אמר רבי אבהו , גדולה תשובה שקדמה לבריאת עולם , שנאמר : ” בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא ” ( מדרש תהלים מזמור צ )
וכן במדרש בראשית רבה א ד “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, וכו’ רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה, שנאמר (שם צ, ב) “בטרם הרים יולדו” ואותה השעה (שם, ג) “תשב אנוש עד דכא וגו'”.
ובילקוט שמעוני הנפש החוטאת היא תמות – שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו? א”ל: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו? א”ל: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מהו ענשו? א”ל: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב”ה חוטא מהו ענשו? א”ל: יעשה תשובה ויתכפר לו, הה”ד: טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך. (וכן הוא כהנא פסיקתא דרב כהנא כה ז)
מעבר להבנת הדברים כפשוטם, נראה לבאר, כי בריאת האדם והעולם מסמלת את הגבלת אור הקב”ה לגבולות המרחב, המקום, והזמן, ובממד הזמן לא ניתן להבין מהי תשובה, אדם פעל פעולה והיא קיימת במציאות ולא ניתן עד שלא תהיה פעולה בהווה מנגד לה או שכלל לא ניתן יהיה לשוב עליה בתשובה ולמחוק את המעשה כלא היה, ובפרט להפוך את הזדונות לזכויות כמו שנאמר בגמרא על ידי אחד מבעלי התשובה הגדולים בהיסטוריה ריש לקיש “אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) “ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה” ( יומא פו: ), 
אך נראה שבתשובה יש השגה אלוקית חדשה, בה האדם מתחבר ליוצרו, שהוא זה שעם היווצרו המציא את התרופה ליסודות העפר שלו, היא התשובה, מעבר לכך שהבורא הוא מעל המרחב, הזמן, והמקום, כך שיכול לדלג את השלבים הלא מובנים בשאלה איך ניתן לקבל את השב לאחר פעולתיו בעבר,  ולקבל את תשובת השבים, יותר מכך זו הסיבה שקודם בריאת העולם, היינו יצירת המרחב, והזמן של עבר, הווה, עתיד, ( מה שהיווה בסיס לשאלתנו איך ניתן למחוק פעולות מהעבר ) הקב”ה יצר את התשובה עוד לפני בריאת העולם, וההבנה לנפש האדם, וללב יציריו, אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, הובילה ליצירת המצאה חדשה שהיא מנהרת זמן קוסמית שמדלגת את שלבי הזמן והופכת להיות אלוקית, בתנאי שמתקיימת בתנאיה. 
יתרה מכך הזדונות הופכות שגגות, או זכויות, בתשובה מאהבה, בנוהג בעולם אדם שפגע בחבירו חבירו לא יכול לסלוח לו בבין דין של מטה יש כללי עולם המעשה, המחוברים למרחב הזמן, לעומת זאת בבית דין של מעלה, ביום הדין ביום ראש השנה ויום הכיפורים, אנו מתרוממים מעבר לגבולות של עולם המעשה, לעולם האצילות. 
ובזה נראה לבאר מאמר חז”ל רבא אמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע רב הונא בריה דרב יהושע חלש על רב פפא לשיולי ביה חזייה דחליש ליה עלמא אמר להו צביתו ליה זוודתא לסוף איתפח הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה א”ל מאי חזית אמר (ליה) אין הכי הוה ואמר להו הקב”ה הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון לעובר פשע (מיכה ז, יח. 
השוני בין חומר לרוח שכשאדם סולח לחברו הוא מתחבר לנשמתו הנצחית האלוהית, חלק אלוה ממעל, כמו שמבואר בספר התניא מדובר על חלק בלתי נפרד מאלוקות, זו הסיבה שהשם נוהג בו באותה מידה שהיא מעל הזמן, זאת אומרת אתה מתחבר לנשמתך האלוקית הוי אומר שהגעת למדרגה שהיא מעבר לזמן, הראיה שסלחת לחברך, משכך אני גם סולח לך ומעביר את אשמותיך שהיו כלא היו, בצורה אלוקית,  כשאדם לא סולח לחברו הוא בעצם אנושי פשוט בגבולות הזמן, וכך גן נוהגים בו. 
