התלמוד במסכת מגילה דף כ”ו: תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. ע”כ. 
מאידך גיסא, קיים דין של איסור נתינת מי רגלים לתוך שופר ‘מפני הכבוד’,שנינו במשנה (ר”ה לב:): שופר של ראש השנה… אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. 
ובגמרא (לג.): מים או יין – אין, מי רגלים – לא. מתניתין מני, אבא שאול היא. דתניא, אבא שאול אומר מים או יין מותר, כדי לצחצחו. מי רגלים אסור, מפני הכבוד. וביאור הטעם המובא בגמרא – “מפני הכבוד” – אנו למדים מתוך פסק הרמב”ם (שופר פ”א ה”ד): ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב, כדי לצחצחו. ולא יתן לתוכו מי רגלים, לעולם, מפני הכבוד – שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ובשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או”ח סימן תקפו אות ו) כתב שמצא בשיטה כתב יד לתלמיד הרשב”א שהביא פירוש נוסף ש’מפני הכבוד’ היינו מפני כבודו של תוקע.
האם דינים אלה סותרים? אם מותר לזרוק את השופר, מדוע אסור לנקותו לצורך צחצוחו ב”מי רגלים” האם זריקתו אינה נחשבת חוסר כבוד? האם יש לחלק ב”תיקון כלי” באמצעות דבר בזוי בכדי שקול השופר יצא בצורה טובה יותר, לבין סתם זריקתו לאחר השימוש בו.

הנה בסוגיית ביזוי מצווה מצאנו כמה מקורות בש”ס המקור הראשון הוא במסכת חולין פ”ז ע”א : “ת”ר ושפך וכסה, מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה, וראהו אחר מנין שחייב לכסות, שנאמר ואומר לבני ישראל, אזהרה לכל בני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו”, והמקור השני הוא מהלכות חנוכה, 

 במס’ שבת (כ”ב ע”א) אמרו: “אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו. דתניא ושפך וכסה , במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, אמר להו הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
אמר רב יוסף מריה דאברהם, תלי תניא בדלא תניא. סוכה תניא, חנוכה לא תניא. דתניא סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם”.

השאגת אריה (סימן מ’) הפני יהושע (סוכה ל’ ע”א) והחיי אדם (כלל ס”ח סעיף ב’), כתבו שביזוי מצווה הוא מדאורייתא,  אך מפשטות דברי התוס’ (סוכה ט’ ע”א ושבת כ”ב ע”א וכן בדברי שאר הראשונים שם) משמע דהוי מדרבנן.

ואכן בשו”ע בהל’ שופר (סימן תקפ”ו סכ”ג) פסק מרן: “יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו, אבל מי רגלים, אף בחול אסור מפני הכבוד”.
ומקור הלכה זו בסוגייה הנ”ל ראש השנה (ל”ג ע”א), והרמב”ם (פ”א מאיסורי מזבח ה”ד) כתב כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו, הרי דס”ל דהלכה זו משום ביזוי מצוה,  ובהלכה זו יש חידוש דאף שאין מדובר אלא בצחצוח קול השופר, ולא בצורת המצווה, או בשימוש לצורך הנאה אישית,  מ”מ יש בזה ביזוי מצוה.

ובאמת מצינו לשון זה “מפני הכבוד” לגבי הקטורת שאמרו (כריתות ו’ ע”א) דמי רגלים יפין לה אלא “שאין מכניסין מ”ר במקדש מפני הכבוד”. 
ברמ”א (או”ח רע”ה סי”ב) דנהגו לכסות את הקטנים שלא יעמדו ערומים בפני נר שבת משום ביזוי מצוה. ובזה אין בזיון לא באופן קיום המצוה (כמו כיסוי הדם ברגל) ולא בהשתמשות בחפצא דמצוה (כמו בנר חנוכה) ולא בחפצא (כמו בציצית), המנחת אשר, מדייק את הלשון נהגו, וכותב “ונראה דמשו”כ אין זה אלא מנהג כמבואר בכלשון הרמ”א ובדברי הרוקח שהן מקור הלכה זו אולם גם מנהג זה מבוסס על לשון חז”ל “שלא יהיו מצות בזויות עליו”, שביסודו של דבר כל הגדר באדם היא שלא יהיו מצות בזויות עליו, וכל ההלכות וגדריהן ענין אחד המה, שלא יהיו המצוות בזויות בעיני האדם אלא יקרות מפז.

וכלשון הרמב”ם (שחיטה פי”ד הט”ז): “וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי”. 

