*יש להכין את הנרות מערב ראש השנה גם ללילה השני, דאסור לשפשף הנר ולהחליקו ביו”ט.
*הדלקת הנרות – בכניסת ר”ה תדליק תדליק האישה נרות ככל שבת. ההדלקה בכניסת יום ב’ דר”ה תיעשה אחר צאה”כ.
*בהדלקת הנרות בלילה הראשון של ר”ה מדלקת ואח”כ מברכת ‘להדליק נר של שבת ויו”ט’ ו’שהחיינו’.
*איש המדליק אינו מברך ‘שהחיינו’ ואינו מקבל על עצמו את יו”ט (רסג ו’ – מטה אפרים תרכ”ה ל”ג).
*בברכת ‘שהחיינו’בהדלקת הנרות בליל ב’ תכוון גם על בגד חדש שלובשת, או על פרי חדש שמונח על השולחן לפניה (ת”ר סק”ד).
מטעם זה תסמיך את ההדלקה לקידוש, כדי למעט שיהוי הזמן שבין “שהחיינו” לאכילת הפרי.
*כשסומכת האשה ברכת שהחיינו על פרי חדש, כשסועדים בבית אחר, עדיף להדליק נרות במקום האכילה, כדי שיהיה הפרי לפניה. ואם מדליקה בביתה, תניח לפניה הפרי החדש, ואח”כ תיקח עמה לסעודה, ותאכלנו שם (הגרי”ש).
*קידוש וסעודת הלילה – בקידוש ליל ב’ ילבש בגד חדש או יניח פרי חדש על השולחן ויברך שהחיינו, דיש אומרים שאין לברך שהחיינו בליל ב’ כי ב’ הימים ( של ראש השנה ) נחשבים ליום אחד ארוך, ואף אם אין לו פרי או בגד חדש, יברך שהחיינו.
*פירות חדשים שרוצה לאכול בליל א’ דראש השנה לא יניחם לפניו בעת הקידוש כדי לפטרם בברכת שהחיינו, שמברך על היו”ט.
אלא יברך עליהם ברכת שהחיינו בפני עצמה מכיוון שהם שני דברים מחולקים, זה על קידוש היום, וזה על שמחת הפירות.
ורק בליל שני שיש סיבה כוללם יחד ( כתב סופר או”ח ב’ כו’, הליכות שלמה ח”ב ס”א סי”ז ), והגר”נ קרליץ זצ”ל סבר שאפשר לברך שהחיינו על שניהם יחד.
*אומרים יעלה ויבוא בברכת המזון. אם שכח ונזכר אחרי שאמר ברוך אתה השם בברכת בונה ירושלים, מסיים למדני חוקיך וחוזר ליעלה ויבוא. אם נזכר סיום הברכה קודם ברכת הטוב והמטיב אומר נוסח מיוחד, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה השם מקדש ישראל ויום הזכרון, וי”א שאינו חותם, והכרעת השער הציון, כן לחתום. אם נזכר אחר שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, ממשיך כדרכו ויצא ידי חובתו ( ע”פ משנ”ב קפח ס”ק יט כב ). ויש דעות שבליל ראש השנה אינו חוזר דאין מקדשין את החודש בלילה.
*אכילת סימנים בר”ה – אוכלים הסימנים אחר ברכת המוציא ( הגרי”ש ) נוסח האמירה המוזכר במ”ב ( תקפ”ג ) יהי רצון מלפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, וי”א היה”ר בלא הזכרת שם ה’ כלל, וכל מנהג יש לו על מי לסמוך ( הגרי”ש )
*יש הנוהגים לטבול את פרוסת המוציא בדבש ( מ”ב תקפ”ג ) ואחר אכילת כזית ( מה”המוציא” ) יאמר יהי רצון (כדאיתא במטה אפרים וקצוש”ע דאף על אכילה זו אומרים היהי רצון הנ”ל ויש שאין נוהגים) ובאורחות רבינו, מובא שהחזון איש והקהילות יעקב נהגו לטבול פרוסת המוציא בדבש ולא במלח עד שמיני עצרת. ויש שנהגו לטבול במלח ואחר כך בדבש ( כף החיים תקפ”ג ד ) ויש שנהגו להניח מלח על השולחן מבלי לטבול. ( הגר”ש וואזנר זצ”ל קובץ מבית לוי תשרי)
*אוכל רימון ואומר “נרבה זכויות כרימון” מקדים לברך על הרימון ( שבעת המינים ) ואם יש לו תמר תמר קודם ( רמ”א תקפ”ג ).
