פורסם ב- כתיבת תגובה

הלכות ראש השנה

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for, AI

הלכות ראש השנה

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for, AI
Picture of הרב חנניה צ'ולק

הרב חנניה צ'ולק

מייסדה ומנהלה של עמותת עזר מציון, העוסקת בסיוע פרא-רפואי לחולים ולמוגבלים

שתף את הפוסט

*יש להכין את הנרות מערב ראש השנה גם ללילה השני, דאסור לשפשף הנר ולהחליקו ביו”ט.
*הדלקת הנרות – בכניסת ר”ה תדליק תדליק האישה נרות ככל שבת. ההדלקה בכניסת יום ב’ דר”ה תיעשה אחר צאה”כ.
*בהדלקת הנרות בלילה הראשון של ר”ה מדלקת ואח”כ מברכת ‘להדליק נר של שבת ויו”ט’ ו’שהחיינו’.
*איש המדליק אינו מברך ‘שהחיינו’ ואינו מקבל על עצמו את יו”ט (רסג ו’ – מטה אפרים תרכ”ה  ל”ג).
*בברכת ‘שהחיינו’בהדלקת הנרות בליל ב’ תכוון גם על בגד חדש שלובשת, או על פרי חדש שמונח על השולחן לפניה (ת”ר סק”ד).
מטעם זה תסמיך את ההדלקה לקידוש, כדי למעט שיהוי הזמן שבין “שהחיינו” לאכילת הפרי. 
*כשסומכת האשה ברכת שהחיינו על פרי חדש, כשסועדים בבית אחר, עדיף להדליק נרות במקום האכילה, כדי שיהיה הפרי לפניה. ואם מדליקה בביתה, תניח לפניה הפרי החדש, ואח”כ תיקח עמה לסעודה, ותאכלנו שם (הגרי”ש). 
*קידוש וסעודת הלילה – בקידוש ליל ב’ ילבש בגד חדש או יניח פרי חדש על השולחן ויברך שהחיינו, דיש אומרים שאין לברך שהחיינו בליל ב’ כי ב’ הימים ( של ראש השנה ) נחשבים ליום אחד ארוך, ואף אם אין לו פרי או בגד חדש, יברך שהחיינו. 
*פירות חדשים שרוצה לאכול בליל א’ דראש השנה לא יניחם לפניו בעת הקידוש כדי לפטרם בברכת שהחיינו, שמברך על היו”ט. 
אלא יברך עליהם ברכת שהחיינו בפני עצמה מכיוון שהם שני דברים מחולקים, זה על קידוש היום, וזה על שמחת הפירות. 
ורק בליל שני שיש סיבה כוללם יחד ( כתב סופר או”ח ב’ כו’, הליכות שלמה ח”ב ס”א סי”ז ), והגר”נ קרליץ זצ”ל סבר שאפשר לברך שהחיינו על שניהם יחד.
*אומרים יעלה ויבוא בברכת המזון. אם שכח ונזכר אחרי שאמר ברוך אתה השם בברכת בונה ירושלים, מסיים למדני חוקיך וחוזר ליעלה ויבוא. אם נזכר סיום הברכה קודם ברכת הטוב והמטיב אומר נוסח מיוחד, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה השם מקדש ישראל ויום הזכרון, וי”א שאינו חותם, והכרעת השער הציון, כן לחתום. אם נזכר אחר שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, ממשיך כדרכו ויצא ידי חובתו ( ע”פ משנ”ב קפח ס”ק יט כב ). ויש דעות שבליל ראש השנה אינו חוזר דאין מקדשין את החודש בלילה. 
*אכילת סימנים בר”ה – אוכלים הסימנים אחר ברכת המוציא ( הגרי”ש ) נוסח האמירה המוזכר במ”ב ( תקפ”ג ) יהי רצון מלפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, וי”א היה”ר בלא הזכרת שם ה’ כלל, וכל מנהג יש לו על מי לסמוך ( הגרי”ש ) 
*יש הנוהגים לטבול את פרוסת המוציא בדבש ( מ”ב תקפ”ג ) ואחר אכילת כזית ( מה”המוציא” ) יאמר יהי רצון (כדאיתא במטה אפרים וקצוש”ע דאף על אכילה זו אומרים היהי רצון הנ”ל ויש שאין נוהגים) ובאורחות רבינו, מובא שהחזון איש והקהילות יעקב נהגו לטבול פרוסת המוציא בדבש ולא במלח עד שמיני עצרת. ויש שנהגו לטבול במלח ואחר כך בדבש ( כף החיים תקפ”ג ד ) ויש שנהגו להניח מלח על השולחן מבלי לטבול. ( הגר”ש וואזנר זצ”ל קובץ מבית לוי תשרי)
*אוכל רימון ואומר “נרבה זכויות כרימון” מקדים לברך על הרימון ( שבעת המינים ) ואם יש לו תמר תמר קודם ( רמ”א תקפ”ג ).
*נוהגים ליטול תפוח עץ מתוק וטובלים אותו בדבש ואומרים ש”תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”.
*שמברך בורא פרי העץ ( או האדמה ) על פרי מהסימנים כדאי לכוון שברכה זו תפתור הליפתן שמוגש בסוף הסעודה. 
*גזר הוא מהדברים הבאים בסעודה, ואכילתו לא מחייבת ברכה, אך אם אכלהו כסימן יש ספק, ולכן רצוי לומר את היהי רצון שאוכלו בסעודה. אם רוצה לאוכלו כסימן עדיף לברך קודם ברכת אדמה על בננה ( הגרי”ש אלישיב ) 
*דבר פשוט הוא שאם יש חשש תולעים בפרי או בירק עדיף לוותר עליו. 
*אכילת סימנים בליל ב’ של ראש השנה – מאכלים חמוצים או מרים ( יש לשים לב שלא לאכול פירות חמוצים תפוחים, רימונים חמוצים, פירות הדר חמוצים, לשהחיינו, ( מ”ב תקפ”ג סק”ה ) אבל מותר לאכול דברים חריפים בר”ה, כיוון שדבר חריף אין משמעות מיוחדת לרע. ( שערי הימים הנוראים ב’ ז’ ). נוהגים אף לא לאכול אגוזים בר”ה כי אגוז בגימטריה חטא ( עם הכולל או חט חסר ), שכן מרבין כיחה וניעה ומפריעים בתפילות היום ( רמ”א שם ).
 וכתב המשנ”ב ( שם סק”ה ): כל אלו עושים לסימן טוב ולכן יזהר מאוד שלא יכעס בימים אלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה בטוח בהשם עם התשובה ומעשים טובים. 
ולענין אכילת ענבים כתב המשנ”ב ( סימן ת”ר סק”ד בשם המעשה רב ) שאין לאכול ענבים בר”ה, והטעם הוא על פי הסוד, וביאר באמרי שמואל (הערות על “מעשה רב” אות ר”י) שעץ הדעת היה עץ גפן ואדם הראשון נברא בראש השנה, ואכל באותו היום מעץ הדעת, ולכן כדי לתקן את חטא האדם הראשון, אין אוכלים ענבים באותו יום, ולענין צימוקים כתב הגרי”ש אלישיב שדינם כענבים לענין אך אם מעורבים בתבשיל מותר. 
*מותר לבקש בקשות פרטיות לרפואה ( ע”פ מטה אפרים תקפ”ד ובשם החזו”א ) וגם שחל ר”ה בשבת יש שהתירו. ובתפילת מוסף של ר”ה יש נידון אם מותר להוסיף בקשות פרטיות מכיוון שעיקרו לא נתקן לבקשות פרטיות. ועיין משנה ברורה ( דרשו סימן תקפ”ב הערה 18 במילואים ) . 
*אמר “מקדש ישראל והזמנים” במקום “מקדש ישראל ויום הזכרון” לא יצא ( מטה אפרים ) . באמירת יום הזכרון יוצאים גם ידי הזכרת ראש חודש שאף הוא מכונה יום הזכרון. ( מ”ב תקפ”ב סק”יח  וכדאי לכתחילה לכוון למשמעות זו . בקטע “מפני חטאינו” אין אומרים “ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות לפניך”, כי ראש השנה ויום הכיפורים אינו זמן עליה לרגל, ( מ”ב תקפ”ב סק”כב ). 
*נסתפק אם אמר “המלך הקדוש”, אם אירע הספק בעשי”ת, חוזר לתחילת תפילת שמונה עשרה. אך בר”ה ויום כיפור אינו חוזר, דבאמירת “ובכן תן פחדך” יצא כבר מהרגלו, ואין אנו בטוחים שאמר הא-ל הקדוש כהרגלו, ( שם סק”ד ).
*חולה שקשה לו להתפלל את כל התפילות בר”ה ויכול להתפלל רק תפילה אחת, עדיף שיתפלל תפילת מוסף, דבתפילה זו כלול מעין תפילת שחרית וגם ברכות, מלכויות, זכרונות, ושופרות. ( שבט הלוי ) 
*השוכח יעלה ויבוא בתפילת ראש השנה אינו חוזר, כיוון שהזכיר יום הזכרון בתפילתו.
*תקיעות שופר :
א. אין להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד סוף התקיעות שבחזרת הש”ץ של מוסף. כדאיתא במשנ”ב (תקצ”ב סק”יא ) והכף החיים ( סקי”ז ) כתב: יש הנוהגים שלא לדבר עד סוף שמיעת מאה קולות ( השופר ). 
ב. ברכת אשר יצר מותר לומר בחזרת מוסף ( שבט הלוי ) 
ג. יש לעמוד בעת התקיעות. ובתקיעות ראשונות שלפני מוסף יכול להישען על משהו ( במקום הדחק אפילו סמיכה כזו שאם יינטל אותו דבר שסמך עליו ייפול ) אך לא בתקיעות שופר שבמוסף. ובדיעבד אם שמע תקיעות שופר בישיבה, יצא. ( תקפ”ה סק”ב ). 
ד. כשתוקע עבור חולה ( והתוקע יצא ידי המצווה ) צריך החולה לברך הברכה בעצמו, אך אם החולה אינו יכול לברך, יכול התוקע לברך שתי הברכות עבורו ( רמ”א סימן תקפ”ה ס”ב ובמשנ”ב סק”ה, וכתב שם דמנהג העולם להוציא בברכות בכל גווני, ואין למחות בידם).
ה. מותר ליטול שופר של חבירו בלי ידיעתו ולתקוע, דנוח לאדם שעושים מצווה בממונו, וזה אם תוקע במקום שנמצא השופר. אך להוציאו למקום אחר אסור ( משנ”ב תקפ”ו סק”ט ). ויש לדון להלכה כגון לפני כמה שנים שהיה קורונה, האם כיוון שאדם מקפיד שלא יגעו בשופר שלו, לא נאמר היתר זה. 
ו.מי שאחר לבית הכנסת וכבר תקעו תקיעות דמיושב, יכול לצאת ידי חובה בתקיעות דמעומד של חזרת הש”ץ דמוסף, ולפני התקיעות יברך “לשמוע קול שופר” “ושהחיינו”. 
*שינה בר”ה – מי שצריך לישון בראש השנה ביום כדי שיוכל לכוון כראוי בתפילה, יישן כדרכו. דמה שאמרו בירושלמי ( המובא במשנ”ב סימן תקפ”ג סק”ט ) שמי שיישן בראש השנה, מזלו ישן, זהו דווקא בישן סתם, אבל לא במקרה שאינו יכול לכוון כראוי.
ורבי חיים קנייבסקי זצ”ל אמר שזה רק בנשכב לישון, ולא בנרדם מאליו. ולהניח ראשו על הסטנדר – מותר, כי מה שנאמר בירושלמי “דמיך” היינו “נשכב”. ודבר זה שייך גם בנשים, דאין להם חיוב, ולקטן היה נותן לישון. והאר”י הקפיד רק בעת התפילה, והמשנ”ב כתב מהאר”י דאחרי חצות היום מותר לישון. 
*מספר טעמים באיסור שינה בראש השנה:  א. כיוון שישן – מזלו נרדם. ב. פן יחלום חלום רע – והוא סימן רע. ( מקור חיים סי’ תקפ”ג ) ג. כשיישן נשמתו עולה למעלה, ואולי יתחייב בדין ויעכבוהו שם. 
מנהג התשליך והכפרות – נהגו ישראל ללכת בראש השנה ליד הנהר לומר “תשליך”, כי שם יש דגים המזכירים את יום המיתה כמו שכתוב בקהלת ( ט יב ) “כי לא ידע האדם את עיתו, כדגים הנאחזים במצודה רעה” כיצד ההסתכלות על הדגים מזכירה את יום המיתה? – כאשר אדם רואה את הדגים בנהר, יכול לצייר לעצמו את חרדת יום הדין, כי גם האדם לא יידע את עיתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וע”י ראיית הדגים מתעורר לתשובה, ובלוח ( עיתים לבינה ) כתב: הנה הספרדים נוהגים באמירת תשליך בשבת, ובכף החיים ( סי’ תקפ”ג ) הזהיר מאוד שלא להוציא המחזורים בשבת, ובני אשכנז נוהגים לדחות התשליך למחר.
וזה גם עניין הכפרות שעושים על עופות לפני יום הכיפורים. וכתב המשנ”ב ( תר”ה סק”ב ) צריך לחשוב שכל מה שעושים לעוף הזה, הכל ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקב”ה מסלק הגזירה מעליו, ויתקיים דוגמתו בעוף הזה. 

