יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים הם שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז (היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני) לצום תשעה באב (היום שבו חרבו שני בתי המקדש).
בגמרא יומא ט : “מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג’ דברים שהיו בו ע”ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו’ אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהייתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע”ז גלוי עריות ושפיכות דמים” כמושג הופכי לשנאת חינם, נתפרסם המושג אהבת חינם, והוא הופיע לראשונה בספרות הרבנית במאה ה-20 בדברי תורתו של רבי יחזקאל מקוזמיר, שאמר: “כמו שחורבן בית המקדש היה על ידי שנאת חינם, כן לתקן זה צריך אהבת חינם, שכל אחד מישראל יאהב את חבירו בחינם”, ( נדפס בספר “נחמד מזהב” (פיוטרקוב תרס”ז) עמ’ 77, וכן הובא בספרו של נכדו, האדמו”ר הראשון ממודז’יץ, “דברי ישראל”, פרשת בחקותי ד”ה ואתכם ).
ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם…(אורות הקודש, חלק ג’ עמוד שכג-שכד)
הגמרא במסכת שבת לא. “שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א”ל גיירני ע”מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור”. 
מעשה בנכרי אחד שהגיע לפני שמאי ואמר לו: “גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.” שמאי דחף אותו בידו הימנית. בא אותו גוי לפני הלל, גייריה אמר לו: “דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירושה זיל גמור.”
ההסבר הפשטני הוא ששמאי הזקן, שהיה שמאי מקרקעין במקצועו, והנהגתו הייתה כפי שנהג בחייו בדיוק רב, “דחפו באמת הבנין” דהיינו במכשיר המדידה איתו הוא עובד, ולא בכדי מצוין במה דחפו הרי ניתן לומר שדחפו וזהו, אלא שההסבר לדחיפתו באמצעות מכשיר מדידה להעביר את המסר שדרכו היא דרך הדיוק ולא דרך הערכה סתמית בעלמא, כפי שנוהג שמאי מקרקעין בדיוק רב, בכדי להעריך את ערך הדבר את מול עלותו, ודיוק הדברים נדרש, כך לא ניתן להתגייר על רגל אחת, כי בכדי להתגייר יש ללמוד ולקיים ולקבל את כל התרי”ג מצוות, לעומת זאת, הלל לא חולק עליו ביסוד הדברים, אך בגישה מעודנת מתמצת את התורה או את הרוח של התורה במשפט, בכדי לעמוד באתגר הגיור על רגל אחת, שהיכולת של האדם לעמוד על רגל אחת היא דקות ספורות ולא מעבר, ומסכם לו “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו תמצית התורה, וכל התרי”ג הם דרכים להגיע לאותה מטרה, כעת גש ללמוד את הדרך, ובכדי להתגייר ולקבל את התורה דיי בהבנת רוח התורה, בהתנייה של לימוד עתידי וקיום וקבלה של כל שאר המצוות, 
כמו בכל המקומות בש”ס בית שמאי שמחמירים בדרך כלל, בגלל רוחו של שמאי שהייתה בצורת שמאות הערכה מדויקת ככל האפשר תוביל לתוצאה מיטבית, לעומתם בית הלל ברוחו של הלל שנפסקה הלכה כמותם כדברי הגמרא בעירובין יג : “מפני מה זכו ב”ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב”ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב”ש לדבריהן” נהגו לקולא כרוח רבם שענוותנותו הייתה לשם דבר, כדברי הגמרא בסנהדרין יא: הלל הזקן כשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא” וכפי שמספרת הגמרא על גודל ענוותו במסכת שבת באותה סוגיה, בית הלל למדו ממנו את הנהגה זו, זו הסיבה שנפסקה ההלכה כמותם. 
אך נשאלת השאלה למה דברי הלל שאמר “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” כוללים גם את מצוות בין אדם למקום?
ושאלה נוספת, מדוע נאמר ״דעלך סני לחברך לא תעביד״ בלשון שלילה ולא בלשון חיובית ״דעלך אהוב לחברך תאהב״?

הגמרא במסכת בבא בתרא י : “שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א”ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר”ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה’ אלהיכם אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר (ישעיהו נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך”. 

והשאלה המתבקשת, בתשובתו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס, רבי עקיבא מסביר כי השם אוהב את כולם במידה שווה, והסיבה שאינו מפרנס אותם בעולם הזה, היא כדי להציל את העשיר מגהינום, ובכדי לזכותו בגן עדן. 
 חוסר הצדק וההיגיון בתשובה ניכר מאוד, מכיון שיוצא לפי דבריו שהעני מפסיד פעמיים, אז השאלה רק מתעצמת, מדוע אינו מפרנסם? 
העני מפסיד את העושר החומרי בעולם הזה, ומנת חלקו מחסור כלכלי, מה שמוביל להפסד נוסף היכולת לזכות בגן עדן על ידי מצוות צדקה שלא זוכה לקיים בגלל חוסר יכולתו.
העשיר זוכה לשפע כלכלי, ואף יזכה באמצעות העני להנצל מדינה של גהינום? 
כך שהשאלה מתעצמת יותר “מדוע אינו מפרנסם”?  שאלת הצדק בעולם! 
עוד יש להעיר, מדוע לא נאמר בכדי שנזכה לגן עדן, ונאמר בכדי שננצל מדינה של גהינום הרי אדם שנותן צדקה מקיים מצוות עשה, ולמרות שיש בה לאו של העלמת עין מהצדקה, הרי במהותה היא עשיית טוב, שיותר מתאימה לגן עדן? 
וכעת ניגש להצעת תשובה על השאלות הנזכרות, 
בשאלה מדוע דברי הלל הזקן “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” כוללים גם את המצוות שבין אדם למקום, ישנן מספר דרכים להבנת הכללת כל המצוות בהנחיה זו: שלמות המצוות והאמונה הגישה הזו רואה את כל המצוות כמכלול שלם. המצוות בין אדם לחברו והמצוות בין אדם למקום אינן נפרדות אלא משלימות זו את זו, זו הסיבה שלוחות הברית ניתנו בשתי לוחות הברית, על הראשונה חמשה דיברות בנושא של בין אדם למקום, והלוח השני בין אדם לחברו, כל פעולה רוחנית, בין אם היא בין אדם לחברו ובין אם היא בין אדם למקום, נועדה לקרב את האדם למצב של שלמות רוחנית.
