“אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא“.

מגילה דף ז.

הסבר פשוט לדברי הגמרא רבא אומר, שחייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ומיד בסמוך מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו.
תוך כדי הדברים, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים (מגילה ז ב) .

מאמר רבא “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. הוא המקור לאחד הדינים היסודיים של פורים. דין השכרות בפורים, באופן פשוט נלמד מהמגילה שאומרת “ימי משתה ושמחה” ומשתה הוא ביין. דין זה תמוה מאד. גם הלשון המיוחדת בה נקט רבא, איננה ברורה: מהו עד דלא ידע? מהו השיעור הזה? האם יתכן שאדם מישראל לא יבחין בין מרדכי להמן? וגם בעצם הדין, האם הלכה כרבא? האם חייבים להשתכר בפורים עד כדי כך?

בעניין מצוות השתיה בפורים גדריה, היקפה, ודיניה

על הסיפור החריג של רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו.תוך כדי הדברים, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. מוסיפה הגמרא בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש.
 נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות שליליות.
 יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא, וכדלהלן.
האם דברי רבא הם להלכה שיטת רי”ף ורא”ש וסייעתם הרי”ף (מגילה ג ב) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן.
כמותו גם הרא”ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו.
וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב”ן (מגילה ד”ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי”ד (ז ב ד”ה אמר רבא), בריא”ז (מגילה א ב ד), באבודרהם (פורים ד”ה ואמר בפרק קמא).
 גם מדברי הרמב”ם (מגילה ב טו) מבואר שהלכה כרבא, שכתב ‘כיצד חובת סעודה… ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות’. משמע בדבריו שישנו חיוב לשתות בסעודת פורים ולהשתכר. הטור (אורח חיים תרצה) כתב שצריך בסעודת פורים להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
שיטות אלו רואות את דברי רבא כחיוב גמור, אמנם גם לשיטות אלו, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא, באשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו. שיטת הראבי”ה ברם, מדברי הראבי”ה (תקסד) נראה שפוסק פוסק באופן שונה, שהוא מביא כמה הלכות פורים וביניהם גם מימרא דרבא, ומסיים בהם דכל הני צריך למצווה בעלמא ולא לעיכוב. וכן הסכים לדבריו בשו”ת מהרי”ל (נו ט).
 והובאו דבריו להלכה בהגהות מימוניות (מגילה ב טו ב) ובדרכי משה (אורח חיים תרצה א), ובאליה רבה (תרצה א).
וכן כתבו להלכה הכף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד”ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר”ש מנוישטט (קלא).
על שיטתו של הראבי”ה מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי ‘מיחייב’, עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא.
קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים: ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא “חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב” (ילקוט שמעוני דברים תתל ד”ה פנים).
 וכן תירץ הרב שטרנבוך(מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו”ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).
בספר ברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע”פ דברי המהרי”ל בשו”ת (נו), שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז ב) “אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו”, ומכאן למד הראבי”ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד. שיטת רבנו אפרים וסייעתו הר”ן (ז ב ד”ה מחייב, בדפי הרי”ף ג ב ד”ה מחייב) הביא דברי רבנו אפרים שכתב שמההוא עובדא שרבה קם ושחטיה לר’ זירא, נדחתה המימרא של רבא שחייב לשתות עד דלא ידע, ולאו שפיר למעבד הכי.
 כן העתיק גם בעל המאור (ג ב) ונראה שסובר כן לדינא, וכן הוא בשבולי הלקט (רא), ויש אומרים שכן סובר גם הרמב”ם (מגילה ב טו). גם ברבנו חננאל על הדף לא הוזכרו דברי רבא. המאירי (ז ב ד”ה חייב) הביא דברי רבא וכתב בשם הגאונים את דברי רבנו אפרים שדברי רבא נדחו, והסכים לדבריו.
בתוך הדברים כתב שאין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. בספר כלבו (מה ד”ה ואחר צאתם) כתוב אמנם שחייב אדם לבסומי בפוריא, אך לא שישתכר, כי השכרות אסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שגורמת לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות, אלא שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים.
וכן הוא בארחות חיים לוניל (פורים לח) והובא בבית יוסף (ד”ה כתוב בארחות חיים).
הפרי חדש (תרצה ב) הקשה על רבנו אפרים, שאדרבה מדברי הגמרא איפכא משמע, שמההוא עובדא משמע שבגלל שחשש עוד פעם שישחט אותו ולא בכל יומא מתרחש ניסא, לא עשה כמו שוב סעודה.
אך היה לו לעשות סעודה ולשתות מעט, אלא על כרחך שכשהיו שותים היו שותים יותר מכדי הרגלם, ואם כן מימרת רבה כפשטה. אלא שסיים הפרי חדש שזהו בזמנם, אבל היום שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רבנו אפרים, ולא לשתות אלא מעט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יהיה כוונתו לשם שמים.
טעם החיוב לשתות בספר אבודרהם (פורים ד”ה ואמר בפרק קמא) שאל איך חייבו חכמים להשתכר בפורים, והרי בכמה מקומות בתורה מוזכר דבר זה כמכשול, כגון אצל נח ולוט. ומשיב, מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כגון הריגת ושתי, מלכות אסתר, מפלת המן וכו’, ולכן עשו זכר לנס בשתיית היין.
 כן העתיקו טעם זה הרב מטה משה (תתריב) והרב אליה רבה (תרצה א) והחיי אדם (ב קנה ל) והבביאור הלכה (ד”ה חייב).