*נוהגים ליטול תפוח עץ מתוק וטובלים אותו בדבש ואומרים ש”תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”.
*שמברך בורא פרי העץ ( או האדמה ) על פרי מהסימנים כדאי לכוון שברכה זו תפתור הליפתן שמוגש בסוף הסעודה.
*גזר הוא מהדברים הבאים בסעודה, ואכילתו לא מחייבת ברכה, אך אם אכלהו כסימן יש ספק, ולכן רצוי לומר את היהי רצון שאוכלו בסעודה. אם רוצה לאוכלו כסימן עדיף לברך קודם ברכת אדמה על בננה ( הגרי”ש אלישיב )
*דבר פשוט הוא שאם יש חשש תולעים בפרי או בירק עדיף לוותר עליו.
*אכילת סימנים בליל ב’ של ראש השנה – מאכלים חמוצים או מרים ( יש לשים לב שלא לאכול פירות חמוצים תפוחים, רימונים חמוצים, פירות הדר חמוצים, לשהחיינו, ( מ”ב תקפ”ג סק”ה ) אבל מותר לאכול דברים חריפים בר”ה, כיוון שדבר חריף אין משמעות מיוחדת לרע. ( שערי הימים הנוראים ב’ ז’ ). נוהגים אף לא לאכול אגוזים בר”ה כי אגוז בגימטריה חטא ( עם הכולל או חט חסר ), שכן מרבין כיחה וניעה ומפריעים בתפילות היום ( רמ”א שם ).
וכתב המשנ”ב ( שם סק”ה ): כל אלו עושים לסימן טוב ולכן יזהר מאוד שלא יכעס בימים אלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה בטוח בהשם עם התשובה ומעשים טובים.
ולענין אכילת ענבים כתב המשנ”ב ( סימן ת”ר סק”ד בשם המעשה רב ) שאין לאכול ענבים בר”ה, והטעם הוא על פי הסוד, וביאר באמרי שמואל (הערות על “מעשה רב” אות ר”י) שעץ הדעת היה עץ גפן ואדם הראשון נברא בראש השנה, ואכל באותו היום מעץ הדעת, ולכן כדי לתקן את חטא האדם הראשון, אין אוכלים ענבים באותו יום, ולענין צימוקים כתב הגרי”ש אלישיב שדינם כענבים לענין אך אם מעורבים בתבשיל מותר.
*מותר לבקש בקשות פרטיות לרפואה ( ע”פ מטה אפרים תקפ”ד ובשם החזו”א ) וגם שחל ר”ה בשבת יש שהתירו. ובתפילת מוסף של ר”ה יש נידון אם מותר להוסיף בקשות פרטיות מכיוון שעיקרו לא נתקן לבקשות פרטיות. ועיין משנה ברורה ( דרשו סימן תקפ”ב הערה 18 במילואים ) .
*אמר “מקדש ישראל והזמנים” במקום “מקדש ישראל ויום הזכרון” לא יצא ( מטה אפרים ) . באמירת יום הזכרון יוצאים גם ידי הזכרת ראש חודש שאף הוא מכונה יום הזכרון. ( מ”ב תקפ”ב סק”יח וכדאי לכתחילה לכוון למשמעות זו . בקטע “מפני חטאינו” אין אומרים “ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות לפניך”, כי ראש השנה ויום הכיפורים אינו זמן עליה לרגל, ( מ”ב תקפ”ב סק”כב ).
