קרא עלי מועד – תשעה באב
שתף את הפוסט
רקע כללי על הצום הייחודי תשעה באב
תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים.
תענית זו היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש, ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט’ באב.
האירועים שהתחוללו, לפי המסורת, ביום זה, גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף הובילו לגלות בת כאלפיים שנה.
שנה זו (ה’תשפ”ג) היא שנת 1954 לחורבן בית המקדש השני.
בניגוד לשאר התעניות שהחובה להתענות בהן היא מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום הכיפורים.
בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה.
עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה, ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים .
לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי ( מסכת ברכות פרק ב’ הלכה ד’) נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.
הצום מוזכר שלוש פעמים בספר זכריה: ”לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה’ צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?” (ספר זכריה, פרק ז’, פסוק ג’)
”אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?” (ספר זכריה, פרק ז’, פסוק ה’)
”כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.” (ספר זכריה, פרק ח’, פסוק י”ט)
המונח “צום החמישי” מתייחס לחודש החמישי במניין החודשים המתחיל מניסן, הוא חודש אב.
גם הפיכתם של ימים אלו לימי שמחה וששון מקורם בספר זכריה ”כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.” (ספר זכריה, פרק ח’, פסוק י”ט).
האם צום תשעה באב נהג בימי שיבת ציון כשבית מקדש השני עמד על תילו?
התשב”ץ כתב שבימי בית שני לא נהגו לצום את צום תשעה באב, וקוימו דברי זכריה שימים אלו יהיו ימי שמחה וששון, לעומת זאת, הרמב”ם כותב בפירוש המשנה במסכת ראש השנה (פרק א’ משנה ג’) כי צום תשעה באב נהג גם בזמן כשבית המקדש השני עמד על תילו, אך רבים חלקו על דעה זו של הרמב”ם.
גלות וגאולה
כפי שצוין המשיח נולד בתשעה באב, יום האבל יהפך לששון ושמחה, בספר ישעיהו נביא הגאולה הפסוק מנבא את צורת הגאולה:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם. ( ישעיהו כז יג)
שופר עולה בגימטריה 586 גם ירוּשָׁלָ͏ִם עולה במספר 586 שזה רמז לצורת הגאולה שמציון תצא ודברה מירושלים, כמו כן ירמיה הנביא נביא החורבן כותב באיכה, המגילה הנקראת בתשעה באב ” תַּם-עֲוֹנֵךְ, בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף, לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ” (איכה, ד,כב)
תַּם-עֲוֹנֵךְ ( 586 ) – עולה בגימטריה 586 בדיוק כמו שופר ( 586 ) וגם סופו של הפסוק גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ – ( 586 ) עולה בגימטריה שופר.
שנינו באבות (ג, יח) “קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה” ופרש”י דהעוסק באלו הן הן ממשיכין אותו לחכמה שיש בהן חכמה גדולה ע”כ, מבואר שהם רק פרפראות ולא עיקר החכמה.
כמובן ניתן למצוא כמה הקשרים רעיוניים נוספים בין המילים שופר לירושלים למילים תם עוונך כשמאידך הקב”ה ינקום באדום בפרט (היא הגלות האחרונה והארוכה ביותר) ובשונאי ישראל בכלל וככתוב גילה על חַטֹּאתָיִךְ .
מעבר להקשר הבסיסי הנ”ל, הקשר רעיוני נוסף שניתן להציע הוא בהקדמת דברי חז”ל רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, במסכת סנהדרין (דף צח:) שניהם מביאים מקורות מספר ישעיהו הנזכר לאמירה מאוד מעניינת.
וכך הוא אומרים “אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב בדור שכולו זכאי דכתיב (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ בדור שכולו חייב דכתיב (ישעיהו נט, טז) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב (ישעיהו מח, יא) למעני אעשה.
אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (ישעיהו ס, כב) בעתה וכתיב אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה”
והדברים לא ברורים בהיגיון השכל הישר, הבה נתבונן.