שאלות ותשובות מרבי ניסים קרליץ זצ”ל

א. סימני ליל ראש השנה – קרא, רוביא וכרתי, האם יברך עליהם בתוך הסעודה, “בורא פרי האדמה”?
תשובה: יש להסתפק בזה, ולכן ראוי לפוטרם, בדבר אחר שמברכים עליו בסעודה. 
ב. מי שהיה לפני רימון בזמן הקידוש בר”ה, ולא כיוון לפטור את הרימון בברכת שהחיינו, האם יחזור ויברך? 
תשובה: כיוון שהיה לפני בזמן הקידוש – יצא בברכת “שהחיינו” של הקידוש. 
ג. האם יש מצוות שמחה בראש השנה כבכל יום טוב? 
תשובה: גם בר”ה יש מצווה לשמוח ( מ”ב תקצ”ז סק”א ) אמנם אין שותים יין משום שמחה. 
ד. האם מותר לבכות בר”ה?
תשובה: אם בוכה מדאגה על חטאיו – לא יבכה. ואם בוכה מדביקות והתרגשות – מותר. 
ה. שליח ציבור שיש לו חזקה להתפלל לפני העמוד בראש השנה, וכעת הוא חולה ואינו יכול לעמוד במשך זמן ארוך, ובחזרת הש”ץ נצרך לשבת, האם כיוון שיש לו חזקה עדיף שיתפלל בישיבה, או שעדיף שליח ציבור שיתפלל בעמידה? 
תשובה: יש להעדיף שליח ציבור שיתפלל בעמידה, אף שלראשון יש חזקה. 
ו. ש”ץ שמתפלל מוסף דר”ה וצריך לשתות קצת מים מדי פעם, לא ראוי שיהיה ש”ץ אלא אם כן לא מוצאים אחר. 
ז.ש”ץ קבוע שהוא אֲבֵל, ואם יקחו ש”ץ אחר להתפלל – הדבר יפריע למתפללים, יכול האבל להתפלל, דזה כאין אחר, כשכתב המשנ”ב ( תקפ”א סק”ז ) דשרי. 
ח. אֲבֵל המתפלל בראש השנה במקום מסוים, וכל השנה לא מתפלל שם – אינו חייב לשנות מקומו, דאינו מקום קבוע. 
ט. מה עדיף תקיעות יפות ומהודרות יותר, או בעל תוקע הגון יותר?
תשובה: אם שניהם תוקעים כדין עדיף ההגון יותר. 
י. זקן או חולה שאינו זוכר שהיום ראש השנה האם מחויב בשופר? 
תשובה: אם שוכח מיד וצריך כל רגע להזכירו – דינו כשוטה, ופטור, אבל אם אחר שמזכירים לו שר”ה הוא זוכר, יש לדון שדינו כעיתים בריא ועיתים שוטה, שחייב בריא. 
י”א. מי שתוקע בבית חולים, ואין לו זמן לתקוע  30 קולות, האם יכול לתקוע 10 קולות?
תשובה: יכול, ויברך על זה. 
י”ב. מותר להפסיק בין התקיעות באמירת תהילים, ואשר יצר, והלכות תקיעת שופר,ולימוד דבר אחר בהרהור.
י”ג. המתפלל ליד אביו שהוא זקן וצריך לומר לו מה להתפלל באמצע התקיעות, אינו הפסק כי הוא לצורך. 
י”ד. מי שמוכרח לטפל בילדיו בין התקיעות, מותר לו להפסיק לכך, דמכיוון שמוכרח לעשות כן – מותר. 
ט”ו. יש הנוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה לאשתו, ויש סומכים על כל נדרי שאומרים ביום הכיפורים בבית הכנסת בליל יו”כ. 
*אפשר להוסיף בקשות על הסימנים שאוכלים בליל ראש השנה, וכגון שעל הרוביא שאומרים “ירבו זכויותינו” יוסיף “ירבה כספנו וזהבנו ירבה בבריאותנו” אמנם אין להוסיף על גוף הסימנים שנזכרו בגמרא ( הגר”מ חליווה מהגר”ח קנייבסקי זצ”ל ) 
*יש לכוון שעוני שבת ליומיים, יש לפתוח שקיות חלב, אריזות וקופסאות שימורים, והמעוניינים לקפל מפיות נייר בצורות מיוחדות – עליהם להכינם שני ימים לפני החג, לפי שבשבת ויו”ט יש בזה משום בנין ( שבט הלוי ה’ לו ) 
*נוהגים לפרוע חובות ונדרים ומה שחייבים לצדקות בערב ראש השנה, ( מנהג וורמייזא עמ’ קנד’ ) ומנהג חסידים לקנות סכין חדשה לקראת ראש השנה ( ולחדד סכינים שבבית ) כסגולה לפרנסה טובה לכל השנה ( מנהגי מהרי”ו תקכ”ז ) . 
*מדוע אסור לתקוע בשופר כשחל ראש השנה בשבת, שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים, הרי מצווה מגינה שלא יכשל בחטא? 
כך תמה השפע חיים הרי איתא בגמרא  ( סוטה כא: ) שהמצווה מגינה שלא יבוא לידי מכשול חטא, אם כן מדוע לחוש שיישכשל באיסור בשעה שמתעסק במצווה, הרי מצוות תקיעת שופר תגן עלינו שלא ייכשל? ומתרץ: ע”פ מה היה זקני מצאנז, שאברך אחד מופלג רצה לזכות לגילוי אליהו, וישב בתענית ופרישות יתירה לשם כך, ולבסוף נכשל ביין נסך, ואפילו שהיה ירא שמים, ומה שנכשל – כיוון שלא הייתה כוונתו לשם שמים אלא לזכות למדרגות, חזינן שכשעושה מצווה שלא לשמה – אין היא מגינה עליו מחטא,  לפי”ז מובנת הגמרא ( ר”ה כט: )  שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, היינו שתהא כוונותולהתאר בפני רבים ולהראות לכולם שהוא אוחז בשופר, ושהוא בעל תוקע ,ולכן עלול להביא לחילול שבתף כי מצווה הנעשית בהתפארות – אינה מצלת אותו מחטא. ( מעדני אשר ). 
*תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת – מצוות עשה מהתורה לתקוע בשופר בראש השנה, שנאמר “ובחודש השביעי באחד לחודש …יום תרועה יהיה לכם” ובכל זאת, אף שמצוות תקיעת שופר היא מדאורייתא, כשחל ראש השנה בשבת – אין תוקעין, שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר, ילך אצל הבקי ללמוד לתקוע בשופר, ויעביר את השופר ד’ אמות ברשות הרבים ויתחייב בסקילה. 
ולכאורה יש להבין את הטעם שנדחתה מצוות עשה דאורייתא חשובה כל כך כתקיעת שופר, שבאה לבלבל את השטן, בשל חשש שמא יהודי יטעה ויעביר את השופר ד’ אמות ברה”ר. רואים אנו עד כמה חמורה שמירת שבתף שמצוות כה חשובה נדחית בגלל סייגים שתיקנו חכמים לשמירת שבת. ויש להוסיף, דהנה ישראל שחטאו כך השנה בעת עלות קול השופר ביום הדין  – מצפים שזכות התקיעות תהיה לסנגור עליהם. אך זה – כשחל בחול, וכשחל בשבת אז גזרו חז”ל שלא לתקוע בשופר – איך תימצא לנו זכות ליום הדין? לכם באה השבת שהיא בת זוג לישראל, לפני כיסא כבודו, ובזכות שישראל משמרים את השבת כראוי – הקב”ה מוחל עוונותיהם של ישראל. 
כך כל זה כשישראל מקיימים את השבת כהלכתה, אבל כשאין משמרים את בת זוגם כראוי, ומחללין כבודה ברבים – איך תיעשה השבת סנגור להצדיק משפטנו?! רבי לוי יצחק מברדיצ’וב זצ”ל, סנגורן של ישראל, היה מסביר טעם נוסף מדוע אין תוקעים בשופר בשבת: בר”ה ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, וכידוע בשבת אסור לכתוב, אלא אם הכתיבה לחיים, שאז היא בבחינת “פיקוח נפש דוחה שבת”, כך שהסנגוריה היא הכרחית והקב”ה מכורח הנסיבות חותם אותנו לחיים. 
*ראש השנה שחל להיות בשבת – איתא בגמרא ( ר”ה טז: ) ” כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה” ותוספות מביא מ”הלכות גדולות”, דאין הכוונה על ר”ה שחל להיות בשבת ( כיוון שעושים כן למצווה ולשם שמים – רשב”א וריטב”א שם ) אלא שעל אירע אונס ולא תקעו בר”ה – אז מריעין בסופה. וברשב”א ובריטב”א כתבו דבאונס אין נענשים, ורק כשלא תקעו בפשיעה –
נענשים. 
והנה על דברי התוס’ שסוברי שגם בשנה שלא תקעו באונס מריעין לה בסופר, הקשה הט”ז ( סי’ תקפ”ה סק”א ) דהא אונס רחמנא פטריה ולמה ייענשו, ותירץ שהקב”ה סיבבלהם כן לרמז להם שיארע להם כן בסוף השנה, ונפק”מ שיחזרו בתשובה ויצטערו על זה, ועי”ז יתכפר להם מה שנתחייבו. ועיי”ש בערוך לנר, שזו כוונת הגמרא שכנשאנסו ולא תקעו – יכניעו עצמם בתפילתם ויהיו רשים בתחילת השנה, ועל ידי זה יינצלו שלא תהיה שנה שמריעין לה בסופה. 
*החינוך כתב ( במצווה ת”ה ) שהרי”ף תקע בישיבתו בשבת, והוסיף: ” ואתה בני אם תזכה, תבחר לך הטוב בעיניך” והרא”ש ( ריש פ”ד דר”ה ) מביא את הרי”ף שנהג לתקוע שחל להיות בשבת, וטעמו – אחרי תקנת רבי יוחנן בן זכאי, שמשחרב בית המקדש יהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בי”דף זה לאו דווקא סנהדרין, אלא בי”ד מופלג, ולכן נהג הרי”ף לתקוע, והרמב”ן ( בדרשה לר”ה ) כץב שהיו תוקעים לפניו כל ימיו בר”ה שחל להיות בשבת וכך קיבלנו מפי זקני ספרד ואנשי מקומו. 
יום א’ דר”ה שחל בשבת – בעל הערוך לנר ( מלוא העומר ) מספר דבר שאינו ידוע לרבים: השנים בהם חל יום א’ בשבת דר”ה בשבת, היו השנים הטובות ביותר לעם ישראל, שנים שבהן הכירו מלכי האומות בכוחו ובסגולתו של סגולה, ולא הצרו לו במאומה. 
ומאידך, השנים הקשות שהיו ביותר של עם ישראל, בשנים אלו אירעו חורבנות בית המקדש והתרחשו צרות ופוגרומים נוראיים. 
איך להסביר את פשר התופעה הפלאית הזו, שדווקא כאשר יום א’ דר”ה בשבת – נטו אירועי השנה לכאן או לכאן? תירץ 
“מלא העומר” כאשר חל יום א’ של ר”ה בשבת, השבת היא מאן דאמר, ואז באה היא לפני הקב”ה בדברי סנגוריה על עם ישראל, ומשתדלת להמתיק את הדינים, יש שנה שהקב”ה מאזין לדברי הסנגוריה הזו וגוזר את דינם לטובה, ויש שנה שבה אינו מוכן לשמוע את דברי הסנגוריה של השבת, וזו התשובה לשאלתנו – מדוע השנים בהן חל יום א’ של ר”ה בשבת, היו השנים הטובות ביותר, והיו מהן שנות רעות ביותר, בשנים שבהם עם ישראל שמר את השבת, האזין הקב”ה לדברי השבת, ופדה את עמו מכל צרה וצוקה, ודברי הסנגוריה של השבת נשמעים אולם בשנים שהייתה השבת מחוללת ובזויה, פנה ה’ אל השבת ואמר לה ביתי, דווקא בגלל שאני מאוד אוהב אותך, ורוצה בטובתך, אאבד את בני מהעולם, ח”ו, כיוון שרק כך אוכל להביאם לשמירת השבת… וזו תוכחת מגולה לכל מקדשי שביעי, שישתדלו לשמור על שבתם בקדושה רבתי, ולא יעלו על שולחנם בשבת, דברי הבל ושטות, אלא ישמיעו באוזני בני הבית רק דברי תורה, מוסר וחיזוק, ואז יתקבלו בשמים דברי הסנגוריה של שבת קודש על ישראל! ( ר’ יצחק זילברשטיין “טובך יביעו ח”א עמוד שז) . 
זה היום תחילת מעשיך – מאורעות שקרו בר”ה: בר”ה השלים הקב”ה את בריאת מעשה בראשית. שאותו יום שישי שבו נברא האדם, ר”ה היה ( לדברי רבי אליעזר שאומר בתשרי נברא העולם ). בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כנס לעפרו,  ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בשישית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניס לגן עדן, בתשיעית ציווהו, ( על עץ הדעת טוב ורע ) בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס ( נמחל לו ), מלפני הקב”ה. א”ל: אתה אתה סימן לבניך: כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה, ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס. 
*קין והבל הקריבו קרבנם לפני הקב”ה בראש השנה ( זוהר בראשית לג: ) 
*אברהם ויעקב נולדו בראש השנה ( רוקח הל’ ר”ה סי’ ר’ ) וגם יצחק נולד בר”ה ( הוספות לזוהר ש”ב ) 
*בראש השנה, באו המלאכים לבשר לבשר לאברהם על לידת יצחק ( סידור יעב”ץ ליל ר”ה ו ) 
* בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, כח עקרות היו, והשם פקד אותן, ביום זה שתלדנה. 
*בראש השנה ציווה הקב”ה ( לאברהם אבינו ) להעלות את יצחק בנו לעולה” ( רוקח ר”ה סי’ ר’ ) 
*ברכת יצחק אבינו ליעקב היתה בראש השנה ( הגר”א תקפ”ג א ) 
*נראה מהפייטן שההתחלפות בבטן לאה ולד זכר לדינה הייתה בראש השנה ( שם משמואל מסוכוטשוב ר”ה תרע”ד) 
*בר”ה מת יצחק, ובאותו ראש השנה, יצא יוסף מבית הסוהר שם היה כלוא במשך 12 שנה ( מגלה עמוקות מקץ ) 
*בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובאה להם ראשית גאולתם. 
*בראש השנה שאלה אלישע הנביא את השונמית מה היא צריכה ( זוה”ק פר’ וארא כג ) 
*בראש השנה שלח דוד המלך לנבל הכרמלי שיתן לו מגז צאנו ( שמואל א’ פכ”ה – זוה”ק פר’ וארא כ”ג ) 
*בראש השנה נאספו שבי הגולה בירושלים להעלות עולות במזבח, ואז החלו להתנדב לבניין הבית השני ( אלקטה באמרים ) 

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for, AI
פורסם ב- כתיבת תגובה

עקידת יצחק

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...
שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...

שתף את הפוסט

מדוע נקראת פרשת עקדת יצחק בראש השנה? פרשת העקדה נקראת ביום השני של החג - משום שהיא מסמלת מצד אחד תזכורת לפעולה הירואית של אבינו אברהם שהיה נכון למסור את נפשו, וברגע האחרון יצחק לא הוקרב אלא במקומו הוקרב האיל, וזו גם סיבת מצוות תקיעת שופר, בקרן איל, המצווה החשובה באותו היום, ואנו מזכירים זכות זאת שתעמוד לנו ביום הדין .

אנו גם קוראים את פרשת עקידת יצחק, מדי בוקר והמגן אברהם (סימן א’ סק”ז ) מביא את דברי רבינו בחיי פרשת צו ( ויקרא ז’ לז) שאין די באמירת פרשת העקידה, אלא בביאור הפרשה. כי מתוך שהתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק ליבו באמונת השם יתברך ועבודתו.
ובזוהר ( ויקרא י”ח א ) אמר רבי אבא בגין כך קרינן פרשתא דיצחק בהאי יומא ( ראש השנה ) דבהאי יומא אתעקד יצחק לתתא ואתקשר בההוא דלעילא, אימתי אתקשר בשעתא דכתיב ( בראשית כב, ט ) ויעקוד יצחק את בנו וגו’. אמר רבי אלעזר בהאי יומא אעטר יצחק לאברהם, דכתיב ( בראשית שם א) והאלקים ניסה את אברהם. 
“אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

ביאור יפה לפרשת העקידה נמצא בספר ירח איתנים לרבי יצחק אריאלי ודבריו נפלאים על כן נביאם כלשונו.

 וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 
 וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כל מה שעבר על אברהם מרגע יציאתו לאוויר העולם, וכל הניסיונות שנתנסה בהם משעה שהכיר את בוראו, הם רק כהכנות וכשלבים לניסיון האחרון – העקידה, הגדול מכולם גם יחד. 
כחוליות בשרשרת הם הניסיונות – “קח נא את בנך, בבקשה ממך, שלא יאמרו אין ממש בראשונים” ( סנהדרין פ”ט ע”ב ). ” ניסיון אחר ניסיון גדולה אחר גדולה” ( בראשית רבה פרשה נה, א). בכל ניסיון נתקדש ונתעלה ממדרגה למדרגה. ורק לאחר כל הקדושות והעליות הוכשר לגדול הניסיונות, מסירות נפש ודביקות באלוקים חיים בכל ישותו והווייתו. תוךאהבה מרובה ושלהבת קודש לשעת התגלות החזון הנורא, ולמה שגנוז בתוכו, אשר אין כוח ביד אנוש לתאר את תוכיותו התהומית. 
אחר הדברים, שבאו להגדיל את הניסיון האחרון עד גבול האפשר, רק אז נוסה אברהם. קדם לניסיון זה מעשה אבימלך והרינון שמאבימלך נתעברה שרה ( רש”י פרשת תולדות כ”ה י”ט ) כלום לא תתאמת עכשיו הדיבה שהוא לא בנו? שאם היה בנו היאך שוחטו? ואם תתאמת הרי יתבטל הנס הגדול של הולדת יצחק? שמא מוטב לעבור את פי ה’ ולא לעקדו שלא תתבטל גדולת הנס? אבל כיצד עוברים את פי ה’? ומצד אחר: אברהם הוא סמל החסד. בא מעשה סדום ועומד אברהם וזועק כלפי מעלה. “האף תספה וגו’ צדיק עם רשע חלילה לך וגו’ ( בראשית י”ח -כד – כה ) ואף על פי שאנשי סדום רעים וחטאים, אלא שאברהם מידת החסד טבועה בו ואינו יכול להבליג על מהפכה זו. והנה באה העקידה ואין אברהם עומד ומבקש על ביטול הגזירה? מכאן סמיכות הפרשיות, סדום והעקידה, לגלות גדולת אברהם ומדת אהבתו לה’, שעבר על מדתו וקיים רצון ה’. 
וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. ” נתת ליראיך נס להתנוסס ( תהילים ס’ ו’ ) כנס הזה של הספינה ( בראשית רבה פרשה נה, א ) אברהם נישא למעלה מטבעיותו. הוא ניצח את השטן-הטבע, “אחר(י) דבריו של שטן” ( סנהדרין פ”ט ע”ב ). על כן פעל הטבע בכל עוזו אלא שאברהם נתגבר בכל כוחו. ולא רק ש”זבח” את יצרו כדוד המלך אלא “כבשו”  והתרומם על ידו לעבוד את ה’ בכל לבבו – בשני יצריו.
היצר הרע שהוא השטן הנהו מלאך שליח ה’ ולא נתמנה לשליחותו אלא כדי להעלות את האדם למדרגתו העילאית, בהתגברותו ובנצחונו עליו. ( עיין זוהר תרומה קס”ג, ותיקוני הזוהר ” אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עילאין וכו’ וע”ש) 

וממכשוליו העצומים של השטן, שעשה הכל למנוע את קיום ציווי ה’, אתה למד על ערכה הנשגב של העקידה. 

האור הגנוז בנשמתו של אברהם בא לכלל גילוי, פנימיותו האלוקית יצאה לחוץ. כביכול, האלוקים נסה – נתעלה, את אברהם – עם אברהם. “ועלה אלוקים עם קדושיו עמו” בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, מוסיפים כח בגבורה של מעלה ( עיין איכה פרשה א אות לג ). 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם. שמו נאמר במאמר מיוחד. לאמור: אברהם בלבד נצטווה בעקידה, כי זו מהותו המתגלית בשמו. באשר שמו של האדם היא כגולת הכותרת של פנימיותו, ומטרת יצירתו ותפקידו בעולם. “ויקרא האדם שמות, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו” ( בראשית ב’ יט-כ) 
ואמנם פרט לאדם הראשון אין נברא אחר יודע לקרוא שמות, ולחדור לסוד הבריאה. כי אין לידע את סוד הבריאה אלא על ידי התורה, שנמסרה לאדם. בה הסתכל הקב”ה וברא את העולם ( בראשית רבה פרשה א’ א’ ) אבל מלאכי השרת אינם יודעים לקרוא שמות – “מהם היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת” ( מדרש רבה ניצבים ח’ ב’ ) 
אף כאן “ויאמר אליו אברהם” – שמך מגלה את הווייתך ופנימיותך. – “ושמת שמו אברהם”. שאמנם בכוחך לעמוד בניסיון הזה.  
אתה בלבד מסוגל לתוצאותיו ולכל ולכל המעלות שתבואנה ממנו. אין מעמידים בניסיון אלא לאחד שיכול לעמוד בו. “כמשל לפשתני כשפשתנו קשה אינו מקיש עליה למה שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה, כל שהוא מקיש עליה היא משבחת והולכת, כך אין הקב”ה מנסה לרשעים שאין יכולים לעמוד ומנסה לצדיקים” ( בראשית רבה פרשה נה, ב) 
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. קדושת המאמר המיוחד של בוראו השפיעה עליו מיד והוציאה קריאת תשובה ממעמקי הנפש. כל ישותו כמו קראה הנני – הנני חש בפנימיותי את התוכן הזה, הנני מוכן לכל המדרגות והתוצאות. “הנני לכהונה הנני למלכות” ( שם ו’ ודברים רבה ב’ ז’ ) 

 וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
 וַיֹּאמֶר קַח נָא. ביקש הקב”ה שהניסיון הגדול והאחרון יקדש את הוויתו של הטבע האנושי, על כן העמיד שתי אהבות עזות זו כנגד זו אהבת אב זקן לבן זקוניו הבוערת בכל לבת אש, אהבה חודרת בכל תחומי ותהומי הנפש, לפי כל עצמת הטבע, ברצון חופשי ובלתי מוגבל וסוגר. ובשביל להגדיל את הניסיון, היה רצונו יתברך, שעוז האהבה וגעגועי האב יגדלו ויתלהבו בלהב הולך וחזק עד הרגע האחרון ממש, עד פעולת העקידה, פסגת הניסיון. לפיכך בא מאמר מיוחד להתעוררות אהבתו הטבעית וחיבתו הגדולה בלאו הכי לבנו יחידו. 
ולעומת אהבה זו, אהבה אחרת. אהבתו להקב”ה. עומד אברהם מוקף רבבות רגעים, שלשה ימים של התעוררות עזה לבנו, אלא שמשעה לשעה הוא הולך ומתקדש. אהבתו השניה, זו להקב”ה, מנצחת. 
מצד אחד ” היו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות” ( ילקוט שמעוני וירא רמז קא) – הטבע עשה את שלו. ומאידך “הקב”ה רואה את האב מעקיד בכל לב” ( שם, שם)
ועד היכן גברה פקודת ה’? הנה נאמר: קח נא – אין נא אלא לשון בקשה. כלום אפשר לבקש בקשה מעין זו? אלא ביקש ה’ שאהבתו אליו תתגבר אצלו עד שיראה בשחיטה כטובת בנו, כאילו אמרו: קח נא את בנך לטיול ולעינוג. 
 אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. דברים אלו ממש חייב אברהם לחוש כל אותו זמן שהוא הולך לעקוד את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק על כל סגולותיו היקרות והנעלות. וכל כך למה?” כדי לחבבו ( בפניו ) { בעיניו }” ( פסיקתא פרשת וירא סי’ ב’ אות ב’ ). לחבב את יצחק על אביו כדי להגדיל את הניסיון. ואכן שמע אברהם מפי הקב”ה את גדולתו של יצחק וערכו. וכפל אהבתו אליו. 
אֶת בִּנְךָ.  “שני בנים יש לי. את יחידך, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אשר אהבת, תרוויהו רחימו לי” הרי קרבן מביאים מן המובחר, עידית שבעידית, מי משניהם המובחר, לא יצחק? אלא אברהם ירד למהותו של הציווי והבין את רצונו של ה’, כיוון שכן ביקש אף הוא להגדיל את אהבתו ליצחק, כדי לעשות את המובחר מובחר יותר, ולהעמיד כנגדה את אהבתו לה’. התחיל אברהם להרבות בדברים וחיזק את טבע האהבה של אב לבניו. בן השפחה אף הוא בן, אף אהוב הוא. הנה “ישמעאל יצא מן המדבר לראות את אביו, באותו לילה נגלה אליו ה’ ” ( פרקי דר’ אליעזר פרק לא). בשביל מה, לא ישמעאל? ובלבד להרחיק את הדבר מעל בן הגבירה, כאילו עליו אין לעלות כלל על הדעת. 
ואף על פי כן, המתין אברהם לתשובת ה’, שהכוונה אמנם על יצחק, והרי הוא עומד מזומן לקיים רצון ה’. 
אֶת יְחִידְךָ. “וכי לא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו הנפש שנקראת יחידה, שנאמר ” הצילה מחרת נפשי מיד כלב יחידתי” ( תהילים כב’ כא’ – ספרי האזינו ) לא בן בלבד, אלא את הנפש שלך ממש, עקידת הרוחניות ועקידת השגת התורה קודם שניתנה ( לא תרצח ). ומשום כך היה זה ניסיון בלתי שכלי, לא מסירות נפש גשמית, אלא רוחנית, שכן ה’ אמר לאברהם “כי ביצחק יקרא לך זרע
” ( בראשית כא, יב)  עכשיו הוא אומר לו “והעלהו לעולה”. הרי שהוא עוקד את כל המשכיותו, על כן נתייחס עיקר הניסיון לאברהם, שבו ובנפשו היה לקיים את העקידה, כביכול, אברהם עוקד את כל מהותו.
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק. מפני שהוא יצחק, אמנם אין הפרש באהבת הבנים, מצד שכולם יוצאי חלציו הם, אבל אהבתו ליצחק היא מצד רוחניותו ורמת מעלתו. 
וְלֶךְ לְךָ. אל עצמיותך, אל עומק הווייתך. הוויה של אברהם שעש בה כדי עמידה בניסיון זה. אולם כבר נאמר פעם “לך לך…אל הארץ אשר אראך” ( בראשית יב, א) אל הארץ אשר שם יתגלה ויתראה אברהם הפנימי. אלא שלשלימות הכרתו הפנימית, יגיע על ידי הר המוריה. לפיכך נאמר בפעם השניה “לך לך” במיוחד. – “כתוב לך לך כאן ובפרשת העקידה ואין אנו יודעים איזה חביברה יותר ממה דכתוב אלא ארץ המוריה, הוי שניה חביבה” ( בראשית רבה נה’ ז) 
אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. הכרת הווייתו היא אשר תביא אותו למקור הקדושה, שהוא ארץ המוריה. ורק לאחר שיגיע לארץ המוריה ואל הפעולה שצריכה להיעשות עליה הן אשר ישלימו את דרגתו. 
אבל משום מה ארץ המוריה ולא הר המוריה? ( דברי הימים ב’ ג’ א’ ) אלא כל הארץ קרויה על זה הר זה, שהוא בסיסו של עולם ונקודתו המרכזית. והנה אברהם הולך ומתקרב את טבעיותו שהיא ארץ ישראל – הארץ הטבעית של ישראל. 
ואמנם העקידה עומדת לעד על הר זה, מכאן מסירות הנפש בשעת מתן תורה, ככתוב ” ונפשי יצאה בדברו” ( שיר השירים ה’ ו’). זוהי ירושת העקידה העומדת לנצח. – “תורתן של אבות ריחות הן” ( שיר השירים רבה) כריח הקטורת שנספג במקום מקטרתה ועומד לעולם” ( עי’ זבחים ס”ב ע”א ) “אל הר המור מקום שהקטורת קריבה” ( שיר השירים רבה פרשה ד’, א’) 
מֹּרִיָּה. לשון תמורה והמרה. שינוי מהות. שמיד שתגיע למקום זה, אני מקדישך ועושה אותך לכהן ( פסיקתא שם פיסקה מ. ) שם, תבוא תמורה בנפשו ויגיע למדרגה הגדולה ביותר. 
וכשם שנפעך מכח המוריה, כך גם הוא פועל באירועים שלעתיד שאירעו במוריה. – “הר שיצא ממנו הוראה לישראל” ( תענית טז: ) מקום הסנהדרין שבלשכת הגזית. “הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם” ( תענית שם)
וְהַעֲלֵהוּ. אתה בעצמך בלי שום עזר זולתך, להגדיל את הניסיון. 
שָׁם לְעֹלָה. רק שם הוא יתקדש בקדושת עולה.
עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. עדיין לא הגיע אברהם למדרגה זו לידע את המקום המקודש. עוד הוא זקוק לגילוי נבואי מיוחד. רק אחר שיעבור את אלפי רגעי הקדושה של הניסיון, מלחמה וניצחון. ” כדי ליתן שער על כל פסיעה ופסיעה” ( בראשית רבה פרשה נח אות ז), רק לאחר כוננות מוחלטת במלוא כוחו הרוחני, ונפשו תתמלא געגועים לידיעת המקום ורצון להציב שם את רגליו, רק אז יתגלה המקום. 
 וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. השכים בבוקר בזריזות, כל הלילה היה שרוי במנוחת הנפש, אף על פי שמצד שלהבת אהבת ה’ ביקש ללכת מבעוד לילה, אבל מאחר שאין יוצאין בלילה, – ש”מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה” ( חולין צא ע”ב  ), התחזק ולא הלך. 
וַיַּחֲבשׁ. הוא בעצמו, ולא במעשה ההקרבה בלבד ביקש לזכות, אלא אף במכשיריו ובמכשירי מכשיריו. – “אהבה מבטלת שורה של גדולה” ( סנהדרין קה ע”ב,ובבר”ר פרשה נה אות ח).
אֶת חֲמֹרוֹ. חמורו שלו המיוחד לו. – “הוא החמור בן האתון שנברא בין השמשות, הוא החמור שרכב עליו משה רבינו בבואו למצרים, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכב עליו” ( פרקי דרבי אליעזר פרק לא)
בין השמשות דווקא. כל הדברים שנבראו בין השמשות הם במצב של ספק, כזמן בריאתם, שמא יצטרכו אליהם שמא לא. אף חמור זה ספק יש בו, משום שנברא לצורך הניסיון, והרי בכל ניסיון יש ספק, או נצחון או כשלון. ואלמלא עמד אברהם בניסיון, מה צורך יש בחמור, וממילא הגאולה לא הייתה באה, שהיא תוצאה של העקידה. משה ובן דוד רוכבים על חמור זה, משום שאברהם רכב עליו ועמד בניסיונו. 
או: וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, את חומריותו. חבש את טבעו הבוער ברחמו על בנו. 
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. כדי להרבות במלחמתו הפנימית וכדי להגדיל את הניסיון, גילה מיד בראשית הפעולה, עוד קודם בקיעת העצים, כי יצחק בלבד הוא בנו, אבל ישמעאל אינו אלא כנערו, במידה אחת עם אליעזר. נעריו איתו – טפל לו, אבל ליצחק כביכול נתן את כל האבהות ליצחק, אף על פי שלאחר העקידה רק ישמעאל ישתייר בנו יחידו. 
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. עד כדי כך היה בטוח שאין ה’ מבקש לנסותו, עד שהתקין לו שני מלווים בשביל חזרתו, כדרך שאדם חשוב אינו יוצא אלא עם שנים. 
 וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה. בקע את העצים לשם עולה, קרבן בכל הדינים, עצים מן המובחר שיהיו בלתי מתולעים, כי מרוב אהבתו להשם לא היה ספק לאברהם בענין זה, וקרא להם עצי עולה. 
“בשכר ויבקע זכו בניו לויבקעו המים בים” ( בראשית רבה פרשה נה, ח) בזכות האב הגדול שהתרומם למעלה מן הטבע עוד מבראשית הניסיון, בזכותו נתגלה הלמעלה מן הטבע בבריאה כולה וזכו לניסים גלויים על הים. 
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ. כל קימה וכל הליכה הייתה בהתאמצות ובהתגברות של הפיכת אהבת-אב לבנו לאהבת המקום. כיוון שהתחילה ךהץגבר עליו אהבת הבן מפני הסתתו של השטן, הגביר את אהבתו לה’ וקם בזריזות והלך. על כן “נתן לו שכר קימה ושכר הליכה” ( בראשית רבה שם פרשה נה ח ). 
אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. וכי היכן אמרו? אלא כדי כך נתגבר בו רצונו לקיים מצוות ה’, כדי כך נתחזקו געגועי השאיפה, עד שכאילו ראה לפניו כבר את המקום. 
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. ” אין הקב”ה מצער לצדיקים יותר מג’ ימים, צערו של אברהם שנצטער במלחמתו הפנימית נסתיים ביום השלישי, שיעור של שלושה ימים הוא המקיף ביותר של הזמן ( עבר, הווה, עתיד ) – “ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו” ( הושע ו, ב ) – “בזכות יום שלישי של אברהם אבינו”.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו. לאחר שלושת ימי הניסיון ושיעור זמן של ישוב הדעת, נשא את עיניו בהכנה ובכוונה על מנת לראות דבר.
וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם. בחזיונו ראה. זה המקום אשר אמר לו האלוקים נצטייר בפנימיותו בימי הניסיון, ואשר עכשיו נתגשם בראיה חושית.  
מֵרָחֹק. – “מרחוק ה’ נראה לי” ( ירמיהו לא, ב ) ערך קדושת המקום הוא תמיד בחינת “מרחוק” מבלי להגיע לסוף עומקו. עד חמישים שערי בינה, ולא עד בכלל. וכי על כן נקראת החכמה: רחוק, “ותתצב אחותו מרחוק” ( שמות ב’ ד )  – “אמור לחכמה אחותי את” ( משלי ז, ד )  ” אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” ( קהלת ג’ כג ,זוהר בהעלותך ) 
אך “מרחוק” זה יש בו גם משמעות אחרת. ראה אברהם את המקום והבין חשיבותו לרחוק ולעתיד הדורות. כל הקיום בגלויות ושמירת התורה וקיום מצוותיה, יתהוו דרך הפעולה הכבירה הזאת של האב ושל הבן. 
ואברהם ראה גם ראייה אחרת. ראה את המקום מרחוק, שהמקום יתרחק מבעליו. ולריחוק זמן יותר ישוב לבעליו. – “ענן קשור על ההר ושלהבת עולה מתחתיו” ( פרקי דר”א פרק לא ) ענן – הגלות. שלהבת – התורה. ” עתיד להרחיק שכינה מבעליו יכול לעולם, תלמוד לומר זאת מנוחתי” ( בראשית רבה פרשה נו, ב ) הגלות והגאולה. 
וראה עוד: “מרחוק ה’ נראה לי”, אלא המתרחקים מה’.  – “כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק באו” ( ישעיהו כב, ג ). “מרחיקים מלשמוע דברי תורה, כד”א מרחוק ה’ נראה לי”. אולם אף זה שהוא “מרחוק ה'” – נראה לי, מעין “וירח את בגדיו -בוגדיו” ( סנהדרין לז ע”א ) שהוא עתיד לחזור בתשובה. 
 וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר. – עם הדומה לחמור ( יבמות סב ע”א ). כדי כך נתעלה במדרגתו, עד שנראו לו כחמור ביחס אליו. שלא זכו לראות כלום, ועל כן לא זכו להשתתף בראיית העקידה עצמה ולהיות מושפעים ממנה. 
הנה כאן מגלה התורה את ההבדל שבין ישראל – בן חורין לביות אומות העולם ועבד. זה המקור וכאן הגבול ומקום החתך המבדיל בין ישראל לעמים. תכונת ישראל היא למעלה מן הטבע. לישראל בלבד ניתנו כח הראיה למרחוק וכח מסירות הנפש. – ( אין בן נח מצווה על קידוש השם ( סנהדרין עה ע”ב, עיי’ תוספות שם, ורמב”ם הלכות מלכים פ”י הלכה ב’ ). ” ונפלינו אני ועמך” ( שמות לג, טז ). חפץ החיים אמנם קדוש ונעלה מאוד, ואעפ”כ יש בכח ישראל להתגבר על רצון החיים עד מסירות נפש על קידוש השם, וזהו תפקידם ומטרתם בחיים. אבל האומות תפקידן להחזיק את החומרית לשם שמירת קיומה לצורך העולם. 
אמנם אברהם ביקש בתחילה לשתפם במצווה ולזכותם בנוכחות במחזרה הנורא שעתיד להתארע. לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה כדרכו בקודש, שהיה בבחירת “הר” (ראה ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כח ד”ה ההר), – גלוי לעין כל, ולא “עם לבדד ישכון” (במדבר כג,ט) כיעקב, שהיה בחינת “בית”. אולם הם מצד עצמם לא הראו כל נכונות, כל שלושת הימים שקדמו לעקידה לא גילוי רצון לשיתוף בהקרבת העולה. לא היו “עמו” כי אם “איתו” כמשמשים. משראה אותם אברהם בכך אמר להם: שבו “לכם” – לעצמכם ולטבעכם, – “פה” במצב שאתם מצוים בו, בתור משמשים ומכשירים בלבד. 
הנה נתברר שגם היחס של ישמעאל לאברהם נפסק. על כן אמר אברהם אף לו: עם הדומה לחמור ( עי’ ריטב”א קידושין סח ע”ב ד’ה נכרית ) אמנם גם גוי יש לו יחס, ( מה שאין כן עבד ), אולם לגבי ישראל אין להם יחס ( בכורות מז ע”ב וברש”י שם ) כי אין להם המשך ונצחיות. 
ואף על פי כן לא קופח שכרם, שהרי על כל פנים הלכו איתו וזכו לראשית הלכיה למקום המקודש, שהוא הנקודה המרכזית של ארץ הקודש, על כן, ” אפילו שפחה כנענית בארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא נשמה לעם עליה, וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור” ( יבמות סב ע”ב ) 
ולחמור דווקא, שיש בו צד של קדושה, זו קדושת הבכורה, יתרון לגבי שאר בהמות טמאות, אומות העולם הן בבחינת הכשר וצוותא בשביל ישראל התכלית. – “שור זה יוסף ( בראשית רבה פרשה ע”ה אות י”ב ) וחמור זה אומות העולם”. ואמנם בשביל שהחמור סייע לישראל בביזת מצרים, על כן זכה בקדושת בכורה. הנה כי כן עדיין נשתיירה בעבד ואומות העולם אפשרות של גיור ועליה במדרגה, ישמעאל עשה תשובה. ואמנם מקצת שייכות יש להם למקום הזה, שכן עכו”ם נודרים ונודבים כישראל ( מנחות עג ע”ב ). וגם אל הנכרי אשר לא מעימו הוא… ובא והתפלל את הבית הזה אתה תשמע ( מלכים א’ ח’ מא) “אילו היו האומות העכו”ם יודעים מה היה המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו” ( במדבר רבה א’ ). 
ואכן מן המקום ההוא מקור הקדושה, בית המקדש שהוא גם בית תפלה לכל העמים, שאפו כלל ישראל למלא את מטרתם, תכליתם להפוך את כל העמים לקרוא כולם בשם ה’ ושילכו לבית אלקי יעקב, ועל כן יונה הנביא , שכל נבואתו באה לו ממקום המקדש, נשלח לאומות. 
נֵלְכָה עַד כֹּה. עד כה ולא יותר, כי שם הוא המקום המקודש ביותר, גבול שאין לעבור אותו, גבול גם לחסידות. 
עַד כֹּה.  “כה יהיה זרעך” ( בראשית טו,ה ) עד שיקבל את הכוח להוריש. – “למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו” ( בראשית יח,יט )
וְנִשְׁתַּחֲוֶה. כניעת החומר וביטולו כלפי מעלה. ( אתם בלבד נשארים עם החמור ). לא חזרו אברהם ויצחק אלא בזכות ההשתחוויה. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות ההשתחוויה. ולא תהא גאולה לעתיד לבוא אלא בזכות ההשתחוויה. – ” עד שיבוא עני ורוכב על חמור ” ( זכריה ט, ט ) עניו ורוכב על חומריותו ( ראה בזכריה שם ברש”י, ובבראשית רבה פרשה נז, ב ). ביטול היש. 
שלש השתחוויות יש: הדיוט, כהן גדול, מלך. מלך. כיוון שכורע אינו זוקף ( ברכות לד ע”ב ) כמידת ההשגה כך הביטול העצמי. ואמנם משה רבינו שהשגתו גדולה מכולם, על כן הגיע למדרגת הענווה, – ביטול עצמו כלפי מעלה, – יותר מכל האדם אשר על פני האדמה.
וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. הרי שטבע האב עדיין לא עזבו אעפ”כ אמר, ונשובה, שנים שלימים. 
נשובה אליכם בתור משפיעים תמידיים. “ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת” ( דברים כו, יט ) קידוש שם שמים בעולם. 
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. אע”פ שהם עצי עולה, שם אותם על יצחק בנו, שכל עוד לא נעשתה בו פעולת העקידה עדיין הוא יצחק בנו, לא עולה ולא אסור בהנאה. 
ועל יצחק דווקא, ביקש אברהם לקשר את יצחק עם עצם העקידה. להכניס בליבו את האהבה לתופעה נפלאה זו, מתוך כך יכנס בסוד הפעולה הנשגבה. ” כזה שהוא טוען צלובו על בכתיפו” ( ב”ר נו, ג ) ואינו נרתע שמתוך חיבוב ואש אהבה לעקידה הוא נושאו על כתפו.
וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת. אלו לקח אברהם בעצמו, כל שעה נסתכל בהן כדי להזכר במעשה העקידה, כל אותו זמן מתסתכל אברהם באש ובמאכלת, והוא מסתכל ביצחק בנו, הנה כי כן נטוש המאבק הפנימי בין אהבה לאהבה. 
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. שניהם נתקשרו במאבק האחד. 
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. כיוון שיצחק נכנס במאבק התחיל לחוש אותו בכל תוקפו. חפץ החיים מצד אחד ומאידך הרצון להתדבק באל חי, להעלות עולה כליל לפניו. 
ומתוך חפץ החיים נתעוררה בו אהבתו לאביו שהוא עומד לעוזבו, עד שפרצה ממנו הקריאה “אבי” – “למה אבי שני פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמים (בראשית שם, ד ), ואמנם האב ירד לדעתו של הבן והחזיר לו: “הנני בני” – קשור בכל נימי נפשו רוחו ונשמתו. 
וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. מצד אחד “איה השה לעולה” היאך יהיה הוא לעולה? ומצד שני הוא מביע כאן את רצונו 
הפנימי לעלות כולו כליל ממש. אין הוא מזכיר את המאכלת, בלי מאכלת, כולו ממש אף לא טיפת דם אחת שתרד מהמאכלת. 
ואולי אין הוא מזכיר את המאכלת בשביל שרצון החיים גובר עליו, והרי המאכלת היא הדבר המכריע בפעולה זו, הנה כך נטוש מאבקו של יצחק. 
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם. אביו לא נאמר, אלא אברהם, לומר שענין העקידה הוא תוכנו המתגלה בשמו כאמור. 
אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. תשובה היא לשטן, לאחר שראה השטן שהסתותיו אינן מועילות, ביקש להקטין את עצם הניסיון והתחיל לגלות כי השה הוא לעולה ולא יצחק, השיב אברהם, שהוא בטוח שה’ יראה לו השה את “בני” לעולה. 
אולם יש גם בתשובה זו מעין ביטוי למאבקו הפנימי יש כאן תפילה ויחול שה’ יראה לו השה לעולה אך לא בנו. 
הנה כי כן מגלה כאן אברהם ליצחק את העקידה ומכניסו בציוויו ורצונו של הקב”ה, בשביל להביא את יצחק לדרגה עצומה של אהבת ה’.  מצד אחד יהיה עד הרגע האחרון מקושר בעבותות אהבה לעצמו ולאביו, והגעגועים הנפשיים יפכו בשטף רב לתשוקת החיים. ומאידך תבוא התגברות רצון העליון להמסר כולו לה’. ובשעה האחרונה, שאז יגיע לשיא חפץ החיים, יתאזר עוז להפוך את האהבה העצמית העזה כלפי מעלה. כדרך שרבי עקיבא אמר ( ברכות סא ע”ב ) “מתי יבוא לידי” דווקא בעת אפסיות החיים מתגבר הרצון לחיות ביתר כוח והוא מגיע לשיא של אהבה לחיים, והנה אהבה זו הופך יצחק לה’. כיעקב בפגישתו עם יוסף אהובו, שהפך את אהבתו אליו אל ה’ וקרא קריאת שמע. ( ראה בראשית רבה מו, כט ) .