לכן יש סגולה גדולה למחול לכל אדם ערב יום הכיפורים, מכיוון שאנו מתחברים בסליחה זו, לצורת האלוקות שבנו, כך שהשם ינהג בנו במידה שווה. 
חז”ל אמרו דבר שלכאורה מאוד תמוה, במסכת שבת דף קמ”ט : 
וא”ר יעקב בריה דבת יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה מנלן אילימא משום דכתיב (מלכים א כב, כ) ויאמר ה’ מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה אמר בכה ויצא הרוח ויעמוד לפני ה’ ויאמר אני אפתנו וגו’ ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן ואמרינן מאי רוח א”ר יוחנן זה רוחו של נבות ומאי צא אמר רב צא ממחיצתי .
יש כאן דבר בפשוטו לא ברור אדם עשה עוול לחבירו והוא לא יכול לסלוח לו, וכעת הוא נענש שלא מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה ומה חטא הוא שפשוט רק עשו לו עוול, אך נראה שאדם שלא יכול לסלוח לחבירו הוא נמצא שקוע מאוד מאוד בדרגות של חומריות ואנושיות.
את הדרגה הזאת אנו למדים מדוד המלך ע”ה. מקרה כזה מתואר בספר שמואל באופן מדהים. פרשה זו  אמורה לעמוד תמיד לנגד עינינו  וממנה אנו שואבים את ההשראה
בוא נלמד פרשה זו יחד ותראה שגם אתה מתחבר לדברים הנפלאים הללו ותוך זמן קצר תוכל גם להשתמש בה בכל עת.
הנביא עוסק בתקופה הקשה ביותר בימי מלכותו של דוד ע”ה. בנו אבשלום מרד בו, הוא ליקט סביבו אנשי חיל והמון עם, דוד המלך פוחד להישאר בירושלים ובורח.
 לא קשה לתאר את ההרגשה של אנשי דוד באותו הזמן. והנה הם מתקרבים לעיר בשם “בחורים”, ושם מצפה להם “קבלת פנים” סוערת, אדם ושמו שמעי בן גרא עומד בפתח העיר ומשליך עליהם אבנים וקללות נמרצות, ובצווחות רמות הוא צועק לדוד המלך “צא, צא, איש הדמים והבליעל”, וכן הוא ממשיך בעוד מילות גנאי כהנה וכהנה.
 אבישי בן צרויה נוטל רשות מהמלך ומיד רוצה לסלק את המפריע ובכך להציל במעט את כבוד המלך, אולם דוד רוח אחרת הייתה בקרבו וכך אומר להם “ה’ אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן – הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'”. 
אדם שמהותו היא רוחנית וחי בעולם של “השם אמר לו קלל” הוי אומר שהוא לא חי את ההווה את הוויה, בוודאות לא חש בפגעי הזמן, ויודע שאין רע בא מלמעלה, ואם נראה לו משהו רע, זה לעיניו מאת השם בוודאי שאין להאשים את חבירו, זאת אומרת שהוא חי חיי אצילות ולא את חיי עולם המעשה הפשוטים הנראים לעין תחת מרחב המקום והזמן. 
יש לתרץ את שאלתנו, כי אדם שחי בעולם אנושי לא יכול גם לעתיד לבוא להיות במחיצתו של הקב”ה עד שנשמתנו לא תזדכך לעלות למדרגת עולם האצילות, כי כעת הוא בעולם המעשה, הוא במחיצה אנושית לא יכול להיות במחיצה אלוקית, כך שלא מדובר על עונש אלא על תיאור מציאות, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב”ה שהוא מעבר לגבולות הזמן, אך אדם זה הוא בגבולות הזמן לא יכול למחוק את העבר היא יש לו 3 זמנים ברורים ומוגדרים של עבר רע עם חבירו והווה עכור ועתיד לא מזהיר. 

