הגדרתו המדויקת של איל

כל מקום שנאמר בתורה איל או אילים הם כבשים בני שנתיים (פרה א ג; רמב”ם מעשה הקרבנות א יד), שאיל לשון קשה, כמו שנאמר: וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ (מלכים ב כד טו. וראה רש”י ויקרא ה טו), ואף כאן קשה בן שתי שנים (תורת כהנים ויקרא דיבורא דחטאת כ; רש”י על התורה ויקרא ה טו); ועוד, שבקרבנות נאמר: כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ (ויקרא יב ו), למדנו שאיל גדול ממנו והוא בן שנתיים (תוספות ורשב”א בבא קמא סה ב ד”ה איל).

מאימתי חשוב כבן שנתיים

בן שנתיים שאמרו, לא שמלאו לו שנתיים, אלא כל שנכנס בשנתו השניה שלשים ואחד יום הרי זה איל, וכשר לקרבן במקום שהצריכה התורה איל (פרה פ”א משנה ג’ ; רמב”ם שם), ששלשים יום בשנה חשוב שנה (ראה ראש השנה י א); אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס (רמב”ם שם, על פי פרה שם. וראה ערך פלגס וערך כבש), ומי שסובר יום אחד בשנה חשוב שנה (ר’ מאיר בראש השנה שם. וראה ערך שנה) נקרא איל כשהוא בן שנה ויום אחד (טורי אבן ראש השנה שם בהשמטות).

איל שבתורה

כל מקום שנאמר בתורה איל או אילים הם כבשים בני שנתיים (פרה א ג; רמב”ם מעשה הקרבנות א יד), שאיל לשון קשה, כמו שנאמר: וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ (מלכים ב כד טו. וראה רש”י ויקרא ה טו), ואף כאן קשה בן שתי שנים (תורת כהנים ויקרא דיבורא דחטאת כ; רש”י על התורה ויקרא ה טו); ועוד, שבקרבנות נאמר: כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ (ויקרא יב ו), למדנו שאיל גדול ממנו והוא בן שנתיים (תוספות ורשב”א בבא קמא סה ב ד”ה איל).
מאימתי חשוב כבן שנתיים
בן שנתיים שאמרו, לא שמלאו לו שנתיים, אלא כל שנכנס בשנתו השניה שלשים ואחד יום הרי זה איל, וכשר לקרבן במקום שהצריכה התורה איל (פרה שם; רמב”ם שם), ששלשים יום בשנה חשוב שנה (ראה ראש השנה י א); אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס (רמב”ם שם, על פי פרה שם. וראה ערך פלגס וערך כבש), ומי שסובר יום אחד בשנה חשוב שנה (ר’ מאיר בראש השנה שם. וראה ערך שנה) נקרא איל כשהוא בן שנה ויום אחד (טורי אבן ראש השנה שם בהשמטות).

איל בקרבנות צבור

במוספי ראש חודש (במדבר כח יא), פסח (שם יט), ושמיני עצרת (שם לו) – מקריבים איל אחד לעולה.
בחג השבועות מקריבים שלשה אילים: איל אחד לעולה במוסף כשאר המועדים (שם כז), ושני אילים יחד עם שתי הלחם (ויקרא כג יח).
בראש השנה מקריבים שני אילים: אחד לעולת ראש חודש (במדבר כט ו), ואחד לעולה ליום הזכרון (שם ב).
ביום הכפורים מקריבים שני אילים: איל כהן גדול (ויקרא טז ג. וראה ערך אילו של אהרן), ואיל העם (במדבר כט י. וראה ערכו).
בחג הסוכות מקריבים שני אילים לעולה במוסף היום בכל אחד משבעת הימים (במדבר כט יב-לה).

איל בקרבנות יחיד

מקריבים איל בשלמי נזיר (במדבר ו יד. וראה ערך איל נזיר), ובארבע אשמות – שפחה חרופה (ויקרא יט כא), מעילות (שם ה טו, וראה רש”י שם), גזלות (שם כה), תלוי (במדבר ו יד).

