דין "לכם" במצוות ארבעת המינים מדגיש את הבעלות וההשתייכות, ומסמל את הקשר בין הגשמי לרוחני. הקניין הנצחי בנפש האדם, המאמין שהעולם הזה אינו הסופי, מעלה את הערך של המצוות, שמקנות קיום רוחני נצחי. כאשר אדם יוצא מנכסי דלא ניידי לבקתה זמנית ורוכש מטלטלין נפסדים, הוא נזכר שהחיים הם בני חלוף ורק מצוות ומעשים טובים הם הנכסים הנצחיים. הקניין הרוחני, הקשור בעשייה, מעניק ערך נצחי על פני הקניין החומרי, שהוא זמני. השקעתנו האמיתית היא במצוות, שכן הן מהוות את הקניין הנצחי של חיינו.
שתף את הפוסט
שאלה: מה משמעות המילה “לכם” בהקשר של מצוות ארבעת המינים?
תשובה: המילה “לכם” בפסוק “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן” (ויקרא כ”ג, מ’) מציינת את הצורך בבעלות אישית על ארבעת המינים. כלומר, בעת קיום המצווה ביום הראשון של סוכות, המינים חייבים להיות ברשותו המלאה של האדם.
רש”י על הפסוק מבאר:
“‘לכם’ – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול” (רש”י על ויקרא כ”ג, מ’).
לכן, ארבעת המינים צריכים להיות ברשות הקונה עצמו ולא יכולים להיות מושאלים או גזולים, כפי שהגמרא מסבירה במסכת סוכה:
“לולב הגזול והיבש פסול, של אשרה ושל עיר הנידחת פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה… מהו גזול? אם גזול – למה לא יצא? אמר רבה: משום דבעינן ‘לכם’ ומשום גזלה לא מיקרי לכם” (סוכה כ”ט ע”ב).
שאלה: מה הדין כאשר ארבעת המינים הם שאולים או גזולים ביום הראשון של חג הסוכות?
תשובה: אם ארבעת המינים שאולים או גזולים ביום הראשון, האדם אינו יוצא ידי חובתו. זאת כיוון שהמינים אינם נחשבים כ”משלכם”, אלא הם ברשות של מישהו אחר. ההלכה מחמירה ביום הראשון בכך שהבעלות חייבת להיות מוחלטת.
הרמב”ם פוסק:
“הנוטל לולב של חבירו בין ברשות בין שלא ברשות, לא יצא, שנאמר ‘ולקחתם לכם’, משלכם” (רמב”ם, הלכות לולב, פרק ח’, הלכה ט’).
שאלה: האם אפשר לקיים את המצווה באמצעות ארבעת המינים שנרכשו מקטן?
תשובה: במקרה שקטן הוא הבעלים של ארבעת המינים, ישנה בעיה הלכתית. קטן אינו יכול להקנות דבר לאחרים משום שאינו נחשב לבר דעת בקניינים. ההלכה מבוססת על כך שקטן אינו יכול לבצע קניינים תקפים משום שחסר לו גמירת דעת.
הגמרא בבבא בתרא מבארת:
“קטן לית ליה זכייה” (בבא בתרא פ”ח ע”א).
לכן, אם קטן מנסה למכור או להעניק את ארבעת המינים, אין ביכולתו להקנותם במובן ההלכתי הנדרש.
שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובה כאשר המינים ניתנים במתנה על מנת להחזיר?
תשובה: כן, ניתן לצאת ידי חובה כאשר ארבעת המינים ניתנים במתנה על מנת להחזיר. הסיבה לכך היא שהבעלות עוברת באופן זמני למקבל המתנה, והוא נחשב לבעלים בעת קיום המצווה. לאחר שהמצווה הושלמה, ניתן להחזיר את המינים לבעלים המקוריים.
הגמרא במסכת סוכה אומרת:
“מתנה על מנת להחזיר – מתנה היא” (סוכה מ”א ע”ב).
הרמב”ם פוסק:
“נתן לו חברו לולב במתנה על מנת להחזיר, נטל ויצא בו ידי חובתו, והחזירו – יצא” (רמב”ם, הלכות לולב, פרק ח’, הלכה י”א).