גדר מצוות “עד דלא ידע”

 גדר ‘עד דלא ידע’ דברי רבא ‘עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אינם ברורים כל הצורך, שהרי להגיע לרמה כזו של שכרות קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי.
 לכן טרחו הראשונים להסביר את דבריו באופנים שונים: שכרות גמורה פשט דבריו של רבא, שצריך אדם לשתות עד שלא יבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי, כלומר שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. שיטה זו מובאת בדברי האבודרהם (פורים ד”ה ואמר בפרק קמא).
המהרש”א (חידושי אגדות ז: ד”ה מיחייב), הב”ח (אורח חיים תרצה ב), בשו”ת דברי יציב (אורח חיים רצו ג) ובתשובות והנהגות (ד קעג) גימטריה באגודה (מגילה א ו) מובא ש’ארור המן’ עולה בגימטריה ל’ברוך מרדכי’ (תק”ב), וצריך אדם לשתות עד שלא יידע לכוון החשבון, כן הוא במהרי”ל (הלכות פורים ד”ה אמר), וכן מובא באבודרהם (פורים ד”ה ואמר בפרק קמא) באחד הפירושים, וכן ברבינו ירוחם (אדם וחוה י א סב ג), וכן כתוב בספר המנהגים דבי מהר”ם (סדר פורים ד”ה נחזור לעניין).

 מבין האחרונים, כן הסכימו לפירוש זה המגן אברהם.