1. השאלה הראשונה שיש לשאול, אפשר להבין גאולה לדור שכולו זכאי, כשעם ישראל זכאים הם זוכים לגאולה, הרי החורבן קרה עקב חטאים כמו שחז”ל אמרו (יומא ט:) “מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים”, השכינה לא יכולה לשרות בעם ישראל עקב חטאים, ובתיקון המעשים נזכה לגאולה ובנין בית המקדש, כמו שאמרו חז”ל (תלמוד ירושלמי יומא דף ה.) “כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו” כשהדור זכאי הוא במציאות זכאי לגאולה, אך מה ההיגיון שדור חייב יזכה לגאולה?
2. השאלה השניה שיש לשאול, מתי בדיוק עם ישראל יזכו לראות את המשיח בהיותם זכאים או בהיותם חייבים?
איך שניהם שהם קצוות הצדדים יובילו לאותה תוצאה שהיא גאולה? זה נשמע כמו תרתי דסתרי.
3. שאלה שלישית יש לשאול דור שכולו חייב עליו נאמר “וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע” זאת אומרת כל כולו חייב בשביל מי תבוא הגאולה או המשיח הלא מהות הגאולה היא השראת השכינה בישראל סילוקה של השכינה קרה עקב חטאי עם ישראל, מעצם מציאות החטא והחסרון העצים והאבנים היו סימפטום של המצב הרוחני הירוד ולא מהות החורבן מהות החורבן הייתה אנושית, אם כך זה סותר את עצם מהות הגאולה כי בדור שכולו חייב אין מציאות של השראת שכינה, כך שלא תתכן מציאות של גאולה, או במילים פשוטות גם אם בן דוד יבוא לא יהיה לו קהל, אז בשביל מי הוא יבוא?
4. שאלה רביעית יש לדייק את הלשון “דור שכולו זכאי” ו”דור שכולו חייב” מדוע לא נאמר אנשים זכאים או חייבים, מהו דור חייב ודור זכאי?
5. שאלה חמישית איך ניתן להבין את המציאות של דור שכולו חייב או כולו זכאי האם בני אדם הם עדר שיבוטי וכל הדור יכול להיות חייב או זכאי כאחד, ולא ימצא צדיק אחד או רשע אחד בעולם כולו, הרי מדובר על מציאות בלתי אפשרית כמעט, מדובר על בחירת מליארדי אנשים לאורך חיים שלימים לאורך כל היום באין ספור בחירות בין טוב לרע, איך שייך לומר דור זכאי או דור חייב שלפי הפסוק אנו מבינים שאין אפילו צדיק אחד בכל הדור שמתפלל ( מפגיע הוא לשון תפילה )?
ניתן לציין כאן דבר נוסף והם דברי הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ג הלכה ב’)
“אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: “על רוב עונך” (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז).
וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: “זעקת סדום ועמורה כי רבה” (בראשית יח, כ).
וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: “וירא ה’ כי רבה רעת האדם” (בראשית ו, ה). עד כאן לשונו. אם כן דור שכולו חייב הרי הוא נשחת, והרי הוא כדור המבול ולא דור שראוי לגאולה?
ואפשר להציע דרך מעניינת של הסבר ולומר, “דור כולו זכאי” היינו דור של אנשים שהם צדיקים במהותם ובמעשיהם כך שגם האטמוספירה והאווירה של הדור היא טהורה, זכאי מלשון מזוככים הפרטים הם סך תוצאת הדור ואווירת הקדושה שבו, אך גם “דור שכולו חייב” לא מדובר על האנשים הפרטים עצמם אלא על הדור היינו אווירת הדור, (בכללות ולא על הפרטים והיחידים)
וכלשון הגמרא במסכת סוטה מט: על דור עקבתא דמשיחא “פני הדור כפני הכלב”.