אימתי איל בן יומו קרוי איל

איל בן יומו קרוי איל, במקום שאין בו לימוד על גדלותו כבקרבנות, שנאמר: וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי (בראשית לא לח), וכי אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אלא שאף איל בן יומו קרוי איל (בבא קמא סה ב).
לפיכך גנב טלה ונעשה איל, אינו חשוב כשנוי השם, להיות קנוי על ידי זה לגנב (ראה ערך שינוי).
יש אומרים שבלשון בני אדם אין נקרא בשם איל כשהוא בן יומו אלא כשנתגדל (ש”ך חושן משפט שנג סק”א), ולכן גנב טלה ונעשה איל – קנהו בשינוי השם (רא”ש בבא קמא שם; טוש”ע חושן משפט שם), ואפילו כשנכנס לשנה השנית לא נקרא איל בלשון בני אדם, אלא משנעשה גדול שנראה לעין שיצא מכלל טלה (ערוך השלחן שם ס”ג. וראה נתיבות המשפט סי’ שנגס ק”א).
ויש אומרים שלדוגמא בעלמא אמרו הלשון “שינוי השם”, וכוונתם לשינוי מעשה (ביאור הגר”א בשו”ע שם).

אימתי איל בן יומו קרוי איל

איל בן יומו קרוי איל, במקום שאין בו לימוד על גדלותו כבקרבנות, שנאמר: וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי (בראשית לא לח), וכי אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אלא שאף איל בן יומו קרוי איל (בבא קמא סה ב).

לפיכך גנב טלה ונעשה איל, אינו חשוב כשנוי השם, להיות קנוי על ידי זה לגנב.

יש אומרים שבלשון בני אדם אין נקרא בשם איל כשהוא בן יומו אלא כשנתגדל (ש”ך חושן משפט שנג סק”א), ולכן גנב טלה ונעשה איל – קנהו בשינוי השם (רא”ש בבא קמא שם; טוש”ע חושן משפט שם), ואפילו כשנכנס לשנה השנית לא נקרא איל בלשון בני אדם, אלא משנעשה גדול שנראה לעין שיצא מכלל טלה (ערוך השלחן שם ס”ג. וראה נתיבות המשפט סי’ שנגס ק”א).

ויש אומרים שלדוגמא בעלמא אמרו הלשון “שינוי השם”, וכוונתם לשינוי מעשה (ביאור הגר”א בשו”ע שם).

אייל הוא כבש בוגר מעל שנתיים, מה שגורם לדיוק הצו התורני לתקיעת שופר בקרן איל זכר לאילו של יצחק.

אַיִל הוא מין בהמה, ואין להחליפו באַיָּל שהוא מין חיה, ( אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר דברים יד ה ) “אַיָּל” ו”אַיָּלה”, והוא מין צבי, ועמו “אילת השחר”

האיל הוא בעל קרנים שמהם מייצרים שופרות – שם נרדף הוא “זכר” (משנה ראש השנה ג ד), ובארמית “דכר” (עזרא ו ט). באנגלית הוא Fat-tailed Sheep / ram 

צילום: שופרות מהדרין יודאיקה

“אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ראש השנה, טז ע”א).

ויש לזה גם רמז בתורה כלשון המדרש ( הובא בעטרת זקנים לאו”ח סימן תקפ”א סק”א) בכל הקרבנות כולם נאמר “והקרבתם” ובראש השנה נאמר ” ועשיתם” שיעשה אדם עצמו קרבן בראש השנה, והיינו שהאיל היה תמורתו של יצחק.

