מהות מצוות תקיעת שופר

“רחמנא ליבא בעי” (סנהדרין ק”ו). ליקוטי מוהר”ן א’: “איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו”. יש לפנות בכל מצווה אל תוכנה הפנימי, המושכל והמורגש, לבוא אל האגדה, מלבד הדקדוק ההלכתי המעשי האורתופרקסי. שבד בבד עם הציווי “מה לעשות” נצטווינו “מה לחשוב ולהרגיש”. נעסוק במאמר זה בעניינה הפנימי התכליתי של מצוות השופר. טעם מצוות שופר הרמב”ם, בהזכירו את השופר בספר המדע, הל’ תשובה פרק ג’, חרג ממנהגו במשנה תורה שלא להביא טעמי מצוות ומדרשי אגדה שלהן, וכך כתב: “אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה”. מורה נבוכים, בדברו באריכות בטעמי מצוות, כתב כך (חלק ג’ פרק מ”ג): “ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם, ולפיכך תוקעין בו בשופר כמו שביארנו במשנה תורה, וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כפי שהינך רואה מפורסם במסורת האומה מרציפות עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים”. דבריו ע”פ ויקרא רבה כ”ט ו’ עה”כ תקעו בחודש שופר (תהלים פ”א ד’): “בחדש זה תחדשו מעשיכם, בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם, אמר להן הקב”ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי בחדש השביעי”. ובפסיקתא רבתי מ’: “שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה אמר הנביא אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו לפיכך אם יהיה רעה בעיר וה’ לא עשה”. מדוע חרג ממנהגו בחיבורו ההלכתי משנה תורה ודווקא למצוות השופר נתן טעם? אפשר שלא חרג, שכן לא בספר הזמנים בהל’ שופר נתן טעם זה כי אם בספר המדע בהל’ תשובה, והזכרת טעם מצוות שופר מצד הל’ תשובה, שמיקומה הראוי הוא אכן בספר המדע, ספר העוסק ב”דעת” ושונה באופיו משאר החיבור. כמו”כ, ודאי שאין מונע בפני הרמב”ם להציב ככל אשר חפץ תוספת ביאור ודעת, וכך כתב בפיהמ”ש סוף מסכת ברכות: “ואין זה מקום מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי בכל מקום שיש בו איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד”. ובנוסח אחר: “ואין זה מקום להביא הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה – לבאר בו מעט, לפי שיקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו”. אך נראה שעניינה של מצוות שופר הביא את הרמב”ם לחרוג ממנהגו, בשופר יש דבר מה מחודש שאין בשאר מצוות, יתרון למצוות שופר על פני שאר המצוות, על כן ראה הרמב”ם לנכון להביא בספרו המעשי את הצד ההגיוני של מצווה זו דווקא. נעמוד על ייחודה מתוך הבנת נוסח ברכתה. ברכת המצווה, “לשמוע קול שופר”, מעמידה ג’ מושגים הדורשים בירור והעמקה, “שמיעה” “קול” ו”שופר”. א. ה”שמיעה” אינה אלא חוש הקולט מן החוץ, ה”קול” יכול להיות כל קול, וה”שופר” אינו אלא שפופרת, כלי נשיפה המשמיע קול עמום. אמנם, יש שמיעה טכנית כנ”ל שאינה מוסיפה לאדם כי אם את השמיעה עצמה (ואולי אף מתלווה לה רגש מסוים כנמצא בשירת הים “שמעו עמים ירגזון”), אך יש שמיעה שעניינה קבלה, הפנמה של מה התוכן הנקלט דורש ממני לעשות, שמיעה שעל ידה משנה האדם מעשיו ודרכיו. העניין מודגש בתרגום אונקלוס בפרשת יתרו, לעיתים מתרגם מילת וישמע וְקַבֵּיל או וּנְקַבֵּיל כבכתוב: “וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר”, ובכתוב: “ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות”. ולעיתים מתרגם “וּשְׁמַע” כבכתוב: “וישמע יתרו”. כך שיש ב’ משמעויות לשמיעה, השמיעה אותה דורשת מצוות שופר מהפן החיצוני המעשי היא השמיעה הטכנית אך מהפן הפנימי השמיעה הנדרשת היא זו העמוקה הדורשת מהאדם התייחסות רצינית למה ששמע, התייצבות לקבל את ההשלכות של התוכן הנשמע. ב. עתה נעמוד על ה”קול”. הרמב”ם במורה ח”ב פרק ל”ג