וכן כדברי הגמרא בסנהדרין צז המתארת את הניסיונות הקשים של הדור הזה “אמר ר’ יוחנן דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבוא… תניא ר’ יהודה אומר דור שבן דוד בא בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב… וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת שנאמר ‘ותהי האמת נעדרת’! מאי ותהי האמת נעדרת? אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה מאי ‘וסר מרע משתולל’? אמרי דברי ר’ שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות… תניא ר’ נהוראי אומר דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באימה וכלה בחמותה ופני הדור כפני כלב ואין הבן מתבייש מאביו. תניא ר’ נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו העזות תרבה והיוקר יעוות והגפן יתן פריו – והיין ביוקר ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה, מסייע ליה לר’ יצחק דאמר ר’ יצחק אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא כולו הפך לבן טהור הוא? תנו רבנן ‘כי ידין ה’ עמו… יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב’ אין בן דוד בא עד שירבו המסורות… דבר אחר – עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב, כביכול אין סומך ועוזר לישראל…” ע”כ דברי הגמרא.
והעולה מזה שהניסיונות הקשים של הדור, העמידה על החבל הדק עם ניעור היצר לכל כיוון והבלבולים של הדור, מביאים את הדור להיותו במצב של “דור שאינו זכאי” והיינו דור שאינו מזוכך אך הוא נלחם ומתאמץ להשתפר, וזה מה שיגרום לגאולה אמיתית רוחנית וגשמית, כך שיש לבן דוד עבודה כפולה, לסייע לעם ישראל בשלימותם הגשמית ואף הרוחנית כי הם עם רצון מושלם אך בחוסר הצלחה עקב ניסיונות וקשיי הדור, ( ראה דברי התניא למטה )
זה בדיוק מחבר אותנו למילה שופר, הרי היא מלשון שפרו מעשיכם, כמו שכתב הרמב”ם, (ומקורו במדרש) הדרישה היא היו על דרך ההשתפרות מדרך חובה לדרך הזכות, גם אם לא תגיעו לדרגת צדיקים, מבחינת הקב”ה הדור הזה בדיוק כמו הצדיקים ואפילו יותר בבחינת במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים ומזוככים יכולים לעמוד, כי בעיני ה’ נפילת הבינוני וקימתו היא לריח ניחוח לא פחות מהצדיק המזוכך בתפילותיו הטהורות, והשגותיו ודרגותיו השמימיות.
וכעת נחזור לפסוק באיכה “תם עוונך” בת ציון – היינו דור זכאי שקיימת בבחינתו תם העוון ( תם-מת) לעומת גילה על חטואתיך של הדור החייב היינו שהדור עצמו הוא באווירה של מט שערי טומאה וניסיונות קשים אך עם ישראל נלחם להידבק בצור ישראל גם אם לא מגיעים לדרגות גבוהות של צדקות בעצם מלחמתם ודבקותם היא סיבה לגאולה כי זה מראה ומגלה שאווירת הדור היא לא מהותית בתוך נפשם אלא בגלל טומאות הגויים של אדום וה’ ינקום באדום על אחריותם למדרגתם הרוחנית של עם ישראל.
דברי התניא רבינו שניאור זלמן מלאדי זצ”ל בפרק כ”ז שמאירים את הדברים האלו.
“וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה: אֶחָד, מִבִּטּוּל הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְגַמְרֵי וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים.
וְהַשֵּׁנִית, כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָּקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה’ בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי”, מַטְעַמִּים לְשׁוֹן רַבִּים, שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ.
וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, כִּדְפֵרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים. ( כללות ישראל היינו הדור כולו חייב או כולו זכאי תוספת של כותב השורות)
וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים, וְהַשֵּׁנִי מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתֻבָּלִים וּמְתֻקָּנִים הֵיטֵב, עַד שֶׁנַּעֲשֹוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: “כֹּל פָּעַל ה’ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה”. פֵּרוּשׁ, שֶׁיָּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ, וְיַעֲשֶׂה הָרַע שֶׁלּוֹ יוֹם וְאוֹר לְמַעְלָה, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא” עד כאן לשונו.