שאלה: האם ניתן לרכוש ארבעת המינים באשראי או בשיק דחוי ועדיין לצאת ידי חובה?
תשובה: הלכתית, התשובה מורכבת ומחייבת הבחנה בין קניין כסף לבין קניין משיכה.
לפי ההלכה, מטלטלין (כמו ארבעת המינים) אינם נקנים בכסף בלבד, אלא גם בפעולה פיזית כמו משיכה או הגבהה. לכן, אם אדם קונה באשראי אך לא ביצע משיכה או פעולה פיזית אחרת, ייתכן שהקניין לא הושלם כראוי.
הגמרא במסכת קידושין מלמדת:
“כסף במטלטלין לא קנה, עד שימשוך” (קידושין כ”ו ע”א).
לגבי שיק דחוי, ישנם פוסקים הסבורים שהקניין לא הושלם עד שהשיק נפרע, כיוון שמדובר בהתחייבות עתידית ולא בתשלום מיידי. כך לדוגמה פוסק המחנה אפרים (קניינים, סימן י”ז).
שאלה: מהו תוקף הקניין כאשר אדם רוכש ארבעת המינים בשותפות עם אדם אחר?
תשובה: כאשר אנשים קונים את ארבעת המינים בשותפות, יש לדאוג שכל שותף יהיה הבעלים המלא של המינים כאשר הוא מקיים את המצווה. לפי שיטת הראשונים, במקרים כאלה ניתן להסתמך על פתרון של “מתנה על מנת להחזיר”, כך שכל אחד יכול לקיים את המצווה באופן מלא.
הרא”ש מבאר:
“אף על פי ששותפין שניהם יחד, כל אחד מקנה לחבירו מתנה על מנת להחזיר בשעת נטילתו, ויוצאים שניהם ידי חובתם” (שו”ת הרא”ש, כלל ב’, סימן י’).
מסקנה:
המצווה של ארבעת המינים ביום הראשון של חג הסוכות מחייבת שהמינים יהיו ברשותו המלאה של האדם המקיים את המצווה. המילה “לכם” בפסוק מדגישה את הצורך בבעלות אישית, ולכן אם המינים שאולים, גזולים, או לא הושלמו קניינם כראוי, אין יוצאים ידי חובה. פתרונות כמו “מתנה על מנת להחזיר” מאפשרים לאדם לקיים את המצווה בצורה תקינה גם כאשר יש צורך בהעברת המינים לאחרים.
דין “לכם” במצוות ארבעת המינים מחדד את ההלכה בנוגע לבעלות והשתייכות, אך הוא גם מסמל את היחס בין הגשמי לרוחני, בין החולף לבין הנצחי. הקניין הנצחי הנעשה בנפש האדם, המאמין בכך שהעולם הזה אינו הנקודה הסופית, משקף את הערך העליון של כל מצווה. העולם הגשמי, על כל נכסיו החולפים והמתכלים, הוא זמני בלבד, אך הנשמה ממשיכה להתקיים לאחר מכן.
מתוך כך ברור מדוע דווקא קניין המצוות, הנעשה בנפש האדם, נחשב לדבר שהוא מעל כל נכס כלה ונפסד. בעוד שהנכסים הפיזיים ייעלמו, המצוות שאנו מקיימים מקנות לנו קיום רוחני נצחי, שמלווה אותנו מעבר לעולם הזה.
רעיון זה מדגיש גם שהאדם יוצא ממקום קביעותו, עולמו הקטן וביתו – מבועתו – להזכיר לעצמו שהחיים הם בני חלוף. רק הנכסים האסטרטגיים הנצחיים, המגולמים במעשים טובים ובמצוות, עומדים לנצח.
כאשר אדם יוצא מנכסי דלא ניידי, הנדל”ן, לבקתה זמנית, ובמקביל רוכש מטלטלין וכלים שהם נפסדים, הוא מדגיש את הפרדוקס שבחיים: הקניין הזמני, שהוא ברובו חומרי וחלוף, יכול להוביל את האדם לרכוש חיי נצח על ידי מצוות ומעשים טובים.