האיל שמו יצחק

במדרש הגדול ( בראשית כב יג ) הובא והנה איל אחר -רבי יהודה ורבי יוסי חולקין בדבר הזה אחד אומר לפי שעה נזדמן לו ואחר אומר ראש צאנו של אברהם היה ויצחק שמו ולא הכירו, אמר הקב”ה יבוא יצחק ( האיל ) תחת יצחק ( אבינו )”

מבואר במדרש שאותו האיל היה שמו “יצחק “.

וכן הובא בתוספות השלם על התורה ( פרשת וירא נ”ב י”ג אות ב’ ) ” תחת בנו ” שם איל זה יצחק – תחת יצחק בנו.

האם שופר איל מעכב?
דעת הרמב”ם שתקיעת שופר בקרן של איל היא לעיכובא וכן דעת התוספות ( מסכת ראש השנה דף כו עמוד ב ) וכן דעת ספר היראים ( מצווה תל”ט ) והמרדכי ( סימן תש”ה ),

אך דעת הראב”ד בהשגות שם על הרמב”ם שבוודאי קרן איל אינה מעכבת את המצוות ויוצאים ידי חובה בתקיעות גם אם תוקעים שלא בקרן איל, והסכים עימו הרא”ש.
והרמב”ן ( במלחמות י ובדרשתו פרק ו ) סובר שהוא מנהג , וטעמו שהרי המשנה במסכת ראש השנה הכשירה את כל הכפופים, אלא שציינה שמצווה מן המובחר הוא בשל איל.
הריטב”א כתב שאין חובה לתקוע כלל בשופר איל לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא שכך נהגו ישראל לתקוע בשל איל ור’ אבהו בא כדי להסביר את שורש המנהג ההיסטורי, בשו”ע פסק: שופר של ראש השנה ” מצוותו בשל איל ” ובדיעבד כשר גם בשאר שופרות.

הידור מצווה בתקיעת שופר 

הב”ח ( סימן תקפ”ו ) כתב דמצווה להוסיף עד שליש מכספו כדי להשיג שופר של איל, כמובא בתלמוד (בבא קמא דף ט עמוד ב) שבהידור במצוות אדם מחויב לפזר עד שליש מהונו,
המשמעות של זה שסוג הקרן שהיא תהיה משל איל היא חלק בלתי נפרד ממצוות תקיעת השופר עד כדי פיזור ממונו, דברים אלו עולים בקנה אחד רק עם השיטות שאכן קרן איל היא חלק אינטגרלי ממצוות תקיעת שופר, אך לשיטת הריטב”א הנ”ל ולסוברים כמותו שמדובר על מנהג ואין חובה לתקוע כלל בשל איל, רק שכך נהגו ישראל ודברי ר’ אבהו בתלמוד רק באו לפרש את המנהג הקדום הזה, ברור שאין חיוב לפזר ממונו עד שליש כבכל הידור מצווה אחר, בכדי להשיג דווקא שופר של איל.
שני השלכות הלכתיות ברורות ישתנו בהתאמה על בסיס השיטות הנ”ל.

הראשונה : הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה ( סימן רמד ) מעלה נידון מענין באדם שהחל לתקוע בשופר שאינו של איל ( לדוגמא קודו ) ותקע את הסדר הראשון תשר”ת ולאחר מכן הביאו שופר של איל האם הוא צריך להפסיק את התקיעות בו מאחר שכבר בירך על שופר מסוים וכעת להחליפו לשופר אחר של איל, והוא מכריע שלא להחליף את השופר כי מדובר על מצווה מן המובחר, וראייתו מהגמרא במסכת יומא ( דף ז עמוד א) שם מצוין שמצווה מן המובחר אין לדחות מפני הראשונה.
השניה: במשנה ברורה כתב שאם נזדמנו לו 2 שופרות 1. של איל פשוט ( ולא כפוף ) ו 2. של שאר מינים אך כפוף, מכריע המשנ”ב לקחת את הכפוף שהוא דין המשנה, ולא את האיל שאינו אלא מנהג.
כמובן דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי הריטב”א והרמב”ן ולא עם דברי הרמב”ם והסוברים כמותו שאיל הוא מעכב ובוודאי שאינו רק מנהג או מצווה מן המובחר, כך שדינים אלו יהיו שנוים במחלוקת הנזכרת למעלה.

