מעמד היסוד של עם ישראל ברית התורה מלווה בקול שופר

“וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”  ( שמות י”ט – ג-ו) 

פסוקים אלו  מגדירים את היות מעמד הר סיני וקבלת התורה כייסודו של עם ישראל כעם, לפי המסורת היהודית, במעמד הר סיני כרת עם ישראל ברית עם ה’, בה קיבל על עצמו את התורה ואת המצוות. מסיבה זו, הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדיברות מכונים גם “לוחות הברית”,  חז”ל מדמים את מעמד הר סיני לחתונתו של ה’ עם האומה הישראלית, כמאמר חז”ל (מסכת תענית כ”ט ע”ב ) “וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו” לפני שנגע בחיבור בין מתן תורה לבית המקדש שנרמז כאן בפסוק בשיר השירים, חז”ל מגדירים את ברית התורה כחתונה, החתונה היא מעמד היסוד של עם ישראל כעם, כמאמר רב סעדיה גאון בספרו “אמונות ודעות” (מאמר שלישי ספ”ז) “אין אומתנו אומה אלא בתורתה”. 
 ובפירוש אחר חז”ל משווים את מעמד הר סיני ללידה, כי הקב”ה הוא כמו אב לעם ישראל. האירוע אינו נתפס כאירוע מקומי אלא כאירוע כלל-עולמי, “שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו”, אשר נגע לכל האנושות, אף שזו סירבה לקבל את התורה, והיה בעל משמעות גם עבור בעלי החיים, הצמחים והטבע כולו.

ברית יסודית זו שכרת הקב”ה עם עמו הייתה מלווה בקול השופר, כמתואר בפסוקי מעמד הר סיני: “וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.  וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. ויְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל” ( שמות יט – טז-יח) 

מעמד הגאולה שהוא המעמד המכונן  של עם ישראל לעתיד לבוא גם ילווה בקול השופר

מעמד הגאולה שהוא המעמד המכונן  של עם ישראל בגאולתו הנצחית גם ילווה בקול השופר לה אנו מצפים, כמתואר בפסוק  “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם. ( ישעיהו כז יג ) 
חיבור בין כינונו של עם ישראל כעם לבין תחילת גאולתו היא באמצעות קול השופר. 

כמובן שדברים אלו עולים מהפסוק בשיר השירים ממנו דרשו חז”ל הנזכרים למעלה, גם את מעמד הר סיני וגם את בנין בית המקדש באותו פסוק, על האחד נאמר חתונתו ועל השני יום שמחת ליבו, ושניהם מלווים בקול השופר, לפני שאנו צוללים להבנת הדברים ומשמעותם האם יש לקול השופר הסבר במעמדי כינון רוחני של עם ישראל, אנו מוכרחים לצטט את דברי הכלי יקר על הפסוק “וקול שופר הולך וחזק מאוד” בשים לב להרבה פרטים מרתקים.
וזה לשונו:  ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו. והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. ע”כ קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה זקני ת”ח וזקני עם הארץ כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק קולו הולך וחזק כי זקני ת”ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויק”ר כט ו) מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז ג”כ לזכותו של יצחק שהולך וחזק ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק. ורמז עוד למ”ש (בפרקי ר”א לא) אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וטעם לגדלו כי בעה”ז אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה’ לגאולי ה’ השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה ע”כ נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד” עד כאן לשונו. 

במילים אחרות, פרשני התורה רצו להעניק טעם לקולות ולקול השופר בדרך שכלו. ואני רוצה להוסיף דמיון לכך, מאחר ואנו רואים שהקולות והברקים הם חולפים במהירות, בעוד שקול השופר הולך ומתחזק. לכן, ייתכן שרמז זה מתייחס לשני הקבוצות המקבלות את התורה: זקני תורה וזקני עם הארץ. הזקנים של תורה מוסיפים תורה וחכמה תמיד, בעוד שהזקנים של עם הארץ נמשים בחומריות ואין קולם וניצוץ אורם מתמידים. כמו כן, המילה “שופר” נדרשת מלשון “שפרו מעשיכם”, וזה מתאים לדברינו. גם רמז לזכותו של יצחק מתקבל, שכן קולו הולך ומתחזק ונשמע בכל דור ודור. ורמז נוסף לכך לא הייתה שום קרן באילו של יצחק לבטלה, קרנו של שמאל היתה תוקעת בהר סיני, וקרנו של ימין תתקע בעתיד, כפי שנאמר “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול”. הטעם לגדולו הוא שבעולם הזה אין קול התורה שומע בארץ אלא במידה יעודית כמו כסף וכבוד שבימין, ושכר הרוחני אין התורה מתארסת למי שאין לו השגה, מפני שבעוד האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין את הערך הרוחני. אך בעתיד הידע ימלא את הארץ, ואז ה’ ישמיע את קול הגאולה הרוחנית בעולם המתארך, וזהו קול נוסף וחזק שמתעצם מקול מתן התורה. כך כתוב: “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד”.