בעוד שהקניין הגשמי, כמו נדל”ן, הוא קבוע וחיוני, הוא גם נפסד וכלה. המודעות לכך שהקבוע של החומר הוא זמני, מחדדת את ההבנה שהנכס האמיתי של האדם טמון במעשים הרוחניים, שהם נצחיים ובלתי ניתנים להחלפה. הקניין במצוות ובמעשים טובים מעניק לאדם זכות קיום רוחני שמעל לכל נכס קבוע, שכן הנכסים הפיזיים ייעלמו, ואילו המצוות שהאדם מקיים הן אלו שמובילות אותו לעדינות קיומית נצחית.
הלקח הוא שבסופו של דבר, קניינו הרוחני, הקשור בעשייה ובתכלית החיים, הוא זה שמקנה לנו ערך נצחי, בעוד שהקניין החומרי הוא כאמור בר חלוף. עלינו לזכור שההשקעה האמיתית שלנו היא במצוות ובמעשים טובים, שכן הם מהווים את הקניין הנצחי של חיינו, אשר ילווה אותנו לעד.
שינוי תפיסה זו משאיר רושם נצחי בנשמתנו בל ימחה לעולם, וזה “לכם” האמיתי שלנו.
בסוכה, מצוות הישיבה היא העיקר, אך בנייתה נחשבת להכשר מצווה. יש המציעים שההשתתפות בבניית הסוכה עצמה מהווה חיבור משמעותי למצווה.
שתף את הפוסט
מצוות בניית סוכה – הכשר מצווה או מצווה בפני עצמה?
הדיון ההלכתי סביב השאלה האם בניית הסוכה נחשבת מצווה עצמאית או רק הכשר מצווה, מעלה סוגיות מעניינות ביחס לתפקיד הבנייה בתוך מכלול קיום מצוות הסוכה. בעוד שהמסקנה הרווחת היא שאין מברכים על עצם הבנייה, השאלה היא האם היא חלק מהותי מהמצווה עצמה או הכנה בלבד למצוות הישיבה בסוכה.
1. מקורות מהתלמוד והראשונים
תלמוד ירושלמי (סוכה א, א): במשנה הירושלמית מופיעה מחלוקת לגבי הברכה על בניית הסוכה. נאמר שם: “יכול יהא חייב על עשייתה? תלמוד לומר ‘תעשה’ ולא מן העשוי, מכאן אמרו כל העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו.” מדברים אלו עולה שהבונה סוכה מברך “שהחיינו” על הזמן, אך לא על עצם הבנייה כמצווה נפרדת. הירושלמי מבסס את הגישה לפיה הבנייה היא שלב מקדים והכשר למצוות הישיבה בסוכה.
רש”י (מכות דף ז:): רש”י מחדד את העיקרון של “מצווה בו יותר מבשלוחו”, לפיו יש מעלה גדולה כאשר האדם מקיים את המצווה בעצמו, ולא באמצעות שליח. בהקשר של בניית סוכה, למרות שמדובר בהכשר מצווה, יש חשיבות שהאדם יבנה את הסוכה בעצמו, אך אין בכך חובה או ברכה מיוחדת.
2. הכשר מצווה או מצווה בפני עצמה?
הפוסקים המרכזיים, כמו הרא”ש והטור (או”ח תרכה), מסבירים כי בניית הסוכה היא הכשר מצווה בלבד. כלומר, המצווה עצמה מתחילה רק כאשר האדם יושב בסוכה, והבנייה משמשת כהכנה לצורך קיום המצווה. בגמרא (סוכה דף ט:) מופיע שהדגש ההלכתי הוא על הישיבה בסוכה כקיום המצווה בפועל, ולא על הבנייה שלה.
3. כבוד השבת והכשר מצווה – השוואה והבחנה
יש להבחין בין הכשר מצווה לבין מצוות כמו כבוד השבת, כפי שמופיע בגמרא (קידושין מ”א:) על רב ספרא ורב יוסף שהכינו בעצמם את צורכי השבת. פעולתם נחשבת ככבוד השבת, המוגדרת כמצווה עצמאית, ולכן הכלל “מצווה בו יותר מבשלוחו” תקף במלואו. זאת בניגוד לבניית הסוכה, שהיא הכנה בלבד למצווה, ולכן אין בה את אותה מידת חשיבות מבחינת קיום אישי של המצווה.