*נסתפק אם אמר “המלך הקדוש”, אם אירע הספק בעשי”ת, חוזר לתחילת תפילת שמונה עשרה. אך בר”ה ויום כיפור אינו חוזר, דבאמירת “ובכן תן פחדך” יצא כבר מהרגלו, ואין אנו בטוחים שאמר הא-ל הקדוש כהרגלו, ( שם סק”ד ).
*חולה שקשה לו להתפלל את כל התפילות בר”ה ויכול להתפלל רק תפילה אחת, עדיף שיתפלל תפילת מוסף, דבתפילה זו כלול מעין תפילת שחרית וגם ברכות, מלכויות, זכרונות, ושופרות. ( שבט הלוי )
*השוכח יעלה ויבוא בתפילת ראש השנה אינו חוזר, כיוון שהזכיר יום הזכרון בתפילתו.
*תקיעות שופר :
א. אין להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד סוף התקיעות שבחזרת הש”ץ של מוסף. כדאיתא במשנ”ב (תקצ”ב סק”יא ) והכף החיים ( סקי”ז ) כתב: יש הנוהגים שלא לדבר עד סוף שמיעת מאה קולות ( השופר ).
ב. ברכת אשר יצר מותר לומר בחזרת מוסף ( שבט הלוי )
ג. יש לעמוד בעת התקיעות. ובתקיעות ראשונות שלפני מוסף יכול להישען על משהו ( במקום הדחק אפילו סמיכה כזו שאם יינטל אותו דבר שסמך עליו ייפול ) אך לא בתקיעות שופר שבמוסף. ובדיעבד אם שמע תקיעות שופר בישיבה, יצא. ( תקפ”ה סק”ב ).
ד. כשתוקע עבור חולה ( והתוקע יצא ידי המצווה ) צריך החולה לברך הברכה בעצמו, אך אם החולה אינו יכול לברך, יכול התוקע לברך שתי הברכות עבורו ( רמ”א סימן תקפ”ה ס”ב ובמשנ”ב סק”ה, וכתב שם דמנהג העולם להוציא בברכות בכל גווני, ואין למחות בידם).
ה. מותר ליטול שופר של חבירו בלי ידיעתו ולתקוע, דנוח לאדם שעושים מצווה בממונו, וזה אם תוקע במקום שנמצא השופר. אך להוציאו למקום אחר אסור ( משנ”ב תקפ”ו סק”ט ). ויש לדון להלכה כגון לפני כמה שנים שהיה קורונה, האם כיוון שאדם מקפיד שלא יגעו בשופר שלו, לא נאמר היתר זה.
ו.מי שאחר לבית הכנסת וכבר תקעו תקיעות דמיושב, יכול לצאת ידי חובה בתקיעות דמעומד של חזרת הש”ץ דמוסף, ולפני התקיעות יברך “לשמוע קול שופר” “ושהחיינו”.
*שינה בר”ה – מי שצריך לישון בראש השנה ביום כדי שיוכל לכוון כראוי בתפילה, יישן כדרכו. דמה שאמרו בירושלמי ( המובא במשנ”ב סימן תקפ”ג סק”ט ) שמי שיישן בראש השנה, מזלו ישן, זהו דווקא בישן סתם, אבל לא במקרה שאינו יכול לכוון כראוי.
ורבי חיים קנייבסקי זצ”ל אמר שזה רק בנשכב לישון, ולא בנרדם מאליו. ולהניח ראשו על הסטנדר – מותר, כי מה שנאמר בירושלמי “דמיך” היינו “נשכב”. ודבר זה שייך גם בנשים, דאין להם חיוב, ולקטן היה נותן לישון. והאר”י הקפיד רק בעת התפילה, והמשנ”ב כתב מהאר”י דאחרי חצות היום מותר לישון.
*מספר טעמים באיסור שינה בראש השנה: א. כיוון שישן – מזלו נרדם. ב. פן יחלום חלום רע – והוא סימן רע. ( מקור חיים סי’ תקפ”ג ) ג. כשיישן נשמתו עולה למעלה, ואולי יתחייב בדין ויעכבוהו שם.
