קצת רקע כללי על חודש אב לפני שאנו צוללים למהותו.
מקור שמו של חודש אב הוא בבלי, שפירושו אש – חום – והוא בא לתאר את החודש כאחד מחודשי הקיץ החמים
מזלו של החודש אריה. ראש חודש אב הוא יום אחד, אך חודש אב עצמו הוא מלא- 30 יום.
כיוון שחל בו תשעה באב שנקרא מועד, כפי שנאמר במגילת איכה: ”קרא עלי מועד”, ועתיד הקב”ה להפוך אותו לששון ושמחה”.
ראש חודש אב הוא תענית צדיקים, כיוון שהוא יום פטירתו של אהרון הכהן, שנאמר: ”ויעל אהרן הכהן אל ההר על פי ה’…בחודש החמישי באחד לחודש” (במדבר ל”ג ל”ח). ואפילו הוא ראש חודש יש המתענים בו, ואם אין מתענים בו, נוהגים בו קצת אבלות, אע”פ שהוא ראש חודש, זאת מפני אבלו של אהרן.
בנביא מלאכי (ב ו) נאמר: “תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן”. “תורת אמת היתה בפיהו”, זה אהרון שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. “ועולה לא נמצא בשפתיו”, זה אהרון שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור.”בשלום ובמישור הלך אתי”, זה אהרון שלא הרהר אחר מידותיו של הקב”ה, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. “ורבים השיב מעוון”, זה אהרון שהשיב את הפושעים ללימוד התורה- כאשר היה אהרן מהלך בדרך, היה מאיר פנים לכולם. גם כאשר נפגש עם אדם רע או רשע, היה אומר לו ‘שלום’ בסבר פנים יפות, וכאשר אותו אדם רשע היה מתאווה ללכת ולעבור עבירה, היה אומר לעצמו: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את אהרון?! מתבייש אני ממנו, שהרי הוא כה מתעניין בשלומי! וכך היה אותו האיש מונע את עצמו מלעבור עבירה. זה שנאמר: ורבים השיב מעוון, שהשיב פושעים לתורה. (אבות דרבי נתן יב ג. ספרא שמיני א).
אהרון הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשעה שציווה הקב”ה למשה במדין, לך שוב מצרים ותבשרם על הגאולה, סרב משה, שלא הוא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, אלא אהרון אחיו הגדול. שהרי אהרון מנהיג כעת את עם ישראל במצרים, ואיך הוא יבוא לתפוס את מקומו?! אולם ידע בורא עולם שאין אהרון מיצר כלל ואדרבה שמח הוא, והרגיע הקב”ה את משה והבטיחו שאהרון ישמח בכל לבו בראותו בגדולתו, שנאמר: “וראך ושמח בלבו”.
ועל טוּב וטוהר לבו של אהרון ששמח בגדולת אחיו, זיכהו הקב”ה ללבוש אורים ותומים, שנאמר: “והיו על לב אהרן”. (שמות רבה פרשה ג)
נחזור לחודש אב במקורות חז”ל כידוע חמישה דברים אירעו בחודש אב:
1. נגזר על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ
2. נחרב הבית הראשון
3. נחרב הבית השני
4. נלכדה העיר הגדולה ”ביתר”
5. טורנסרופוס הרשע חרש את ההיכל, ונחרשה ירושלים, ככתוב: ”ציון שדה תחרש”.
חז”ל אומרים על מה חרבה הארץ?- מקדש ראשון חרב מפני שלושה חטאים שישראל חטאו באותו הדור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה.
”מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש”
תקריב אבני הכותל המערבי שריד בית מקדשנו
לא חרבה הארץ עד שעברו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה, חיללו את השבת, ביטלו תינוקות של בית רבן מן התורה וביטלו קריאת שמעשחרית וערבית, ולא הייתה להם בושת פנים זה מזה.
מקדש שני חרב בעוון שנאת חינם, שלא הוכיחו זה את זה, ביזו תלמידי חכמים, השוו קטן וגדול, פסקו מהם אנשי אמונה והעמידו דיניהם על דין תורה, ולא ויתרו זה לזה. ( יומא ט: וב”מ ל: )
חורבן בית המקדש הראשון בימי צדקיהו המלך היה בשנת ג’ אלפים של”ח, וחורבן בית שני בימי רבן יוחנן בן זכאי בשנת שלושת אלפים תתכ”ח, ושניהם בתשעה באב.