4. מעלה בבניית הסוכה בעצמך
למרות שהבנייה נתפסת כהכשר מצווה, חז”ל והפוסקים מדגישים שיש מעלה בכך שאדם בונה את הסוכה בעצמו. הרש”י והירושלמי מסבירים כי גם אם לא ניתן לברך על הבנייה, הרי שיש הידור בכך שהאדם לוקח חלק פעיל בתהליך. אדם שאינו יכול לבנות את הסוכה כולה, יכול להדר ולבצע פעולה מהותית כמו הנחת הסכך – חלק חיוני בבניית הסוכה, שכן הסכך הוא המגדיר את הסוכה ככשרה ויוצר את “הסככה” הנדרשת לה.
5. מצוות נישואין אצל האישה והשוואה לבניית סוכה
מעניין להשוות זאת למקרה אחר שבו הכלל “מצווה בו יותר מבשלוחו” חל גם על מי שאינו מחויב ישירות במצווה. למשל, על פי הטור (אבן העזר סימן א’), האישה, אף שאינה מחויבת במצוות פרייה ורבייה כמו האיש, נחשבת שותפה במצוות הנישואין. מכאן שגם היא מקיימת את העיקרון “מצווה בו יותר מבשלוחו” כאשר היא מעורבת בתהליך הנישואין.
לעומת זאת, בבניית הסוכה, שאין בה חיוב ישיר של המצווה אלא רק הכשר מצווה, לא חל אותו עיקרון באותה מידה.
6. סגולה לעמוד מתחת החופה
יש שכתבו שבניית הסוכה שייכת גם לעמידה תחת החופה, כאשר האדם מניח את הסכך בסוכה. בכוונה שכמו שהוא פורש את הסכך, כך יש לו תקווה להתחתן בעזרת ה’ בשנה הקרובה. סגולה זו מחזקת את הקשר בין מצוות הסוכה למצוות הנישואין, ומדגישה את ההבנה כי קיום מצוות הסוכה יכול להיות מקור לברכות בעתיד.
7. סיכום
בסיכומו של דבר, בניית הסוכה נחשבת להכשר מצווה ולא למצווה עצמאית, ולכן לא מברכים על הבנייה עצמה אלא על הישיבה בסוכה. עם זאת, ישנה מעלה הלכתית בכך שאדם מבצע את הבנייה בעצמו, על פי הכלל “מצווה בו יותר מבשלוחו”, והידור זה יכול להיעשות אפילו על ידי השתתפות בחלק קטן מהבנייה, כמו הנחת הסכך.
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. (דברים טז) שמחת החג נאמרה על שלושת הרגלים על חג שבועות ובמפורש יותר על חג סוכות, ועל חג הפסח נלמדה באמצעות היקש או ג”ש ( תוספות חגיגה דף ח’ )
בזמן שבית המקדש היה קיים, המצווה כללה חובת הקרבת שלמי שמחה (בנוסף לעולת ראייה ושלמי חגיגה) בשביל אכילת בשר בחג. בתלמוד הבבלי נאמר שלאחר שבית המקדש נחרב, יש לשמוח במועד בשתיית יין. רבי יהודה מוסיף שיש לשמח כל אחד בשמחה הראויה לו: שתיית יין לאיש, ובגדים חדשים לאשה. הראשונים נחלקו האם חיוב השמחה בשאר דברים שאינם בשר קרבן הוא חלק ממצוות השמחה דאורייתא, כדעת הרמב”ם, או שמצוות השמחה דאורייתא אינה מתקיימת אלא בבשר קרבן, ובזמן הזה השמחה בשאר דברים היא מדרבנן בלבד, כדעת תוספות. הרמב”ם פסק שגם נשים מחויבות במצווה זו.
האחרונים נחלקו האם חובת המצווה מוטלת גם על הנשים, או שהיא מוטלת על הגברים לשמח את נשותיהם. מחלוקת נוספת היא לגבי חיוב מצוות שמחה בראש השנה, שנחשב לחג אך אינו משלושת הרגלים.