שורות הפיוט בשם בעל המנהגות כתבו הראשונים, שהיה בזמנם פיוט שאחר כל בית היו עונים “ארור המן” או ב”ברוך מרדכי” לסירוגין.
וחיוב השתיה הוא עד שלא יידע לכוון מה צריך לענות.
שיטה זו מובאת באבודרהם (פורים ד”ה ואמר בפרק קמא) ובדרכי משה, אמירה אחר קריאת המגילה תוספות (מגילה ז ב ד”ה דלא) הביאו בשם הירושלמי, שאחר המגילה צריך לומר ‘ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים וגם חרבונה זכור לטוב’.
וכן הוא בתוספות רא”ש ובר”ן (דפי הרי”ף ג ב ד”ה דאמרינן). ומשמע בדבריהם שצריך שישתה עד שלא יוכל להבין מהו אומר או שיטעה לומר להיפך. וכן למד הבית חדש בדבריהם. שינה הרמב”ם (מגילה ב טו) כתב שצריך שישתה וירדם בשכרותו. בפשטות אפשר להבין שלמד כן מתוך דברי רבא, שכאשר יישן, ממילא לא יידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, וכןלמד הדרכי משה בדעתו והביא כן גם בשם מהר”י ברין.
אמנם הערוך השלחן (תרצה ג) כתב שאם כן למה היה לו לרבא להביא הדברים בלשון משונה כזה, אלא יותר נראה שהרמב”ם דחה דברי רבא מן ההלכה, וכדעת רבנו אפרים. להבדיל בין מפלת המן למעלת מרדכי בטורי זהב כתב לפרש שצריך לתת שבח כפול להשי”ת, אחד על מפלת המן והשנייה על מעלת מרדכי, ועל כל אחד בפני עצמו היה ראוי להודות ולשבח.
וקאמר שצריך לשתות עד שלא יידע להבחין בשבח בין זה לזה, שקודם ששתה היה נותן על שניהם שבח, ועכשיו כששותה כבר אינו מבחין ביניהם ואז פטור.
 כן משמע גם מדברי הגר”א בביאורו (ד”ה חייב). וכן העתיק המשנה ברורה להלכה ולמעשה.
השלחן ערוך (אורח חיים תרצה ב) העתיק להלכה דברי רבא כלשונם.
ומבואר דפוסק כן להלכה, אך הרמ”א כתב על דבריו, שיש אומרים שאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך כך אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
להלן יתבאר גדר החיוב בזה. הבית חדש, קיבל עקרונית את דברי רבנו אפרים שדברי רבא נדחו, אבל כתב שזהו דווקא לעניין שתיה שמגיע קרוב לשכרותו של לוט, אבל צריך לשתות הרבה יותר מלימודו שייטב לבו במשתה היין, אפילו אינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהיה דעתו מיושבת עליו.
בפרי חדש (תרצה ב) כתב שבזמננו שהדורות מקולקלים ראוי לנהוג כרבנו אפרים ולשתות מעט יותר מלימודו.
וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ב), והוסיף שיירדם בשינה ועל ידי כך לא ידע וכו’ ושכן ראוי לעשות. וכן הסכים המשנה ברורה (ה) שכן ראוי לעשות כדברי הרמ”א.
הזהירות בדקדוק ההלכה בשעת שכרות בספר מטה משה (תתריב) אחר שהביא הדעות השונות, כתב שאף אותם שמשתכרים יהיה כל כוונתם לשם שמים, כדי לזכור הנס, ולא כדי למלאות גרונם יין כאותם שעושים שחוק וקלות ראש ואינם חוששים להתפלל, ולא לנטילת ידיים וברכת המוציא וברכת המזון, עד כי נדמה לרוב ההמון שבימים אלו הותר לפרוק עול תורה ומצוות. וכל זה הוא עוון פלילי כי לא הותרה אלא שמחה ולא קלות ראש, ואם ביטל תפילה או מילה מן המגילה הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו. וכן היו הראשונים עוסקים בפורים בדברי תורה ומצווה ולא בקלות ראש. גם בחיי אדם (ב קנה ל) כתב שאם יודע בעצמו שיזלזל במצווה מן המצוות, בברכות או בתפילות, או שינהג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים. וכן העתיק הביאור הלכה (ד”ה עד דלא).

מי החייבים במצווה זו?

החייבים בשתייה בפשט הסוגייה נראה שכל אדם מחויב בשתייה, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה אסתר ד”ה ומעתה א”ש) סבר אחרת, והסביר שבמילה ‘איניש’ בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים ‘איניש’, ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.
פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש”א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא ‘פוריא’. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש”א (חידושי אגדות ד”ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו”ת יד חנוך, מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה.

סיכום הדעות בנושא
הראשונים נחלקו בדין זה: רש”י (ורבנו חננאל) הסבירו ש”לבסומי” פירושו להשתכר ביין, וכך הבינו בפשטות רוב הראשונים. והסבירו שאם כך פירוש דברי רבא להשתכר עד דלא ידע, זה להיות שיכור כלוט, שעליו נאמר שלא ידע בשכבה ובקומה, ורק בשכרות כזאת אדם לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכך פסק בפשטות הטור בסימן תרצה, שכתב שחייב אדם להשתכר עד דלא ידע וכו’. וכן פשט השולחן-ערוך שהעתיק את דברי רבא כפשוטם.