אהבת הזולת כאמצעי לאהבת ה’ אהבת הבריות והימנעות מפגיעה באחרים היא צעד חשוב בקיום אהבת ה’ ועבודתו.
מי שמכבד ואוהב את ברואי ה’, מכבד ואוהב את ה’ בעצמו. המצוות שבין אדם למקום מבטאות את הקשר הישיר עם ה’, אך כדי להבין ולקיים קשר זה בשלמותו, יש צורך גם בכיבוד והאהבת הזולת.
חיבור המוסר והדת היהודית שרואה את המוסר והדת כשני פנים של אותה מטבע, ולא כמו שהאמינו חלק מהפילוסופים שהמוסר הוא יחסי ולא עומד כערך בפני עצמו, אלא למען הסדר הטוב בעולם, 
כך שאדם המקיים את מצוות בין אדם לחברו בהתאמה ובגלל ציווי התורה למעשה מקיים גם את המוסר הדתי, אם אדם אינו פוגע בזולת, הוא למעשה ממלא את רצון ה’ שברא את האדם בצלמו ודורש ממנו לנהוג בצדק וברחמים.
אך רש”י במקום בקצרת לשון הזהב שלו, תירץ שאלה זו, וזה לשונו: דעלך סני לחברך לא תעביד – ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב”ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך לישנא אחרינא חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות, עד כאן לשונו. 
בהתייחס לתשובה הראשונה של רש”י, בעצם אותו גוי שהיה מנותק מבורא עולם והיהדות, אין דרך על רגל אחת לגיירו אך אם את חבריו הרי הוא מכבד, אוהב, הלא דרך ארץ קדמה לתורה שהוא רוצה לקבל, לפיכך מאותו מניע יש להתייחס לבורא עולם כאל רע אהוב ויש לקיים רצונו ומצוותיו, וגם מי שערך הרעות חסר אצלו, הרי שיש את אבותיו שבהם היה את ערך הרעות והידידות עם בורא עולם וגם רע אביך למרות שאינו רעך, “אל תעזוב”. 

רבי אלעזר אזכרי, בעל ספר החרדים, חיבר את הפיוט המפורסם “ידיד נפש“, המתאר את הקשר הקרוב והאוהב בין עם ישראל והקב”ה כקשר בין ידידים אוהבים. פיוט זה מדגיש את תחושת הקרבה, החברות והאהבה שבין עם ישראל והקב”ה, ומהווה אחד מהמקורות היפים והמרגשים ליחס זה.
מקורות נוספים ליחס חברות בין עם ישראל והקב”ה שיר השירים, בשיר השירים מתואר הקשר האינטימי והאוהב בין הקב”ה ועם ישראל כקשר בין דודים.
בפרקים אלו באה לידי ביטוי אהבה עזה, תשוקה וקרבה רוחנית עמוקה, המהווים משל לקשר הרוחני והאינטימי בין עם ישראל והקב”ה. בספר תהילים מופיעים פסוקים רבים המתארים את הקשר האישי והאוהב בין דוד המלך והקב”ה, כמו למשל “ה’ רעי, לא אחסר” (תהילים כג, א). המשל של הרועה והכבשים מבטא את הדאגה והאהבה של הקב”ה לעם ישראל.
בתפילות רבות, במיוחד בסידורי תפילה ספרדיים וחסידיים, מופיעים נוסחים המבטאים את האהבה והקרבה בין הקב”ה ועם ישראל. למשל, בתפילת “אבינו מלכנו” שמבקשת מהקב”ה להתייחס אלינו לא רק כמלך אלא גם כאב אוהב.
 בספרות המוסר והקבלה יש דגש על הקשר הקרוב והאישי עם הקב”ה.
חכמי המוסר והקבלה מדגישים את הצורך לפתח קשר אישי ואוהב עם הקב”ה, ולראות בו ידיד נפש קרוב. למשל, הבעש”ט וחסידיו ראו בקב”ה ידיד ונפש קרובה, והדגישו את החשיבות של דבקות ואהבה בקב”ה.
רבי נחמן מברסלב הדגיש את החשיבות של קשר אישי וקרוב עם הקב”ה. הוא הרבה לדבר על הצורך לדבר עם הקב”ה כמו שמדברים עם חבר טוב, בפשטות ובאהבה, ולראות בקב”ה ידיד קרוב שמקשיב לכל בקשותינו.

לפני שניגש לשאלה השנייה ששאלנו מדוע הדבר נאמר בלשון שלילה “מה ששנוי עליך אל תעשה לחבירך”, נתרץ את שאלתנו על רבי עקיבא לטורנופורוס הרשע. 
אך לפני כן יש מאמר של רבי עקיבא שמעניין להתבונן בו, על הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, אמר רבי עקיבא, מגדולי התנאים שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, “זהו כלל גדול בתורה”. (תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט’, הלכה ד’). 
כידוע רבי עקיבא היה ענק התנאים שבגדולתו בתורה חלשה דעתו של משה רבינו, כדברי הגמרא במסכת מנחות דף כט: “אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש”ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו ( חלשה דעתו של משה ) כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב”ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע”י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש”ע זו תורה וזו שכרה א”ל שתוק כך עלה במחשבה” – מדובר בענק התנאים והנה הוא מצטט חלק מפסוק בספר ויקרא “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'” ( ויקרא יח יט ). ויש להבין מהו המושג היסודי, הכלל הגדול בתורה עליו דיבר רבי עקיבא, ואם אינו מסביר את דבריו הרי שבעצם המקרא שלהם יש להחשיב את כל דברי התורה ואף קוצו של יו”ד, מה חידש רבי עקיבא בעצם, הרי שלא הוסיף את ההסבר, ונשמע רק הפסוק חשיבותו ללא שום הסבר היסוד שהוא רואה כמושג יסוד ביהדות, אך מהו סתם ולא פירש אז נשארנו באותו מקום מלבד דברי רבי עקיבא ש”ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה, באותה מידה ניתן לומר זאת על תרי”ג מצוות. 