זו הסיבה שאמרו חז”ל שמי נענש חבירו על ידו לא מכניסים אותו במחיצתו של השם זה מעבר לעניין הפשוט הוא במחיצה אנושית ולא אלוהית ונשמתו תחת גבולות ארציות של מימדי זמן חומר וצורה, וזה מציין עובדה ולא עונש, וזה מתרץ מדוע הוא כאילו נענש על משהו שלא עשה, זה לא עונש זה מציאות כואבת שבה אדם לא מצליח להרים את עצמו למחיצת הרוחניות שהיא מעל מימדי הזמן, זו המשמעות שהתשובה קדמה לבריאת העולם, בריאות העולם מסמלת את היצירה של השם בעולם גשמי תחת גבולות מרחב זמן וחומריות, עבר הווה עתיד, כשאדם עשה משהו, תחת גבולות אלו, אין דרך חזור, יש מציאות בלתי מחיקה, אך לפני בריאת עולם ומעליה, השם ברא את מציאות התשובה, מכיוון שידע שאין מנוס מחטא ואדם יסודו בעפר ומשיכתו הטבעית היא ליסודותיו החומריים, חלק ממציאותו הוא חומריות חסרה שלא יכולה להתכיל עם אמת חד משמעית רוחנית, ומשכך עוד טרם בריאות העולם כמקדים רפואה המציא השם את התשובה, הוי אומר, דרך מעקף לתיקון חטא.
חז”ל אמרו שמנשה עומד בראש שער בעלי תשובה בעולם הבא, קום ואומרים לפניו רבון העולמים אדם שהעמיד צלם בהיכל כלום יש בו תשובה, אמר להם הקב”ה אם איני מקבלו בתשובה הרי הדלת נעול כנגד כל בעלי תשובה, מה עשה הקב”ה חתר לו כמין חתירה אחת תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחנתו, הה”ד ויתפלל אליו ויעתר לו ויחתר לו ( ילקוט שמעוני רמו ) וצריך להבין מה היא החתירה הזו, ולפי הדברים הנ”ל יש להבין כי בעולם פשוט תחת מגבלות הזמן המרחב בו חי מנשה לא היה בר סליחה, אך הקב”ה הוא חתר לו חתירה כמו מנהרת זמן שבה הוא יכול לדלג את מאורעות העבר ולהתחיל מחדש הווה חדש, החתירה הוז היא הדילוג העיקש מעבר לגבולות האנושיות המציאות של עולם המעשה לעולם התשובה שהוא נעלה יותר, זו הסיבה שאותו רבי אבהו איתו פתחנו את המאמר, העיז לחלוק על רבו ( רבי יוחנן ) , במסכת ברכות דף לד: ואמר מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים, רק לאחר הבנה של הדילוג במרחב הזמן, שתשובות יכולות להפוך לזכויות, ובוודאי, יש להבין כי בעלי תשובה עולים על צדיקים גמורים כי עוונותיהם בוודאי רבו מעל ראש, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. 
החתירה הזו שהיא מתחת כיסא הכבוד, במשמעות הזו, נוגדת את כללי המציאות במרחב הפשוט ועוקפת אותו כחתירה, נגד כללי עולם המעשה, וזה רק כשיש אמונה מאוד מאוד חזקה וחוויה רוחנית ממש גבוהה כשאדם מבין שיש למעלה ממנו, ועולם האמת כשמו כן הוא הוא העולם האמיתי ואנו בעולם גשמי שהוא אמיתי תחת מגבלותיו, אך הוא תעתוע ביחס לאמת האמיתית, הוא יכול לטפס לשוב על כל חסר שהחסיר.