יש להוסיף עוד 2 הקשרים למספר 586 המספר המדובר בהקשר החורבן, לפי המחקר ההיסטורי, המקדש נחנך בשנת 516 לפנה”ס בימי דריווש הראשון ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז”ל המקדש עמד על תלו (כולל שנות בנייתו) 420 שנים. הפער הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם “השנים החסרות”.
כמו כן בית ראשון נחרב 586 שנים לפנה”ס וגם זה לפי אותו מחקר היסטורי ולא לפי היסטוריית חז”ל.
חצוצרה ושופר
בתלמוד מסכת שבת פרק במה מדליקין (דף לו:) “אמר רב חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש חצוצרתא שופרא שופרא חצוצרתא למאי נפקא מינה לשופר” (לשופר של ראש השנה – אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא שופר או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע אומרים לו בחצוצרות . רש”י. ) בפשטות, לאחר החורבן אחד משלושת הדברים שהשתנה שמם הוא שופר וחצוצרה, ולהיפך.
והקשה ר’ משה פיינשטיין זצ”ל מה שייך שינוי השמות הללו לחורבן בית המקדש, מלשונו של רב חסדא משמע שהחורבן גרם לשינוי השמות, ואיך בדיוק החורבן גרם לשינוי השמות אצל עמי הארץ?
והוא מסביר כך: המשנה אומרת באבות ( ג’ א’) עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
והכוונה בזה שיש לאדם 2 דרכים להתבונן כנגד עצת היצר המתגבר עליו כל יום מחדש.
1. אם היצר רוצה לבטל את חשיבותו, האדם צריך להלחם ולחשוב על חיי הנצח והאפשרות שהוא יכול להגיע למדרגה גבוהה, ושבשבילו נברא העולם, וכל להגיע למדרגת האדם השלם.
2.אם היצר מעוררו למידות רעות של תאווה,גאווה, שנאה, וקנאה, האם צריך להתבונן שגם איש הכי חשוב בעולם בסופו של דבר, סופו הוא רימה ותולעה, כך יתעורר לא ללכת בתאוות הגוף שסופו להיות כלום, אלא בדרך התורה לחיי נצח. מחשבות אלו גם יסירו ממנו את הגאווה מאחר שבעצם הוא טיפה סרוחה שסופה עפר, ואם כן כל הנהגותיו לצורך חיי ההבל הם הבל אם לא יעשה אותם לשם שמים, ואף ביראתו ותורתו לא יתגאה כי אולי חברו שלם ממנו ביראת שמים. { עיין ביו”ד סימן של”ד שאין אדם יכול להחשיב עצמו לגדול מחברו ולכן אינו יכול להתיר נידוי חבירו}.
עקביא בן מהללאל נותן עצה כפולה אם יתבונן בשניהם איך שמטיפה סרוחה נעשה אדם שהוא חשוב מאוד, אם יהיה אדם שלם, ומאדם זה נהיה רימה ותולעה, בוודאי יתעורר לתשובה מעט, וזהו שאמר הסתכל בג’ דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת, מטיפה סרוחה, ומכל מקום נעשית אדם שהוא תכלית הבריאה, ולאן אתה הולך אחר שכבר נעשית אדם, סופך בעפר, אם כן התבונן שעיקר חיי האדם הם חיי הנשמה שהוא לילך בדרך התורה שזהו מעלת האדם שמטיפה סרוחה יכול לעלות למדרגה גבוהה ואף להישאר בה לנצח, כשהוא חי חיי נצח. ועם כל זה כשיבוא לידך חטא שיש בו הנאה וריווח תסתכל עוד איך שצריך ליתן דין וחשבון לפני ממ”ה הקב”ה, ותתחזק בזה כנגד היצר.
וזהו כוונת שופר שהוא כפוף, להראות שצריך להיות נכנע, כדאיתה בראש השנה (כ”ו ב’ ) “כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי” ותוקע בתחילה ותוקע בסוף להודיע כי כמו שבא כן ילך, ואיך שבא הלא ידוע שבא מטיפה סרוחה, וכל בני האדם שווין בזה, וכמו כן ילך לעפר רימה ותולעה.