עוד יש לשאול על דברי תלמידו וחבירו בן עזאי ספרא קדושים ד יב התנא בן עזאי חולק עליו ואומר ‘זה ספר תולדות אדם’ זה כלל גדול מזה”  (ספרא קדושים ד יב) דבריו צריכים ביאור למה כוונתו, ואיך הוא בדיוק חולק על רבי עקיבא?
במדרש בראשית רבה הובא הסבר לביקורת בן עזאי על רבו, לפיה הציווי “ואהבת לרעך” מגביל את מושא האהבה לחברים או לבני אותו עם בלבד, והדגש “כמוך” מגביל את מידת האהבה לרמת האהבה של האדם לעצמו.
לעומת זאת, הפסוק ”זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” מדגיש שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן הם אחים בני אותו אב. משמעותו היא שעלינו לאהוב את כל בני האדם, מה שהופך אותו לכלל גדול יותר. 
וצריך להבין מה רבי עקיבא עונה על ביקורת זו, ומה ההסבר של דעתו. 
כיצד ניתן לצוות על אהבה כרגש? אם רגש האהבה קיים – הוא כבר שם, ואם הוא אינו קיים – כיצד ציווי על אהבה יכול לגרום לשינוי וליצירת רגש אהבה כלפי אחרים?
ועוד קשה, כיצד ניתן לצוות על אהבה לחבר “כמוך”, שהרי אדם קרוב אצל עצמו ואוהב את עצמו, ואהבה כזו לחבר היא לכאורה נגד הטבע האנושי? גם אם נצליח לאהוב את הזולת, מדוע הציווי הוא “כמוך”? ניתן לפרש בפשטות שהכוונה היא לאהוב את הזולת כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ולא באותה דרגה של אהבה. אך עצם העובדה שהתורה נתנה דוגמה מאהבה עצמית של האדם אומר דרשני.
וכן יש להקשות בהקדים דברי הרמב”ם על אהבת השם, עליה כתב בהלכות תשובה: “וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’ ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני”   (הלכות תשובה י’, ג’)
והדרך לאהבת זו, כותב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה: “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם” ( הלכות יסודי התורה ב’ ב’ ) אם ככה איך הציווי על אהבת אדם מובנה לחבר גם ללא הכרה שלו, במידה ואדם מכיר מישהו ואוהבו על הטבתו וכו’ זה אכן מקביל לדרך לאהבת השם, אך הציווי על אהבת אדם הוא גם ללא הכרות מוקדמת עם החבר ואיך בדיוק ניתן לצוות לאהוב ללא הכרה מוקדמת. 

ונראה להציע פתרון, לפי דבריו של הגאון הרב שמעון שקופ בהקדמתו לספר ‘שערי יושר’, “האיש הגס והשפל כל האני שלו מצומצם רק בחומרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש שהאני שלו מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לאני שלו את בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, האני שלו כולל את כל עם ישראל.” עד כאן לשונו.  – יסוד ‘הרחבת האני’! 
נפשט את הדברים יותר, אָנוֹכִיּוּת או אֵגוֹאִיזְם, או בקצרה “אני” נטיית האדם לאהבת עצמו מושרשת כטאבו בבריאת הבורא, הן ברמת ההישרדות, ואף ברמת ההתפתחות. 
רקע כללי – במדע הגן האנוכיי (באנגלית: The Selfish Gene) הוא ספר מדע פופולרי פרי עטו של ריצ’רד דוקינס משנת 1976.
בספרו שוטח דוקינס, באופן שמתאים לקהל הרחב, את תאוריית האבולוציה המתרכזת בגנים – תפיסה שלפיה יש לבחון את האבולוציה ברמת הגן, ולא ברמת האורגניזם היחיד או קבוצת האורגניזמים.
השקפה זו, התואמת את השקפת עולמו הכללית של דוקינס, מבוטאת בדבריו במבוא הספר: “אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים.” הבנת האנוכיות בטבע לפי התאוריה הזו, הגנים הם הישויות המרכזיות בתהליך האבולוציוני, והם פועלים כדי להבטיח את הישרדותם.
המשמעות היא שהאורגניזמים עצמם, כולל בני האדם, מתוכנתים לפעול בדרכים שמקדמות את השרידות של הגנים שלהם, אפילו אם הדבר נעשה על חשבון אחרים.
תובנה זו מדגישה את האנוכיות הבסיסית של החיים. התפתחות האדם לאור תאוריית הגן האנוכי מעבר להישרדותינו שטבע הקב”ה ב-DNA של כולנו את “האנוכיות” לקחת, תינוק במעי אימו נוצר באמצעות זיווג שבתכונתו האידיאלית היא אהבה, המורכבת מקבלה ונתינה, השפעת זכר על הנקבה, וההיפך. לפיכך, אותו ייצור אנוכי מעצם מהותו ותהליך ההתפתחות שלו הוא באמצעות לקיחה – נטילת כוח האנרגיה שאימו בעל כורחה שלא בטובתה מייצרת לו אוכל במעיה. הוא גדל ומתפתח באמצעות מזון האם ממנו הוא ניזון כאשר איננו עצמאי אלא תלוי בה. לאחר מכן הוא גדל יונק משדי אימו את מזונו, סמוך על שולחן הוריו ובתהליך מתמיד של ריכוז באגואיזם של עצמו, קבלה ולקיחה ללא נתינה.
אולם מעניין להתבונן על כך גם מהזווית המחשבה היהודית, אם נתבונן בעומק היצירה, נוכל לראות שהבורא ברא את האדם עם יכולת לקחת וגם עם יכולת לתת. במבט ראשון נראה שהאנוכיות היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, אך אם נעמיק יותר נבין שהאנוכיות הזו היא אמצעי ולא מטרה.
 בורא האנוכיות האם הבורא ברא את האדם בדרך טובה, או ברא בדרך לא טובה? כמובן שלפי תפיסת היהדות, כל מה שהבורא ברא הוא טוב ומכוון לתכלית חיובית.