במסכת בבא קמא בסוגיה הנזכרת יש עוד איזכור שראוי למחשבה: רש”י מציין שמקור הפסק להוציא עד שליש מהונו על הידור מצווה הוא במסכת שבת דף קלג עמוד ב וכך הוא כותב: בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

כשמעיינים בגמרא שם זהו הציטוט המלא : “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין” (שבת קלג, ב), זאת אומרת שיש איזכור נקודתי מפורשות על שופר נאה כחלק מהידור מצווה, שעליו כנזכר יש חיוב להוציא שליש מהונו, האם השופר הנאה הוא סוגו של השופר שיהיה משל איל? אחרת איזה סוג של נוי יכול להכנס להגדרת נוי השופר שכידוע כל מצוות תקיעת השופר היא ” לשמוע קול שופר” ואם כן לא יתכן שמדובר על יופיו החיצוני אלא על ההידור בסוגו שיהיה משל איל ולא משל השאר למרות שהם כשרים לתקיעה מצווה בשל איל. 

בעבר גם היה נהוג לבצע גילופין כצורת ירושלים בסופו של השופר לצד פיו הרחב וכן חריטות ליפותו, וכן טבעת בפיו, מכיון שלא ניתן ליפותו בציפויי כסף או זהב כיוון שיש לשמוע את קולו של השופר בטהרתו ולא את קול הזהב או ציפוי הכסף, או ציורים אחרים,כבר כתב על כך השולחן ערוך “המציירים בשופר… לא יפה הם עושים” (שו”ע או”ח תקפו,יז) ובעל כף החיים הוסיף, אין לעשות גם חריטת צורות לנוי שעושים על השופר, או חריטת שם בית הכנסת, התורם וכדו’, ואכן ראיתי לאיזה משיב שכתב לשואל שנוי השופר “שופר נאה” מתקיים באמצעות יפוי השופר באופן חיצוני לא על השופר עצמו אלא בצורת השופר בעצמו, וזה לשונו לשואל : אם כן איך עושים שופר נאה? חותכים את פיו הרחב של השופר בצורות שונות של מדרגות; מלטשים אותו היטב עד שיבריק; משאירים בליטה ליד פיו של השופר וכדו’ (צוות בית ההוראה),  כך נראה גם שנקט הרב משה יעקב קנר (מח”ס שפתי מלך על רמב”ם) במאמר שצוטט באוצר החכמה. 

אך אין נראה כך, כי על שאלה זו עמד כבר בנו של ר’ חיים מבריסק ר’ יצחק זאב סלובייציק, וענה ברוב חריפותו שאכן נוי והידור המצוות ב “שופר נאה” אינם ענין של יופיו החיצוני שהרי שופר גזול כשר כמבואר ברמב”ם הלכות שופר (פ”א ה”ג) פסק: “שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.והראב”ד השיג: “ואין בקול דין גזל. א”א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ”מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ”ג ה”א)”.וכן נפסק בשולחן ערוך (או”ח סי’ תקפו ס”ב): “הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו”וזה מפני שבקול מראה וריח אין מעילה וכן אין גזלה כי אין בהם ממש ועיקר מצוות תקיעת שופר איננה השופר אלא שמיעת קולו כמו שאנו מברכים ” לשמוע קול שופר ” ולא לתקוע בשופר, מוכרחים אנו לומר שיופי התקיעות שלימותן הברורה לפי כל כללי ההלכה, במציאות היא היא מהות הידור המצווה בתקיעת השופר, כך שתקיעות ברורות ויפות אינן ענין של נראות או כבוד לתוקע ואינם ענין חיצוני כלל אלא ענין מהותי ופנימי שעליו מחויבים אנו להוציא יותר משליש ההון שלנו כפסק ההלכה בכל הידור מצווה, כי הידור המצווה היא בקלות התקיעות ויופין. כך שתקיעות ברורות ויפות אינן ענין של נראות או כבוד לתוקע ואינם ענין חיצוני כלל אלא ענין מהותי ופנימי שעליו מחויבים אנו להוציא יותר משליש ההון שלנו כפסק ההלכה בכל הידור מצווה, כי הידור המצווה היא בקלות התקיעות ויופין. 