אנו למדים מכאן שאין בשתי מעמדים אלו רק ליווי של קול השופר אלא מדובר ממש פיזית על אותו שופר של אילו של יצחק בקרן שמאל שמענו את הקול ובקרן ימין נשמע לעתיד לבוא ( זה אחד מהמקורות שקרן איל ימנית היא מועדפת כי לעתיד לבוא “יתקע בשופר גדול” והקרן הימנית גדולה יותר ).
האם יש משמעות עמוקה יותר לקול שופר זה? בפסוקי התיאור בספר שמות של קול השופר במעמד הר סיני מובן מאליו שאין מי שתקע בשופרות כי אם קול השופר שבקע מההר שהולך וחזק מאוד, את אותו ענין ניתן לדייק מהפסוק בישעיהו “והיה ביום ההוא יתקע בשופר” לא מצוין מי יתקע ויתרה מכך “יִתָּקַע” הוא במשמעות יתקע מעצמו, הקבלה זו האם יש לה גם כן משמעות?

במעמד הרב סיני אמרו עם ישראל ”כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות, כ”ד, ז’) נעשה כבר אמרו לפני כן  ”כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה” (שמות, כ”ד, ג’) אך מהו נשמע? נשמע במשמעותו כאן הוא נקבל, המצוות היחידה בתורה שהיא באמצעות שמיעה עליה אנו גם מברכים “לשמוע קול שופר” היא מצוות תקיעת השופר, הצלע השלישית בין קול השופר שנשמע במעמד הר סיני לבין מעמד הגאולה עם היתקע השופר הגדול, שניהם בשופר אילו של יצחק, מבוצע מדי שנה בראש השנה, על ידי עם ישראל, ומה משמעותה של שמיעה זו, מעבר לפאסיביות של השומע שהרי הוא אומר איני בעל דברים הנני בא לשמוע לקבל, לחזור לצור מחצבתי, לא כבעל דברים שמהותו שלו הוא הדברים הלא הם הדיבורים “ויהי אדם לנפש חיה” “כי החיות נקרא ‘דבור’, וכמו שתרגם אונקלוס [בראשית ב, ז] ‘ויהי אדם לנפש חיה’, ‘והות באדם לרוח ממללא’. ובשעת תקיעת השופר, האדם מבוטל כליל לבוראו ככלל הבריאה ללא ה”אדם” שבו, ומותר האדם מן הבהמה אין מלבד הנשמה, שהיא הדעה,הדיבור,והבחירה בטוב או ברע, בשלב זה האדם הופך להיות חלק אלוה ממעל ממש ללא חוצץ, זו משמעות תקיעת השופר במעמד הר סיני בו הקב”ה כרת ברית בה הקדימו נעשה לנשמע, וזה היינו הך בה ביטלו את ישותם וקול השופר המלווה אותם אך רמז על שמיעה מהותית זו, כך בקול שופר של תקיעת שופר מדי שנה אנו מראים לה’ את היותנו חלק מאותה שמיעה, וזה קורה דווקא על ידי קרן איל-כבש בהמה כי בנקודת זמן זו אין בחירתו של האדם לדוגמא יצירותיו בחצוצרות וכלי נגינה אחרים מהווים ביטול לישותו כמו קרן פשוטה של בהמה, טבעית ללא יצירתיותו של האדם, לא פרי המצאתו או יצירתו, ועד היום ייצור השופר מבוצע עבודת יד בלי מכונות פרי יצירת חכמת האדם המסמנת את יצירתיותו,  וכמובן לעתיד לבוא, שמלאה הארץ דעה את ה’ וכמים לים מכסים, בה כל באי עולם ייעשו אגודה אחת לעשות רצון ה’ כשיתקע בשופר הגדול. 

כמו כן אותה שמיעה מאחדת את כל העולם, בפעולת שמיעה יש ענין של אחדות השמיעה, והרי היא משווה את כל באי עולם, אין הבדל בין שומע לשומע, כשקול השופר נשמע מסוף העולם ועד סופו, וזה הדגש גם במעמד הר סיני על כך שקול השופר הולך וחזק מאוד, שכל השומעים שמעו לא קשר למרחק שלהם מהקול גם הרחוקים שמעו כקרובים כי להבדיל מקול רגיל של השופר שנחלש עם התעייפות התוקע, קול השופר של מעמד הר סיני היה הולך וחזק לרחוק ולקרוב כאחד, מכיוון שביחס לאותו ביטול ישותי אין הבדל בין נשמת הקרוב לרחוק, באותה רמת ביטול של שמיעה ללא דיבור, ההבדל נובע רק מזכות הבחירה מבחירות שונות בין הקרוב לרחוק, אך בנשמתם כולם חוצבו מתחת אותו מקור טהור ללא הבדל, ובשעת ביטול זו, הינם שווים וזהים, זהו פירוש נוסף לאחדות העם כאיש אחד בלב אחד, שהתייצבו בתחתית ההר, בביטול גמור בשעת מעמד הר סיני כשקול השופר הולך וחזק, הדעה והדיבור והבחירה אינם כשהם “בתחתית” זו ללא עליונות הנשמה בזכות הבחירה בטוב, אז ניתן להתייצב לקבלת התורה, בהר סיני שכידוע מסמל את הענווה בריב ההרים הידוע, את הביטול הישותי, וכן על ידי שליחו משה רבינו ע”ה שהיה סמל בדרגת הענווה הגבוהה ביותר, בשמיעת קול שופר מדי שנה בראש השנה, אנו מחדשים את השנה עם זכרון עקידתו של יצחק, מעמד הר סיני באותו משמעות של ביטול הישות החומרית וחיבור לאין סוף ללא מחיצות.