הגר”א אומר שזו אחת המצוות הקשות בתורה, המקור לדברי הגר”א בספר דברי שלום (סטרופקוב, עמ’ לו) כתב: “אמר בשלחן הטהור דפעם אחת שאלו להגאון החסיד ר’ אלי’ מווילנא זצ”ל, הגר”א, שיאמר איזהו הוא המצוה שיותר קשה לקיימה מכל מצות שבתורה. והשיב שחקר ודרש היטב הדק עד שבירר שמצות שמחת הרגל הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצוות התוה”ק, לאשר החיוב מוטל אקרקפתא דגברא דכל בר ישראל בכל שמונת ימי החג להיות שמח וטוב לב בכל הימים ובכל הלילות שלהם בלי שום הפסק רגע, ואסור להניח בכל אותו הזמן להעלות על לבנו שום מחשבת והרהור של דאגה בשום ענין שבעולם, ושום צער ויגון לא יתערב בשמחתנו כדי שלא יבטלנו משמחה, וזה הוא דבר המסור ללב וצריך, ונחוץ לזה הרגל לחזק השמחה בלב בעבודה גדולה, וא”כ זה הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצות התוה”ק, וכן נזכה להתחזק בשמחה”. גם בספר ובכן צדיקים (להגר”ש דבליצקי זצ”ל) הביא בשם הגר”א, שמצות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר. וכן בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ עח ) כתב: “ושמעתי בשם מרנא הג”א ז”ל שפעם אמר שהמצווה שיותר קשה לקיימה בכל התורה היא מצות שמחה שצריך להיות בשמחה שמונה ימים בלי הפסק”.
אך יש לומר שניתן לקיימה בהידור רב באמצעות שמחת נשים וילדים משום שאחריות השמחה עליו לשמחם “ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך” , כמו שביארו חז”ל במסכת פסחים קט. “ושמחת בחגך”, במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר “וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ.”, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר “וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ”.
המשמעות הפשוטה היא שבאחריותו של בעל בעמיו, לשמח את רעייתו וכן את כל הנזכרים בפסוק, והוא מקיים את מצוות השמחה, בעצם פעולתו שכהוא פועל על מנת לשמחן כך שגם אם שמחתם אינה שלימה ( כי כפי שכתב הגר”א אין זו מצווה קלה לקיום וכנ”ל) אם מצידו נעשו פעולות הגורמות להם לשמחה התקיימה מצידו מצוות שמחת החג בשלימות.
דוגמת מה שאמרו חז”ל ע”י על שכר נשים בתלמוד התורה ברעיון דומה לכך,
גדולה הבטחה שהבטיחן הקב”ה לנשים יותר מן האנשים – שנא’ ‘נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי’. א”ל רב לר’ חייא – נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
( ברכות י”ז )
וצריך להבין מילת “יותר” הלא שכרן זהה ושווה שזוכות בשכר תלמוד תורה של הבעל למה נאמר ששכרן יותר?
אלא יש לומר, שמצד מצוות האשה היא מושלמת ללא רבב מכיוון שמצידה קיימה בבעלה את הפעולות הנדרשות המאפשרות לו ללמוד תורה כך שגם אם לא למד לשמה וכו’ מצידה הפעולה נעשתה לשמה ומצוותה שלימה, וכן לעניינו, רק הפוך מצוות הבעל שלימה בשמחת אשתו ופעולות שנגדרו על ידי חז”ל בבגדי צבעונין אשר אמדו חז”ל שמשמחות את הנשים ואת הילדים בכל הדרכים האפשריות ובכך מקיים מצוות עשה דאורייתא בהידור רב ללא חשש. ושָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
כך שאם על ידו ננקטו פעולות אלו גם אם הנפעלים לא שמחו כל רגע או ששמחתם לא הייתה שלימה אם פעולותיו היו שלימות לשמה במטרה לשמחם הוא מקיים את המצוות בהידור רב, כמו כן ידוע שעבודה עולם המעשה קלה יותר מעבודת הלב של שמחה מכיוון שהלב פחות מסור בידו של אדם כפעולות פיזיות כך מתקיימת מהות מצוות ושמחת בחגך בהידור רב, גדול המעשה יותר מן העושה וכו’ ויש להוסיף שמתקיימת כאן זה אלי ואנווהו ביתר שאת בשמחת אחרים יותר מאשר בשמחתו האישית.