מנהג התשליך והכפרות – נהגו ישראל ללכת בראש השנה ליד הנהר לומר “תשליך”, כי שם יש דגים המזכירים את יום המיתה כמו שכתוב בקהלת ( ט יב ) “כי לא ידע האדם את עיתו, כדגים הנאחזים במצודה רעה” כיצד ההסתכלות על הדגים מזכירה את יום המיתה? – כאשר אדם רואה את הדגים בנהר, יכול לצייר לעצמו את חרדת יום הדין, כי גם האדם לא יידע את עיתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וע”י ראיית הדגים מתעורר לתשובה, ובלוח ( עיתים לבינה ) כתב: הנה הספרדים נוהגים באמירת תשליך בשבת, ובכף החיים ( סי’ תקפ”ג ) הזהיר מאוד שלא להוציא המחזורים בשבת, ובני אשכנז נוהגים לדחות התשליך למחר.
וזה גם עניין הכפרות שעושים על עופות לפני יום הכיפורים. וכתב המשנ”ב ( תר”ה סק”ב ) צריך לחשוב שכל מה שעושים לעוף הזה, הכל ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקב”ה מסלק הגזירה מעליו, ויתקיים דוגמתו בעוף הזה.
שאלות ותשובות מרבי ניסים קרליץ זצ”ל
א. סימני ליל ראש השנה – קרא, רוביא וכרתי, האם יברך עליהם בתוך הסעודה, “בורא פרי האדמה”?
תשובה: יש להסתפק בזה, ולכן ראוי לפוטרם, בדבר אחר שמברכים עליו בסעודה.
ב. מי שהיה לפני רימון בזמן הקידוש בר”ה, ולא כיוון לפטור את הרימון בברכת שהחיינו, האם יחזור ויברך?
תשובה: כיוון שהיה לפני בזמן הקידוש – יצא בברכת “שהחיינו” של הקידוש.
ג. האם יש מצוות שמחה בראש השנה כבכל יום טוב?
תשובה: גם בר”ה יש מצווה לשמוח ( מ”ב תקצ”ז סק”א ) אמנם אין שותים יין משום שמחה.
ד. האם מותר לבכות בר”ה?
תשובה: אם בוכה מדאגה על חטאיו – לא יבכה. ואם בוכה מדביקות והתרגשות – מותר.
ה. שליח ציבור שיש לו חזקה להתפלל לפני העמוד בראש השנה, וכעת הוא חולה ואינו יכול לעמוד במשך זמן ארוך, ובחזרת הש”ץ נצרך לשבת, האם כיוון שיש לו חזקה עדיף שיתפלל בישיבה, או שעדיף שליח ציבור שיתפלל בעמידה?
תשובה: יש להעדיף שליח ציבור שיתפלל בעמידה, אף שלראשון יש חזקה.
ו. ש”ץ שמתפלל מוסף דר”ה וצריך לשתות קצת מים מדי פעם, לא ראוי שיהיה ש”ץ אלא אם כן לא מוצאים אחר.
ז.ש”ץ קבוע שהוא אֲבֵל, ואם יקחו ש”ץ אחר להתפלל – הדבר יפריע למתפללים, יכול האבל להתפלל, דזה כאין אחר, כשכתב המשנ”ב ( תקפ”א סק”ז ) דשרי.
ח. אֲבֵל המתפלל בראש השנה במקום מסוים, וכל השנה לא מתפלל שם – אינו חייב לשנות מקומו, דאינו מקום קבוע.
ט. מה עדיף תקיעות יפות ומהודרות יותר, או בעל תוקע הגון יותר?
תשובה: אם שניהם תוקעים כדין עדיף ההגון יותר.
י. זקן או חולה שאינו זוכר שהיום ראש השנה האם מחויב בשופר?
תשובה: אם שוכח מיד וצריך כל רגע להזכירו – דינו כשוטה, ופטור, אבל אם אחר שמזכירים לו שר”ה הוא זוכר, יש לדון שדינו כעיתים בריא ועיתים שוטה, שחייב בריא.
י”א. מי שתוקע בבית חולים, ואין לו זמן לתקוע 30 קולות, האם יכול לתקוע 10 קולות?