חלק מהראשונים הביאו שהקשה רבנו אפרים איך ניתן לפסוק כרבא? הרי אחד משלושה דברים שהקב”ה שונאם הוא שיכור (סוף פסחים), ואיך נחייב אדם להשתכר? והסביר רבנו אפרים, שלא יתכן לפסוק כרבא, וטען שגם הגמרא דחתה אותו מהסיבה שאסור להשתכר עד כדי כך. וזאת רואים מכך שהגמרא הביאה, מיד לאחר דברי רבא, את הסיפור על רבה ורבי זירא שאיבסמו (השתכרו – רש”י) בסעודת פורים וקם רבה ושחט לרבי זירא. למחר בעי רחמיה ואחייה. לשנה אחריתי אמר ליה ניתי מר, ונעשה סעודת פורים ביחד. אמר לו: לא בכל שעתא ושעתא איתרחש ניסא.
מכאן שהגמרא דוחה את דברי רבא שהרי רואים מה קורה כשמשתכרים, שאפילו רבה שחט את רבי זירא. ומכאן שאין לעשות כרבא. אלא שישתה מעט יותר מהרגלו ויהיה שמח וטוב לב ולא יבוא לידי איסורים וביזוי עצמו.
אך כמו שראינו שהטור והשולחן-ערוך לא הביאו את דברי רבנו אפרים להלכה ורוב הראשונים לא סוברים כמוהו. והב”ח כתב שאפילו לרבנו אפרים צריך להשתכר רק לא כל כך.

שיטה שלישית היא שיטת הרמב”ם, (הלכות מגילה פרק ב הלכה טו): “כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין… עד שישתכר וירדם בשכרות”.
דעה זו הובאה ברמ”א על השולחן-ערוך, אך על הרמב”ם קשה מהיכן לקח גדר זה של שיכרות עד שישן? במיוחד שכידוע אין דרכו של הרמב”ם לכתוב דברים שאינם מופיעים בש”ס. ובאופן פשוט הרמב”ם הסביר את דברי רבא, איך מגיעים למדרגת עד דלא ידע, ואמר שזה לא על-ידי שכרות כלוט, אלא שאדם ישן בשכרותו וממילא כשישן אינו יודע.
אך פירוש זה דחוק קצת: אם הרמב”ם הבין כמו רש”י ש”לבסומי” – זה להשתכר ממש, מהיכן לו לפרש את המשך דברי רבא באופן מיוחד זה של שינה דוקא? ולומר שהרמב”ם סובר כרבנו אפרים גם נראה דחוק, כי אם כן למה כתב להשתכר?
ולכן נלענ”ד שהרמב”ם חלק על הנחת היסוד של כל הראשונים ש”לאבסומי” פירושו, כמו רש”י, להשתכר ממש, ופירש “לאבסומי” – להתבסם. פירוש: לשתות יין עד שנרדמים. וראייתו לכך מהגמרא בבבא-בתרא דף עג: שם מובא סיפורו של רבה בר בר חנה שראה את מתי מדבר וכתוב שם שנראו לו “כדאיבסמו וגנו” – פירושו כשתויי יין שנרדמו, ומכאן ראיה פשוטה שאיבסום אין פירושו שיכרות כלוט, אלא שישתה אדם עד שירדם.

לגבי סיפור הגמרא על רבה ורבי זירא, כבר ב”יד-אפרים” על השולחן-ערוך דחה את הראיה מגמרא זו בטענה שאם רבנו אפרים צודק, היה על הגמרא לומר שיסכימו לעשות סעודה ולשתות פחות.
ולעניות דעתי נראה להציע פירוש חדש, שלשנה אחריתי רבי זירא הוא שבא לרבה וביקש לעשות סעודה למרות מה שקרה בשנה הקודמת, ורבה חשש. ואם כך, הסיפור מובא כחיזוק לדברי רבא, שלמרות מה שקרה, רבי זירא מוכן לעשות סעודה עם רבה. ומכאן שהלכה כרבא. ראינו אם כן, שלוש שיטות בהסבר חיוב “לבסומי”.