ר’ שמעון בן יוחי אומר: אפילו היה צדיק גמור כל ימיו ומרד (פשע ועבר) באחרונה (בסוף ימיו) — איבד את הזכויות הראשונות, שנאמר: “צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו” (יחזקאל לג, יב). ולהיפך: אפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה — אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: “ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו” (קידושין דף מ:). 
וצריך להבין, אדם צדיק שכל חייו הקדיש לתורה אך כפר בסוף נמצא שכל חייו הוא סיים עקום, אך מה ניתן לומר על אדם שכל חייו חי כרשע וברגע האחרון לחייו חזר בתשובה, האם אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: “ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו”? ולפי הנ”ל אפשר להבין, התשובה היא מסלול שעוקף מציאותית את מציאות הזמן, שהיא תחת עבר, הווה, עתיד, וכן הווה מתמשך של חיים שלימים יכול להתהפך ברגע אחד כי אין משמעות של לחיים שלימים לעומת רגע אחד של תשובה שהוא עוקף הכל, כמובן שאין מה להשוות את שכר הצדיקים לשכר מי שכל חייו לא היה תחת מעשי מצווה ותורה, למי שלא, אך מבחינת עונשין, אם הוא שב בתשובה שלימה והדבר מסור לאל דעות להבנת ליבו שאכן ניחם על הראשונות ולא ישוב לכסלה, רק טכנית הוא כעת הולך לעולמו, שלא יזכירו לו מרשעו, ולא יכשל בה. 
באותו ענין, יש להזכיר את תשובתו הגאונית והמחודדת של הגאון הרוגצובע’ר רבי יוסף רוזין זצ”ל, שהקשה על דברי הרמב”ם אותו החשיב כרבו המובהק כידוע וכל ימיו התעמק בדבריו, ואף חיבר עליו את חיבורו צפנת פענח. 
הרמב”ם פסק שגדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים, זאת אומרת שפסק הרמב”ם כרבי אבהו ולא כרבי יוחנן רבו, והרי כלל בידינו שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ורבי יוחנן הלא פוסק שצדיקים גמורים גדולים מבעלי תשובה?
ואלו דברי הרמב”ם בהלכות תשובה על יתרונם של בעלי התשובה ביחס לצדיקים :”ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם” [רמב”ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד] מקור דברי הרמב”ם הוא בגמרא במסכת ברכות שם, 
שם נחלקו ר’ יוחנן ור’ אבהו בדבר זה :”וא”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך, ופליגא דר’ אבהו, דא”ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר: (ישעיהו נז, יט) “שלום שלום לרחוק ולקרוב” לרחוק ברישא, והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך, מאי רחוק, שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב, שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא”. הרמב”ם פוסק כדעת ר’ אבהו, ובניגוד לדעתו של ר’ יוחנן, שהעדיף את הצדיקים הגמורים שלא חטאו. מדוע פסק הרמב”ם כר’ אבהו ולא כר’ יוחנן?
ר’ יוסף רוזין, רבה של קהילת החסידים בעיר דווינסק לפני השואה, בספרו ‘צפנת פענח’ על הרמב”ם מבאר שמקור דברי הרמב”ם בגמרא במסכת קידושין מט.
שם נאמר :”על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו”. הגמרא פוסקת שאפילו רשע גמור, האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, והכל יודעים שהוא רשע, בכל זאת חוששים לקידושיו שמא הרהר בתשובה” ואם צדיק גמור יותר מבעל תשובה, הרי שהרהור התשובה שלו לא יחיל קידושין שהרי הקידושין היא ע”מ שהוא “צדיק גמור”, והוא רק הרהר תשובה בליבו, כך שגם אם הוא בעל תשובה, האשה לא אמורה להיות מקודשת, אלא בוודאי שבעלי תשובה גדולים יותר מצדיקים גמורים וזה מקורו של הרמב”ם שפסק את ההלכה כתלמיד במקום הרב בגלל שהגמרא סתמא כדברי רבי אבהו.