 ויש להביא ראיה לדברינו, אותה ציין לי הרה”צ יוסף בידרמן שליט”א {אחיינו של הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן שליט”א  } מפורשות מתוספות במסכת ראש השנה דף כ”ו ד”ה חוטא בל יתנאה שכתב שהסיבה שהסבר אין קטיגור נעשה נעשה סניגור הוא במלבושי כהן גדול וכן בשופר וסברא זו נאמרה רק בדברים העשויים לנוי ופירש תוספות שהנוי הוא “בקול תקיעתו” הא לנו שהנוי ההדר של השופר הוא קולו ולא ביופי הקרן, וכמובן שנפקא מינה למי שיש בידו לרכוש שופר גדול ויפה אל מול קטן בעל צליל ברור ויפה שיש לקנות את בעל הקול היפה, ויש לדחות ראיה זו מכיוון שדיני חוטא בל יתנאה שונים מהלכות הידור מצווה. 

כשפגשתי בסייעתא דשמיא בנכדי הרב מבריסק זצ”ל הרב זאב פיינשטיין שליט”א ואחיו החשובים אימתו לי שבבית הרב מבריסק אכן נאמרו דברים דומים ומסורים בתוך משפחת בריסק על קולמוס נאה שבוודאי מדובר על הכתב היפה של הסופר ומסתבר שאף בשופר כן ואף שיש מעט לחלק בינהם, הסבירות היא כנ”ל כמו שהוכחנו מתוספות.

מרן הבן איש חי מתייחס לדברים האלו בסוגיית הגמרא שם ( שבת קלג: ) על “שופר נאה” וכותב וזה לשונו: שופר נאה נראה הכונה של נאה על גוף השופר שתהיה מראיתו נאה וגם עוד קולו נאה. ועל פי זה פירשתי בסה”ק בן יהוידע בקולמוס דקאי על הכתיבה ולא על גוף הקולמוס שיהיה נאה, משום דשופר בעת מצותו שתוקע בו ניכר ונראה נוי השופר אם מראהו נאה, אבל הקולמוס אם גופו נאה אינו נראה נוי שלו בשעת המצוה שהוא קריאת ספר תורה. ולבלר זה דומה לקולמוס, דאין לפרש נאה על גופו של לבלר, אלא על כתיבתו ביושר השיטות ומדתם בראש ובסוף, וגם נקי מן הטעיות שלא יצטרך לעקור תיבה אחת או שתים ויכתוב במקומן, דבזה תתגנה הכתיבה, ואם טעה יהיה לו אמנות שלא יהיה ניכר עקירת התיבה אחר כך וכן כיוצא בזה. ועל כל פנים נראה דאם אפשר לעשות גוף הקולמוס נאה יעשה, מה שאין כן בלבלר אין לדקדק שיהיה גופו נאה, ואדרבה הנאה לא יבצר מהיות לו גסות רוח, ואם אינו נאה אלא מכוער יהיה לו שפלות בטבע. עד כאן לשונו. 

נראה מדבריו ששניהם נכונים שופר מהודר הוא גם קולו של השופר שיהיה נאה וגם השופר עצמו, ובמידה ויש לבחור אחד מהם שניהם שקולים כך שאין לתעדף אחד מהם. 