משנכנס אב ממעטין בשמחה – הגישה ההלכתית היבשה
בפן ההלכתי סיכם הגר”א פלשניצקי את הגדרת ה”ממעטין בשמחה” ואלו דבריו:
איתא במתני’ תענית (כו’ ע”ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה.
ובגמ’ שם (כט’) אמרינן, אמר ר’ יהודה ברי’ דר’ שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. [איש ישראל שיש לו דין עם הנכרי ישתמט מלדון עמו בערכאותיהם בחודש אב שמזלו רעוע וימציא עצמו בחודש אדר שמזלו בריא], (עי’ בתוס’ שם). וכך נפסק בשו”ע (סי’ תקנ”א סעי’ א’)
( והרבה מפרשים עמדו על כך, מדוע השו”ע פסק רק לגבי חודש אב שממעטין בשמחה, ואינו פוסק בהל’ פורים את המשך דברי הגמ’ שבאדר מרבים בשמחה? ואכ”מ)
משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכתב במשנה ברורה (ס”ק א’,): עיין במגן אברהם דרוצה לומר שאין שמחין בו כלל, כמו שכתבו התוספות פרק קמא דמגילה (ה’ ע”ב בד”ה ממעטין. עי’ בשעה”צ).
כתב בספר סדר היום (לרבי משה ן’ מכיר): משנכנס אב חמור טפי, ממעטין בשמחה, נ”ל מלשון ‘ממעטין’, דאין צריך לומר שלא יעשו דברים של שמחה, אלא אפילו השמחה באה מעצמה אין ליקח אותה, אלא ממעטין בה ולא יקח אותה בשלמות, אפילו מי שאינו מדקדק בשאר הימים שמי”ז בתמוז עד ראש חדש (עי’ שו”ע או”ח סי’ תקנ”א), משנכנס אב צריך למעט בשמחה ולהרחיק כל דבר המביא לידי שמחה כאכילת בשר ויין למדקדקים (עי’ שו”ע שם סעי’ ט’), ורחיצת גופו בין בחמין בין בצונן, אם הכוונה לתענוג (עי’ שו”ע שם סעי’ טז’) וכן יש מקומות שמונעין השחיטה לצבור מראש חדש אם לא יהיה יום ה’ ויום ו’ לכבוד השבת, וכן ראוי לנהוג (עי’ רמ”א שם סעי’ ט’), כי ראוי הוא בית תפארתנו להצטער על חורבנה תמיד ובפרט באלו הימים המיוחדים לצרותינו בעוונות, ואפילו ביום ראש חדש עצמו עם היות שהוא ראש חדש והוא יום שמחה, שאני ראש חדש זה שהוא ראש לחדש הפורענות.
וגם בו נסתלק אהרן הכהן ע”ה (פרשת השבוע – מסעי), וכן כתיב במגילת תענית שמת צדיק זה (עי’ שו”ע סי’ תק”ע), ואם כן אין לגדלו על שאר הימים, מפני שנצטרף עמו האבל הזה נוסף על פורענות החדש, ואם כן מי שקבל עליו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס אב אפילו יום הראש חדש עצמו הוי בכלל (עי’ מ”ב שם ס”ק נח’), וכן משמע לשון המשנה דכתבו ‘משנכנס אב’, נראה, מתחלת ההכנסה דהיינו ראש חדש, ע”ש.
בספר מנהגים דק”ק וורמיישא (מנהג חודש אב) כתוב: ותכף משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכל התפילות ופסוקי דזמרא, וכל מה שרגילין לנגן, מקצרין ובקול נמוך הנוטה בכמה מקומות לניגון של איכה, כגון שמזכיר ירושלים, או בסוף ובתחילת הללויה.
ובספר מקור חיים (לבעל החוות יאיר) כתב, מנהג מראש חודש (אב) ואילך מתפלל הש”ץ בקול נמוך קצת ומסיים בקול עצב ג’ ברכות ראשונות די”ח ובונה ירושלים ובכה”ג פסוקי דזמרה, ע”ש.
ועי’ בספר ליקוטי מהרי”ח (עמ’ פח’) שהביא מספר עבודת ישראל פרשת מסעי, דעם כל זה התורה ותפלה יהיה בשמחה.
כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט’ פרק י”ב): אמרו רבותינו ז”ל בגמרא הקדושה: משנכנס אב, ממעטין בשמחה. וראוי לאדם מאוד שיתנהג בימים אלו בשתיקה, רק דבור הכרחי, שלא יבוא חס ושלום, לידי שחוק ושמחת הלב. ויפנה לבו רק אל האבלות של חרבן הבית. וראוי לאדם להעמיד עצמו על כל פנים בתשעה ימים שמראש חודש עד אחר התענית מתענוגי אכילה ושתיה בכל מה דאפשר, ולכוון בזה לאונן ולקונן על חורבן בית המקדש ועל שבר גדול שארע לעם קדוש בימים האלו, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. וכבר נהגו רבים וכן שלמים יראי השם, שמראש חודש עד תשעה באב מתענין בכל יום ויום, ואחר התענית אין אוכלין שום תבשיל רק פת חרבה, ואשרי חלקם. וביותר בערב תשעה באב ראוי מאוד לאדם למעט סעודתו בכל מה דאפשר יותר מכל שבעת הימים, שלא יאכל רק תבשיל אחד אף קודם חצות, כי כדאי הוא בית אלקינו יתברך שמו ויתעלה, למעט מתענוג כל דהוא. ודי בהערה זו.
עד מתי ממעטין בשמחה
במ”ב (ס”ק ב’) מבואר עד ראש חודש אלול, ועל כל פנים עד אחר תשעה באב. ועי’ בשעה”צ (אות ב’) שכתב, דזה ממגן אברהם בשם רבינו ירוחם, ומה שכתב ועל כל פנים’ וכו’, הוא מקרבן נתנאל דמוכיח מזוהר הקדוש, דדי עד אחר תשעה באב. ובמהרש”ל בתשובותיו כתב, שאפי’ הנזהרים מבשר ויין מי”ז תמוז, לא טוב עושים אם נזהרים גם אחר עשירי באב, ואם נהגו כן הוי מנהג טעות ואין צריכין אפילו התרה, והאבילות אחר ט’ באב היא אינה ראויה, וצריך לזכור הגאולה אחר י’ באב. בהגה’ חת”ס על השו”ע כתב (באה”ד): אבל הכא כיון שעברו ימי צער ומכ”ש אחר ט”ו באב, דלא היו ( ימים טובים) לישראל כט”ו באב. ואתיא יו”ט ואפסקיה ונסו יגון ואנחה וששון ושמחה ישיגו. וכן מבואר בספר יפה ללב (לרבי רחמים נסים יצחק ב”ר פלאג’י. ח”ב אות ג’).
ובספר החיים (לרבי שלמה קלוגר. סי’ תקנ”א) כתב, דמט”ו באב ואילך לא הוי ריע מזליה.
ובספר יוסף אומץ (לרבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן. סי’ תתצ”ג) כתב, דלאחר שעברו ט’ וי’ באב, יסיח האדם את דעתו מהחורבן ויצפה לנחמה, אבל אלו שנהגו שלא לאכול בשר ולשתות יין עד שבת נחמו, מנהג זה יש לו מקום.
ובכף החיים (תקנ”א א’) כתב: משנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו מר”ח ועד עשרה בו בכלל וכמ”ש בס’ נחמד למראה. ומי שנזהר בזה שלא לשמוח בעשרה ימים אלו יזכה לעשרת דברים שעתיד הקב”ה לחדש לעתיד לבוא כדאיתא במד”ר (סדר בא פט”ו). עד כאן דבריו.
לפי העולה מהדברים אין מקום לספק או פרשנות יש למעט ככל האפשר בשמחה פשוטו כמשמעו.
משנכנס אב ממעטין בשמחה, גרסת החסידות והגדרתה ל”ממעטין בשמחה”.
שיטת החסידות כך נראה גורסת אחרת כמו שעולה מתוך מאמר הרב לוי מנדלזון שימו לב לדבריו המהפכניים:
כאשר מורים לנו “למעט בשמחה”, יכול להיות שטמונה שם דווקא הוראה להוסיף ולהגביר את השמחה? ואיך ההוספה בשמחה קשורה עם תזמון של השלמת פרקי לימוד בדיוק באותם ימי צער?
בואו להכיר מבט מזווית אחרת על תשעת ימי האבלות, עם גישה שמשלבת ריאליזם בריא עם אופטימיות טהורה ויוצקת שמחה רבה בימים של אבל.