“עד דלא ידע”
מובא בהרבה אחרונים בשם האגודה ש”ארור המן וברוך מרדכי” עולים שניהם לגימטריה שווה – 502. וכשאדם שותה יין עד שמתבלבל בחשבון ואינו יודע לחשב גימטריה זו – זהו הפירוש לדברי רבא “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”.

פירוש נוסף, אשר הובא בנימוקי-יוסף בשם התוספות, שדברי רבא רומזים לירושלמי בפרק בני העיר, הלכה ז, והובא להלכה בשולחן-ערוך סימן תרצ הלכה טו, שאדם צריך לומר בסוף קריאת המגילה: “ארור המן – ברוך מרדכי, ארורה זרש – ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, ברוכים כל ישראל וגם חרבונה זכור לטוב”. ויש שהביאו נוסחאות אחרות. זהו זמר ארוך ואדם צריך לשתות עד שיתבלבל בזמר זה ולא ידע לומר את כולו.

הרבה אחרונים ביארו שאדם ישתה עד שלא ידע על מה ישמח יותר, על הנס של מפלת המן או על הנס של עליית מרדכי, שהן שתי שמחות נפרדות (ט”ז).
ועוד ביאור נוסף בדברים, הוא שהבלבול הוא בסדר: שקודם אומרים “ארור המן” ואחר-כך “ברוך מרדכי”. וישתה אדם עד שיתבלבל ויאמר קודם ברוך מרדכי ואחר כך ארור המן.
ומנהג יפה יש ליהודי תימן, – שמעתיו מהרב סעדיה שרעבי, שבפורים במקום לומר “לחיים”: חלק מהחבורה אומר “ארור המן” וחלק שני “ברוך מרדכי”, ושותים עד שמתבלבלים בתפקידיהם.
ביאור מענין הביא ערוך-השולחן אשר פירש שעיקר הענין הוא אי-הידיעה איזה נס גדול יותר בדומה לדברי הט”ז לעיל.
אבל איך נגיע לכך – אין לזה שיעור, שכמות זו משתנה מאדם לאדם, ואין דברי רבא מכוונים לחיוב לשתות כלל, אלא שזו גם-כן דרך מותרת, שלא נמחה אפילו באדם שישתכר עד שיגיע למדרגת “לא ידע”, אך אין חובה לשתות, אלא חובה לא לדעת. בעצם הדין של חיוב השתיה הביאו האחרונים את דברי ההגהות-מימוניות שכתב בשם הראבי”ה, שזה למצוה ולא לעכובא, וביארו האחרונים שהכונה היא שיוצאים ידי חובת פורים גם אם לא משתכרים.

מרן הבית-יוסף כתב שאין להשתכר שכרות גמורה כלוט שיבוא מזה לביזוי עצמו וזלזול במצוות. וכן הזהירו כמה אחרונים להזהר בברכת המזון ובתפילת מנחה וערבית.
השערי-תשובה הביא בשם עמודי-השמים, שכתב בשם אביו, שכל אחד יעשה לפי כוחו, שהוא בצעירותו היה משתכר כפשוטו, וכשהזדקן והיה לו קשה מבחינה בריאותית, הוריד את שיעור השתיה. ואמר שכן ראוי לעשות, שכל אחד ישתה לפי כוחו.

זמן השתיה
לגבי זמן השתיה, ברור שעיקר הדין הוא בסעודה, אך השמחה שייכת היא בכל היום. גם בליל פורים וגם ביום לפני חצות, שראוי לעשות ביום לפני חצות סעודה נוספת, ומרבים בשמחה, וגם אחרי הסעודה אשר נמשכת לתוך ליל ט”ו, בעיקר על-פי מנהגי חסידים. בכל אופן ברור הוא, שבעיקרו של יום היא השמחה הגדולה, וכידוע אין שמחה אלא ביין, וטוב לב משתה תמיד.

ולכל הדעות, בין המקיימים את הדין כפשוטו, ומרבים בשתיה אפילו עד שיכרותו של לוט, ובין הממעטים כדברי הרמ”א, ודאי חשוב לזכור את דברי המאירי: ומכל-מקום, אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ד’ יתברך, והודאה על הניסים שעשה לנו. אמן כן יהי רצון.