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. “זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט וזה להשחט” ( ב”ר פרשה נו,ד) יחדיו ממש. בהתגברות האהבה הטבעית ובניצחון הרצון העליון, כניסיון השוחט כך ניסיון הנשחט. 
יצחק הקריב את כל חומריותו, גשמיותו נצרפה וזוככה במידה כזאת ששוב לא היה בבחינת גשם כלל. כל מהותו נהפכה לרוח, – “אף על פי שאין הקב”ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם מכל מקום עליו נאמר “אלוהי אבי יצחק” ( כי כהו עיניו והרי הוא כמת, להלן כח וברש”י ) כהו עיניו הגשמיות מן העקידה, והתרומם למעלה מהעולם החומרי, והרי הוא כאינו חי בעולם הזה, (עיין זוהר בראשית דף ס).
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: 
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. בדרוך כף רגלם על המקום חשו שניהם בבירור כי באו אל המקום אשר אמר ה’. 
וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אברהם דווקא, כי עליו המצווה.
הַמִּזְבֵּחַ. המזבח הידוע לו אשר חזה בעיני רוחו כל שלושת הימים. 
המזבח – בכל חוקיו ומשפטיו ( עיין זבחים סב ע”ב ) כבמת ציבור ולא כבמת יחיד. זה המזבח שעמד על המקום שממנו נברא אדם הראשון, ועליו הקריב קרבן שנברא. הוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, נח ובניו ( ילקו”ש וירא רמז קא ) המזבח של אברהם בא לתקן את כל שיעור הקומה שנפגם על ידי אדם וקין ועל ידי דור המבול. והמשך תיקונו הוא המזבח של במת הציבור בתוכן המקדש. 
 וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים. מצוות עריכת עצי המערכה. 
וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. מתוך מאווי הנצחון על המיית האהבה הטבעית, ומתוך גודל הניסיון כאילו יצחק מונע ממנו הפעולה – “את יצחק בנו“. 
ואף יצחק מצעד עצמו ביקש להיעקד, שחשש ממפני עיכובין, כל הצדדים פועלים כאן, איפא, עד השעה האחרונה. האחרונה ממש, זו מהות פרשת העקידה, שהיא מגלה את כל המניעים של הניסיון, חפץ החיים והגברת הרצון הפנימי הקדוש. 
הנה יצחק אומר אל אברהם: “מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאימי ותניחהו, וכל זמן שתראה אמי תאמר, זהו בני ששחטו אביו” “אבא מה תעשו לזקנותכם”? אמר לו בני, יודעים אנו שמיתתנו קרובה, מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מיתתנו” ( ילקוט שמעוני וירא רמז ק”א ) 
דברים בוטים על תהום הנשמה, לעורר את האהבה הטבעית עד שיא ועד רום פסגתה, ואף על פי כן, ” האב עוקד בכל לב והבן נעקד בכל לב” ( שם, שם ) 
ואמנם עצם הפעולה הזאת בלבד, השאירה רושם בל יימחה לעולם, ברוב יופיה וזיו תפארתה, היא מכניעה את כל הקמים עלינו תמיד, – “כל מה שהיא אברהם עוקד את יצחק מלמטה, היה הקב”ה  כופת שריהם של אומות העולם מלמעלה ( בראשית רבה, נו ח ) 
וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. מציוויו של הקב”ה הבין שיעלהו לעולה, כולו גם בעורו. בעודנו חי. בהוויתו. ( יומא נט ע”ב ) 
מִמַּעַל לָעֵצִים. ולא ” על העצים אשר מעל המזבח” ? שמרוב חיבתו למזבח שהקריבו עליו קודמיו ושעתידים ליקרב עליו, העצים בטלים לעיקר, – המזבח. 
כאן מרמזת התורה שכל העקידה הייתה רק ניסיון בלבד, שבהעלאה זו, נתקיים הצו של “והעלהו לעולה” ואין צורך בעצי שריפה, ממעל לעצים כאילו אין העצים משמשים תפקיד. 
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. אין היד פועלת מעצמה לשחוט את בנו, “מרוב פחד נפל הסכין, אבל שולח את ידו לקחתו” ( מדרש תנחומא וירא כג ) “הסכין נפסל מרוב דמעות מלאכי השרת, אבל הוא רוצה להוציא את נשמתו על ידי חניקה”
( ב”ר פרשה נו )  “וכבש את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם” ( שם י ) השכל הקדוש שולט ופוקד על היד לפעול. 
אברהם לא הסיח, איפוא,דעתו אף לרגע מאהבת הבן, וככל שהתקרבה שעת עצם הפעולה הנשגבה של שחיטת הבן, נתלהטה האהבה היוקדת לבנו ההולך ומסתלק מן האב הזקן. וככל שגדלה האהבה לבן, נתלהבה בו אהבתו לה’ וגדל הרצון לקיים את הצו השגיב. 
ואמנם לאחר שכפת ידיו ורגליו, לא הסתפק בכך, אלא התלבש בעזוז גבורה נפשית, ” ונתן רגליו עליו כשבידי כשם שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה, כדי שלא תבעט ואמץ זרועו ואת שתי ארכובותיו עליו ( פרקי דרבי אליעזר פרק ל”ב ). באותה שעה שנגע גופו בגוף הבן נתחמם ליבו מרוב אהבה לבן חמדתו, ותוך שלהבת החיבה שהגיעה לשיאה ברגע האחרון “וישלח את ידו ולקח את המאכלת ושם על צוואר הבן וככהן גדול הגיש מנחתו ונסכו” ( שם ) 
 וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָֹה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 
 וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ מִן הַשָּׁמַיִם. מלאכי מעלה מר יבכיון. הן אראלים צעקו חוצה ( ישעיהו לג, ז ) מפני שהם בדרגת חוצה, מחוץ למדרגת ישראל, שהם בפנימיות, לפיכך לא השיגו את הפנימיות שבמהות העקידה, ונמצאו תמהים, היאך האב שוחט את בנו וכורת שורש עם ישראל, – קיומם והוויתם של כל העולמות, מטרת הבריאה, ובתוכם גם מלאכי מרום. אבל הקב”ה עדיין ממתין עד הרגע האחרון ממש, “שבידי שמים אפשר לצמצם” צמצום מוחלט ( עיין בראשית רבה פרשה י’ ) דעד שלא הספיק מלאך ה’ להגיע בתעופה אחת ( מיכאל באחת ברכות ד’ ) וצעק “מן השמים” אברהם אברהם. 
אך “אברהם לא אבה לשמעו ושאל, מי אתה, עד שפתח הקב”ה את השמים והתראה לפניו, הוי אומר מן השמים” אברהם כאילו לא רצה לשמוע דבר זה מפי מלאך, אלא מפי ה’, עד שנרמז “מן השמים” שהוא מפי ה’ ולא על ידי המלאך. 
אַבְרָהָם אַבְרָהָם. נתעלה במדרגה על מדרגתו שעד כאן, ונקבע כך בשמו העצמי הנכון לתוכיותו. 
 וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: 
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. ולא “אל בנך”? כאן הגיע אברהם לדרגה הגבוהה של העקידה: שוב אינו בנו, אלא כמו נער בעלמא, כדי כך הכשיר אברהם את עצמו, כיוון שכך, כאן בא הצו אל תשלח ידך אל הנער נתמלא היעוד של הניסיון. 
ואמנם עיקר פעולת העקידה נתקיים, ש”בהגיע החרב על צווארו פרחה נשמתו של יצחק” ( פרקי דרבי אליעזר שם פל”ב ) אלא שנתקיימה בו תחיית המתים, – כיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ואמר: אל תשלח ידך, חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות, ופתח ואמר: ברוך אתה ה’ מחיה המתים ( שם ) או- אז השיג יצחק את עומק סוד הבריאה עד סופה והמדריגה הנסית של למעלה מן הטבע שתחיית המתים היא ביטוייה: ושהגוף קשורתמיד למעיין המבוע הנשמתי גם לאחר המוות. 
וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. שום עשיה בגופו, על אף רצון שניהם, האב והבן, כי אין מחילה בחבלה, ואף לחבול בגופו אין אדם רשאי ( עיין ב”ק צ ע”ב ) 
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי. כיוון שהמלאכים יודעים החיצוניות שבאדם בלבד, אבל הפנים – הנשמה היא למעלה מהשגתם,  על כן מעכשיו שיצאה אהבתו של אברהם לה’ מן הכח אל הפועל, אמר המלאך: עתה ידעתי – גם אני. 
כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. למדרגת אהבה הגיע אברהם זה כבר, כמו שכתוב “זרע אברהם אוהבי” (  ישעיהו  מא ח ) אך לאחר העקידה בא למדרגת יראה שלאחר האהבה, -“יראה מתוך אהבה” ( סוטה לא ע”א ) יראה זו פירושה השתוקקות להכתיר את ה’ לאדון ולמלך, ממתין לפקודותיו ולהיות עבדו הנאמן הסר למשמעתו מתוך יראה עילאה, – “אבינו מלכנו”.
“אמר דוד המלך, אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואבתי עלתה על כולם, לפיכך כרת הקב”ה ברית” ( תנא דבי אליהו פ”ג ).
זו דרגת היראה הגדולה, שאם לא כן אי אפשר לעמוד בניסיון כגון זה זה אלא אם כן מתוך יראה שלאחר האהבה, הוא מה שנאמר לאחר מכן “כי עתה ידעתי” – הודעתי לכל באי עולם את הגבול של ירא אלוקים עד מסירות נפש. 
וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. אף מה שחסך אברהם את בנו ולא עשה בו מאומה לא היה בשביל שהיה בנו יחידו, אלא “ממני” – מפני ציווי של ה’ על כן “עתה ידעתי”, – מן המצווה השניה של ההורדה מן המזבח, שאף היא הייתה רק לשם מילוי רצון ה’, כההעלאה כך ההורדה. 
ולא אמר: “אשר אהבת”? כי מה שנאמר בתחילה “אשר אהבת” הוא ציווי לחבבו חביבות יתירה כפי צורך הניסיון. 
אֶת יְחִידְךָ. אף שלך ולא של אימו בלבד, – “כי ביצחק יקרא לך זרע”. 
 וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
 וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו . נשיאת עיניים מתוך תמיהה על אי מילוי הרצון והכוסף הנפשי הבוער לריצוי דמים לריח ניחוח לה’. וישא עיניו, בחינת “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” ( תהילים קכא א ) 
 וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל. איל זה נברא בערב שבת בין השמשות ( אבות פ”ה  מ”ו ) ספק ששת ימי המעשה, חול, ספק שבת. יש בו באיל זה טבע ועל טבע, גשמי מצד אחד ורוחני ניסי מאידך. שכן הצטרכותו מוטלת בספק, ( כמו פי הארץ, שאם לא היו חוטאים אין צורך בו, וכן קבורתו של משה, או הקשת וכו’ ) ומהו הספק, שאם היה ניסיון העקידה נכשל, לא היה איל זה מיוחד לדבר זה ולא היה תועה במדבר במקום שאין אילים מצויים בו, נמצא שבעצם מהותו יש בו שני הדברים גם יחד, טבעי כשאר אילים, ועל טבעי על שם הימצאותו בשעה מסוימת במקום מסוים, וכל דבר שנברא בין השמשות בא פתאום רק ברגע הנחוץ. 
ואף על פי שהידיעה האלוקית ידעה שהצטרכותו כתחליף ליצחק ודאית ונמצא שאין בו ספק כלל אלא שכאן בא לידי גילוי אי הסתירה שבין הידיעה לבחירה, לפיכך נברא בין השמשות של ימי המעשה לשבת, שהבחירה היא בבחינת ימי המעשה והידיעה – שבת “דקביעא וקיימא” ( חולין קא ע”ב ) 
אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. ראה ש”אחר” זמן יהיו בניו נאחזים ונסבכים בקרניו, ביסודי התורה ובהודה. אולם כשם שהקרנים הן התפארת וההוד, כך הן יכולות להיות גם שורש כל העבירות – הגאווה, כח המגן של השור הוא בקרנים, אך יש ודווקא בכח המגן שלו הוא נאחז ומסתבך, גאוותם והודם של ישראל דורשים מהם ריבוי אחריות למילוי תפקידם, אלא שיש וכוח זה הוא לרועץ להם,  על כן אין תיקון אלא שיסבכו אותם הקרנים עצמם לשם העקידה, – כפיית ידים ורגליים, והכנעת כל הגוף ורצונותיו. 
 וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. תחת בנו ממש, באותה אהבה ובאותה מידה עצמה, כיוון שכך רצונו יתברך, וילך, ויקח – הכל כהעלאה. 
על כן ויקחהו לא נאמר אלא “ויקח את האיל” – האיל הידוע, המיועד לתכלית זו מששת ימי בראשית, ומכאן ראה את רצונו של הקב”ה. 
ואמנם הייתה זו עבודה גדולה לאברהם לכוף את מחשבתו ולהגיע לדרגה זו של התחליף – תחת בנו. על כן “וילך אברהם ויקח את האיל” בעצלתיים, ( כמו “וילך ויקח ויבא לאמו אצל יעקב ( בראשית כז, יד ) לפיכך נאמר עוד הפעם, ” שנית מן השמים ולא חסכת את בנך את יחידך” – כאילו את יצחק ממש. 
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָֹה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָֹה יֵרָאֶה:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא. גדולה היתה אהבת המעשה וביקש אברהם להנציח אותה על ידי קריאת שם למקום לפי מהות הפעולה, שעל ידה נתקדש המקום ונוצרה בו איכות אחרת. יבואו בניו לעתיד וידרשו לשמו וילמדו אותו. 
ה’ יִרְאֶה. קריאת-שם היא לא על עצם המעשה, שהיה בגוף האיל בלבד, אלא לפי גילוי הראשון ותחילת ההתקשרות בין האב לבן לשם השלמת הפעולה, “אלוקים יראה” נאמר בראשית העקידה, לפני המעשה, וכך הוא שם המקום לאחר המעשה, לפי התשוקה הנפשית הפנימית הראשונה. 
אלא שלפני הפעולה נאמר “אלוקים יראה” – מידת הדין, אבל לאחר המעשה נהפכה המידה לרחמים, – “ה’ יראה”. ומהי המידה? ה’ יראה תמיד את כלל ישראל לא את צורתם החיצונית והמעשית אלא את תוכם הפנימי הסגולית, בחינת מחשה טובה המצטרפת למעשה, חזקת כשרותם שהיא תולדה של מעשה העקידה. 
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם. כח הקדושה מתחדש ומתגבר בכל זמן מיום ליום. “היום יאמר” ממש. בכל יום יהיו בעינך כחדשים, ( ראה רש”י דברים כז ) סוד הנצח מפכה תמיד כמעיין המתגבר, היום מתחדש בכל בוקר, “המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית”. 
“היום” – ראש השנה ( זוהר בראשית דף לג, ב ) “יאמר” בכל שנה יזכר לטוב מעשה העקידה. 
 בְּהַר ה’ יֵרָאֶה. פנימיות סגולתישראל וסוד אחדותם וכללות נשמתם הדבוקה בחיי עולמים מתגלים רק על ידי המקום ההוא, שהוא הר ה’, ועל ידי העבודה הקדושה הנעשית שם, ” נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום אחד” ( ברכות ל ע”א ) אשר על ידי התאחדותם נתעלו למדרגת ההנגה הזו של “עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש” ( אבות פ”ה משנה ח) כי בכלל ישראל אין פגם, “ועמך כולם צדיקים”. ( ישעיהו ס, כא ) 
יֵרָאֶה. יראה על ידי הראיה בפנימיותף יראה כביכול יתברך, בהשפעת הר ה’ נראה את ה’, הכרת ייחודו ואלוקותו. 
יֵרָאֶה. בכל העבודות שבהר ה’ יראה ויזכר במעשה העקידה: “שבשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח וקוראים המקרא הזה “צפונה לפני ה'” ( הצפון והטמון בפנימיות ) זוכר עקידת יצחק” ( תנא דבי אליהו ז וע”ש שאפילו באמירה בלבד ) .
ועוד: יֵרָאֶה. תמיד גם בגלות, שהמקום הזה יצא וישפיע שפע של קדושה על מקדשי המעט שבכל המקומות. 
אך יש ב יֵרָאֶה זה גם תפילה, שאברהם התפלל “יראה” כח מסירות נפש על קידוש השם ויבוא לידי גילוי תמיד, וגם בניו יעמדו בניסיון זה, – “אברהם אברהם, לו ולדורות, אין דור שאין בו כאברהם” ( ב”ר פרשה נו ) 
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: ביקש אברהם לקבוע שם למקום ולגלות את מהותו, שישראל יהיו נחשבים לפי מחשבתם ופנימיותם, שרק אז הם דבוקים בצורם, – ובא הקול שנית כתשובה וכהסכמה על מילוי בקשתו. 
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָֹה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’. בי נשבעתי, בי בניצחיותי, מתוך גודל אהבת הקב”ה לישראל באה ההבטחה הזאת בהתקשרות עם שבועה, מהות השבועה היא גמירות הלב, פיו וליבו שווים, מעשה ומחשבה. 
וכיוון שבקשת אברהם הייתה שמעשי ישראל יהיו מקושרים עם סגולתם הפנימית, – המחשבה, באה השבועה, שאף היא מאותה בחינה, לגלות על השלמת בקשתו. – “כשיהיו חוטאין לפני ואני עתיד לדון אותם בראש השנה וכשיבקשו שאסלח להם יהיו תוקעין לפני בשופר” 
( ראה מדרש תנחומא וירא ז ) מקרניו של האיל שנקרב תחת בנו “ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני” ( ר”ה טז ע”א ) 
מחשבה כמעשה. 
כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ. שיעבוד המחשבה כהקרבתה וכאילו היה המעשה בפועל. 
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ. כח הברכה אינו קשור בדבר מוגבל ומסוים, במעשה או בפעולה, אלא בדבר הסמוי מן העין, בנעלם, בטהרת המחשבה ועילוי הרצון, בלתי גבולי וסופי ושופע ממקור עליון. על כן הברכה שוטפת ושופעת בלא קצבה. זו מהות הברכה, מחשבה הדבוקה במקור העליון מקור הברכה, לכן רק גבי ברכת משה תואר בשם “איש האלוהים” ( דברים לג, א  ) 
כח הברכה הוא הכח הנצחי הנמשך ממקור הנצח, ואומות העולם אינם משיגים דבר זה, שהוא נגד טבעיותם, וגם אינם מכירים בכח זה המצוי אצל ישראל, – “ולא אמרו העוברים” אלו אומות העולם העוברים מן העולם, ולא אמרו ( אלא ) לישראל “ברכת ה’ עליכם” ( ירושלמי שביעית סופ”ה ) 
אך אברהם אבינו על ידי העקידה הגיע לשיא הרוממות, למעלה מן הטבע שהיא דביקות באל חי בתמידות, ובא לכלל התחברות עם הנצח, עם כח הברכה ומקורה, וכאן איפוא, נתקיים בו “והיה ברכה” ( בראשית יב, ב ) שכח הברכה נמסר לו. 
ואמנם משנפגמת המחשבה, נספק כח הברכה, – “כרובין המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הוזילום” ( יומא נד ע”ב ). מכאן התמיהה: הואיל וכח הברכה הוא מצד סגולת המחשבה, והמחשבה נפגמת בעיקר על ידי מחשבת עכו”ם והרהור עבירה, – “למען תפוס את ישראל בלבבם” ( יחזקאל יד, ה  ) שבכך הם נופלים ממדרגתם הסגולית ומתדמים לאומות העולם, על כן לא יתכן שכח הברכה מסור בידם. 
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ. זכה שהקב”ה נתן לו כח הברכה והשלטון עליה, וממנו נמסר ליצחק, וממנו ליעקב, לך ולזרעך. וזו אמנם הייתה טעותו של עשו שחשב שענין הברכות הוא לזמנו ולשעתו, עושר ואושר לימי חייו, ולא תפס שזהו ענין של שלטון יחידי ונצחי, שאין למוסרו אלא ליחיד וללאומו. לזרעו אחריו. ומיעקב נמסר לבחיר האומה משה רבנו: ” וזאת הברכה אשר ברך משה” ( דברים לג, א ) ומסרו לבחירי האומה אחריו הדבקים בה’ תמיד. 
וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. הברכה היא כללית ברוח ובגשם. כוכבי השמים – ממעלה, וכחול אשר על שפת הים – למטה. ברוחב ובהיקף. שתי מדרגות, למעלה ולמטה.  ואף למטה – כחול אשר על שפת הים, שאינו כלה, והוא גבול לים ומציל את העולם. ברך אברכך – שתי ברכות, בשני מצבים, ואף במצב ירוד לא תבוא כליה. 
ואמנם הכמות בישראל מרבה את האיכות – גילוי תכונתם, ואף השראת השכינה בישראל, אשר על ידי כך באה הברכה לעולם, אפשרית רק על ידי הריבוי הכמותי. – “ובנחה יאמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות” ( ב”ק פ”ג ע”א ) 
וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. כיוון שבשביל ישראל נברא העולם, הרי הם אדונים בעולם, ומימלא ירש זרעך את שער אויביו, העוברים ובטלים מן העולם. 
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. למילוי בקשת אברהם לזכות לרומם את כל עמי העולם, שבאה בביטוי “נעריו” ע”כ והתברכו גו’ 
וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו. לאחר כל ההתעלויות היה לו גם הכח לשוב אל נעריו, להשפיע עליהם בתור נעריו. 
אך אברהם בלבד שב ולא יצחק, שהוא בבחינת “שדה” צמצום, ואין ליצחק שייכות לנעריו, אלא הולך ללמוד בבית שם ועבר, אבל אברהם מידה אחרת הייתה בו, שהיא בחינת “הר”, – התרחבות והשפעה על הכל ( עיין פסחים פח ע”א ) 
 וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו. יחדו במגמה אחת, הוא כמשפיע והם כמקבלים השפעה. 
 וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. וכיוון שאברהם הוא המשפיע, על כן הוא בלבד “וישב” קביעות מקום, שממנו יוצאות דרכי ההשפעה בעולם. 
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם.
מאחר שהוא בחינת משפיע לכל, ושב אל נעריו הוגד לו שאמנם גם בבני נחור אפשר למצוא מרגלית טובה ואין להרחיקם. 