{וגם יבין זה מחמת שכל השופרות אין להם קול אחר אלא קולות אלו, ואינם למתק הקול בנעימה}.
ואם כן במה יתגאה, וגם באמצע החיים אין אדם בעולם שכל ימיו יהיה לו טוב, יש אנשים עם שברים, פירוש שמצבם פעם טוב ופעם רע, ויש שהם תרועה, פירוש שכל ימיהם הם בבכי ויללה, פירוש שרוב החיים הם חיי צער, וזהו כוונת תקיעות התשר”ת.
ואם כן יתבונן מזה שמ”מ הוא תכלית הבריאה, והלא חייו הגשמיים אינם כלום, וצריך לשוב בתשובה ולהתבונן ולבכות על מעשיו הרעים שעשה עד כה, ולהיות לב נשבר ונדכה עניו ושפל רוח, ולהתחרט על העבר, וזהו כוונת תש”ת ותר”ת.
ואם יהיה לו תקיעה שהיא הברה פשוטה, פירוש שיכתב ויחתם לחיים טובים ומנוחה עד שיתכפר ביו”כ. וזהו כוונת התקיעה שאחר הנעילה שהנהיגו הקדמונים, ( תקיעה גדולה ) שאחר כל כפרת יום הכיפורים, אנו רוצים בהברה פשוטה של חיים טובים ומנוחה.
ולכן נקרא שופר מלשון “שפרו מעשיכם” ( ויקרא רבה פרשה כט פיסקה ו’ ) השופר משפר מעשה האדם על ידי שחוזר בתשובה על ידי קול השופר.
אבל חצוצרות שהם מכסף וזהב ופשוט, וגם יש בהם קולות שאף שהם קולות נעימים לא שייך לקרותם שופר, שהם אינם מועילים לאדם לעוררו בתשובה, ( ואולי להיפך לקלות ראש ).
וזהו ההסבר כשחרב בית המקדש יש הרבה שקורין לחצוצרה שופר משום שהוא קול יפה ונעים וטוב ויש מזה תענוג גשמי, ולשופר חצוצרות משום שאין להם מזה תענוג גשמי שאינו קול שיר, ולכן קורין אותו רק חצוצרה מחמת שמוציא קול גדול.
ולשון חצוצרה שמשמיע קול גדול (כמו שהפסוק אומר דברי הימים ב’ ה’ יג’ ) וכהרים קול חצוצרות) שאין מבינים תועלת השופר, כי חושבים לעיקר חיי הגשם ולזה אין קול השופר יפה, וזהו למאי נפק”מ לשופר של ראש השנה שהוא לעורר בתשובה, וזהו כוונת רב חסדא ואביי ור”י בגמרא שבת וסוכה הנ”ל. עד כאן דברי ר’ משה פיינשטיין זצ”ל ( קול רם בין המצרים מאמר ו’ )
ולפי האמור מעלה ניתן לומר שהחסרון בעם ישראל עם החורבן היה עצם ירידתם ממסלול השיפור מה שבא לתקן השופר את דרך שיפור המעשים ולכן בעצם התיקון של הדרך עולים על מסלול דור שראוי לגאולה ( זכאי / חייב ), וכשלא הבינו את מהות השופר, ולא ידעו לשפר את המעשים עם החורבן מציאות זו גרמה לעצם החורבן שקרה.
עוד ניתן לבאר בזה את מאמר חז”ל הידוע “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל, ע”ב) מדוע הזכות לשמוח בשמחתה של ירושלים תלויה ביכולת להתאבל עליה?