ניתן להוסיף שהקב”ה יברא לעתיד לבוא בריאה חדשה משולבת שלא קיימת בעולמו החומרי והגשמי “ניב שפתיים לרחוק ולקרוב”  דהיינו שילוב בין זכות הבחירה והישות של הנשמה הבוחרת לבין ביטול הישות המוחלט המסתמן ב”יתקע” בשופר גדול, שמסמן אין מוחלט שמיעה ללא תקיעה מישות קיימת אלא מאליו, שמיעה טהורה, שכולה אין, כמו במעמד הר סיני, “שמיעת קול שופר”, בּוֹרֵא נוב [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו. ( ישעיהו נז יט ).

ניתן גם להוסיף שבאמצעות השמיעה והקבלה ויחס המידה הכנוע באותה מידה הקב”ה מחריש שומע ומוחל עוונות עמו ישראל עם הפיכת מידת הדין למידת הרחמים בתקיעת השופר וזכרון עקידתו של יצחק עם מסירות נפשו של אברהם, שכידוע בדרך שאדם מודד בה מודדין לו, וכמו שאמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: ‘נושא עוון ועובר על פשע’ – למי נושא עוון למי שעובר על פשע” (ראש השנה יז, א) ואפשר לרמוז בפסוק הוֹרוּנִי, וַאֲנִי אַחֲרִישׁ; וּמַה-שָּׁגִיתִי, הָבִינוּ לִי.(איוב, ו,כד) אַחֲרִישׁ גימטריה שופר. 

האזכור הנוסף לקול השופר עוד לפני מעמד קבלת התורה בפסוקי מעמד הר סיני הם עם האזהרה לא ליגוע או להתקרב להר תוך כדי המעמד “לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר” 

רשב”ם נכדו של רש”י פירש “במשוך היובל – בהסתלק שכינה ויפסקו קול השופרות והלפידים” זאת אומר ת שיפסקו קולות השופר שיהיו במעמד קבלת התורה ומעמד הר סיני.

אך רש”י פירש “היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול , וכיון שאסתלק הן רשאין לעלות (ראה מכיל’ יתרו בחדש ג). היובל – הוא שופר של איל , שכן בערביא קורין לדיכרא ‘יובלא’ (ראה ר”ה כו , א); ושופר אֵילוֹ של יצחק היה (ראה פר”א לא). מעבר לכך שאנו למדים כאן על המילה הנרדפת שנקרא “שופר” “היובל” אנו למדים שבשופר זה הותרו לעלות להר לאחר קבלת התורה.

 הרמב”ן מקשה על רש”י ופירושו ולא הבינותי זה , כי אילו של יצחק – עולה הקריב אותו , והקרנים והטלפים – הכל נשרף בעולות. אולי גבל הקדוש ברוך הוא עפר קרנו והחזירו למה שהיה. אבל כפי דעתי האגדה הזו יש לה סוד , ואמרו שהקול הזה הוא ‘פחד יצחק’ (ע”פ בר’ לא , מב) , ולכך “ויחרד כל העם אשר במחנה” (להלן , טז); ולא השיגו דבור בגבורה הזאת , “זולתי קול” (דב’ ד , יב).

מחדד הרלב”ג במשוך היובל המה יעלו בהר – הנה היובל הוא השופר שהוא מקרן הכבש , כי היובל הוא כבש , כמו שנתבאר במסכת ראש השנה (כו , א). והנה הרצון באמרו במשוך היובל – כאשר יתקע משה בשופר; ואז יוכלו ישראל לעלות בהר. ויִדמה שכבר תקע משה בשופר כשנסתלקה השכינה משם , כמו שפירש הגאון (רס”ג תורה) , לפי מה שזכר ממנו החכם אבן עזרא (בפירוש ב , הארוך). וכן תמצא שאמר בספר יהושע “במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר” (ו , ה).

כאן כן הוזכר שבתקיעה זו קו השופר הושמע על ידי משה, ולא מאליו כמו בקול השופר שהולך וחזק שהוא קול שופר רוחני שנשמע ללא ייחוס לתוקע כל שהוא, מכיוון שמהותה של תקיעה זו היה להתיר להם לעלות להר ולא למטרת חרדת ליבם וכנ”ל.