תשובה: יכול, ויברך על זה.
י”ב. מותר להפסיק בין התקיעות באמירת תהילים, ואשר יצר, והלכות תקיעת שופר,ולימוד דבר אחר בהרהור.
י”ג. המתפלל ליד אביו שהוא זקן וצריך לומר לו מה להתפלל באמצע התקיעות, אינו הפסק כי הוא לצורך.
י”ד. מי שמוכרח לטפל בילדיו בין התקיעות, מותר לו להפסיק לכך, דמכיוון שמוכרח לעשות כן – מותר.
ט”ו. יש הנוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה לאשתו, ויש סומכים על כל נדרי שאומרים ביום הכיפורים בבית הכנסת בליל יו”כ.
*אפשר להוסיף בקשות על הסימנים שאוכלים בליל ראש השנה, וכגון שעל הרוביא שאומרים “ירבו זכויותינו” יוסיף “ירבה כספנו וזהבנו ירבה בבריאותנו” אמנם אין להוסיף על גוף הסימנים שנזכרו בגמרא ( הגר”מ חליווה מהגר”ח קנייבסקי זצ”ל )
*יש לכוון שעוני שבת ליומיים, יש לפתוח שקיות חלב, אריזות וקופסאות שימורים, והמעוניינים לקפל מפיות נייר בצורות מיוחדות – עליהם להכינם שני ימים לפני החג, לפי שבשבת ויו”ט יש בזה משום בנין ( שבט הלוי ה’ לו )
*נוהגים לפרוע חובות ונדרים ומה שחייבים לצדקות בערב ראש השנה, ( מנהג וורמייזא עמ’ קנד’ ) ומנהג חסידים לקנות סכין חדשה לקראת ראש השנה ( ולחדד סכינים שבבית ) כסגולה לפרנסה טובה לכל השנה ( מנהגי מהרי”ו תקכ”ז ) .
*מדוע אסור לתקוע בשופר כשחל ראש השנה בשבת, שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים, הרי מצווה מגינה שלא יכשל בחטא?
כך תמה השפע חיים הרי איתא בגמרא ( סוטה כא: ) שהמצווה מגינה שלא יבוא לידי מכשול חטא, אם כן מדוע לחוש שיישכשל באיסור בשעה שמתעסק במצווה, הרי מצוות תקיעת שופר תגן עלינו שלא ייכשל? ומתרץ: ע”פ מה היה זקני מצאנז, שאברך אחד מופלג רצה לזכות לגילוי אליהו, וישב בתענית ופרישות יתירה לשם כך, ולבסוף נכשל ביין נסך, ואפילו שהיה ירא שמים, ומה שנכשל – כיוון שלא הייתה כוונתו לשם שמים אלא לזכות למדרגות, חזינן שכשעושה מצווה שלא לשמה – אין היא מגינה עליו מחטא, לפי”ז מובנת הגמרא ( ר”ה כט: ) שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, היינו שתהא כוונותולהתאר בפני רבים ולהראות לכולם שהוא אוחז בשופר, ושהוא בעל תוקע ,ולכן עלול להביא לחילול שבתף כי מצווה הנעשית בהתפארות – אינה מצלת אותו מחטא. ( מעדני אשר ).
*תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת – מצוות עשה מהתורה לתקוע בשופר בראש השנה, שנאמר “ובחודש השביעי באחד לחודש …יום תרועה יהיה לכם” ובכל זאת, אף שמצוות תקיעת שופר היא מדאורייתא, כשחל ראש השנה בשבת – אין תוקעין, שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר, ילך אצל הבקי ללמוד לתקוע בשופר, ויעביר את השופר ד’ אמות ברשות הרבים ויתחייב בסקילה.