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

רצועת שופר, שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...עקידת יצחק, הרב אריאלי,
פורסם ב- כתיבת תגובה

שופר – שפרו מעשיכם

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...מחיר שופר, מחיר שופרות, שופר לקניה, שופר אונליין
שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...מחיר שופר, מחיר שופרות, שופר לקניה, שופר אונליין

שתף את הפוסט

 קרן שופר האיל כשרה ומהודרת ביותר לתקיעת שופר כי מזכירה את עקידת יצחק, אנו מזכירים זכות אבות בראש השנה, ייסוד השנה, עם זכרון המייסדים האבות הקדושים, ובפרט אברהם אבינו, אברהם העברי מפיץ הדת המונותיאיסטית הגדול ביותר, האמונה בא-ל אחד,  שהוא אב המון גוים כמו שה’ אומר לו “וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ”.

אמירתו של רבי אבהו היא על אופי התקיעות עצמם, שימו לב בזכות רבי אבהו יש לכל עם ישראל את קול השופר הזה בסגנון התשר”ת הלא הם תקיעה שברים תרועה ושוב תקיעה, “תשר”ת”, מכיוון שעלו ספיקות כאלה ואחרים ברוב הגלויות הנהיג בעירו “אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה” (ר”ה לד:)  ועד היום אופי תקיעות השופר הנהוג הוא כמו שהנהיג רבי אבהו.
רבי אבהו תיקן תקנות רבות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא סדר תקיעת שופר בראש השנה (ג’ תשר”ת, ג’ תש”ת, ג’ תר”ת), מה שהפך כיום לסדר התקיעות המקובלת עד היום בכל תפוצות ישראל. 

במדרש קהלת רבה פ”ז על הפסוק “כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם” אמרו חז”ל כגון רבי אבהו דקיסרין”. והכוונה שהתקין והנהיג תשר”ת שהוא גם תקיעה, שברים, ותרועה, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות בתקיעות שופר, את ההערה מהמדרש כתב הגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל בעל חזון יחזקאל, לגרש”י זווין זצ”ל (מועדים בהלכה), עכ”ד. 

 וניתן להוסיף שמטבע הלשון “ירא אלוקים” לא נבחר על ידי חז”ל ביוצא את כולם בתקיעות שופר בכדי, אלא מכיוון שאותו מטבע לשון בדיוק נאמר על ידי ה’ על לאברהם אבינו לאחר ניסיון עקידת יצחק “כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” כך שמדויק שעקידת יצחק זיכתה את אברהם אבינו בתואר ירא אלוקים, שימו לב למטבע הלשון שרבי אבהו נוקט בתקיעת שופר “אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ראש השנה, טז ע”א), ויש להבין מדוע הוסיף כאילו עקדתם את עצמכם והתזכורת של עקידת יצחק לא מספקת, ( הרי פתח באזכור לכם עקידת יצחק, וסיים במעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם ומה פשר שינוי מטבע הלשון )  וכעת מובן, שכדי לזכות לתואר “ירא אלוקים” בתקיעות השופר הוא באמצעות זה שה’ מעלה כאילו עקדתם את עצמכם ואתם בבחינת אברהם שעקד את בנו, וראויים לתואר “ירא אלוקים”. 

בפשט הדברים יש ענין סגולי ואמורפי שעקידתו של יצחק נזכרת אך בעומקם של הדברים, בתקיעת שופר עם שיפור המעשים שיבת האדם בתשובה, עם הקרבת עצמו לה’ במעשיו, וביטול האדם הקודם שהיה בשנה הקודמת, זוהי בחינת עקידתו של יצחק ממש, כך שה”ירא אלוקים” הופך להיות תואר הולם ולא רק תואר חיצוני על בסיס הידור במצוות תקיעת שופר.  

ואכן כתב רבינו משה חיים לוצאטו זצ”ל על אברהם אבינו ( פרק כד ) “ואברהם אחרי שיצא לעזור לבן אחיו לוט ששבו אותו היה מתפחד ואומר שמא לא זכו מעשיו לגמרי, הוא מה שפי’ ז”ל (ב”ר): על פסוק אל תירא אברם, ריש לקיש אמר: לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר בין כל אוכלוסין שהרגתי שמא היה ביניהם צדיק אחד או ירא שמים אחד לפיכך נאמר לו אל תירא אברם, ואמרו בתנא דבי אליהו: “אל תירא אברם” אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו, והיא זאת היראה האמתית שאמרו עליו (ברכות ל”ג): אין לו להקב”ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שרק למשה היה קל להשיגה מפני רוב דביקותו בו יתברך, כי האחרים ודאי שהחומר מונע גדול הוא להם, אמנם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה שיוכל, ונאמר (תהלים ל”ד): יראו את ה’ קדושיו, עד כאן לשונו. 

שימו לב לאמירתו הנוספת של רבי אבהו שהעיז לחלוק על רבו רבי יוחנן, בברכות לד: “דא”ר אבהו,  מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב,  לרחוק ברישא והדר לקרוב”,  במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ר’ אבהו שהבין את סוד תקיעות השופר, ואת עומק תשובת המעשים באמצעותה, הבין שכמו שאמר ריש לריש ( בעל תשובה בעצמו ) זדונות הופכים לזכויות, בעלי תשובה הופכים את המר למתוק ועולים על הצדיקים הגמורים, כך גם תקיעת השופר יכולה לפעול את אותה פעולה. 
וכעת נשאלת השאלה איך שמיעת קול השופר, מחוברת לתשובת המעשים, הנה יש קשר הרבה מעבר לקשר סמנטי רחוק, שימו לב לדברים מדהימים המבררים את מהות מצוות תקיעת שופר. 

הרמב”ם כתב “אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה” וכבר שאלנו במאמר אחר הרמב”ם שהוא תלמודי, ובא לפרש את הלכות המעשה בחיי היומיום מה ראה לפרט ולפרש רמזים, טעמי המצווה, ודברי מוסר שאינם מדרכו? 
ונראה מכך יסוד ענק, עסק התשובה אינו ענין חיצוני לתקיעת שופר, כסמנטיקה רחוקה, אלא הוא חלק מהותי מחלק מצוות תקיעת שופר, “לשמוע קול שופר” השמיעה, ההתכנסות הפנימית של האדם, והתבוננותו באמצעות הקשבה לקול השופר המעורר בו את הקול הפנימי לשוב בתשובה, היא מהות מצוות תקיעת שופר. 

ומצאתי שתי פנינים לחיזוק דברינו, בספרו ירח איתנים של הרב יצחק אריאלי זצ”ל ( בעל עינים למשפט ) המבאר את פרשת העקידה, 
הפנינה הראשונה, בפרשת העקידה אברהם מצווה לקחת את בנו לזו הלשון, “וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”.
ונשאלת השאלה, וכי לא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו הנפש שנקראת יחידה, שנאמר (תהילים כב, כא) “הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי” (ספרי האזינו, פיסקא שיג אות י), לא בן בלבד אלא את הנפש שלך ממש, עקידת הרוחניות ועקידת התורה קודם שניתנה ( לא תרצח ). ומשום כך היה זה ניסיון בלתי שכלי, לא מסירות נפש גשמית, אלא רוחנית. שכן ה’ אמר לאברהם, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, ועכשיו הוא אומר לו “והעלות לעולה”, הרי שהוא עוקד את כל המשכיותו, כל כן נתייחס עיקר הניסיון לאברהם, שבו ובנפשו היה לקיים את העקידה, כביכול אברהם עוקד את כל מהותו. עכ”ד. ממש כמו שביארנו, והדברים נפלאים. 

והפנינה השנייה היא על הפסוק, אותו ביארנו מעלה,  מבאר הרב אריאלי ואלו דבריו: “כי ירא אלוקים אתה” למדרגת אהבה הגיע אברהם אבינו זה כבר, כמו שכתוב “שרע אברהם אוהבי” ( ישעיהו מא ) אך לאחר העקידה בא לדרגת יראה שלאחר האהבה, -“יראה מתוך אהבה” ( סוטה לא ע”א ), יראה זו פירושה השתוקקות להכתיר את ה’ לאדון ולמלך, ממתין לפקודותיו, ולהיות עבדו הנאמן הסר למשמעתו מתוך יראה עילאה, – אבינו מלכנו. 
אמר דוד המלך, אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם, לפיכך כרת לי הקב”ה ברית ( תנא דבי אליהו פ”ג ) 
זו דרגת היראה הגדולה, שאם לא כן אי אפשר לעמוד בניסיון כגון זה אלא אם כן מתוך יראה שלאחר האהבה, הוא מה שנאמר לאחר מכן “כי עתה ידעתי” הודעתי לכל באי עולם את הגבול של ירא אלוקים עד מסירות נפש. עכ”ד. 

שימו לב ללשונו של הריטב”א ( ר”ה לד: ד”ה כתב הריף ) ” קבלה מרבינו האי ז”ל אביהם של ישראל דנוסח ברכת שופר הוי “לשמוע קול שופר”. ויש בזה ב’ שאלות, למה אין הנוסח “על תקיעת שופר” כמו מקרא מגילה שמברכים על הקריאה ולא על השמיעה. 
ועוד למה הוא בלמ”ד ולא ב”על” כיוון שתקיעת שופר על ידי אחרים, כעין מקרא מגילה שהוא ב”על” מטעם זה, והתשובה בשאלות אלו אחת, דהכא שמיעת שופר היא עיקר המצווה, כדי שיעור האדם לחזור בתשובה, וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תיקנו הנוסח בשמיעה וכו’. הנה לנו חיבור בדברי הריטב”א בין “לשמוע קול שופר” לבין התעוררות התשובה, חיבור מהותי. 

הרמב”ם כמו שהובא במאמר “השופר – השמיעה – פרק ג'” מדגיש שברכת השופר היא “לשמוע קול שופר” בתשובותיו גם האריך בנושא להסביר בלי מקום לטעות ובצורה חד משמעית, שמיעה ולא התקיעה, השמיעה מורה על ההקשבה הזו, עם החיבור לתשובה, היא היא מהות המצווה, וזו הסיבה שהרמב”ם היה חייב להוסיף את ה”רמז יש בו” כי הוא חלק מגדרי המצווה ולא דברי מוסר ואגדה, כך שהוא נאמן לדרכו התלמודית ההלכתית. 
וזו הסיבה שדברים אלו נאמרו ברמב”ם בהלכות תשובה פרק ג’ הלכה ד ולא בהלכות שופר, ללמדך שמהותו של קול השופר הוא התשובה. 
אך יש להבין מה מקורו של הרמב”ם שחלק ממצוות תקיעת שופר היא התשובה, מנין שמעבר לגזירת הכתוב שיש בו “רחמנא אמר תקעו” יש בו עוד חלק מגדרי המצווה הרמז שיש וכנ”ל? 
היה אפשר להסביר כמו שכתבנו ה”לשמוע” הוא בעצמו מורה על כך. 
הגאון ר’ חיים קמיל מביא בספר אמרי חיים, שמעיד ששמע מהגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל לפני תקיעת שופר דר”ה, לאחר ששאל מה מקור דברי הרמב”ם שיש בתקיעת שופר רמז לעורר את האדם לעשות תשובה, (בפשטות דברי הרמב”ם הם דברי המדרש בויקרא רבה כט ו – כותב השורות)
בראש השנה התורה לא מצווה, תריעו, או ותקעתם בשופרות, ( פסוק בשופטים ז’ ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה) 
אלא נאמר “יום תרועה יהיה לכם” אין כאן ציווי על פעולת של תקיעת שופר גרידא, יש כאן ציווי להפוך את כל היום ל”יום תרועה” והכוונה היא ההשפעה היוצאת מהתרועה, יום תרועה יום שאחרי ההתעוררות מקול השופר, הוא יום ששיבת המעשים היא חלק ממהות שמיעת קול תרועת השופר. 
ולכן כתב הרמב”ם “עורו ישנים משנתכם” מכיוון שהמקור הוא ביום תרועה, מכיוון שמצוות תקיעת שופר אמור להשפיע על כל “היום תרועה”, בדרך התעוררת לתשובה. 

השל”ה הקדוש בספרו מבאר בצורה נפלאה בסדר תקיעות שופר על דרך הפשט, שתהליך התשובה בא לידי ביטוי בדיוק בתשר”ת.