מעבר למסר האצילי היוצא מחידוש זה, שמחת עובד ה’ במצוות שמחת החג בשלימות תביאו לשמחה פנימית כי את מצוות החג הוא מקיים באצילות ובשלימות ממש וכפי שאמרו חז”ל שעל ידי שמחת החג נמשכת שמחת החג לכל השנה וכשמתקיימת בשלימות המשכת השמחה תהיה שלימה בהתאמה.
ובזה יבוארו יותר דברי הרמב”ם שנוקט שמדובר במ”ע דאורייתא גם בימנו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”
ולא ברור מדוע הכניס הרמב”ם דברי מוסר בין הגדרות הלכתיות וכו’ אלא יש לומר שברגע שאותו אדם לא דואג לאחרים גילה סופו על תחילתו שאין בשמחתו שמחה אצילית שהיא מהות שמחת החג ואין לו ענין בשמחה זו כי אחרת היה מהדר יותר בשמחת האחר משמחתו כך שמהות המצוות איננה.
ובהטעמת הדברים כתב הגר”מ שטרנבוך [ראב”ד בד”צ העדרה החרדית] בספרו מועדים וזמנים : שצריך לאכול בשר קודש לקיום מצות השמחה בדווקא, כי “עיקר מצות שמחת יום טוב הוא שיתוף רוחניות בגשמיות” [ולפי זה ביאר, מדוע חיוב השמחה של נשים אינו ביין אלא בבגדי צבעונים, כי לאשה אין חיוב לשתף הרוחניות בשמחתה כמו באיש, אלא די בהנאה הגשמית]. וגם בזמן הזה הגדר הוא כן “ועל כן אין מתקיימת המצוה בהוללות או טיולים בלבד, אלא עיקרה לשתף בשמחתו אלוקינו ית”ש, וכדברי המדרש, על הפסוק נגילה ונשמחה בך, שהשמחה היא בו ית”ש” [ויסוד הדברים מפורש בלשון הרמב”ם בהלכות יו”ט פ”ו ה”כ) “ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ובמסכת ביצה אמרו בגדר שמחת יום טוב – “חלקו חציו לה’ וחציו לכם”, כפי שנפסק להלכה בשו”ע .
אמנם הרמב”ם כתב בהלכות חגיגה שחיוב השמחה ברגלים הוא בהקרבת “שלמי השמחה”, ולכאורה משמע שבזמן הזה מצות השמחה רק מדרבנן, אך בהלכות יום טוב ( פ”ו הלכה כ) ובספר המצוות כתב במפורש שגם בזמן הזה יש חיוב לקיים את מצות שמחת יום טוב “בכל מיני שמחה, ומזה לאכול בשר בימים טובים, ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים”. והוסיף: “ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה”. ובספר שאגת אריה: רבי אריה ליב גינזבורג, רבה של העיר מֶץ בצרפת, נפטר בשנת תקמ”ה) הביא את שיטת הר”ן שחיוב שמחה בזמן הזה מתקיים “בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות, שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר, אבל לא לעכב”. וכן נראה מדברי היראים שכתב שהשמחה “לא ביין בלבד אלא כל דבר שנודע ששמחה הוא לו חייב אדם לעשות”, וכן נקט להלכה בספר החינוך.
וצ”ע מהו המקור לכך שחיוב שמחה “בשאר מיני שמחה” הוא מדאורייתא גם בזמן הזה. ועוד תמה הבית יוסף על הרמב”ם , מה המקור לדבריו שיש חיוב לאכול בשר ביום טוב בזמן הזה, שהרי בגמרא נזכר חיוב יין בלבד.
שו”ת שאגת אריה, ווילנא, תרל”ד [1873]. מהדורה ראשונה. עותק רבי יוסף מנחם ליפסקי מגרודזיסק
בביאור שיטת הרמב”ם והר”ן כתב השאגת אריה כי “מצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטית אלא שמחה כללית, שמחויב לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצות ששווים בכל אדם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל השמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו. וכן אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אבל אם הוא טמא [בזמן שבית המקדש היה קיים], או בזמן הזה שאי אפשר בשלמי שמחה, הרי הוא יוצא ידי חובתו בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו לקיימן, וסגי ליה בהכי”.