מגלה דעתו מה היה במעמד הר סיני, ושם כתב שבעוד משה שמע קול וחיתוך אותיות העם לא שמע כי אם קול בלבד ונזקקו למשה שישמיעם חיתוך האותיות. קול זה הוא דבר ה’ לעם, “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם בהר מתוך האש” ומה דיבר? קול בלבד. וככתוב: “וידבר ה’ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול”. ונראה שיש צד שגדול “קול דברים” מה”דברים” עצמם, שכן ה”דברים” הם גלויים ופרודים בעוד הקול העמום מאחד ומערב הכל בתוכו, וזכו ישראל טובא באותו מעמד נשגב פלאי חד פעמי. תכונה זו של ה”קול” מעמידה את “קול השופר” באור אחר, לא אזעקה סתמית המחרידה לבבות או אוזניים ערלות, אלא קול המעמיד תוכן בלול רב שעלינו לשמוע ולקבל, ובדווקא קולו העמום של השופר מאפשר פנייה למעבר לקונקרטי, מה”דברים” ל”קול דברים”. מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת היא מלאכה מיוחדת, היא “מלאכה גרועה” כלש’ הראשונים, בשונה משאר מלאכות שבת בהן ע”י המלאכה עושה האדם שינוי ממשי בחפץ, ההוצאה אינה משנה דבר בגוף החפץ, ואעפ”כ חשובה מלאכה, ונקט המהר”ל שבזו המלאכה אפשר לראות כל המלאכות כולן וכדוגמת ה”קול” שעמדנו על עניינו, הכולל כל הדברים, העמום יותר המתרחק מן המוגדר – כולל יותר. מקור מלאכת הוצאה בכתוב: “ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא”, אותו “קול” שהעבירו במחנה עניינו כלפי מלאכה שעניינה כנ”ל – “קול”. ג. עתה נעמוד על ה”שופר”, גמ’ ר”ה ט”ז: “אמר הקב”ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר”. בספר שעורי דעת לר’ יוסף בלוך נתבאר כך: “מלכויות כדי שתמליכוני עליכם היינו שתכירו ותרגישו את גודל מלכותי שתתנשאו ותתרוממו עד שתגיעו למקור החיים והטוב לכתר העליון ששם אינו שורר שום קטרוג ושטנה ותתקשרו עם שפע החיים ממקור החיים. זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה כי בורא העולם סידר יום ר”ה יום תחילת הבריאה שבו נסדרו כל מערכות ההנהגה לחוק זכרון ובו ביום נזכרות הסיבות הראשונות ע”פ שורשי כל ענייני הבריאה כולה בכלל ושל כל אדם וענייניו בפרט, וע”פ הזכרון הזה נקצב הדין לעתיד. וכשתעוררו את הזכרון לטובה יעלה זכרונכם לפני לטובה וכל זה במה? בשופר. ובעניין השופר הלא ידועים דברי הרמב”ם ז”ל בהל’ תשובה. הרי כי גם כשהאדם הוא במדרגה שהוא בעצמו מתרומם עד כדי ההתקשרות עם שורשי החיים והטוב וכותב את דינו לחיים בהמליכו את בוראו ובהזכירו את הסיבות הראשונות של הבריאה, גם אז צריך הוא להתעוררות בשופר, כי לעבודת האדם בימי הדין והמשפט באיזו מדרגה גבוהה שיהיה דרושה התעוררות וסערת הרוח וירעד ויפחד מאימת הדין ויחרד מגדל העונש לערבב את השטן את הכוחות הטבעיים והרעים להפחידם ולהחרידם”. ונראה שבקול השופר עצמו מונח תוכן המלכויות והזכרונות, ע”פ מדרש בראשית ניתן לחלק את תחילת הכתוב בתורה לשלושה חלקים: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, “והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום”, “ורוח אלהים מרחפת על פני המים”, כאשר החלק הראשון מופנה אל העבר, תחילה היה הקב”ה לבדו ונקודת הציון – הבריאה, החלק השני קשור בהווה, בהיסטוריה כולה (כאשר ד’ מלכויות נרמז’ בכתוב), ובחלק האחרון העתיד, רוחו של משיח. תקיעות השופר תקיעה תרועה תקיעה מקבילות לג’ הנהגות חסד דין ורחמים כאשר אף הן מקבילות לג’ החלקים הנ”ל, תחי’ חסד (קוב”ה והאקט של הבריאה) באמצע דין (ד’ המלכויות) ולבסוף רחמים (אחרית הימים). אין פלא שקול השופר כולל תוכן רב ומצריך שמיעה וקבלה עמוקה לנדרש מאתנו עקב כך, המלכת הש”י, הכרת הנהגתו, ועשיית תשובה. לפיכך אפשר להבין חריגת הרמב”ם דווקא בזו המצווה לנקוט טעמה, הרי החרדת השופר מניחה בתוכה יסודות גדולים המעמידים את היחס בין האדם לבורא.