוך לנר’ בספרו ‘מנחת עני’ בפרשת האזינו, מצטט את דבריו של רבי יצחק בגמרא, (ר”ה טז, ב), לפיו “כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. מאי טעמא – דלא איערבב שטן”.
והוא כותב שמצאנו שכשראש השנה חל בשבת, היו שנים רעות ביותר ושנים טובות ביותר. בשתי השנים שנחרב בית המקדש, ר”ה חל בשבת, כמובא בתלמוד הירושלמי תענית פ”ד.
ולפי זה הוא תוהה ושואל: אם כך, האם כשחל ראש השנה בשבת, השנה תהיה טובה או רעה? והוא משיב על כך במשל ארוך על “שר אחד בעבודת המלך שחטא והמלך קצף עליו עד מאוד ויצו להשופטים לדונו כפי שורת הדין.
 וילך השר לבקש לו מליצים היותר טובים שיעמדו לו בשעת דינו, אבל המליצים נשמטו להם אחד אחד ולא נשאר איש שרצה לקבל עליו המשרה הזאת, באמרם כי אין לו התנצלות ואחת דתו להיענש.
והשר בראותו כי אין איש עומד לו בשעת דחקו ויצר לו מאוד, ויגד לאשתו את כל הדברים האלה. ותנחמהו אשתו ותאמר אליו: למה פניך נופלים ומה לך תלך אל המליצים. הלא אנכי יוצאת ובאה בחצר בית המלך הפנימית, וגם שם לי אוהבת קשורה בנפשי שתעמוד בעת צרתי. הסכת ושמע אנכי אדבר לך אל המלך ואל השופטים…” ואכן, כך היה. אשתו של השר הסורר ובן הבליעל דיברה לטובתו לפני המלך. המלך הקשיב לדבריה ושיחרר את בעלה מעונש. אותו שר סורר ראה שאשתו יכולה להציל אותו מעונשי המלך, והמשיך לעשות מעשים רעים. כל פעם שעשה בעיות ורצו להענישו, נעמדה אשתו מול השופטים והצילה אותו. עד שבאחד הימים חטא השר והיה אמור לעמוד למשפט – אך יום לפני המשפט הוא לא התאפק והעניק לאשתו מכות נאמנות, עד שכל פניה היו סגולות- אדומות מהחבלות. ובכל זאת, באה האשה למחרת לפני המלך כדי לשחרר את בעלה מעונש. המלך ראה את החבלות בפניה ותהה מי הכה אותה כך. האשה שתקה, והמלך הבין שבעלה הרשע עשה זאת. אמר המלך: “אם כך, את לא סניגור. את קטגור!!” – והעניש את בעלה השר מנה אחת אפיים, גם על העוונות שעשה וגם על שהכה את אשתו, שכל כך הגנה עליו. 
והנמשל, כותב רבינו הערוך לנר זיע”א, כאשר עם ישראל עושה עבירות בכל ימות השנה וראש השנה חל בשבת, באה בת זוגו של עם ישראל, הלא היא שבת המלכה, לפני מלכו של עולם, ומליצה עליהם יושר. בשנים כאלה, בהם עם ישראל שמר כראוי את השבת, מגיעה השבת ומגינה עליהם. אז זוכים הם לשנה טובה ומיוחדת במינה. “אבל כשאין ישראל משמרים את בת זוגם כראוי ואדרבא, מחללים את כבודה ברבים, בפהרסיא. איך תעשה השבת סניגור להצדיק את משפטינו הלא תיעשה קטיגור!
“ועל כן כשרז”ל אסרו לתקוע בשבת הוא כדי להרחיק מחילול שבת משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
ובכך נעשית השבת סניגור. אבל מי שמחלל כל השנה את השבת בטלטול, הלא אז, לא לבד שלא נעשה סניגור לפנינו, אלא אחרי שלא התערבב השטן, שוב צריכים לדאוג לדברי רבי יצחק בגמרא, שכל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה”.
והערוך לנר זצ”ל מחזק אותנו וכותב שלכן “בפרט בשנים כאלו שראש השנה חל בשבת, נתאמץ בתשובה בלי הפסק, כי המופלא ממנו בל נדע ובמכוסה ממנו בל נשאל, ומי יודע אחרית השנה אם טוב ואם רע הוא”…. אם כך, כשראש השנה חל בשבת, ואנו רוצים שהשנה שלנו תהיה נפלאה וטובה, עלינו להתחזק בשמירת השבת בצורה מיוחדת. כך נזכה ש’בת הזוג’ שלנו, השבת, תגן עלינו כסנגור מצוין.

דין מחודש נוסף אנו למדים כי במקדש או כשיש בית דין בירושלים, היו תוקעים בשופר אף בשבת, וזה על פי המשנה במסכת ראש השנה פ”ד משנה א’ ב’ ” יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד” על הפולמוס שהתעורר בזמן הזה ועל עוד גדולי הדור שהיו תוקעים בשבת בירושלים ובמקום שבית דין היה קבוע נאריך במאמר”פולמוס תקיעת שופר בשבת” בינתיים לא נותר לנו אלא לאחל לעם ישראל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לשמוע את קול השופר בעיצומו של היום ונקיים את מצוות תקיעת השופר מן התורה.