ולכאורה יש להבין את הטעם שנדחתה מצוות עשה דאורייתא חשובה כל כך כתקיעת שופר, שבאה לבלבל את השטן, בשל חשש שמא יהודי יטעה ויעביר את השופר ד’ אמות ברה”ר. רואים אנו עד כמה חמורה שמירת שבתף שמצוות כה חשובה נדחית בגלל סייגים שתיקנו חכמים לשמירת שבת. ויש להוסיף, דהנה ישראל שחטאו כך השנה בעת עלות קול השופר ביום הדין – מצפים שזכות התקיעות תהיה לסנגור עליהם. אך זה – כשחל בחול, וכשחל בשבת אז גזרו חז”ל שלא לתקוע בשופר – איך תימצא לנו זכות ליום הדין? לכם באה השבת שהיא בת זוג לישראל, לפני כיסא כבודו, ובזכות שישראל משמרים את השבת כראוי – הקב”ה מוחל עוונותיהם של ישראל.
כך כל זה כשישראל מקיימים את השבת כהלכתה, אבל כשאין משמרים את בת זוגם כראוי, ומחללין כבודה ברבים – איך תיעשה השבת סנגור להצדיק משפטנו?! רבי לוי יצחק מברדיצ’וב זצ”ל, סנגורן של ישראל, היה מסביר טעם נוסף מדוע אין תוקעים בשופר בשבת: בר”ה ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, וכידוע בשבת אסור לכתוב, אלא אם הכתיבה לחיים, שאז היא בבחינת “פיקוח נפש דוחה שבת”, כך שהסנגוריה היא הכרחית והקב”ה מכורח הנסיבות חותם אותנו לחיים.
*ראש השנה שחל להיות בשבת – איתא בגמרא ( ר”ה טז: ) ” כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה” ותוספות מביא מ”הלכות גדולות”, דאין הכוונה על ר”ה שחל להיות בשבת ( כיוון שעושים כן למצווה ולשם שמים – רשב”א וריטב”א שם ) אלא שעל אירע אונס ולא תקעו בר”ה – אז מריעין בסופה. וברשב”א ובריטב”א כתבו דבאונס אין נענשים, ורק כשלא תקעו בפשיעה –
נענשים.
והנה על דברי התוס’ שסוברי שגם בשנה שלא תקעו באונס מריעין לה בסופר, הקשה הט”ז ( סי’ תקפ”ה סק”א ) דהא אונס רחמנא פטריה ולמה ייענשו, ותירץ שהקב”ה סיבבלהם כן לרמז להם שיארע להם כן בסוף השנה, ונפק”מ שיחזרו בתשובה ויצטערו על זה, ועי”ז יתכפר להם מה שנתחייבו. ועיי”ש בערוך לנר, שזו כוונת הגמרא שכנשאנסו ולא תקעו – יכניעו עצמם בתפילתם ויהיו רשים בתחילת השנה, ועל ידי זה יינצלו שלא תהיה שנה שמריעין לה בסופה.
*החינוך כתב ( במצווה ת”ה ) שהרי”ף תקע בישיבתו בשבת, והוסיף: ” ואתה בני אם תזכה, תבחר לך הטוב בעיניך” והרא”ש ( ריש פ”ד דר”ה ) מביא את הרי”ף שנהג לתקוע שחל להיות בשבת, וטעמו – אחרי תקנת רבי יוחנן בן זכאי, שמשחרב בית המקדש יהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בי”דף זה לאו דווקא סנהדרין, אלא בי”ד מופלג, ולכן נהג הרי”ף לתקוע, והרמב”ן ( בדרשה לר”ה ) כץב שהיו תוקעים לפניו כל ימיו בר”ה שחל להיות בשבת וכך קיבלנו מפי זקני ספרד ואנשי מקומו.
יום א’ דר”ה שחל בשבת – בעל הערוך לנר ( מלוא העומר ) מספר דבר שאינו ידוע לרבים: השנים בהם חל יום א’ בשבת דר”ה בשבת, היו השנים הטובות ביותר לעם ישראל, שנים שבהן הכירו מלכי האומות בכוחו ובסגולתו של סגולה, ולא הצרו לו במאומה.
ומאידך, השנים הקשות שהיו ביותר של עם ישראל, בשנים אלו אירעו חורבנות בית המקדש והתרחשו צרות ופוגרומים נוראיים.