תקיעה – פשוטה לפניה: האלוקים עשה את האדם ישר, ולכל אדם הייתה תקופת ישרות בתחילתו, והמה בקשו חשבונות רבים וקלקלו את ישרותם. 
שברים – גנוחי גנח: שהאדם עומד על מצבו ורואה היאך קלקל את דרכו בחטא, ונאנח על חטאיו. 
תרועה – ילולי יליל: יותר מאנחה על חטאיו רואה אדם שהחטא הביאו עד להתמוטטות ועד סף חורבן נפשו, ומיילל על כך כמי שמיילל על גוסס רחמנא ליצלן, מרוב מרירות על ירידתו. 
תקיעה – פשוטה לאחריה: מרוב הכרה כי הלך בדרכיו בדרך לא דרך, הוא נוכח לראות כי אינו יכול להמשיך כך, ומחליט החלטות טובות ולהתייצב שוב על דרך הישרה, וחוזר לישרותו שבה נברא, וזוהי הפשוטה שלאחריה עד כאן תוכן דבריו. 

רבי אבהו שלנו שידע את סוד תקיעות השופר, ולא בכדי אתקין בקיסרין “תשר”ת” לכל ישראל, עם ההסבר שמצוות התשובה הלא היא חלק ממצות תקיעת שופר, הגיע להבנה וודאית שגדולים בעלי תשובה מצדיקים, שלום שלום לרחוק ולקרוב,  לרחוק ברישא והדר לקרוב”
ועם המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם, מובן מדוע כונה “ירא אלוקים” כגון רבי אבהו דקיסרין, מכיוון ש”המעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם” מזכה את השב לתואר הנ”ל בדיוק כמו שאברהם זכה לו. 
עוד יש לדייק, שלא נאמר כאילו עקדתם את בנכם, אלא את עצמכם, ויש להבין בעקידת יצחק אברהם עד את בנו אז אם בתקיעת שופר ה’ זוכר את עקידת יצחק, או מחשיב לנו כאילו אנו גם עקדנו, זה אמור להיות במקביל לאותו ניסיון של אברהם, ויש להסביר לפי הנ”ל ש”הירא אלוקים” הוא לא תואר חיצוני אלא מהות השב בעקבות התשר”ת מזכה אותו מעצם מהות שיבתו בתואר הנ”ל שיבתו היא עקידת האדם שהיה לאדם חדש בתשובתו, וזוהי העקידה האמיתית שהוא מבצע עקידת עצמו. 
ויש לחדד יותר בהקדימנו קושיה נוספת שמקשים העולם, הלא מסירות נפש בני עמינו הייתה לרבים, ומדוע מיוחדת עקידת יצחק לתזכורת בכל ראש השנה, ומעלים אותה כל כך על נס. 
שימו לב לתשובה שמחברת את כל הרעיונות ביחד, אמנם ליצחק אבינו שידע שהולך להיעקד הייתה עקידתו ניסיון פיזי של מסירות הנפש, אך לאברהם אבינו אברהם הוא מידת החסד והנתינה גדול הדור שפתח את אוהלו מכל הכיוונים שהכניס אורחים מכל העולם, והפיץ את שמו של ה’ במידת החסד שלו, וכעת הקב”ה מבקש ממנו לעקוד את בנו, עקידת בנו היא עקידת עצמו, כי ה’ מבקש ממנו למחוק את ישותו ואישיותו במידת החסד, ולקחת את חיי בנו, נטילה חד צדדית שאין יכולת להשיבה.
שימו לב לשונו של אמר רבי אבהו בלמה תוקעין בשופר של איל וכו’   כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” ומדוע שב להזכיר את יצחק בן אברהם ולא כתב עקידת יצחק סתם כמו בכל המקומות? על פי זה כתב הרד”ל (עי’ מטה אפרים תקפ”ה ג’ ) שאברהם כיסה את יצחק לפני העקידה וזה המקור לכך שמכסים את השופר לפני התקיעות, ויש לזכור את עקידתו של “יצחק בן אברהם”, כי ניסיון עקידת יצחק היה ניסיונו של אברהם, לא מבחינה פיזית אלא יותר מכך מבחינה נפשית, למסור את נפשו לבוראו מסירות נפש גמורה. 

הרב מבריסק הגרי”ז זצ”ל ביאר בכך את הפסוק שאנו אומרים לפני התקיעות “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ,כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”, כידוע חוק הוא ללא טעם, חוק יבש ומשפט הוא חוק סביר בעל טעם, והנה הפסוק פתח בלשון “כי חוק לישראל הוא” ושינה למטבע לשון “משפט לאלוהי יעקב” ומה פשר השינוי? 

והסביר הרב מבריסק, שהכוונה כמו שכתב הרמב”ם “אע”פ שתקיעת שופר בר”ה גזירת הכתוב” וכו’ רמז יש בו” וכו’ נמצא שיש בשופר גם חוק של “רחמנא אמר תקעו” וגם “רמז יש בו” של שפרו מעשיכם שהוא חלק מהותי מהתקיעה, וזה עוד מקור לרמב”ם לפרש את טעם המצווה של תקיעת שופר, מעבר לגזירת הכתוב, ולפרש את הטעם של המצווה, וכמו שנתבאר. (הובאו דבריו במאורי המועדים עמ’ רי”א) 

ולפי דברינו ניתן להסביר עוד שינוי בלשון הפסוק כי חוק לישראל הוא אמנם מצד עם ישראל זה חוק יבש של רחמנא אמר תקעו אך כוונתו של אלוקי יעקב שעם ישראל ישובו בתשובה ולא יתקעו בצורה של חוק כשחסרה המהות של התשובה מקול השופר, ולכן במשפט הוזכר אלוהי יעקב. 

ולכן אנו אומרים לפני תקיעות השופר, את הפסוקים שדוד המלך בתהילים אומר “אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון” ויש להבין מה זה “יודעי תרועה” לכאורה היה לו לומר “תוקעי תרועה” או “מריעי תרועה” ומהו ה’ באור פניך יהלכון, ולפי הנ”ל יש לבאר שבתקיעת השופר יש הרבה מעבר ל”תקיעת שופר” אלא לשמוע קול שופר ולהפוך את היום ליום תרועה בהתעוררות וכנ”ל שהמקור לכך הוא מיום תרועה ועם ישראל יודעים להפיק מהתרועה את הקול שאותו ה’ רוצה לשמוע שעולה לפני לנחת ובגינו עובר מכיסא דין לכיסא רחמים וכמו שאמרו חז”ל במדרש, ( ויקרא רבה כט ו ) אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי “בחדש השביעי”

זאת אומרת שהאמר הקב”ה של רבי אבהו מתחבר עם האמר רבי אבהו  של ר’ ברכיה במדרש הנ”ל כי המעבר מדין לרחמים ועצם תקיעות השופר מתבצעות באמצעות שיפור המעשים, וזה “יודעי תרועה” שהופכים עצמם בעצם שיפור המעשים שלהם, וה’ מתחקה עליהם באותה דרך ממידת דין לרחמים. 

סמך לכל זה אנו מוצאים בירושלמי ראש השנה (פרק ד’ הלכה ח, דף כ”א עמוד א’),  “רבי לעזר בי רבי יוסה בשם ר’ יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב”ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה”.
בכל מוספי החגים נאמר “והקרבתם” ואילו במוסף ראש השנה כתוב “ועשיתם”, כלומר, כאילו האדם עצמו נעשה בריה חדשה לאחר עקידתו, ונברא מחדש בראש השנה אחרי שיצא מהדין בשלום.
והמשנה ברורה בסימן תקפ”א (סעיף קטן ו’) הסביר את מנהג האשכנזים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה “ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב,  “והקרבתם עולה”, ובראש השנה כתיב, “ועשיתם עולה”, ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם”. כלומר בראש השנה על האדם להרגיש כאילו אינו מקריב קרבן, אלא מקריב את עצמו,  וכמובן שהכוונה בעקידת אישיותו הקודמת לאישיות של בריה ומציאות חדשה, אדם חדש, אלא שהאדם החוזר בתשובה מחטאיו ומשנה דרכיו לטובה, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה שבעל התשובה משנה את שמו, בלכות תשובה ( פ”ב ה”ד) וזה לשונו: . מדרכי התשובה וכו’ ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה ובוודאי שאין הכוונה שצריך ממש לשנות את שמו, אלא שעוצמת שינוי המעשים תהיה בעומק כזה שאנשים לא יזהו שמדובר באותו אדם, וכאילו שינה את שמו, ובוודאי את שמו ההולך לפניו משם רע שינה לשם טוב עם מעשיו הטובים. 
וזה נחשב כאילו  הוקרב על גבי המזבח, מכיוון בדרכו זו הקריב את תאוותו ויצרו הרע בשביל עבודת ה’.

וזה יש לתרץ עוד שאלה גדולה במסכת ראש השנה, המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין הוא דברי המשנה: 
“בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר ‘היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם’ (תהילים, ל”ג, ט”ו), ובחג נידונין על המים”.

בהמשך מובאת ברייתא, “תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא- מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב”ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב”ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות: מלכיות- כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות- כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר.” ועל זה ממשיכה הגמרא להסביר בדברי רבי אבהו את הבריתא, הגמרא  “אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” וכנ”ל, 
ונשאלת השאלה, אחרי כל חג בו אנו נידונים אנו מביאים קרבן ממין הנידון בו ביום דינו, ואם כן בראש השנה איך אנו מביאים את הקרבן מאותו מין הנידון, אך לפי הנ”ל מובן מדוע הביאה והוסיף בעל הגמרא את ה”כאילו עקדתם את עצמכם” זה מקביל לקרבנות אחרים שמוקרבים על גבי המזבח, וכאן ה’ מחשיב את הקרבת האדם ביום הדין כקרב על המזבח וכנ”ל. 

ומצאתי חידוש נאה על אותה דרך בדיוק שמתרץ קושיה אחרת באותו יסוד בספר עמק יהושע של רבי אייזל חריף זצ”ל הגאון רבי יהושע אייזיק שפירא זצ”ל ( דרוש ג’ ) הוא דן כשבעל תוקע עשה עבירה, איך הוא יכול לתקוע הרי אין קטיגור נעשה סניגור, ומתרץ שמכיוון שיש לו לב נשבר הוא כבריה חדשה. 

ובזה נראה ליישב את דעת הרמב”ם שכתב במשפט הראשון בהלכות שופר “מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש” ( פ”א ה”א  מהלכות שופר )  והראב”ד השיג עליו: וכל השופרות פסולים וכו’. אמר אברהם  הפריז על מדותיו ( הגזים אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא, ובאמת הרמב”ם שיטת יחיד היא בנושא זה, שלא נפסקה ההלכה כמותו, אך מה מקורו שאיל-כבש מעכב את התקיעה, אך לפי הנ”ל נראה שמכיוון שה”יום תרועה” הוא יום התעוררות, באמצעות עקידת עצמו, כעקידת אברהם בעצמו, וזה מדיוק לשון רבי אבהו כאילו עקדתם את עצמכם, מכיוון שבכל תקיעת שופר יש עקידת עצמו במקביל לעקידת יצחק, וכל התהליך קורה בשופר איל, מכיוון שהתשובה היא חלק מהותי מתקיעת שופר, וכנ”ל בעקידת יצחק, וכל זה מתקיים רק בקרן איל בלבד רעיונית ולכן גם הלכתית הרמב”ם נוקט שאיל לעיכובא.  

ויש עוד מקור שנראה כדבריו, דהנה בסוגיית הגמרא ראש השנה כו. של “אין קטיגור נעשה סניגור”  עולא אמר היינו טעמא דרבנן ( הפוסלים את קרן הפרה ) כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.
 שואלת הגמרא:
ולא? והא איכא דם פר? ומתרצת הגמרא:  הואיל ואשתני אשתני ( הואיל ואישתני – להיות דם ואין מראית הפר ניכר, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא: והא איכא ארון וכפורת וכרוב ( הם מזהב ולא חל הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור ) ? ומתרצת הגמרא: חוטא בל יקריב קאמרינן ( חוטא בל יקריב – האדם לא יקריבנו הלום שהוא חטא בו, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא: והא איכא כף ומחתה?  ומתרצת הגמרא: חוטא בל יתנאה קא אמרינן. ( חוטא בל יתנאה – להתקשט בו בקרבו הלום, רש”י. ) 
ושוב מקשה הגמרא:  והא איכא בגדי זהב מבחוץ ומתרצת הגמראמבפנים קא אמרינן.  ושוב שואלת הגמרא: שופר נמי מבחוץ הוא? ועונה הגמרא:  כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. 

בביאור דברי הגמרא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, נחלקו המפרשים, הריטב”א מבאר שהכלל של אין קטיגור נעשה סניגור חל בשופר במקביל לבגדי זהב של הכהן הגדול, בגלל שזה כלפנים קאי, הוא בגלל שהשופר בא להכניס את תפילות עם ישראל לפני ה’ וכלפני ולפנים דמי, זאת אומרת שאין קשר ל”אזכור לכם עקידתו של יצחק” שזה היה נראה הפירוש הפשוט בלזכרון, אלא שופר הוא ממש כבגדי כהונה, שכהן גדול לא משמש בבגדי זהב אלא בבגדי לבן ביום הכיפורים מכיון שכמכניסים תפילותיהם של ישראל, אסור שיהיה איזכור, ואנו בהחלט רואים את דברי הרב מבריסק שהאריך להסביר שבשופר יש מהות של צעקה ותפילה, וכמו שאנו אומרים בתפילה, “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים”, וכן ההקבלה וההסבר בשופר כפוף, “כמה דכייף איניש טפי עדיף” בתפילה ובשופר.
ובטורי אבן ( לבעל שאגת אריה ) כתב “ונ”ל דהאי זכרון ( 
כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ) לאו זכרון דעקידת יצחק קאמר, דהא קאמר בפ”ק ( טז:) למה תוקעים בשופר של איל לזכור עקידת יצחק, מכלל דתקיעת שאר שופרות לאו משום האי טעמא הוא, אלא משום שיעלו זכרונכם לטובה,  ובמה בשופר כדאמר התם, וכל שופרות קיימי לזכרון. 
אלא לזכרון דקאמר היינו כדכתיב”
וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” עכ”ל, ודבריו נראים כמו הריטב”א, ויש עוד להוסיף שזה הפסוק שחותם את “שופרות” ובמקביל אליו נחתמת הברכה, בתפילת מוסף של ראש השנה: “וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּֽוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה’ שׁוֹמֵֽעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:” כך שנראה שהזכרון הוא התפילה ולא זכרון עקידתו של יצחק, שהשופר מעלה את זכרוננו לפני השם, הטורי אבן שולל את ההסבר הפשטני שהזכרון הוא זכרון עקידתו של יצחק כי זה מתקיים רק באיל, והרי כאן באנו לפסול שופר פרה שלא מזכיר שוב את עקידת יצחק בכל מקרה, ועוד הרי פסול אין קטיגור נעשה סניגור הוא גם בשאר שופרות,  ולכן מבאר כדברי הריטב”א שזה זכרון עם ישראל בתפילותיהם ועצם השופר מהותו צעקה ותפילה, שמעלה את זכרוננו ולכן לא ניתן לתקוע בשופר של פרה המזכירה את חטא העגל ויש להזכיר את זכרון עם ישראל ברחמים ולא בדברים שמזכירים דין. 
אך בעלי התוספות ( בסוגיה שם דף כו.) תמהו מחושן, הרי החושן היה זהב, ואם כן מדוע לא חל עליו הכלל של אין קטיגור נעשה סניגור? וזה לשונם, כיון דלזכרון קאתי. תימה אפוד וחשן נמי לזכרון קאתו כדכתיב בקרא ( הפסוק מגדיר אותם ‘וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן’ ? ומתרץ התוספות: וי”ל דהשבטים זכרון הם.
אנו למדים מדברי התוספות האלו ב’ דברים אחד האחד הוא בביאור דברי הגמרא ההיפך מדברי הריטב”א והטורי אבן שהזכרון הוא לפי הגמרא ” ואזכור לכם עקידתו של יצחק”, עצם תקיעת שופר מזכירה את תקיעת שופר זו, ודבר נוסף שהלזכרון קאי גם בדברים שאינם “שופר” המעלה את זכרוננו יכולים להוות זכרון, כך שנראה כמו הצד שבטורי אבן ש”אילו של יצחק” הוא הזכרון בשופר עצם התקיעה היא זכרון לאותו מאורע, ולכן יש להזכירו ברחמים, וזה יכול להיות גם בדברים אחרים כמו חושן, שגם הם “כלפנים” דמי, ולכן תירצו שהשבטים שחרוטים על החושן הם אלה שבאים לזכרון ולא החושן עצמו. 
 הערוך לנר הקשה על התוספות, הרי גם השופר גם מביא את הזכרון ואינו הזכרון עצמו שהוא קול השופר, אך לפי האמור נראה שמכיוון שהזכרון הוא “זכרון אילו של יצחק” זה בא לידי ביטוי בעצמותו של קרן האיל ולא בקול השופר “המעלה בכל שופר את זכרון עם ישראל, בעצם תקיעת השופר, או קול השופר וכנ”ל.
 ולכאורה היה נראה לומר, שתוספות לשיטתם רבינו תם הרי סובר שמברכים “לתקוע בשופר” ועומד מנגד לשיטת הרמב”ם “לשמוע קול שופר” כך שעצם הקרן יש בה מהות מכיוון שהמצווה היא לתקוע בה, ולכן היא “לזכרון” וכלפנים דמי להבדיל מחושן ששם רק השבטים הם הזכרון. 

לפי כל הנ”ל נראה שיש לנו מקור לדברי הרמב”ם שאיל לעיכובא, מכיוון שהרמב”ם למד את הסוגיה “לזכרון קאתי” הוא זכרון אילו של יצחק, וכלפנים דמי מתקיים רק באיל ולא בכל דבר אחר, וזה מקור דבריו שאיל לעיכובא, זאת אומרת שאין הזכרון כמו הצד שעצם תקיעת שופר היא מעלה זכרוננו לפניו, אלא רק בתקיעת בשופר באיל יש ענין של כפוף, ויש להעמיק ולבאר שאותו זכרון הוא “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים” זאת אומרת הזכרון הוא מהצד המתפלל השופר משמיע קול זכרון בצורת תפילה, זו הסיבה שהדגיש הרמב”ם “קרן הכבשים הכפוף”, אז חל הכלפנים דמי של הגמרא, וממילא אין אפשרות לתקוע בכל מה שיקטרג. 