האנוכיות שברא בנו היא כלי לשרידה, אך התכלית היא להשתמש בכלי זה כדי ללמוד לפתח את היכולת לתת. ההכשרה הזו מתחילה מהצורך לשרוד, אך המטרה הסופית היא להגיע להתפתחות אידיאלית של אהבת חינם – אהבה שאינה תלויה בדבר.
כך, בעצם, האנוכיות הראשונית היא שלב הכרחי בתהליך ההתפתחות לקראת מטרה נשגבת יותר של אהבה ונתינה.
בעצם ניתן לומר שהציווי “ואהבת לרעך – כמוך” הוא ציווי של התבוננות עד להגעה של אהבה עצמית אידיאלית, שכוללת בתוכה את ערכי הנשמה והרוח, לפני שאדם מצווה לאהוב את חבירו הוא מצווה לאהוב את עצמו, מכיוון שאהבת עצמו היא מדד הייחוס באהבת חבירו, אם אדם שונא את עצמו הכמוך שלו לא סימפטי במיוחד, יתרה מכך לא שייך לחייב אותו על דבר שבטבעו של האדם השי”ת טבע אצלו והוא מקולקל בענין זה, אך אדם בריא שאוהב את עצמו, שזה מעגל ה”האני” היסודי שלו, ציווה הקב”ה בתורתו על מצוות הנישואין, בה בעצם על האדם להרחיב את מעגל האני שלו לאשתו, אדם זר, אך יש לאהוב אותה כגופו, כדברי הגמרא ביבמות דף סב וכך פסק הרמב”ם: וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ( הלכות אישות פרק טו הלכה יט ), לא בכדי על האשה נאמר “אוהבה כגופו”, כחלק מ”ודבק באשתו והיו לבשר אחד” הציווי האלוקי להכליל גורם זר עוד לפני הבאת הילדים, בכדי שהילדים יגיעו מתוך אהבה ונתינה אמיתית, ( וכדברי התפארת ישראל בהקדמתו באות טז וזה לשונו: שעה שמינית עלו למיטה שנים, וירדו ארבעה, הוא פריה ורביה. שדבר זה באין ספק מדרגה נוספת לאדם. כי האדם הוא פרטי בעצמו בלבד, ומה שיש בו התולדה ופריה ורביה אינו נחשב פרטי, שהרי בכחו הרבוי בלי גבול, ומזה הצד אינו פרטי. ודבר זה הוא מדרגה יותר עליונה, מה שהאדם כללי ) ליצור בדומה ליוצר, במקביל ל”כמוך” של ואהבת, כך שמי שלא אוהב את גופו ( עצמו ) בוודאי לא יכול לכלול באותו מעגל אנוכי אוהב יישות אחרת, ואפשר שזה מסדר את לשון הרמב”ם ציוו חכמים, והרי מדובר במצוות עשה דאורייתא של “ואהבת לרעך כמוך” אך הציווי חכמים זה את הדרך, והדרך היא אהבה עצמית, וכפועל יוצא מכך נכלל חבירו באהבה זו, והרי אהבה זו טבעית היא, כך שמי שיש לו אהבה עצמית נכונה לפי דרך חז”ל, בוודאי יאהב את חבירו ולא קיים מצווה, כי הרי הבורא נטע בו אהבה עצמית באופן טבעי, הכל יעבור דרך המעגל של האני בטיפוחו וכינונו הנכון, לאחר שאדם נושא אשה, הוא מביא ילדים לעולם בשר מבשרו, ומצווה לכלול גם אותם באותו מעגל אנוכי שלו, “הואהבת הוא פועל יוצא של הכמוך” – ותכלית מצווה זו היא לאהוב את כל החברה והקהילה ולהכליל אותם באותו מעגל אנוכי, כך ש”אהבת חינם” אינה אהבת חינם לחבר, כמו שרגילים לחשוב אלא אהבת חינם לעצמו – ואכן אדם אוהב את עצמו טבעי ובחינם, כשנקודה זו עוצמתית מאוד באיכות גבוהה, ורחבה ככל האפשר ברמת הכמות, אפילו על מצוות של בין אדם למקום, כמו שאמר שלמה המלך: רעך ורע אביך אל תעזוב, אם בורא עולם הוא ידיד, חבר ורע, בוודאי שזה כלל שיכול להביא לשלמות אמיתית בכל תרי”ג מצוות.
וזהו שאמר רבי עקיבא – זה כלל גדול בתורה, בעצם מדובר בכלל שמי שיודע שמבין את התילי תילים של הלכותיו, כי מדובר על דרך חיים, על השקפת עולם שכל התורה כולה יכולה להשתלם על ידו. 
אך נראה להוסיף שהשלימות האמיתית היא במקביל לבורא עולם שיצר את אותה אנוכיות הרי בוודאי שאיננו נזקק כי הוא השלם מכל השלמויות שיכולים להימצא, ונראה שכמו שהקב”ה הוריד אותנו לעולם הזה מהסיבה הידועה שלא נחווה “נהמא דכיסופא” דהיינו לחם חסד, שנתבייש על ידו, כי רצה שנדמה לו בשלימותו שלא נזקק לכלום, כך יש לאדם להתפתח מהאנוכיות במעגל האני הפשוט למעגלים נוספים ברמת הרוחב וברמת העומק לנשמה שלו, נתינה זו צריכה להיות טהורה כנתינתו של הבורא שהיא שלימה מכל השלימות, ואיך יתן אדם צדקה ולא יחסר מרעהו? הלא זה לחם צדקה וחסד? 