אך יש להקשות על כך מהפסוק בנביא ( ישעיהו כז ) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להר בהר הקדש בירושלם , לכאורה יש משמעות לגודלו של השופר, ר’ אליעזר בתלמוד אף הקביל פסוק זה ישירות למצוות תקיעת השופר בראש השנה , “בתשרי עתידין ליגאל! אתיא שופר שופר: כתיב הכא תקעו בחדש שופר , וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול”.

בעל המצודות על הנביא פירש את פשוטו של מקרא באופן שמעקר לגמרי את הפירוש של שופר גדול כקרן שופר גדולה, וכתב: “יתקע בשופר גדול” – הוא ענין משל לומר כולם יתקבצו ויבואו כאלו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא. גם המלבים פירש באופן דומה, “יתקע בשופר גדול”, ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים: הרי ברור שככל שתיבת התהודה של השופר גדולה כך תהודתו וקולו רם יותר, כמבואר אצלנו בהדרכה המעשית ששופר, הלא הוא מלשון שפופרת משמש כאמצעי מגביר לקול השופר,אז ברור שככל שהשופר גדול יותר כך קולו נשמע למרחקים גדולים יותר, הפסוק שרוצה לומר שכל האובדים הרחוקים ביותר והנדחים ביותר יגיעו לעתיד לבוא להשתחוות בזמן הגאולה העתידית בהר הקודש בירושלים, אז הוא מציין שהשופר יהיה גדול וקולו נשמע למרחקים ויאסוף את כולם, זה כשצריך קול גדול, וחזק.

אך במצוות תקיעת שופר לא מצינו קול חזק או גדול אך תקיעות ברורות לפי כללי ההלכה, להיפך יש המקפידין על קול מאוזן ודק, כמו שכתוב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, וכן בפיוט בתפילה, ובשופר יתקע וקול דממה ישמע, מה שחשוב שהקול יעמוד בכללי ההלכה אורך התקיעות ואיכות הקול,  וישיג את מטרתו לעורר את הקהל לתשובה כמצוין בדברי הרמב”ם על הרמז שיש בשופר, ולפיכך אין ענין לשופר גדול, ובוודאי ששופר גדול אינו ענין להידור המצווה, שהיא ענין של שמיעת קול שופר ולא קול גדול.

דברי הרב קוק ז”ל מחדדים יותר את הנושא.

 

(ישעיהו כז יג): “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים”.

“אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותנו…” (תפלת שופרות. מוסף של ר”ה).

על שופר גדול של גאולה נבא הנביא, ולתקיעת שופר גדול אנו מתפללים, גדול דוקא.

כי מדרגות שונות יש בשופר של גאולה:

יש שופר גדול,
שופר בינוני רגיל,
ויש שופר קטן.
ושופרו של משיח נמשל אל השופר כפשוטו, אל השופר של ראש השנה.

ההלכה קובעת בשופר של ראש השנה שלש דרגות:

א) שופר של ר”ה מצוותו בשל איל (שולחן ערוך ארוח חיים תקפ”ו א).
ב) בדיעבד כל השופרות כשרים (שם).
ג) שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. ומותר לתקוע בכל שופר שהוא אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עיין משנ”ב שם).
ודרגות אלה המנויות בהלכה בשופר של ראש השנה מקבילות הן לדרגות בשופר של גאולה.

מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה? בשם “שופר של משיח” אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל. התעוררות זו היא התקיעה המקבצת את האובדים והנדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים.

היה היתה בישראל בזמנים שונים וישנה גם כיום בחלקים וביחידים מישראל התעוררות ורצון שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה’ ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה’ שהיא גאולת ישראל השלמה. זהו השופר הגדול והמעולה, רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב.
ויש שהרצון הקדוש נחלש, אין ההתלהבות הגדולה לרעיונות עליונים שבקדושה. אבל נשאר לפחות הטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה. וטבע אנושי בריא זה מחולל רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. רצון טבעי זה מתוך הרגשה לאומית טבעית, זהו השופר הבינוני הרגיל, המצוי בכל מקום. אף הוא שופר כשר, אעפ”י שמצוה בראשון יותר מאשר בו. “בדיעבד כל השופרות כשרים”.

אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו’, מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של “צרת היהודים”, גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, (משנה ברכות ו ד): “כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו”.

אנו מתפללים, שלא יביאנו הקב”ה עוד לידי שמיעת השופר הפסול והטמא בעל כרחנו. ואף לשופר הפשוט, הבינוני, החילוני כמעט, אין אנו מתגעגעים ביותר.

אנו תפלה: “תקע בשופר גדול לחירותינו”, שופר שבא מתוך עומק קדושתה של נשמת ישראל, מתוך קדש קדשינו, ואז תהא הגאולה שלמה.
(מדברי הרב זצ”ל בראש השנה תרצ'”ד בחורבת רבי יהודה החסיד, נערך ונרשם ע”י מאיר מדן)

דברי השל”ה השופכים אור נוסף על מהות מצוות תקיעת שופר בקרן איל  

השל”ה הקדוש ( יסודות התשובה הדין הראשון ) כתב: מצוותו בשל איל, רצונו לומר שעיקר מצווה של בעל תשובה כשישוב מדרכו הרעה בימי בחרותו בעודנו בתקפו וגבורתו, ואיל הנזכר כאן הוא מלשון איל המנגח, מלשון ואת אילי הארץ לקח, ומלשון יש לאל ידי, פירוש כולם כוח וגבורה, ורומז על גבורת הבחרות, וגם על גבורת העבירה, רוצה לומר שאותה העבירה שנכשל בה כבר הבעל תשובה, היא מזומנת לפניו והתאווה בה תאוה, ואפשר בידו לעשותה כבראשונה, והוא גיבור לכבוש את יצרו ופירש ממנה מפני התשובה, לא מכשלון כח, ככוחו אז כן כוחו עתה לעשותה, וזהו הנקרא בעל תשובה גמור.

בעבר חנויות היודאיקה שהיו אמונות על מכירת תשמישי הקדושה ועדיין בעיקר שמים דגש על יופיו החיצוני של השופר, ופחות על קלות התקיעה בו או על כשרותו לפי כל כללי ההלכה, כבר סיפר הרב יחיאל מיכל שטרן ( רב שכונת עזרת תורה בירושלים ) שהיה מעשה בירושלים שלאחר 26 שנות תקיעות בבית הכנסת לרבים התברר שהשופר היה פסול בתחילתו, כששואלים אותנו האם שופר צריך כשרות הרי לא אוכלים אותו ולא שותים אותו, התשובה לכך היא מעשה זה ועוד מעשים אחרים שיוצא באלו, לא מדובר על מצווה בעלת אחריות אישית אלא מצוות בעלת היקף ואחריות ציבורית שכן רוב התקיעות נעשות בבתי הכנסת ברוב עם וכולם יוצאים בהם ידי חובה, ולכן נדרשת זהירות גם בכדי שהתקיעות אכן יצאו בקלות לתוקע, וזאת באמצעות שופר איכותי המיועד לתקיעות ולא לנוי לווטרינה ( אם הוא מעובד חיצונית בצורה יפה זה רק מוסיף הדר למכשיר המצווה, וכן נטול ריח וכו’ואינו ענין להידור מצווה עליה אנו מחויבים להוציא שליש כנזכר) וכן שהשופר כשר למהדרין בוודאות ואין בו חשש הלכתי של סתימות סדקים ושאר הפסולים שפוגמים בכשרותו ההלכתית.

לכן שמנו לנו למטרה בשופרות מהדרין יודאיקה  לספק לכל דורש את השופרות הטובים ביותר והמהודרים ביותר בכדי שתתקיים מצוות תקיעת השופר כהלכתה בהידור.

להעמקה נוספת קראו עוד מאמר מקיף ויסודי בנושא שופר איל