כלומר, חיוב שמחה ביום טוב הוא חיוב כללי שכל אחד צריך לשמוח כפי יכולתו ובמה שמשמחו, ומכאן החילוק בקיום המצווה בין אנשים, נשים וקטנים. ובזמן בית המקדש, הייתה מצוה מן המובחר לקיים מצות השמחה באכילת בשר השלמים.
אך נראה לדחות את ההקבלה הזו, בין מצוות לימוד תורה, למצוות שמחת החג ברגלים נקדים ונאמר שעל מצוות תלמוד תורה כאב בעל הגמרא “נשים במאי זכיין”? בסיס הדאגה שלו היא דברי הגמרא בכתובות ( דף קיא : ) “מקרא אחר אני דורש, דכתיב [שנאמר]: “כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל” (ישעיה, יט), וכוונתו: כל המשתמש באור תורה (“טל אורות”) — אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה — אין אור תורה מחייהו” עד כאן תוכן דברי הגמרא, זאת אומרת שהזיכוך שיגיע לעתיד לבוא ויניע את תהליך תחיית המתים תלויה במי שהיה בו אור תורה, וכיוון שנשים מצד חובתן פטורות ממצוות תלמוד תורה, קיים סיכוי של אשה שאין לה חיבור לתורה מצד מצוות הלימוד שבתורה( כמובן חיבור לתורה באמצעות קיום מצוותיה אשה שווה לאיש לכל ענין מלבד מצוות עשה שהזמן גרמן ) שעליה נאמר “גדול מה שנאמר באנשים משנאמר בנשים” ששכרן גדול יותר מכיוון שמצד כוונתן היא לשמה גם אם שלוחי מצוות לימוד התורה ( בעליהן, וילדיהן ) לא הגיעו לדרגת לשמה של לימוד התורה, אך ניתן לצרף את כוונת הלשמה הברורה מצד האשה השולחת את בעלה או בנה לחפצא של לימוד התורה שנלמדה בפועל, לענין זה שתקבל שכר גדול יותר משל בעלה, וזהו גדול שכר הנשים מהאנשים, ( וזה ברור ומחויב המציאות כי כששולחת את ילדיה הם לומדים שלא לשמה כמו שכתב הרמב”ם על בנושא של תורה לשמה שילדים מחונכים ללימוד על מנת לקבל פרס וכפי שכתב בהלכות תשובה ( פרק י הלכה ה ) “לְפִיכָךְ כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה מְגַלִּים לָהֶם רָז זֶה מְעַט מְעַט וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדְעוּהוּ וְיַעַבְדוּהוּ מֵאַהֲבָה”. וכך שיש לנו צורך להסביר כל אשה ששלחה את בנה ללמוד תורה וחינכוהו לפי דברי הרמב”ם שלא לשמה, וכוונתה הייתה לשמה גמורה, בוודאי שיש לומר ששכרה גדול מאוד יותר מהלומד עצמו, ( וזה רק בשכר כי מצד אור מצוות לימוד התורה בעצמו בעולם הזה בוודאי שצריכה להיות מציאות של לימוד תורה ולכן אשה בעצמה שלומדת אין לה חיוב לימוד תורה לשמה כגבר מצד עצם הפטור שלה מלימוד התורה ) מאידך במצוות שמחה ברגל אדם שקנה לאשתו או לכל מי שמוטל עליו לשמחו למרות שהוא סיים את פעולתו מכיוון שמעצם היות מצוות השמחה תלויה ברגש של התעלות רגשית רוחנית גבוהה מרחיבה של שמחה, ובוודאי שקשה להתעלות עילוי אחר עילוי בקצב קבוע, מכיוון שעצם השמחה מסתיימת בשלב של תום ההתעלות, ומכיוון שלא מדובר על מצב קבוע ומאידך התורה מחייבת קביעות בשמחה יש כאן קושי מאוד גדול כפי שתיאר הגר”א וקרא למצוות שמחה ברגל מצווה קשה מאוד ליישום, כמובן כששמחים בה’ תחושת השמחה הופכת