התשובה לכך היא שהדרגה הגבוהה ביותר בצדקה היא דווקא הלוואה ולא מתן בסתר כמו שאנשים נוטים לחשוב, יש שמונה דרגות במצוות צדקה והמעולה שבהן היא “הקמת עסק עצמאי, שותפות או מיזם ללא מטרות רווח הרמה הגבוהה ביותר של נתינה כרוכה בהעצמת אחרים להיות עצמאיים. ליצירת הזדמנויות לפרנסה בת קיימא יש השפעה מתמשכת על הקהילה, וללא לחם חסד בו כבודו של המקבל נרמס בנזקקותו לאחר ומבטלו, בנתינת צדקה יש פעולה אנוכית מאוד, ואף פולשת לתוך המרחב של המקבל, לעומת זאת בהלוואה, כבודו נשמר, היכולת להתפרנס בעתיד ללא תלות מתאפשרת לו, פתגם סיני אומר: תן לעני דג, והוא יהיה שבע היום. תן לעני חכה, ולמד אותו לדוג, והוא יהיה שבע כל ימי חייו.  ( ובסופו של דבר הוא גם ימשיך את המעגל ויעביר אותו הלאה בצדקה שתבנה את העולם בצורה אין סופית, “עולם חסד יבנה”, כך שככל שנקודת ה”אני” של אנוכיות האדם מעוצבת ומכוילת בצורה נכונה לפי דברי התורה, כן רבה אהבתו להשם יתברך ולברואיו בעולם.
לסיכום: הסוד הטמון ב”ואהבת לרעך כמוך” הוא דווקא מוסתר במילה כמוך, כי אדם אוהב את עצמו בצורה טבעית,  כח זה אינו רע, כאן מגלה לנו התורה שהבסיס לאהבת החבר היא אהבה עצמית ברמה גבוהה ובצורה נכונה ומדויקת ומכוילת כי “הכמוך” אומר שאתה אוהב את עצמך, ואם השם מצווה עליך להחיל את אותה אהבה גם על החבר הוי אומר שהאהבה שלך כלפי עצמך בוודאי אינה פסולה להיפך אמורה להיות הבסיס לאהבת החבר, מכיוון שאם אתה אוהב את עצמך בצורה נכונה כחלק ממעגל האנוכיות אתה תרצה שגם חברך ייהנה מאותה אהבה, כי אם לחברך לא טוב, ואינך אוהבו אתה תפגע באהבתך העצמית כך שגם את עצמך לא תאהב יותר ותחל רגרסיה התפתחותית שיכול להוביל לדברים רעים מאוד, כך שהציווי הוא קודם כל לאהוב את עצמך אחרת את הכמוך ואין את נקודת הייחוס והמודל לאהבת האחר. לאחר מכן ציווה אותנו הקב”ה לשאת אישה עליה נאמר אוהבה כגופו, זאת אומרת להכליל בתוך אותו מעגל אנושי עוד ישות אנושית עליה נאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וכן אשתו כגופו, אז גם את האהבה הזו יש לאהוב כגופו, שזה המילה המקבילה לכמוך בפסוק ואהבת. לאחר מכן לפתוח עוד מעגל ולכלול בתוכו את הילדים והילדות שאדם מביא לעולם, וכן את משפחתו, הוריו אחיו, וכן את כל החברה האנושית. 
כך שככל שנקודת המרכז מכוילת אצל האדם ועוצמתית יותר כך השפעת אותה אהבה למעגלים הרחוקים מתרחבת.
ובזה ניתן להסביר את תשובתו של רבי עקיבא שהולך לשיטתו לטורנופורוס הרשע, נתינת צדקה אמיתית בדרגה הגבוהה ביותר, מזכה את העני בסופו של דבר לעולם הזה, ולעולם הבא, והסיבה שהוא נקט להינצל מדינה של גהינום כי המינימום הוא הלוואה ואחרת זו התאכזרות שדינה גהינום, וגם בנתינה לשם אינטרס הרי שלקיחה היא, (כפי שידוע על הפסוק “ונתנו” בפרשת תרומה שנקרא גם הפוך מכיוון שבנתינה יש גם מניעים אנוכיים, שלא מקיימים בהם את מטרת המצווה לתת בחינם בצורה טהורה לחלוטין וללא נגיעות).
זו הסיבה שהלל הזקן אמר לאותו גר שתמצית התורה בא לידי ביטוי בשלילת הפגיעה באחר כי בנתינה זה לא פשוט שיש כאן אהבת אחר, ומעבר לכך יש כאן מציאות של חסר באני של חבירו, ( חוץ מבהלוואה כפי שצוין ) אך בשלילת הנזק ממנו הוא דבר בינארי פשוט, שחברו אף לא יכול לדעת על כך, מכיוון שזה בין אדם לקונו, כמו שנאמר “לא תשנא את אחיך בלבבך” דבר המסור ללב האדם, לא שייך לתת למישהו באופן חיובי ללא כניסה למרחב שלו לעומת זאת שלילת הנזק ממנו היא הדרגה החד משמעית יותר והנקיה יותר שבה האדם נדמה יותר לקונו בכך שאין כאן “נהמא דכיסופא”. 
ובזה נראה לבאר את דברי בן עזאי ( שכידוע לא נשא אשה כדברי הגמרא בכתובות דף סב : ובתוספות שם. ) שחולק על דברי רבו,  ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה”  
וכוונתו להציע זויות ראיה שונה שלדעתו היא כלל גדול יותר בתורה, והוא “תולדות אדם” כשהמבט מופנה קודם כל למי שחוץ לאדם, ילדיו, או כל ילדי האדם, מעבר לכך ש”רעך” ממעט מי שאינו יהודי, וכמוך ממעט את האהבה רק לאותה רמה של אהבתו העצמית, יש חילוק בדרך שלא כדעת רבו שהאהבה נובעת מפנים לחוץ, וחלק מחיבור נשמתי של האדם לעצמו הוא כולל את אשתו  ( יהודייה ) ילדיו ובני משפחתו ( ישראל ) ומשם לכל העולם כולו,  זה אמור לנבוע ההיפך מהחוץ לפנים, בהתבוננות בתולדות אדם, ( החוצה ) שכל תולדה של אדם היא חתומה בחותם המקור, משכך כל צלם אלוקים הוא חתום בחותמו של הקב”ה וניתן להוסיף, שאדם עליו נאמר זה תולדות אדם הוא “אדם הראשון” והרי הוא יציר כפיו של הקב”ה כך שברמז קל אמר בלשון מכובדת כלפי הבורא שהאדם לא רק יצירתו של הקב”ה אלא גם תולדתו ומשכך יש עליו את חתימת המקור שבסופו של דבר מביא לידי כך שהוא צלם אלוקים שכמובן אין זה כפשוטו כי אין לו גוף ולא דמות הגוף אלא שזהו צלם של אלוקים, ועם חותמו זה, בוודאי שאהבה כזו היא נעלית יותר ודרך היציאה מעצמו יגיע אדם לדרגה גבוהה באהבת אלוקים ואדם ודבקות בו יתברך. 