אך לפי הנ”ל אפשר לבאר שהכשל בחורבן ירושלים הוא ההזנחה את החיים על מסלולם הטבעי כדברי החזון איש באמונה וביטחון ( ד’ א’ ) אל מול דרך השיפור והדבקות למרות ניסיונות הדור, המתאבל ומבין את מהות החורבן לפי הנ”ל בוודאי עם כאבו אמיתי בוודאי יעלה על מסלול השיפור הנכון כך שהוא על מסלול התיקון ולא יהיה בגדר מה שנאמר בירושלמי הנ”ל ש”כל מי שלא נבנה בימי כאילו נחרב בימיו” כי מצידו נעשה את המאמץ המקסימלי לשיפור גם אם במבחן התוצאה הוא לא עוד על גדר צדיק גמור, ולהיפך מי שלא נבנה בימיו כי לא התאבל על ירושלים, לא כאב ולא הבין את השחיתות המוסרית הנזכרת, כאילו החריבו.
וכנ”ל החורבן של הבית הוא המציאות האנושית החרבה שבית המקדש שהוא מקום השראת השכינה הוא אך סימפטום לרמה הרוחנית של השראת השכינה בבני האדם, בבחינת “ושכנתי בתוכם”, אז החורבן מתהווה מעצם מהות הדרדור המוסרי והרוחני.
ידוע שכאשר יהודי שרוי בעצבות זו לא דרך התורה והמצוות בעבודת השם אם כן, היאך ייתכן שחז”ל תיקנו אבלות עצב וצער על חורבן בית המקדש? וגם כאן התשובה היא על פי הפסוק “כי ה’ הוגה על רוב פשעיה”, והכוונה היא שהאבלות אינה על העבר, אלא על החטאים הנוכחיים שמעכבים את חורבן הבית. כלומר: מטרת האבלות היא התשובה.
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה) חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.
לא בכדי מגילת החורבן, מגילת “איכה” הנקראת בתשעה באב, פותחת בפסוק א “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס” … ומסיימת בפסוק האחרון : הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה) חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד. ( כי אם במשמעות למרות )
המשמעות הפשוטה היא שיבה לירושלים דהיינו שיבת ציון וישראל לירושלים, אך אין להתעלם מהדיוק של הפסוק ” השיבנו ה’ אליך ונשובה” דיוק ראשון התשובה והשיבה היא אל ה’ דיוק שני הוא “ונשובה” הרי אם ה’ משיב אותנו אנחנו שבים מיותר לציין את הנשוב.
לפי הנ”ל יש להסביר שה’ יטהר את אווירת הדור לדור זכאי או ישיב את הלבבות הפרטים למרות אווירת הדור, ואז נשובה בתשובה שלימה, הגאולה והשראת השכינה היא תהיה פועל יוצא ומתבקש מעצם מהות הדור.
ניתן להוסיף את דברי המדרש על הפסוק הזה איכה רבה פרשה ה סימן כא – בעקבות החורבן השני “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה: רבש”ע, שלך הוא: “השיבנו”. אמר להם: שלכם הוא, שנאמר: “שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה’ ” (זכריה א ג).
אמרה לפניו: רבש”ע, שלך הוא, שנאמר: “שובנו אלהי ישענו” (תהלים פה ה). לכך נאמר: “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”, כאדם הראשון, כמה דאת אמרת: “ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן” (בראשית ג).
וצריך ביאור מהו הדוח שיח כביכול הסרת אחריות לגלות השכינה ותשובת עם ישראל, וויכח של האשמות יש לנו כאן? בוודאי שלא.
כנסת ישראל פונה לה’ בבקשה שה’ יטהר את הדור, שהרי על אותו דור חייב אמרו האמוראים הקדושים,
אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה [יבוא משיח ואל אראה אותו], וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה וגם ר’ יוחנן אמר שם ייתי ולא איחמיניה ( סנהדרין צח: ) שלא רצו להתנסות בניסיון דור עקבתא דמשיחא.
כבר אמרו חז”ל בקידושין דף ל: אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום ואמר ר”ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו תנא דבי ר’ ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים ע”כ.
והיינו שלנו ניתנו רק הכלים האלו להתגבר על היצר בסופו של דבר צריך את “ההשיבנו” הסיוע השמיימי אותו כנסת ישראל מבקשת מה’ וה’ משיב לנו קחו אחריות על החלק שלכם דהיינו החזיקו בתורה, תרצו להיות שם, היו על דרך השיפור והמלחמה, לגבי הניצחון בה, השאירו לי את התוצאות.