את פניה הטבעיות והגדרתה הטבעית ( רגש של התעלות רגשית רוחנית גבוהה מרחיבה של שמחה ) והופכת להיות שמחה של מצווה ומקבלת הגדרות חדשות שמעבר לזמן ולמרחב, אך מדובר רק על גדולי עולם שהיו מחוברים להוויתו הרוחנית של הבורא דרך מצוות שמחה בחג בה’ ואכן העילוי הזה היה כה עצום עד שנאמר בגמרא במסכת סוכה דף נה . ” אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה, שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה… יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. וגם בירושלמי, סוכה ה, א” בעצם החיבור למידה זו ההתפתחות הרוחנית של השמחים מתקדמת בצורה מיוחדת, מכיוון שדרגת רוח הקודש היא מקבילה לנבואה שבתנ”ך והנבואה היא החיבור החזק ביותר בעולם הזה לה’, כמו שבברייתא של רבי פנחס בן יאיר ( אותה ביאר ועליה ביסס הרמח”ל את ספרו מסילת ישרים לאחר שמונה את כל המידות החל מתורה המידה האחרונה היא הדרגה הגבוהה ביותר של החסיד לאחר שהוא מגיע לדרגת רוח הקודש – “אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן” ( עבודה זרה דף כ: ) וניתן להבחין שהרמח”ל לא מבאר את מידת תורה וכן את מידת רוח הקודש, ומסיים בביאור מידת הקדושה, ויש לשאול מדוע? כמו כן יש לשאול מדוע צוין שהחסיד שמגיע לדרגת רוח הקודש היא מביאה לתחיית המתים? וע”פ דברי הגמרא בסוכה שההתעלות בשמחת החג מביאה לדרגת רוח הקודש, וכבר צוין למעלה שאור התורה הרי הוא אותו אור שמחיה את המתים, הרמח”ל לא דיבר על הדרך הבסיסית בלעדיה אדם לא פותח את הספר שלו, וכן לא דיבר על התוצאה כי זו לא תוצאה של 26 פרקים שהחסיד בעל מידת הקדושה מכיוון שזו עובדה שנוצרת מעצם הדרך שעשה החסיד ולפיכך אין טעם להתמקד בזה מאחר שבמציאות הוא כבר הגיע לדרגה זו, ואין אפשרות לסייע לו להגיע לדרגה זו כי היא הווה ולא עתידית אין למסילת ישרים מה לתרום למציאות שאינה תלויה יותר במעשיו אלא כתוצאה מציאותית של עצם דרגתו הגבוהה. זה ממש יכול ללמד אותנו על צורת ההבנה של הרמח”ל שהתמקד בזריזות גדולה במידות המעשיות, בנושא של התורה הרי מי שלא לומד בוודאי לא יפתח את ספרו וכן ללא סיוע מצוות לימוד התורה שעליה נאמר כפטיש יפוצץ סלע, ועל מידת רוח הקודש היא תוצאה של כל המידות ומכיוון שהיא תוצאתה הסופית של התורה היא מביאה לתחיית המתים אותו אור טלך שנאמר בגמרא בכתובות, כך שבעבר אין אנו עוסקים בדרך שהובילה אותו לפתוח את ספרו תורה וכן לא בתוצאה הסופית של מדרגת רוח הקודש, אלא בהווה עצמו בפרקטיקה מעשית של 26 פרקים ( שם הוי”ה העולה בגימטריה 26 ) עם מיקוד גבוה בניהול הזמן להתרכז בעבודת ההווה כי העבר אין העתיד עדיין וההווה כהרף אין שיש בו היסח הדעת וכמו שמפרט בהקדמתו שהוא מדבר על הדברים המפורסמים שהשגרה משכיחה אותם, וכך גם פתח את ספרו י’סוד ה’חסידות ו’שורש ה’עבודה עם אותו שם הוי”ה להורות על כך מהמשפט הראשון בספרו, ומזה ניתן ללמוד במה להתרכז בחיים ובמה פחות.