וניתן להסביר בזה את בן עזאי בעצמו שלא נשא אשה, כי לדעת רבי עקיבא אוהבה כגופו הוא האתגר הראשוני בהכללת יישות אחרת ב”אני” שלו אמורה להוציא אותו מעצמו אך לדעת בם עזאי הלא מלכחילה הדרך היא מהחוץ לפנים, כל שמי שכבר “נפשו חשקה בתורה” דהיינו שהגיע לדרגה כל כך גבוהה שנפשו דבוקה בדביקות גמורה עד שחשקה ותאוותה היא לתורה הרי שהגיע לאותה תוצאה. 
וכלשון התפארת ישראל (בהקדמתו לפירוש המשניות טז – יח )שביעית נזדווגה לו חוה. דבר זה מדרגה יותר נוספת מה שיש לאדם זווג, והוא השלמתו, עד שהוא אדם לגמרי. שכך אמרו (יבמות סג.) כל ישראל שאין לו אשה אינו אדם. ודבר זה אין כאן מקומו, אבל הדבר הוא ברור, כי אין האדם ישראלי נחשב אדם שלם בלא אשה עד כאן לשונו, כי כל תכלית בריאת האדם היא התורה שיישומה באמצעות אהבה הוא דרך לשלימותו. 

ולפי דברינו ניתן לומר שהאדם מצווה בציווי “כמוך” גם על אהבת עצמו. למרות שאהבה עצמית נתפסת כטבעית, יש עדיין צורך בציווי התורה על כך. הציווי מכוון להרחבת אהבת העצמי אל רבדים עמוקים יותר של הנשמה. על פי גישה זו, האדם נדרש לאהוב את עצמו ואת הזולת מתוך חיבור לנשמה האלוקית, “חלק אלוה ממעל,” המשותפת לכולם. כאשר האדם מרחיב את אהבת עצמו מתוך הבנה שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, כמו הדרך לאהבת השם, הוא גם יאהב את חברו, שגם הוא חלק מאותה נשמה.
 אך זה נובע מהציווי “כמוך” שלו, שדורש ממנו לכלול במעגל זה מעגלים נוספים של אנשים, ולהעמיק את האהבה גם ברובדי הנשמה. זהו ציווי מחודש שמורה על הרחבה כמותית ואיכותית של האהבה, מתוך מודעות עמוקה לקשר המהותי בין כל בני האדם.
אך במצב זה, ההבנה מוגבלת לחלק אלוה ממעל של עם ישראל בלבד. זו הסיבה שבן עזאי נחלק עליו, בטענה שהחיבור לחלק האלוהי אינו נובע רק מבפנים החוצה ואינו מוגבל לעם ישראל, אלא מבוסס על כך שכל אדם נברא בצלם אלוהים.
 גישה זו כוללת את כל האנושות, ומשנה באופן מהותי את הגישה ואת ההשקפה לגבי הדרך לאהבת האדם. בכך היא מרחיבה את ציווי האהבה לכל בני האדם, מתוך הכרה בכבוד האדם ובערך הנשגב של כל יצור אנושי.

אף הוא בן עזאי אומר במסכת אבות, אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. (משנה, מסכת אבות, פרק ד’) הוא אותו אדם של תולדות האדם, שצלם אלוקים חתום עליו, כך שכל הבריאה נכללת בו כולם ללא יוצא מהכלל עוד מההתחלה. 
ולפי המבואר ניתן להסביר את דברי הגמרא בברכות דף נז:  שלשה תלמידי חכמים הם: הרואה בן עזאי בחלום – יצפה לחסידות, בן זומא – יצפה לחכמה, אחר – ידאג מן הפורענות. 
חסידות במהותה היא הדרגה הגבוהה ביותר של חסד ויציאה ממעגל האנוכיות, שורש המילה הוא חסד, והחסידות היא החסד בדרגה הגבוהה ביותר, מול הבורא והנבראים, בצורה של נתינה ויציאה מהאגואיזם, כדרכו של בן עזאי, ומשכך ברור שהרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות. 
כמו כן, במשנה במסכת סוטה פרק ג’ משנה ד’ נאמר: “אם יש לה זכות, היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה יד אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים – פעמים שהמים המאררים לא היו פועלים עליה מכיוון שיש לה זכות שמגינה עליה – 
מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה.
ובגמרא ( סוטה כא.)  ויש זכות תולה ג’ שנים כו’: זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא אלא זכות דמצוה זכות דמצוה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם.
 בקטע זה, התלמוד דן בזכות שיכולה לתלות את העונש של אישה סוטה לשלוש שנים, ומתחיל בדיון על סוג הזכות המדוברת.
 אם הזכות היא זכות של תורה, הרי שהיא אינה נחשבת כמצווה מכיוון שהיא “אינה מצווה ועושה” – כלומר, אישה אינה מצווה בלימוד תורה כמו הגברים. ולכן, הזכות כאן היא זכות של מצווה. ואז עולה השאלה האם זכות של מצווה יכולה להגן בצורה כזו.
הבהרה היא שזכות של מצווה אינה מגינה לאורך זמן אלא רק לזמן קצר, כמו נר שמאיר לזמן קצר. לעומת זאת, זכות של תורה מגינה תמיד, כמו אור כמו שהפסוק אומר, (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו’ בהתהלכך תנחה אותך זה העוה”ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא כאן מובאת ראיה נוספת לכך שהתורה מגינה תמיד, מכל סכנות החיים, בין בחיים בעולם הזה, במוות, ואף לעתיד לבוא.
משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם כדי להמחיש את רעיון הגנת התורה, מובא משל: אדם הולך בלילה בחושך ומתיירא מקוצים, מחיות רעות ומליסטים. כשמגיעה לו אבוקה של אור, הוא ניצל מהקוצים ומהבורות, אך עדיין מתיירא מהחיות הרעות ומהליסטים. כאשר עולה השחר, הוא ניצל מהחיות ומהליסטים, אך עדיין אינו יודע באיזה דרך להלך. כשהוא מגיע לפרשת דרכים, הוא ניצל מכולם. כך גם התורה מגינה מכל הסכנות ברגע שלומדים בה, אך גם מסייעת להנחות את האדם בכל שלבי החיים.