איך להסביר את פשר התופעה הפלאית הזו, שדווקא כאשר יום א’ דר”ה בשבת – נטו אירועי השנה לכאן או לכאן? תירץ
“מלא העומר” כאשר חל יום א’ של ר”ה בשבת, השבת היא מאן דאמר, ואז באה היא לפני הקב”ה בדברי סנגוריה על עם ישראל, ומשתדלת להמתיק את הדינים, יש שנה שהקב”ה מאזין לדברי הסנגוריה הזו וגוזר את דינם לטובה, ויש שנה שבה אינו מוכן לשמוע את דברי הסנגוריה של השבת, וזו התשובה לשאלתנו – מדוע השנים בהן חל יום א’ של ר”ה בשבת, היו השנים הטובות ביותר, והיו מהן שנות רעות ביותר, בשנים שבהם עם ישראל שמר את השבת, האזין הקב”ה לדברי השבת, ופדה את עמו מכל צרה וצוקה, ודברי הסנגוריה של השבת נשמעים אולם בשנים שהייתה השבת מחוללת ובזויה, פנה ה’ אל השבת ואמר לה ביתי, דווקא בגלל שאני מאוד אוהב אותך, ורוצה בטובתך, אאבד את בני מהעולם, ח”ו, כיוון שרק כך אוכל להביאם לשמירת השבת… וזו תוכחת מגולה לכל מקדשי שביעי, שישתדלו לשמור על שבתם בקדושה רבתי, ולא יעלו על שולחנם בשבת, דברי הבל ושטות, אלא ישמיעו באוזני בני הבית רק דברי תורה, מוסר וחיזוק, ואז יתקבלו בשמים דברי הסנגוריה של שבת קודש על ישראל! ( ר’ יצחק זילברשטיין “טובך יביעו ח”א עמוד שז) .
זה היום תחילת מעשיך – מאורעות שקרו בר”ה: בר”ה השלים הקב”ה את בריאת מעשה בראשית. שאותו יום שישי שבו נברא האדם, ר”ה היה ( לדברי רבי אליעזר שאומר בתשרי נברא העולם ). בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כנס לעפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בשישית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניס לגן עדן, בתשיעית ציווהו, ( על עץ הדעת טוב ורע ) בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס ( נמחל לו ), מלפני הקב”ה. א”ל: אתה אתה סימן לבניך: כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה, ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס.
*קין והבל הקריבו קרבנם לפני הקב”ה בראש השנה ( זוהר בראשית לג: )
*אברהם ויעקב נולדו בראש השנה ( רוקח הל’ ר”ה סי’ ר’ ) וגם יצחק נולד בר”ה ( הוספות לזוהר ש”ב )
*בראש השנה, באו המלאכים לבשר לבשר לאברהם על לידת יצחק ( סידור יעב”ץ ליל ר”ה ו )
* בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, כח עקרות היו, והשם פקד אותן, ביום זה שתלדנה.
*בראש השנה ציווה הקב”ה ( לאברהם אבינו ) להעלות את יצחק בנו לעולה” ( רוקח ר”ה סי’ ר’ )
*ברכת יצחק אבינו ליעקב היתה בראש השנה ( הגר”א תקפ”ג א )
*נראה מהפייטן שההתחלפות בבטן לאה ולד זכר לדינה הייתה בראש השנה ( שם משמואל מסוכוטשוב ר”ה תרע”ד)
*בר”ה מת יצחק, ובאותו ראש השנה, יצא יוסף מבית הסוהר שם היה כלוא במשך 12 שנה ( מגלה עמוקות מקץ )
*בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובאה להם ראשית גאולתם.
*בראש השנה שאלה אלישע הנביא את השונמית מה היא צריכה ( זוה”ק פר’ וארא כג )
*בראש השנה שלח דוד המלך לנבל הכרמלי שיתן לו מגז צאנו ( שמואל א’ פכ”ה – זוה”ק פר’ וארא כ”ג )
*בראש השנה נאספו שבי הגולה בירושלים להעלות עולות במזבח, ואז החלו להתנדב לבניין הבית השני ( אלקטה באמרים )