ולכן הפסוק ממשיך שנשובה כי מדובר על “התשובה” לאחר מציאות כזו בוודאות נשובה לירושלים לבית המקדש לעבודת הקורבנות ולהשראת השכינה בירושלים.
תשעה באב לעתיד לבוא
”כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.” (ספר זכריה, פרק ח’, פסוק י”ט).
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ – האמת והשלום יהיו במצב של אחדות ושלימות, האמת מכוונת לבית המקדש הראשון שעם ישראל חטאו בג’ עבירות חמורות שבין אדם למקום, והאמת שהוא מרמז על אמות המוסר התורניות יהיו במצב של תקינות והרמוניה מלאה עם
השלום המכוון כנגד חסרון עם ישראל בבית שני שהיה בעקבות שנאת חינם וחטאי בין אדם לחבירו (כמתואר במעשה קמצא ובר קמצא ובאגדות החורבן גיטין נו: – ויומא ט: ) בתיקונן ושלימותן יחד האמת והשלום אהבו, נזכה לבית המקדם השלישי והימים האלו יהפכו לימי שמחה וששון.
בתמצית ניתן לסכם כך, בית ראשון חרב עקב חסרון בין אדם למקום, בית שני חרב עקב חסרון בין אדם לחבירו ובתיקון שניהם בוא נבוא לאדם השלם בו שני הדברים מתוקנים ומידת האדם השלימה כך שניתן לומר שבית שלישי מכוון נגד בין אדם לעצמו, או אז נזכה שהימים האלו מעצם היותם שלימים רוחנית יהפכו לששון ושמחה וימי גאולה ובנין בית שלישי.
וכמו שכתב הבן איש חי פרשת דברים: וְלָכֵן חֹדֶשׁ זֶה נִקְרָא ‘אָב’ שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת אָב לְכָל הֶחֳדָשִׁים. מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ רָעוֹת, מֻכְרָח שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ טוֹבוֹת מְרֻבּוֹת יוֹתֵר מִכָּל חֳדָשִׁים עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב “שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ” .
אפשר להסביר את הדברים על דרך מחשבה כזו, כל חג או מועד בשנה, הוא בעל מהות ומשמעות סגולית עקב האור שמאיר בו, כמו שידוע מדברי הרמח”ל וזה לשונו: שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה עפ״ז נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש״ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, וע״כ נתחייב באותם הענינים כלם. ועד״ז חג השבועות למתן התורה, וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אע״פ שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמ״ש כי בסוכות הושבתי וכו׳. וכן חנוכה וכן פורים. ועד״ז היו כל ימי מגילת תענית, אלא שנתבטלו מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם, ונפטרו מהיות עושים זכר להם והתעוררות לאור המאיר. ( רמח”ל דרך ה’ פ’ ז’ )
או כדברי רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (חנוכה יא) “וכל מועדי מגילת תענית נבטל הארתם בזמן הגלות משא”כ בנס חנוכה” וכו’.
והמקור הוא האריז”ל עי’ פע”ח שער מקרא קודש פ”ג ושעה”כ דרושי ר”ח.
וניתן לומר שתשעה באב מכיון שהאבלות שבו היא בגלל חורבן הבית, שקרה עקב “חטא” חטא הלא הוא חסר, והעדר של אור בימים האלה, כך שאי אפשר לומר שיש לימים האלה מהות עצמית כאובה, טכנית מתאבלים כי קרו בהם בגלל בחירות שגויות של עם ישראל דברים שהם חטאים שהובילו לסילוק השכינה, שהרי חושך החטא אינו מציאות עצמית בעם ישראל אלא העדר אור, כי הנשמה טהורה שניתנה בנו טהורה וכמו שהאריך לבאר בעל התניא על נשמת היהודי ( הארכנו במאמר האם חושך הוא מציאות עצמית או העדר אור במאמרי פסח) וכמו שאמר שלמה המלך בשיר השירים, אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי: ( שיר השירים פרק א’ פסוק ו ) פירש רש”י: בני אמי נחרו בי – בני מצרים שגדלתני ועלו עמי בערב רב (ראה שמ’ יב , לח) , הם חירחרוני בהסיתם ופתויים עד שמוני נוטרה את הכרמים , ושם שזפתני השמש והושחרתי; כלומר: נתנוני עובדת אלהים זרים. וכרמי שהיה לי מאבותיי לא נטרתי; מצינו פרנסים נקראים במקרא בלשון ‘כרמים’ , שנאמר “ונתתי לה את כרמיה” (הו’ ב , יז) , ומתרגמינן: “ואימני לה ית פרנסהא” (ת”י); וכן “לא יפנה דרך כרמים” (איוב כד , יח), עד כאן לשונו.