אור בדרך אחרת – עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר (שיר השירים ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה דעה נוספת מוסיפה שעבירה יכולה לכבות מצווה, אך אינה יכולה לכבות את זכות התורה. כלומר, זכות התורה חזקה ונשמרת תמיד, לעומת זכות המצווה שיכולה להתבטל בעבירה.
א”ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא רב יוסף מוסיף שהמצווה מגינה ומצילה בזמן שעוסקים בה, אך לא בזמן שלא עוסקים בה.
 לעומת זאת, התורה מגינה ומצילה תמיד, גם כשעוסקים בה וגם כשלא עוסקים בה.
רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי בדפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו – רבינא מסכם ואומר שזכות התורה אכן מגינה, למרות שהאישה לא מצווה ללמוד תורה, כי היא מרוויחה את שכרה בכך שהיא מקריאה ומתניינת עם בניה ושומרת על בעלה עד שהם חוזרים מבית המדרש, כלומר היא לוקחת חלק בלימוד התורה בצורה עקיפה וכך זוכה גם היא בזכות התורה.
והנה “אהבה” היא “תורה” כדבר פשוט לגמרא שעליה הפסוק במשלי נאמר “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”, ומנין זה לגמרא? אך פשוט הוא שדברי הגמרא שמבוססים על דברי בן עזאי שאומר שהכלל הגדול ביותר בתורה מעל “ואהבת לרעך כמוך” הוא הדרך לאהוב בדרכה של תורה, ולכן גם האשה בכלל זה, והזכות הזו תולה לה, ולפי כל המבואר בדברי הלל, רבי עקיבא, ובן עזאי לכלל תמצית התורה, הדברים ברורים. 
ובוודאי שנציין את המימרא התלמודית שנאמרת כל בוקר בתפילת שחרית: אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלום בָּעולָם שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלום בָּנָיִךְ”. אַל תִּקְרֵי “בָנַיִךְ” אֶלָּא “בונָיִךְ”: יְהִי שָׁלום בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנותָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלום בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה’ אֱלהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוב לָךְ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלום עַל יִשְׂרָאֵל: שָׁלום רָב לְאהֲבֵי תורָתֶךָ וְאֵין לָמו מִכְשׁול: ה’ עז לְעַמּו יִתֵּן. ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּו בַשָּׁלום:
בעצם קיום התורה בדרך הנכונה בוודאות מביא שלום בעולם מעצם היות הלימוד בדרך הנכונה של “מאי דסני עליך וכו’ ואהבת לרעך כמוך” וכו’. 

רבי עקיבא אף חי ככה בחייו, שהרי ידוע שהיה בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם, ובאמת יש לשאול מדוע אין זה לשון הרע על עצמו אמנם בהיותו עם הארץ, חלים עליו הלכות לשון הרע, ומה תועלת יש באמירתו מה היה בעברו כשהיה עם הארץ. 
רבי עקיבא אמר “ואהבת לרעך כמוך,” כי הבין שהאהבה העצמית הנכונה היא מפתח לאהבת הזולת.
כשהיה עם הארץ, ראה עצמו באופן מסוים, שהרי “גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהן יותר מהן” ( פסחים מט. ) וכשהפך לתלמיד חכם, אהב את כולם מתוך אותה אהבה עצמית נכונה מעל דרגת מדרגת הנפש היא דרכי התורה שמשפיעה נשמתו והוא מכליל בה דרך אהבת עצמו וטיפוחה את הזולת, כלשון ר’ שמעון שקופ, 
 “ ולמעלה מזה מי שמכניס לאני שלו את בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, האני שלו כולל את כל עם ישראל. 
 הארי ז”ל היה פותח את תפילתו בבוקר במילים: “הריני אוהב את כל עם ישראל כנפשי ומאודי.” וזה נועד לכלול את נשמתו עם נשמת כלל ישראל, המהווים נשמה אחת שפוזרה בגופים שונים. האהבה העצמית לכל מרכיבי הנפש והנשמה מובילה לאהבת כל ישראל וכל העולם, כי כולנו חלקים של צלם אלוקים אחד,  אף אנו מסיימים את היום, ועם עליית הנשמה בלילה אנו אומרים – בקריאת שמע שעל המיטה : “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵֽינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ לְכָל־מִי־שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל־אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֽוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר. לְכָל־בַּר־יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי”…
 על בסיס דברי רבי יעקב בריה דבת יעקב ( שבת קמט : ) שאמר “כל שחבירו נענש על ידו – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא” מי שגורם לעונש לחברו לא יזכה להיכנס למחיצת השם,  ומסקנת הגמרא שזה נלמד מהפסוק במשלי “גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע וכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה ה’ ולא יגור במגורך רע, הנפרד מהאחדות בתאוותו כופר באחדות השם, ובנשמתו שהיא חלק אלוה מאותה אחדות, וחוסר הלימה זו מונע ממנו לפתוח פיו לפני השם, וגם לנשמתו לקבל את השפעותיה. 
ויש לבאר זאת לפי דברי האדמו”ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל זיע”א שהיום יום פטירתו, דובב שפתי ישנים, בשיחותיו בפרשת בהעלותך: על הפסוק “והאיש משה עניו מכל האדם” – ההובלה לדרגת הנבואה הגבוהה ביותר: “פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות”, הייתה לא רק באמצעות הענווה הגדולה של משה, ולא רק בסיבתה אלא מעצם היותה, כגודל ביטולו של משה להשם יתברך, שהביטוי לכך הוא ענוותו, זכה לדרגת הנבואה הגבוהה ביותר.
 הרבי מבאר שיש שלוש דרגות ענווה: ענווה ראשונה: אדם שמתבונן בתכונותיו הטובות ובאינטראקציה האנושית, מהרהר בכך שאולי זולתו היה עושה בהם שימוש טוב יותר.