ביום התחדשות השנה חשוב לנו להזכיר את מי שחידש את האמונה בה’ ובמסירות נפש עם ניסיון העקידה היה מוכן גם להקריב רק את בנו, היפך טבעו המעוטר במידת החסד, כך שהוא הקריב באותו זמן גם את עצמו, יסודות אלו מושרשים כל כך עמוק בעם היהודי שאין שנה שאיננו פותחים אותה מבלי להזכיר לה’ ולנו מהם השורשים שאנו צריכים להתחקות אחריהם ולשוב אליהם.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...מחיר שופר, מחיר שופרות, שופר לקניה, שופר אונליין
פורסם ב- כתיבת תגובה

תקיעת שופר בשבת

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה,
שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה,

שתף את הפוסט

מדוע לא תוקעים בשופר בשבת? המקורות בתורה בחז''ל בתלמוד ובתורת החסידות, ומהות תקיעות השופר ביום השני של ראש השנה, ראש השנה בחל להיות בשבת כל מה שצריך לדעת!

השנה שנת ה’ תשפ”ג חל ראש השנה בשבת ואין תוקעים בשופר בראש השנה, כמו שנפסק בשולחן ערוך: “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר” ( סימן תקפ”ח סעיף ה’) ננסה להתחקות אחר מקור הדברים בנגלה ובנסתר, להבנת עומק הדברים מדוע אין תוקעים בשבת. 
כמובן שכיום שנוהגים שני ימים ראש השנה ( היום השני הוא מדרבנן מספק ) תוקעים ביום השני בשופר, וכמובן עם ברכות, שכידוע גם על דבריהם מברכים “וציוונו” כידוע מנרות חנוכה ( שבת כ”א: ) 

נאמר בתורה, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם ( במדבר כט’ א’)
פסוק זה מהווה המקור למצוות תקיעת שופר, החודש השביעי למנין חודשי התורה הנימנים מניסן, הוא חודש תשרי, ובאחד לחודש הלא הוא א’ תשרי, מצוות התורה “יום תרועה” יהיה לכם. 

תרגום יונתן בן עוזיאל: וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי בְּחַד לְיַרְחָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן.
וכן פסק הרמב”ם פרק א’ מהלכות שופר הלכה א’ “מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם” עכ”ל. 

נאמר בתורה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ ( ויקרא כג’ כד’ ) 
חז”ל לימדונו כי כאשר חל ראש השנה בשבת, לא תוקעים בשופר.

הדבר מבואר במשנה: “יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה (בשאר המקומות)” (ראש השנה פ”ד, מ”א).

משנה זו היא הלכה פסוקה: “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום” (רמב”ם הל’ שופר פ”ב, ה”ו).
הסיבות לכך שלא תוקעים בשבת חלוקים התלמודים הבבלי מול הירושלמי, אם הדבר הוא מן התורה או מדברי סופרים. 
בתלמוד הבבלי הובאה “גזירת רבה” פעמים רבות, גזירת רבה אומרת שמן התורה מצוות תקיעת שופר חלה גם בראש השנה שחל בשבת אך חז”ל עקרו אותה וביטלו אותה מהסיבה “אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד’ אמות ברה”ר” (ראש השנה כט:) 

בפשטות מצוות תקיעת שופר היא מצוה מהתורה לתקוע ביום ראש השנה,  מדאורייתא החיוב לתקוע עומד במקומו אף כשראש השנה חל בשבת, מאחר שאין בתקיעת שופר איסור מלאכה,  אך חז”ל אסרו לתקוע בשופר בשבת משום ‘גזירה דרבה’ שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד כיצד לתקוע בשופר.
אך בירושלמי ( ר”ה פ”ד ה”א) המצווה לא קיימת מן התורה, ואלו דברי הירושלמי: “כתוב אחד אומר “יום תרועה” וכתוב אחד אומר “זכרון תרועה” הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול “יום תרועה” בשעה שהוא חל בשבת “זכרון תרועה” מזכירין אבל לא תוקעין”. 

אף בתלמוד הבבלי היה צד לומר שהמצווה בטלה מן התורה, אלא שהדבר נדחה ” אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן? ועוד תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה שתיאסר מן התורה”, ולכן מסקנת הבבלי שההלכה כמותו, שמן התורה המצווה קיימת אך חז”ל ביטלו אותה, מהטעם הנ”ל, ובמקדש לא גזרו על “גזירה דרבה” שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר כי אין שבות במקדש. 

למרות ההלכה, יש ביטוי לדברי הירושלמי בנוסח התפילה כשראש השנה חל בחול אנו אומרים “ותתן לנו …יום תרועה” ובשבת “זכרון תרועה” (טור או”ח סימן תקפ”ב) 

גזירת “שמא יעבירנו” גזירת רבה, יצרה עומס של קושיות ותירוצים, ודיו רב נשפך בדברי הראשונים והאחרונים, לפני שנמנה חלק מהן, מסקנת הגמרא היא שחשש של איסור דאורייתא של העברת ד’ אמות ברשות הרבים, של יהודי אחד, ולא כל יהודי אלא אחד שבמקרה לא יתאמן ולא יהיה בקי במלאכת התקיעות, ולא מדובר באדם שלא שומר מצוות שהרי הוא מקפיד על מצוות תקיעת שופר, אז איך יבוא לחלל את השבת, למרות זאת, חז”ל ביטלו מצוות עשה דאורייתא המהותית והחשובה ביותר בראש השנה, לכל עם ישראל, ולדורות, זה מראה לנו כמה חז”ל חששו לאיסורי תורה של שבת, היו מי שרצו לטעון שבזמנם כל הקהל היה תוקע בשופר, ורק בדורות האחרונים שנתמעטו הבקיאים, ועם הגלויות הפכה תקיעת השופר, תקיעת בעל תוקע והציבור יוצאים ידי חובתם באמצעות הכלל של שומע כעונה, כך שמכיוון שכל הקהל היה תוקע בשופר, וזה ההסבר היותר עמוק של “הכל חייבין לתקוע בשופר ואין הכל בקיאין בתקיעה” החשש סביר יותר כי מצוות תקיעת השופר התקיימה לא רק בציבור אלא באמצעות כל הציבור. 

ומקור מענין הוא מניח לחידוש זה מקור מענין, הוא עדותו של רב יצחק בר יוסף (ראש השנה ל ע”א) שכאשר היה מסיים שליח הציבור ביבנה את התקיעות לא היה אדם שומע קול באוזניו מקול התקיעות של היחידים.

מספר ראשונים ביארו שהכוונה בתקיעה זו של היחידים היא לתקיעת המאחרים שלא שמעו את תקיעת שליח הציבור.

אך הוא מבאר לשיטתו שעדותו של רב יצחק בר יוסף על התקיעות ביבנה “מתארת מציאות בבית הכנסת השונה מאוד מן המוכר לנו”. לדבריו מציאות זו הולמת יפה את הביאור שהציע לביטוי “השני מתקיע” – “אחרי ששליח הציבור היה ‘מתקיע’ את המתפללים הם היו תוקעים בשופרותיהם קולות המחרישים את האוזניים”, וזה מסביר את החשש שמבין כל המתפללים והציבור יהיו כאלה שאינם בקיאים, כי לא מדובר למטלתו של “בעל התוקע” בלבד. 

והשאלות מתבקשות, עד שגזרו של ד’ אמות ברשות הרבים, לפני כן יש איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים?
 רש”י והתוספות האריכו לתרץ ( סוכה מ”ב.-ר”ה כט:), עוד יש שהקשו למה הוצרכו ל”שמא יעבירנו” הרי יש בכל תקיעת שופר יש שבות מדרבנן, “שמא יתקן כלי שיר”? ועל זה כבר יישבו שאם נגזור על שמא יתקן כלי שיר גזירה זו קיימת בכל יום טוב, גם זה שחל בחול, ואם כן מצוות תקיעת שופר תיעקר לחלוטין, אבל “ההוצאה” העברה ד’ אמות ברה”ר הותרה ביו”ט כך שרק בשבת, תתבטל המצווה ( ט”ז מג”א סימן תקפ”ח , או קושיית הר”ן, מדוע מילה דוחה שבת, ולא נאמר “שמא יעביר את הסכין ד’ אמות ברה”ר”, וגם בזה כמה תירוצים נאמרו, “הדיוק הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעות” הוא כי כולם טרודים במצוות תקיעת שופר, ובמילה זו מצווה על היחיד שהוא לבדו חייב והאחרים יזכירוהו אם ישכח ויעבירנו ברה”ר, ( ריטב”א ועוד ראשונים בר”ה שם). 
או שמצרפים את הסברה שאין בקיאים בקביעת החודש, וזה קיים רק בראש השנה ולא במילה. 
ברמב”ם הלכות שופר (פ”ב ה”ו) כתב: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום. אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע” והוא מקור להרבה קושיות מהיכן לקח הרמב”ם את החשש להוצאה מרשות לרשות, ומדוע יש להוסיף חשש נוסף על גזירת רבה. 

האחרונים הרבו לפלפל אם בימינו שאין רה”ר ( הגדרות רה”ר של חז”ל – כדי שמקום ייחשב כ’רשות הרבים’, הוא צריך שיעברו בו 600,000 איש ביום, מכיוון שזהו מספר האנשים שהיו במחנה ישראל, וממנו לומדים את כל דיני רשויות או ט”ז אמה או שניהם) ותירצו ש”דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו” ואע”פ שבטל הטעם של התקנה, לא בטלה תקנת חז”ל. 

דבר מחודש מצאנו בספר שיבולי הלקט לאחד מגדולי פוסקי אשכנז: יש מפרשין, שהטעם של “שמא יעבירנו” בא לפרש טעם המקרא, מאי טעמא אמר קרא “זכרון תרועה” שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר”, וכמובן שהדברים לא מובנים. 

האם בתורה יש גזירות שמא, הלא כל גזירות חז”ל הם מדברי סופרים, ואם יש את הפסוק הגזירה מיותרת, והדברים לא מובנים. 
ואפשר להסביר על פי הקדמת דברי המאור ושמש שכתב, וזה לשון קודשו: “חז”ל התקינו שלא לתקוע אם חל ראש השנה להיות בשבת שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים. ועדיין אין (טעם) זה מספיק לבטל עבור זה מצווה של תורה. וטעם זה אמרו בנגלה, ומסתמא היה להם גם טעם כמוס על פי סוד” (מאור ושמש – רמזי ראש השנה).
זאת אומרת שגזירת רבה, הייתה כיסוי לטעם נסתר של חז”ל שעל פי פנימיות התורה אין תוקעים בשבת, וכיסו את זה בגזירת שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר, ואולי זה הסבר היש מפרשין בשבולי הלקט, שאמנם זה לא דאוריתא אך מקובל כאסמכתא בעלמא מזכרון תרועה שאין תוקעים בשבת, והסבירו זאת באמצעות “שמא יעבירנו”. 
וכדי להסביר את הדברים יותר יש להקדים, ראש השנה הוא יום הדין בו שופט ה’ את כל ברואיו, כדברי המשנה “בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן” (ר”ה פ”א, מ”ב).

ביום זה נידונים כל הנבראים: “וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵי זוֹ לְחֶרֶב. אֵי זוֹ לְשָׁלוֹם. אֵי זוֹ לְרָעָב. אֵי זוֹ לְשָׂבָע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לֹא נִפְקַד כְּהַיּוֹם הַזֶּה” (תפילת מוסף נוסח עדות המזרח),אחת הסיבות לתקיעת שופר, כפי שהארכנו במאמר ה’ בקול שופר היא למתק מידת הדין ולגרום לה’ הטוב שיעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, כפי שמבואר במדרש: “תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר”…אָמַר לָהֶן הַקָבָּ”ה לְיִשְׂרָאֵל: אִם שִׁפַּרְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, הֲרֵינִי נַעֲשָׂה לָכֶם כַּשּׁוֹפָר הַזֶּה. מַה שׁוֹפָר זֶה מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ, כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים” (ויק”ר כט, ו).

 ומעין דברים אלו מבארת הגמרא “למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן” (ר”ה טז.)
 ומבאר רש”י “שלא ישטין”.

יום השבת יום השבת הוא יום מיוחד ומקודש עוד מימי בראשית, השבת היא מתנה שנתן ה’ לעם ישראל. “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם” (שבת י:).
 הזוהר הקדוש מבאר שהמשמעות של מתנת השבת היא שמידת הדין נחה ביום זה, ואין קטרוג על עם ישראל.
בהדין יומא חייביא דגיהנם נייחין בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא, תא חזי, בכל שיתא יומי דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין, אבל ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח…וכל דינין מתכפיין” (ח”ב פח:). תרגום: ביום השבת כל חייבי גיהנום נחים. ביום השבת כל הדינים נכפים ולא מתעוררים בעולם. בא וראה בכל ששת ימי השבוע כאשר מגיעה שעת המנחה דין תקיף שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כאשר מגיע זמן תפילת המנחה, רצון הרצונות מתגלה וכל הדינים נכפים.

אם אין קטיגור לא צריך סניגור בעל המאור ושמש מבאר, שמכיוון שמטרת השופר היא לבטל את מידת הדין וביום השבת הדינים נכפים מאליהם, יוצא שאין צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. כיוון שאותה פעולה שפועל השופר בראש השנה שחל בחול, פועלת השבת מעצמה בראש השנה שחל בשבת.

 וזה לשונו: “והנה בימות החול שאז עת התגברות הדינין והסטרא אחרא צריכים אנו להמתיקם על ידי השופר…אבל בשבת קודש…אין להסטרא אחרא שום ממשלה לקטרג…לזה אין מן הצורך לתקיעת שופר בשבת קודש, שגם בלא שופר נתערבב ונחלש כח הסטרא אחרא…ומה שאנו פועלים בימי השבוע על ידי השופר יכולים לפעול בשבת קודש בלא שופר” (“מאור ושמש” רמזי ראש השנה).

 ומעין דברים אלו כתב השפת אמת: “כשבני ישראל תוקעין בשופר, הקב”ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים…ואז מתהפך הדין לרחמים. ולכן בשבת אין צריך לתקוע. כפי שמצינו בזוהר הקדוש, כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים” (שפת אמת לראש השנה, שנת תרנ”ב).

וברור שדבריהם מכוונים בין לבבלי של “גזירת רבה” ובין לירושלמי, ולא באו בדבריהם להכריע מחלוקת זו, רק להסביר שגם לדברי הבבלי הרי שבפנימיות הדברים אין לתקוע בשבת במהות היום הוא רחמים ואינו דין, לא בגלל איסור או שבטל אלא כי מידת הרחמים מאירה בשבת בעצם היום ועם כניסת השבת. 
יש עוד שתי השלכות הלכתיות בראש השנה שחל בשבת,
הראשונה היא שיש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים ‘אבינו מלכנו’, מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר”ן, רמ”א תקפד)
 וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. 
ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב”ץ), וכיוון שגם האר”י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד .
והשנייה היא ש
כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, רבים מהנוהגים לומר ‘תשליך’ דוחים את אמירתו ליום השני (רמ”א תקפג, ב; מ”ב ח;) 

סיפר הגאון רבי יששכר מאיר זצ”ל: היינו קבוצת בחורים מישיבת פוניבז’, נכנסנו אל מרן החזו”א בליל ראש השנה שחל בשבת, והוא בירך כל אחד בברכת היום.
אחד הבחורים אמר למרן החזו”א: “רבי, תן ברכה”.
השיבו מרן בברכה ‘כתיבה וחתימה טובה’.
שוב אמר הבחור: “רבי, צריך אני ברכה טובה”.
וענהו החזו”א: “האם כתיבה וחתימה טובה זו ברכה רעה? מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה?”
מרן החזו”א הבחין שמחמת אימת הדין הבחור שקוע בעצבות, וכדי לשמחו אמר לו כשבת שחוק נסוכה על פניו: “היום שבת, מדוע לא הולכים בשבת לאמירת תשליך?” והבחור השיב מה שהשיב. אמר לו מרן החזו”א: “אני אגיד לך תשובה אחרת. לך אסור להגיד תשליך, אתה מרגיש את העוונות עליך כמשא, ואם כן הדבר נחשב אצלך להוצאה בשבת”… הבחור נרגע, והבין שבצורה של עצבות אין זה נקרא אימת הדין… (עפ”י ‘מעשה איש’ חלק ד’).

רבינו בעל ה’ערוך לנר’ בספרו ‘מנחת עני’ בפרשת האזינו, מצטט את דבריו של רבי יצחק בגמרא, (ר”ה טז, ב), לפיו “כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. מאי טעמא – דלא איערבב שטן”.
והוא כותב שמצאנו שכשראש השנה חל בשבת, היו שנים רעות ביותר ושנים טובות ביותר. בשתי השנים שנחרב בית המקדש, ר”ה חל בשבת, כמובא בתלמוד הירושלמי תענית פ”ד.
ולפי זה הוא תוהה ושואל: אם כך, האם כשחל ראש השנה בשבת, השנה תהיה טובה או רעה? והוא משיב על כך במשל ארוך על “שר אחד בעבודת המלך שחטא והמלך קצף עליו עד מאוד ויצו להשופטים לדונו כפי שורת הדין.
 וילך השר לבקש לו מליצים היותר טובים שיעמדו לו בשעת דינו, אבל המליצים נשמטו להם אחד אחד ולא נשאר איש שרצה לקבל עליו המשרה הזאת, באמרם כי אין לו התנצלות ואחת דתו להיענש.
והשר בראותו כי אין איש עומד לו בשעת דחקו ויצר לו מאוד, ויגד לאשתו את כל הדברים האלה. ותנחמהו אשתו ותאמר אליו: למה פניך נופלים ומה לך תלך אל המליצים. הלא אנכי יוצאת ובאה בחצר בית המלך הפנימית, וגם שם לי אוהבת קשורה בנפשי שתעמוד בעת צרתי. הסכת ושמע אנכי אדבר לך אל המלך ואל השופטים…” ואכן, כך היה. אשתו של השר הסורר ובן הבליעל דיברה לטובתו לפני המלך. המלך הקשיב לדבריה ושיחרר את בעלה מעונש. אותו שר סורר ראה שאשתו יכולה להציל אותו מעונשי המלך, והמשיך לעשות מעשים רעים. כל פעם שעשה בעיות ורצו להענישו, נעמדה אשתו מול השופטים והצילה אותו. עד שבאחד הימים חטא השר והיה אמור לעמוד למשפט – אך יום לפני המשפט הוא לא התאפק והעניק לאשתו מכות נאמנות, עד שכל פניה היו סגולות- אדומות מהחבלות. ובכל זאת, באה האשה למחרת לפני המלך כדי לשחרר את בעלה מעונש. המלך ראה את החבלות בפניה ותהה מי הכה אותה כך. האשה שתקה, והמלך הבין שבעלה הרשע עשה זאת. אמר המלך: “אם כך, את לא סניגור. את קטגור!!” – והעניש את בעלה השר מנה אחת אפיים, גם על העוונות שעשה וגם על שהכה את אשתו, שכל כך הגנה עליו. 
והנמשל, כותב רבינו הערוך לנר זיע”א, כאשר עם ישראל עושה עבירות בכל ימות השנה וראש השנה חל בשבת, באה בת זוגו של עם ישראל, הלא היא שבת המלכה, לפני מלכו של עולם, ומליצה עליהם יושר. בשנים כאלה, בהם עם ישראל שמר כראוי את השבת, מגיעה השבת ומגינה עליהם. אז זוכים הם לשנה טובה ומיוחדת במינה. “אבל כשאין ישראל משמרים את בת זוגם כראוי ואדרבא, מחללים את כבודה ברבים, בפהרסיא. איך תעשה השבת סניגור להצדיק את משפטינו הלא תיעשה קטיגור!
“ועל כן כשרז”ל אסרו לתקוע בשבת הוא כדי להרחיק מחילול שבת משום גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
ובכך נעשית השבת סניגור. אבל מי שמחלל כל השנה את השבת בטלטול, הלא אז, לא לבד שלא נעשה סניגור לפנינו, אלא אחרי שלא התערבב השטן, שוב צריכים לדאוג לדברי רבי יצחק בגמרא, שכל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה”.
והערוך לנר זצ”ל מחזק אותנו וכותב שלכן “בפרט בשנים כאלו שראש השנה חל בשבת, נתאמץ בתשובה בלי הפסק, כי המופלא ממנו בל נדע ובמכוסה ממנו בל נשאל, ומי יודע אחרית השנה אם טוב ואם רע הוא”….
אם כך, כשראש השנה חל בשבת, ואנו רוצים שהשנה שלנו תהיה נפלאה וטובה, עלינו להתחזק בשמירת השבת בצורה מיוחדת. כך נזכה ש’בת הזוג’ שלנו, השבת, תגן עלינו כסנגור מצוין.