ואפשר היה לחלק בין שופר שעומד לשימוש שמהות המצווה עוד לפניו והמצווה עומדת להתקיים בו, לשופר שלא יהיה בו שימוש יותר, הניזרקין מדובר על שופרות או קרניים שלא הוקצו למצווה, ויש לעיין מתי חלות ההקצאה למצווה בשופר, ועוד יש לעיין איזה חלות ניתן להחיל על הקרן עצמה לפי הרבה מהראשונים המצווה מתקיימת בשמיעת “קול השופר” והקרן עצמה הרי היא רק הכשר מצווה, והאם נהגו כבוד גם בדברים של הכשר מצווה, כמו כן אפשר לחבר זאת למחלוקת הראשונים האם המצווה היא בתקיעה ( ר”ת )  או אז לקרן יש חלק מהותי יותר מאשר לפי הראשונים הסוברים שתקיעת השופר היא מתקיימת רק בשמיעה ( הרמב”ם )שהרי הרמב”ם פסק שהסיבה לכשרות שופר גזול הוא כי המצווה מתקיימת בקול השמיעה ואין בקול גזל מה שלא יתכן לומר לדעת ר”ת אם התקיעה היא המצווה זה נכנס בגדר מצווה הבאה בעבירה, וצ”ע. 

ניתן להוסיף על זה את הנושא של הידור מצווה האם הוא בקרן או בקול השופר? ( כמו שהארכנו במאמר אחר )  אם ההידור הוא בקול השופר בוודאי שהביזוי מתקיים בצחצוח קולו ותיקונו במי רגליים, אך אם מהות המצווה היא התקיעה וההידור הוא בקרן מהודרת בעצמותה, מה לנו שקולו מתוקן יותר על ידי מי רגליים הלא לאחר מכן שוטפו במים, ולא נעשה שום שינוי בקרן עצמה שבה ההדר, כמו כן יש מקום לדון על ניקיון באמצעות כימיקלים שהם בעצמם מיועדים לשטיפת רצפות וכו’ או בעלי ריח בלתי נסבל שמנקים איתם את המרקם הפנימי של השופר, האם הם בגדר מי רגליים, או שבמי רגלים יש דין מיוחד של ביזיון כמו שמצאנו בקטורת. 

עוד אפשר היה לדון האם בראש השנה עצמו שבשופר ניתן לצאת ידי חובה הלא הוא כעומד למצוותו כהוקצה, בשונה מאחרי ראש השנה שלא שייך לצאת בו והרי הוא ככל כלי נשיפה שמצוות היום משנה את מהותו או שגם בחול ניתן להחיל עליו את המצווה המיועדת בחג עוד לפני החג או אחריו בתנאי שיקצוהו במחשבתם לשנה הבאה, בשונה מלולב שלא שייך להשתמש בו שוב שנה הבאה הוא נזרק כי הרי הוא בטל למצוות שנה הבאה אך בשופר הרי ניתן לקיים בו מצווה שנים רבות האם זה לא משפיע את ההגדרה שלו כתשמיש מצווה, כל זה לשיטות “תקיעת השופר” היא המצווה, לשיטות שהשמיעה היא המצווה אפשר יותר להבין כי קרן השופר אינה אלא הכשר שאין בין שמיעת השופר של שנה זו לשמיעה של שנה הבאה ולא כלום ואינה משפיעה בכי הוא זה על השופר עצמו, ולמרות זאת נאמרו בו דיני “שלא יהיו מצוות בזויות עליו” על ידי הרמב”ם עצמו הסובר שהמצווה היא השמיעה, כי אמנם ביחס לחפץ אין משמעות אך זה מוזיל את המצווה אותה מקיים האדם, זה לא רחוק ממה שכתב תלמיד הרשב”א בשיטה שזה מפני כבודו של תוקע, כבוד המצווה הוא דין בגברא וגם כבודו של תוקע הוא בגברא רבה אחר. 

עוד היה מקום לדון בשופר שנודף ריחו בגלל חוסר ניקיון של פנים הקרן, מה שמצוי אצל הרבה מאוד אנשים, האם זה גורע בכבוד המצווה או בכבודו של התוקע, כמו כן השו“ע או“ח סימן עט, פסק שם השו“ע ס“ח  אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
א“כ לכאורה הוא הדין בריח רע זה אסור להתפלל במקום שנרגש הריח, אמנם יש לדחות ע“פ מש“כ המ“ב שם )סקכ“ג כתב החיי אדם, דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר, ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש, וכ”כ בספר מנחת שמואל, ע“כ. וכן פסק הגאון מבוטשאטש בספר אשל אברהם. 

אם כן יש לומר שגם קרן שריחה רע מחמת חוסר ניקיון של השופר יש לומר שזהו טבעו, אך א. יש לפעמים חתיכות בשר שלא נוקו כמו שצריך שהופכות לריח נבלה בוודאות התעפש, וכמו כן יש פעמים שריח הרע נובע מרוק האדם התוקע בו בפרט לאנשים הסובלים מריח הפה שהשופר מדיף את ריח הפה שלהם, ועוד יותר מכך אנשים שלא תוקעים בצורה נכונה או מבוגרים שרוקם ניגר לתוך השופר, או התוקעים לאחר הסעודה או ביום השני של ראש השנה, שפעמים דברי מאכל ( מיקרו דברי מאכל ) יוצאי לפיית השופר ולאחר זמן מתעפשים שם, מה שיכול גם לגרום לתילוע של הפיה, ( זו אחת הסיבות שאנו ממליצים לחטא את השופר לפני ואחרי התקיעות פעמיים בשנה באלכוהול 70% ) 

פסק השו“ע בהלכות שבת סימן רסד ס“ג  שאין להדליק נר שבת בעטרן שמא יניח שולחנו מחמת ריחו הרע וייצא, וכן בהלכות סוכה )סימן תרכט סי“ד יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה, וריחם רע או שנושרים עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה, ע”כ.