ימי אב-לות תשעת הימים הראשונים של חודש אב חותמים את שלושת שבועות האבלות של הקבועים במסורת היהדות.ביום התשיעי בחודש אב אנו אבלים על חורבן בתי המקדש הראשון והשני, ובשבועות שקדמו לו אנו מציינים את צערנו על תהליכים בכיבוש ירושלים שהושלמו באותם ימים. האבלות מתבטאת בשורה של הלכות שאוסרות מעשי שמחה מופגנים לאורך כל שלושת השבועות. בתשעת הימים מתגברת האבלות, ונוספים איסורים על מעשים שאינם משמחים כל כך אך גורמים שמחה מועטת.אם לסכם את גישת היהדות לימי (תחילת) חודש אב, נוכל להשתמש בקביעת המשנה : משנכנס אב – ממעטין בשמחה!
ממעטין – בשמחה.
גישה מקורית נמצאת בספרי החסידות, המפרשים את דברי המשנה באופן שונה מהפרשנות המקובלת. וכך מפרשים החסידים: משנכנס אב ממעטין את המעשים והתחושות השליליים – באמצעות שמחה! הרבי מליובאוויטש זצ”ל הסביר את הגישה הזו באמצעות הבהרת תפקידו של כל אדם בעולם – להמחיש ולהדגיש את היות הבורא עיקרו של כל פרט בעולם שברא. ומכיוון שעל הבורא נאמר “עוז וחדווה במקומו” הרי שחלק מגילוי מציאותו של הבורא בעולמו היא עצם השמחה. משכך, ביאר הרבי, ברור שגם ההוראה להמעיט בשמחה בחודש אב היא רק המעטה ביחס לשמחה הרגילה במשך כל השנה. אך יש להשתדל ולהוסיף בשמחה של מצווה ככל שמאפשרות המגבלות ההלכתיות של דיני האבלות.
הוספת טוב ותורה, כחלק מגישה חיובית זו, קרא הרבי מספר פעמים להוסיף במעשי טוב וחסד במהלך “תשעת הימים” הללו מתחילת חודש אב ועד לתשיעי בו, כדי להוסיף שמחה ככל האפשר .
כמו כן קרא הרבי להשלים את לימוד “מסכתות” שלמות בתלמוד, ולקיים את המנהג לערוך בתום הלימוד חגיגת “סיום מסכת” בעיצומם של תשעת הימים. כך תגבר שמחת התורה, ותמעיט את העצב האבלות.
“סיום מסכת” בכל יום מ”תשעת הימים” הפך מאז קריאתו של הרבי למחזה נפוץ בריכוזי יהודים, וישנם גם “סיומים” שנערכים בשידור חי בתחנות הרדיו בישראל.
במהרה ייהפכו לששון ולשמחה התפילה והאיחול המסורתיים לימי הצום והתענית מכילים בקרבם משמעות עמוקה: יהי רצון שהימים הללו ייהפכו מצום ומספד לימי ששון ושמחה. או אז, בגאולה המובטחת לבני ישראל, תורגש השמחה בכל הימים וללא צורך במאמץ.(הרב לוי מנדלזון באתר www.he.chabad.org.)
ואכן יש מקורות לכך בדברי “הדברי חיים” מצאנז שכך היה אומר.
“משנכנס אב ממעטין בשמחה”
כאשר מגיע חודש אב, אפשר למעט
את הצער והאבלות דווקא “בשמחה”
על-ידי השמחה.
בזכות השמחה מגיעים לגאולה.
הדברי חיים מצאנז זצ”ל
ציור: לזר קרסטין
ונסיים בדברי הילקוט שמעוני ( נ”ך רנ”ט ),
אשר היה דבר ה’ אליו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה וגו’ עד תוך עשתי עשרה שנה וגו’, אמר רב עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל, עלה אריה זה נבוככדנאצר דכתיב עלה אריה מסבכו, במזל אריה עד גלות ירושלים בחדש החמישי, והחריב אריאל הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד.
על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבא אריה זה הקב”ה דכתיב ביה אריה שאג מי לא ייירא, במזל אריה והפכתי אבלם לששון, ויבנה אריאל בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס. (כתוב ברמז תקצ”ו).
אריה שאג מי לא יירא ( עמוס ג – ח )
בעלי המוסר והחסידות היו מחברים את חודש אב לחודש אלול,
מעבר לראשי התיבות של א-לול ב-א לראשי התיבות של אריה הלא הוא מזלו של החודש לחודשי התשובה -אריה הוא ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושנא רבה. בימים אלו הקב״ה קורא לנו לשוב בתשובה ולכפר על כל עוונותינו!
משגיח המבין בשופרות בודק את השופרות אחד אחד ביסודיות וקפידה, ורק לאחר מכן השופר מוצע למכירה.