דין מחודש נוסף אנו למדים כי במקדש או כשיש בית דין בירושלים, היו תוקעים בשופר אף בשבת, וזה על פי המשנה במסכת ראש השנה פ”ד משנה א’ ב’ ” יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד” על הפולמוס שהתעורר בזמן הזה ועל עוד גדולי הדור שהיו תוקעים בשבת בירושלים ובמקום שבית דין היה קבוע נאריך במאמר”פולמוס תקיעת שופר בשבת” בינתיים לא נותר לנו אלא לאחל לעם ישראל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לשמוע את קול השופר בעיצומו של היום ונקיים את מצוות תקיעת השופר מן התורה. 

מאמרים נוספים

הירשמו לניוזלטר

וקבלו חינם את מגזין שופרות מהדרין יודאיקה מאמרי התוכן במעגל השנה!

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות רמת הגולן ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...שופר, שופרות מהדרין יודאיקה,
פורסם ב- כתיבת תגובה

עמידה בשעת התקיעות

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for, קניית שופר, שופר, shofar, שופרות, shofarot, סוגי שופרות, ייצור שופרות, מפעל שופרות, חנות שופרות, מכירת שופרות, מעמד לשופר, סטנד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר לא מעובד, אתר שופר תמונות של שופרות, סבא יום טוב ארוך זצ''ל

צריך לתקוע מעומד ( שו”ע סי’ תקפ”ה ס”א ) 

ומקור הדבר הוא דילפינן מעומר דכתיב ביה וספרתם לכם ובשופר כתיב יום תרועה יהיה לכם ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. וכן הוא באוצר הגאונים ( חלק ה’ במסכת ראש השנה סימן תק”י ) ” ותקיעת שופר מעומד “
והרא”ש ( פסחים סימן מא ) הביא גבי ספירת העומר שימנה מעומד ” דתנו רבנן בקמה תחל לספור אל תקרי בקמה אלא בקומה” ומה שכתב “דתנו רבנן” כבר העיר בהגהות הגרי”ב ( על הרא”ש אות ג’) ” לא מצאתי בכל הש”ס ” והכסף משנה ( פרק ז’ מהלכות תמידין ומוספין הלכה כ”ג ) כתב ואין מונין אלא מעומד וכו’ וכתב הרי”צ בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא בקמה קרי ביה בקומה. ולכן תיקן בהגהות הגרי”ב שצ”ל דס”ר והיינו דסמכוה רבנן. הלכה ודרשה זו ( בקמה-בקומה) הובאה גם ביראים ( סימן רס”א) וכתב על זה ” דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה “
ומצאתי מקור לכך בפסיקתא זוטרתא ( ויקרא פרשת אמור ) ” וספרתם לכם. לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין לכל מצווה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית. הימול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצוותם בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה”.
ואע”פ שלא מפורש בפסיקתא שמדובר בשעת הברכה שהרי אפשר שמדובר על שעת קיום המצווה עצמה, מכל מקום מפורש בשיבולי הלקט ( סדר חג הסוכות סימן שס”ו ) דהפסיקתא ( הלקח טוב ) מדבר על הברכה עצמה, וזה לשון השבה”ל:

ומנהג שמברכין על הלולב בעמידה ומפרש בתשובות הגאונים שילפינן קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה כתיב הכא “ולקחתם לכם” וכתיב התם “ולקחתם אגודת אזוב”ו ובלקח טוב מפרש דילפינן לכם מספירת העומר כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם וספרתם לכם וספירת העומר בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תיקרי בקמה אלא בקומה”.

באשכול ( סימן כג ) מבאר שרק שש מצוות יש דין ברכה בעמידה שבהם נאמר ” לכם ” ואלו הם.

  • עומר דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור בקומה ומדכתיב התם וספרתם לכם ילפינן מיניה שאר מצוות דכתיב בהו לכם.
  • קידוש לבנה דכתיב ביה והיה לכם.
  • ציצית דכתיב בה והיה לכם לציצית.
  • שופר דכתיב ביה יום תרועה יהיה לכם.
  • לולב דכתיב ביה ולקחתם לכם.
  • מילה דכתיב בה הימול לכם.

באבודרהם ( שחרית של חול ד”ה כשמתעטף בציצית ) נתן בהם סימנים.
על”ץ של”ם – עומר לבנה ציצית, שופר לולב מילה.

בהגהות סמ”ק ( סימן צ”ב אות ה’ ) סימן אחר ” עצת ה’ לעולם תעמוד ” עצ”ת = ראשי תיבות עומר, ציצית, תקיעה.
ולא הזכיר שם מילה ולולב (וכבר עמד בזה הפמ”ג או”ח משבצות זהב סימן ח ) .

?האם הציבור צריכים לעמוד בשעת התקיעות

“עכשיו נהגו לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף”
( משנה ברורה תקפ”ה סק”ב )

בלבוש ( תקפ”ה ס”א ) כתב: ועומד התוקע לתקוע ולא משום שהתקיעה הזו צריכה להיות מעומד שהרי אינה לשם מצוות תקיעת ראש השנה כמו שיתבאר, אחא משום כבוד הציבור צריך התוקע לעמוד וכו’, והקהל יושבין מה שאין זה עיקר התקיעה כמו שיתבאר לקמן, אבל בתקיעה שהיא על סדר הברכות שהיא דאורייתא צריך השומע לעמוד, משום דילפינן מקרא שצריך לתקוע מעומד, שנאמר יום תרועה יהיה לכם, וילפינן האי לכם לכם האמור בעומר” .
מבואר בדבריו שבחלק קיום המצווה של תקיעת שופר מן התורה לא רק התוקע צריך לעמוד אלא השומעים צריכים לעמוד.
ואמנם בחלק שאינו יוצא בהם מן התורה בזה השומעים יכולים לשבת גם התוקע עצמו אינו צריך לעמוד מפני קיום המצווה אלא מסיבה אחרת צריך לעמוד והיא מפני כבוד הציבור.

עמידה בשעת תקיעות שופר

בשעת תקיעת שופר, היא כשעת דין, שהרי הקב”ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים היינו שהקב”ה שופט אותנו ברחמים באותם רגעים, מליצי היושר שלנו הם תקיעות השופר שיזכירו רחמי שמים ומעוררים את זכרו של עקידתו של יצחק היינו זכות אבות סניגור וכן מערבבים את קטגוריית השטן כל שיש כאן גם בעלי דיינים ( עורכי דין ) וכמו שעורכי הדין והמתדיינים נפסק בחושן משפט שצריכים לעמוד, כך יש לעמוד בשעת התקיעות.

ולשיטת הלבוש הרי תקיעות לפני תפילת מוסף לא מתקיים מצוות התורה של תקיעת שופר, שהרי לשיטתו עיקר הדבר שיוצאין ידי חובת תקיעה הוא ” בסדר הברכות ” והתקיעות לפני תפילת מוסף אינם לשם מצוות תקיעת שופר, ” בתקיעה שהיא על סדר הברכות דהיא דאורייתא” ( כלשונו סימן תקפ”ה )
ויש להסיק מכך שלשיטת הלבוש הצבור לא חייב לעמוד בתקיעות לפני מוסף, ורק בתקיעות שעל סדר הברכות יש לעמוד גם השומע שאז חיובם דאורייתא.
אמנם האדמו”ר הזקן בשו”ע הרב כתב במפורש דאין לציבור דין עמידה בתקיעות סימן תקפ”ה סעיף א וזה לשונו:
צריך לתקוע מעומד שנאמר יום תרועה יהיה לכם ולהלן הוא אומר וספרתם לכם מה לכם האמור שם מעומד כמו שנתבאר בסימן תפ”ט אף כאן מעומד” והמשיך אחר כך בסעיף ב’ “השומעין התקיעות אף על פי שלא יצאו ידי חובתן אעפ”כ אינן צריכים לעמוד” ומבואר שמחלק בין “התוקע” ל”שומע” שהתוקע לפני תפילת מוסף צריך לעמוד מדין גז”ש הנלמד מעומר ואילו השומעים אינם בכלל עמידה.
וכן משמע מדברי הרמב”ם בפרק ג’ מהלכות שופר הלכה י’ שכתב המנהג פשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחר עומד. ומפורש בדבריו שבתקיעות לפני תפילת שמונה עשרה רק התוקע עומד והשומעים יושבים, ולדעת הרמב”ם הרי בחלק זה של התקיעות כבר יצאו ידי חובת תקיעות וכלשונו בהלכה יב’
“כיוון שיצאו מידי הספק בתקיעות דמיושב” הרי שבתקיעות אלו יצאו ידי חובת הדאורייתא ,ומכל מקום כתב שהציבור ” יושבין
כך שיש להבין מדבריו שאין לציבור דין עמידה בתקיעות דמיושב.
ואף על פי שהחיד”א בברכי יוסף העיר על עצם הדין דלכתחילה צריך התוקע לעמוד והשומעים לישב דמאי שנא התוקע מהשומעים הרי שניהם יוצאים ידי חובה באותה רמה בדיוק, שהרי גם התוקע מברך לשמוע קול שופר כך שבקיום המצווה בשמיעה התוקע והשומעים עושים את אותה פעולת מצווה של שמיעת תקיעת שופר.
ואפשר דהסברא לחלק בין התוקע לשומע היא שאע”פ שלשניהם קיום המצווה היא בשמיעה מכל מקום לציבור אין דין עמידה כיוון שאינם עושים מעשה בפה או בדיבור הברכה ולכן אין דין עמידה, ורק לגבי התוקע שעושה מעשה מצוות תקיעת שופר, גם אם הקיום הוא בשמיעת התקיעה יש מקום לומר שצריך לעמוד.
אך מדברי שו”ע הרב הנ”ל מבואר שגם בתקיעות שיוצא בהם מן התורה אין השומע צריך לעמוד, שהרי לשיטתו התקיעות שיוצאים בהם י”ח חיוב דאורייתא הם התקיעות שלפני מוסף, כמו שכתב בסימן תקצ”ב ס”ג ” ואין אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובה מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות” הרי שגם בתקיעות שלפני מוסף שבזה יוצאים ידי חובה מן התורה אין הציבור חייב לעמוד.
אלא שעצם דברי הלבוש צריכים עיון שהרי מבואר בדברי הרי”ץ גיאת ( הלכות חודש וספירת העומר עמוד שמ”ב הובא בביאור הלכה תפ”ט ד”ה ומצוה) ” ובמוצאי שבתות שאומר לאחר תפילת ערבית ויהי נועם וקדושא דסדרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש”ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכוונה שלא להטריח את הציבור לחזור ולעמוד” מבואר שאין הציבור צריכים לעמוד, ואם כן יש לשאול הרי ענין עמידה בשופר נלמד מספירת העומר ושם במקור הנושא אין הציבור חייבים לעמוד רק השליח ציבור צריך לעמוד.
ואולי ס”ל להלבוש שבספירת העומר יש דין דיבור ורק הציבור יוצא מדין שומע כעונה ובזה ס”ל לרי”ץ גיאת דכיוון שאינו מקיים את המצווה בפועל אלא יוצא מדין שומע כעונה, אינו צריך לעמוד, אבל גבי מצוות תקיעת שופר שמהות המצווה היא בשמיעה נמצא שאין שום הבדל בין התוקע לשומע כי בענין השמיעה הם שווים ולכן צריכים השומעים וכל הציבור לעמוד.
ואכן ראה בשער הציון ( סימן תר”צ אות א ) שכתב לענין ברכת מגילה שגם השומעים הברכה כיוון דיוצאים על ידי השמיעה משום דשומע כעונה צריכים גם לעמוד, ומבואר שגם אם יוצאים מדין שומע כעונה צריך לעמוד, ואלי הלבוש לא סובר כן.

תקע בישיבה
אם תקע מיושב יצא
כן כתב המג”א ( תקפ”ה ס”א ) והוסיף דהא שופר ילפינן מעומר, ועומר גופא יצא.
ובשו”ע הרב הוסיף “לפי שעמידה זו אינה אלא מדברי סופרים” וכוונתו הואיל ומן התורה כשתקע מיושב יצא ידי חובה שוב אי אפשר לחז”ל לחייבו שוב לעשות שוב המצווה הואיל וכבר יצא מן התורה ידי חובה.
וקשה מאוד מה שכתב הפרי מגדים ( אשל אברהם סימן ח’ ) לתרץ קושיית הב”ח על הסמ”ק למה לי גזירה שווה מעומר, הרי כל הברכות צריך לברך בעמידה, וכל שכן עשייתן? ותירץ הפמ”ג ” ולדידי י”ל דהסמ”ק סובר בהנך דיעבד נמי פסול, אם עשה מיושב, צריך לחזור לעשות מעומד, ושאר מצות רק לכתחילה” ומבואר דס”ל שבשופר אם בירך ותקע בישיבה צריך לחזור התקיעות.

לא יסמוך עצמו בשעת התקיעות

“התוקע לא יסמוך עצמו בשעת התקיעות על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול” ( מגן אברהם תקפ”ה סק”א )
מקורו מדברי הדרכי משה אות א’ ומהרי”ל ( הלכות שופר עמוד רפ”ח) והמהרי”ל כתב ” התוקע יזהר בעצמו שלא ישען את עצמו בשעת התקיעה דהא צריכה להיות מעומד דכתיב גבי תקיעת שופר לכם כמו העומר ”

ובברכי יוסף מצדד להקל בזה, אך המשנה ברורה בשער הציון, כתב מאחר שרבים מהאחרונים העתיקו את דברי המ”א להלכה ומ”מ במקום הדחק נוכל לסמוך על זה.

והנה בברכי יוסף כתב כמו שמצאנו ברמ”א לענין עדים שיש דין עמידה, ומ”מ יכולים להעיד בסמיכה, וזהו משום שלגבי דין דרבנן, סמיכה בכלל עמידה, הוא הדין לתקיעת שופר שמקור הדין של עמידה בתקיעות אינו אלא אסמכתא.
אך יש לחלק שאף אם נאמר שסמיכה בכלל עמידה, מכל מקום במקום שאמרו ” בקומה זקופה ” אין סמיכה נחשב כקומה זקופה, וממילא לגבי עמידה בתקיעת שופר שאיתה בפסיקתא שהובאה למעלה, “שכולם מצוותן בקומה זקופה” אין סמיכה בכלל זה.
מה הדין בדיעבד – כשסמך את עצמו?
בדיעבד יצא ידי חובת התקיעה, שהרי לא גרע מתקע בישיבה גמורה שיצא ידי חובה כמובא במג”א שם.
והנה המג”א ( סימן תרז סק”ד ) מיירי לעניין דין וידוי שצריך שיהיה מעומד, כתב ” ולא יסמןך כמ”ש בסימן תקפ”ה” היינו השווה דין עמידה בווידוי לעמידה של תקיעות שופר שלא יהיה בסמיכה, וראה פמ”ג שכתב ואם סמך צ”ע אם יחזור ויתוודה. ומשמע שאם לא עמד כלל אלא ישב וכד’ והתוודה פשוט להפמ”ג שלא יצא ידי חובת וידוי ויחזור ויתוודה אבל אם עמד רק בסמיכה בזה יש להסתפק ולעיין אם מעכב את הווידוי או לא.
ולכאורה יש לשאול על כך הרי בתקיעת שופר כשישב יצא י”ח ולמה בווידוי לא יצא? וראה במ”ב ( סק”י ) שכתב “דהכי הוי דרך הכנעה ומתודה בלב שלם” ומבואר בדבריו דהא דבעינן בווידוי עמידה אינו מגזירת הכתוב דלכם אלא ענין של סברא מדרך ההכנעה שאז מתודה בלב שלם וכאשר עומד זה דרך הכנעה ולא כשיושב,
ובזה יש לבאר את דברי הפמ”ג שהסתפק אם בשעת הווידוי סמך את עצמו אם צריך לחזור ולהתוודות, דאפשר שדין עמידה בווידוי הוא מצד הכנעה וכשסמך חסר בהכנעה וצריך לחזור, אבל אם דין העמידה בווידוי אינו מסיבה זו אלא כמו בשופר בזה בדיעבד ואז אם סמך עצמו יצא י”ח כמו בשופר שצריך עמידה ויצא י”ח בדיעבד.
אך אם נאמר שהסיבה בווידוי היא מדין הכנעה אם כן מדוע השווה המג”א דין עמידה בשופר לדין עמידה בווידוי, וצ”ע.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סדר תקיעת שופר

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for
מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for
סדר תקיעות שופר לראש השנה

שתף את הפוסט

סדר תקיעת שופר

  • למנצח 
  • תפילת התוקע
  • ברכות התקיעה
  • סדר תקיעת שופר 

מאמרים נוספים

הירשמו לניוזלטר

וקבלו חינם את מגזין שופרות מהדרין יודאיקה מאמרי התוכן במעגל השנה!

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.

מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for