וק”ו הדבר ממה שפסק השו”ע בהלכות תפילה סימן צו ס”א  שאין לאחוז בידו דבר בשעת התפילה מפני שנותן דעתו עליו שלא יתפלל ואינו מכוין כראוי בתפילתו, ובסימן צח סק”ז פסק המ”ב: ובפמ”ג כתב בשם הלבוש, אף על גב שאין אנו מכוונין מ”מ מה דאפשר לעשות עושין, ע”כ אין להתפלל בבית שיש שם שכר חדש או מי דבש, וכ”ש ריח רע מעופש קצת, ע”כ.

ובערוך השלחן סימן עו סכ”א  כתב דבמקום שיש בו ריח רע אסור להתפלל משום הכון לקראת אלקיך ישראל, ולדבריו גם בנידון דידן בשופר שריחו רע הן מצד עצמו ריח הקרן הנודף בצורה חריגה או מחמת עיפוש חיצוני יש בעיה של היכון לקראת אלוהיך ישראל, בוודאי בתקיעות דמעומד שהרי הם על סדר התפילה, שהרי יש אומרים שכך הדין גם בשאר ברכות, שאם אמרן תוך שהוא עובר באיסור, לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ”ב קפה, ז, ובאו”ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח”א ג, לג; קצוש”ע ה, י; כה”ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק.

זו אחת הסיבות שלאחר שנות סבל של רבים, בריח הנודף משופרות, וטיפים של כל מיני מומחים שלא ממש עלו יפה, כולל חכמים למיניהם שהרסו את השופרות שלהם עם חומרים שמרקם השופר רגיש להם, פיתחנו את הפורמולה המיוחדת של מנטרל הריח לשופר ( Shofar Deodorrizer  ) העשוי מתמצית חומרים ייעודים למרקם השופר, ולאחר ניסיונות בשנים האחרונות, אפשר לומר שאכשר דרא, ואין שום סיבה להישאר עם ריח רע הנודף לעיתים מהשופר, החומר מתאדה ומתכלה ולא נשמר בשופר, ומעבר לכך שהחומר של המנטרל ריח לשופר, מעביר את ריחו הרע הוא אף גורם לו להדיף ריח טוב שנשאר בו לאורך כל השנה, ולא רק שמצוות תקיעת שופר לא בזויה אלא חביבה יותר בעיניו, הערות רבות התקבלו על ידי נשים שבעליהן תוקעים בשופרות או משהים בבתיהם שופרות המדיפים ריחות של בעלי חיים, נשים מסוימות אף וויתרו על מצוות תקיעת שופר בגלל זה, למרות קבלת הנשים שנהגו במצוות תקיעת שופר,  ומאז הפתרון שלנו, והאמת והשלום אהבו. 

ההשראה הנוספת שלנו היא מעמד הר סיני שהוא המקום הראשון בו מוזכר תקיעות שופר, ולפי המדרש, “וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר האלוקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל” מדובר על קרן אילו של יצחק אבינו שלעתיד לבוא “יתקע בשופר גדול” מצידו הימני של אותו איל, חז”ל אומרים  “נתנו ישראל ריח טוב מלפני הר סיני ואמרו (שמות כ”ד) כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע ” (שיר השירים רבה א’).
בקבלת הַדִּבְּרוֹת  “כל דבור ודבור שיצא מפי הקב”ה נתמלא כל העולם כולו בְּשָׂמִים” (בבלי, שבת פ”ח, ע”ב, כמו שעם קול השופר ההולך וחזק במעמד הר סיני נתמלא כל העולם בשמים, עם קול השופר בבית הכנסת שמעורר אותנו ומזכיר לנו את אילו של יצחק ואת מעמד הר סיני, מתמלא בית ה’ בשמים. 

מכיוון שעם ישראל מייקרים את מצוות תקיעת שופר, וגם שופר הוא מוצר שאמור להשמר דורות בתחזוקה נאותה, יצרנו את “ערכת תחזוקת שופר” ערכה הכוללת את כלל המרכיבים שבהם השופר יוכל להשתמר שנים, שופר הוא נכס בין דורי, שאמור לעבור בין אב לבנו ולהשתמר ואף להעביר איתו מסר של שיפור המעשים, בין אב לבנו, בין סב לנכדו, או לניניו, ללא אומר ומילים, ללא מוסר האב אותו יש לשמוע ולקבל ולפני תורת האם אותה אין לנטוש, אלא אך בשמיעה נקיה וטהורה, “לשמוע קול שופר”.