ענווה שנייה: אדם שמתבונן בתכונותיו הטובות ובאינטראקציה האנושית, אך וודאי לו שכל אחד אחר היה עושה בהם שימוש מושכל יותר.
ענווה שלישית – דרגת משה רבינו: שללא כל מערכת חשבון תבונית נובעת ענוותו, כיוון שמשה רבינו ביטל את ישותו מול בוראו, כאין ממש כפי שאמר “ונחנו מה”, בחווייתו ודעתו, כל היצירה של העולם הזמנית אינה בת השוואה אליו יתברך ולפיכך כולם כלא נחשבים ביחס אליו יתברך דבקותו בדרגה גבוהה זו של משה רבינו הביאה אותו לידי חיבור אלוקי עצום עד “פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות.”
כאשר אדם לא מחשיב את עצמו מעצם היותו ללא חשבון בביטול גמור לבורא, ענוותו ורוח הקודש שבו הן היינו אך, הביטול הזה מאפשר את האחדות מחדש עם כלל נשמות עם ישראל אשר הן חלק אלוה ממעל, וכפי שהזכרנו למעלה שלא יהיה שום חיץ או קפידה נשמתית בפרט בעת השינה. 
מעצם הציווי הפשוט של פסוק בתורה במילה אחת – “כמוך“, רבי עקיבא מלמדנו שעל האדם לאהוב את עצמו, ומשם תבוא האהבה לאחרים. רבי עקיבא אמר זאת כדי לתקן את האמירה הראשונה, בכך שהסביר שבעבר, כשהיה עם הארץ, היה X ולאחר שהפך לתלמיד חכם היה Y. שינוי זה הוא תוצאה ישירה של אותה אהבה עצמית נכונה, כך שמדובר על פעולה חיובית ולהיפך הוא בא להראות הכנות האמיתית שבה. 

אמרו בגמרא ביבמות דף סב : “שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר’ חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא אמר רב נחמן אסכרה”
ושואלים מה הדגש על הכמות ומספר התלמידים? ועוד שואלים מדוע על חטא זה התורה הייתה שוממה? ומדוע מותם הייתה באסכרה? 
 ונראה שדווקא בגלל שרבם רבי עקיבא דרש ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל גדול בתורה, זו הסיבה שהוזכרה כמות התלמידים בכדי לתאר לנו עד כמה הרחיב רבי עקיבא את מעגל “האני” שלו וכנזכר למעלה, ותלמידיו שלא נהגו כבוד בעצם הוכיחו שלא ניתן ללמוד תורה בלי אותה אחדות, שבאה לידי ביטוי בכבוד זה לזה, ולהגיע אותה דבקות ואם בכל זאת הם לומדי תורה, מתים הם בחוסר המדובר והרי הוא בסיס לתורת אמת, ולכן הודגש שהעולם היה שומם מתורה, כי תורה כגון זו אינה אותה תורה שלימדם רבם, והדגיש להם את הדרך והכלל הגדול שבה, בעצם ניתן לומר שזה שלא נהגו כבוד זב”ז היה סימן מובהק שהדרך לאותה מטרת על – לא נצעדה נכון, שאם אכן נלמדה ויושמה בדרכו של רבי עקיבא שהגדיר מהו הבסיס והדרך של “הכלל גדול בתורה” הרי שלא היו מגיעים לידי כך, ולא כעונש אלא כעובדה שבה כשקיים חוסר כבוד, האיחוד אינו שלם. 
אַסְכָּרָה – היא מחלת הדִּיפְתֶרְיָה (באנגלית: Diphtheria; בעברית: קָרֶמֶת או אַסְכָּרָה) מדובר במחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. לפני שהורכב לה חיסון הייתה מחלת הדיפתריה נפוצה וקטלנית ביותר. 
סוג המוות קשה כי יש אילוץ במוות ההיפך ממיתת נשיקה שמתוארת בגמרא בברכות כמשיכת שער מכוס חלב, הקושי הזה היה כי דרגתם הייתה נעלית מאוד, ולפי דרגתם לא נהגו כבוד זה בזה,  אך בגלל שרבם לימדם מהו הכלל הגדול בתורה, ומאידך למדו תורה, היה ענין של מיתה רעה וקשה, ומלחמה קשה בין גוף האדם לנשמתו, כשנשמתם הייתה תוהה שהרי תורה הייתה בהם. 
בגמרא סוכה נב: אביי אומר שהיצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים ביותר, ובאמת יש להבין הרי נאמר אלולי הקב”ה עוזרו אינו יכול לו ( קידושין לא. ) והפתרון למערכה מול היצר הוא לימוד התורה, וכפי שנאמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ( שם ) שהוא מאש והתורה גם היא אש כמו שנאמר “הלא כה דברי כאש נאום השם”, אם ככה תלמידי חכמים הם המוגנים ביותר מיצר הרע, ואיך זה מסתדר עם המעשה שגם מביא אביי ומעיד על עצמו בכך שהיצר מתגרה בתלמידי חכמים ביותר. ונצטט את לשון הגמרא שם. 
אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב”ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמ’ (תהלים לז, לג) ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים וכתיב (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע, עד כאן לשון הגמרא. 
ונראה לבאר לפי הנ”ל, כי תלמיד חכם אמיתי מחובר לנקודת האני שלו ברמה הגבוהה ביותר, הן בנפש הבהמית והן בנשמתו בדרך התורה הקדושה, התורה איננה מבקשת למגר את האנוכיות, את הנפש הבהמית ואת שאר המידות והתאוות רק לנתבן לאפיקים חיוביים, ומכיוון שחלק זה מאוד בהיר צלול ומחודד אצל תלמיד חכם, הסיכון אצלו גבוה יותר, כמובן שהאני הנשמתי שלו עם החיבור להשי”ת מצילו וזה אלולי הקב”ה עוזרו אינו יכולו אם לא מעלה את האני לדרגה הנשמתית הוא נכשל וביותר מסתם אדם שדעתו מטושטשת עליו שלא עבד על החלק הנפשי של האני שלו. 

שנזכה שבזכות אהבת חינם נראה בבניין אריאל אכי”ר.