והיינו שכנסת ישראל טוענת לפני הקב”ה שלא יביט בשחרחרותה החיצונית, כי היא כמו שזופת שמש מתרבות העמים ולא מדובר על שחרות מהותית עצמית אמיתית, שברגע שתשקע שמש תרבות העמים ( אדום-גלות עשיו האחרונה) “פקד עוונך בת אדום גילה על חטואתיך” היינו שה’ יגלה שקלקולי הדור ושחרות עם ישראל היא בגלל הקלקול המהותי של אדום, וכנ”ל שגם דור חייב כזה יזכה לגאולה, וזה מדויק בלשון “גילה” היינו גילה משהו שהוא מוסתר תחת פניהם המושחרות של עם ישראל, כמסכה חיצונית המגלה את הפרצוף האמיתי של המתכסה בה, ופני עשיו ואדום מולבשים בתרבות הדור החייב על פני הדור כפני הכלב.
ואפשר היה להוסיף שעשיו-אדום הגלות האחרונה (ארבע גלויות תחת “ארבע מלכויות”, החלוקה הרווחת במדרש היא – גלות בבל, גלות מדי (הכוללת גם את גלות פרס), גלות יון וגלות אדום (או עשו, או רומי, או מלכות הרשעה, או מלכות רביעית – ככינויים השונים במדרשים). יעקב לקח את הברכות של עשיו אבי אדום, עֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. יג וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; וכו’ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כג וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.
עשיו ובעקבותיו אדום הפסידו את הברכות לנצח בצורה של מסכה שעטה עליו יעקב, לעתיד לבוא אנו רואים שעם ישראל צאצאי יעקב בגלות אדום, מלינים שוב על מסכה אחרת הפעם מסכה רוחנית ולא פיזית, מסכה של שיער תרבותי סרח עודף, והוא בדיוק מה שה’ יגלה שמדובר במסיכה של אדום, כמו אותה מסיכה שעטה יעקב לקבלת הברכות שהקול נשאר קול יעקב, ועם ישראל מחזיק בתורה שיעקב הוא הסמל שלה, הידיים הם ידי עשיו וכל המסכה היא לא הם, כך שהם נקיים וזכים וטהורים ממיזוג אמיתי בחטאי העמים, בראשם אדום.
ולכן לעתיד לבוא כשלא יהיה את הסיבה לכך אוטומטית הימים האלה יהיו ימי שמחה וששון, על העניין שיהפכם הוא בגלל שעם הסיוע השמיימי הנזכר לעיל “השיבנו ה’ אליך ונשובה” כתוצאה מכך יהיה “חדש ימינו כקדם” ימי השראת השכינה בישראל, ולהיפך אלה לא ימי שגרה רגילים אלה ימים בהם עם ישראל תמיד יזכור את התשובה, וייכון בהם לימי התשובה מההתחלה, ומכיוון שדרגת בעלי תשובה היא גדולה יותר מדרגת צדיקים גמורים ( כמו שנפסק להלכה ברמב”ם ומקורו בברכות דף לד:)
יוצא שה’ יהפוך את הימים האלה לימי ששון ושמחה, שמחת השלימות והתשובה, עמה גם שיבת ציון, שנזכה ותחזינה עיננו בשוב ה’ שיבת ציון ברחמים.