פורסם ב- כתיבת תגובה

השופר – התקיעה – פרק ב’

צילום עצמי תקיעות שופר בחודש אלול של המשגיח בישיבת ברכת אפרים הרב משה בן נאים תקיעת שופר

השופר – התקיעה – פרק ב’

צילום עצמי תקיעות שופר בחודש אלול של המשגיח בישיבת ברכת אפרים הרב משה בן נאים תקיעת שופר

עשרת דברים-יסודות נאמרו בשופר ומהם מסתעפים כל הדינים המרובים לפרטיהם ופרטי פרטיהם, ואלו הם: החיוב, התקיעה, השמיעה, הסדר, החומר, הצורה, האישים, הזמן, הכוונה והברכות.

תוכן עניינים

שתף את הפוסט

כך מתמצת הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל את עשרת הדיברות של “השופר” על כל דיבר מעשרת הדיברות האלו נשפך דיו רב, וספרים שלימים נכתבו להסביר כל דיבר ודיבר מעשרת דיברות אלו, בסדרת הפרקים שלפניכם נתייחס לכל דיבר מעשרת הדיברות של “השופר” כך שבסיומם נוכל לומר שנגענו במבט מקיף בכל הנושאים המדוברים על השופר, ומצוות תקיעת שופר שבו, וכעת לדיבר השני התקיעה – פרק ב’, חילקנו את פרק התקיעה לשלושה היבטים ההיבט המחשבתי, המעשי, וההלכתי. 

התקיעה – בהיבט המחשבתי  

 

התקיעה היא הפעולה עלינו מצווה לבצע בשופר באמצעותה נשמע את קול השופר, השמיעה היא לא מוחשית וקול השופר אמנם רוחני עד שקבעו חז”ל ששופר אין בו גזל כי קול מראה וריח אין בהם גזל או מעילה, קול השופר הוא מעל עולם המעשה, ביטול עולם המעשה בשמיעת קול השופר, בשמיעה רוחנית זו האדם מתעלה מעל עולם המעשה מה שגורם לו להתעלות מעל לעולם המעשה השזור גם בחסרונות וחטאים, זה עוד מבט שבקול השומר עומד הקב”ה מכיסא דין לכיסא רחמים, אך כל זה מבוצע על ידי פעולות פשוטות בעולם המעשה הלא הוא פעולת התקיעה שהיא פיזית על ידי נפיחת נשימתו של התוקע לתוך השומר, הנשימה מעבר להיותה מרכיב חיוני המורה על תמצית החיים, בנפיחת הנשימה לתוך השופר מורים אנו בייסוד השנה, שתמצית חיינו היא מוקרבת מעולם המעשה השזור חסרונות לעולם של טוהר ואצילות “לקול השופר” הנשמע בו אין אחיזה למציאות של חטא, וזה עצמו מבטל את כל המשטינים סותם את פיהם כי אמנם אין דיבור מבטל מעשה אך מעשה מבטל דיבור ובוודאי מחשבה כך שכשמוקרבת מהות ותמצית החיים שלנו לגבוה כל החטאים כאינם, כמו שאמר ישעיהו: “אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ” וכמו שאמרו חז”ל על השב מאהבה שזדונותיו הופכות לזכויות כמו שאמר ריש לקיש  “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה” ( יומא פו: ) בין בתשובה מאהבה ובין בתשובה מיראה יש היפוך עָבׇרִי (רטרואקטיבי) או לשגגות או זכויות, וזה כי עולם התשובה משיב את מהות האדם לקדמותה, זה החידוש של תשובה, וכן בשמיעת קול השופר, שמיעה היא ערכו הסביל המקסימלי של האדם שמהותו היא אדם מדבר “ויהי אדם לנפש חיה” רוח ממללא, כאשר הוא מבטל את מהותו כאדם מדבר ( פעיל ) והופך סביל ( פאסיבי ) פעולות החטא שנעשו בעולם המעשה גם הם כלא היו, וכמובן כל זה במקביל למהות השמיעה, שהיא התכנסות פנימית הקשבה לצו המצפון, האמת, והנכון, ושיבה למקורותיו הזכים טרום החטא, וכל זה באמצעות “פעולת התקיעה” שהיא מבטאת את הנפש חיה שלו, רק כעת כתיקון לרוח הממללא “בדיבור” ( עולם המעשה ) בנפיחה ללא דיבור, כאומר אינני אותו אדם כי אם בריה חדשה שבינה לביני מפרידה ביטוח מוחלט של המהות הישנה באמצעות תקיעת שופר, 
ברוח דברים אלו נוסיף את דברי הרמב”ם בהלכות תשובה, שכתב שאחד מדרכי השב לבוראו הוא “לשנות את שמו” וגם הסביר על מהות שינוי שם זה, בלשונו : מדרכי התשובה וכו’  ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה”. שינוי השם שהוא המהות של האדם, הוא אותו רוח של הדברים של הלידה מחדש של השב בתשובה, כמובן באותה שמיעה עמוקה של קול השופר, כאן הוא מבטל את שמו העָבׇרִי וכאן את עצם מהותו הפעילה כאדם מדבר, ואם תוך כדי הוא משפר את מעשיו וקול השופר גורם למהות הכפולה והמכופלת של שניהם גם יחד שזו המטרה האמיתית של “קול השופר”. 
הערה לא פחות חשובה היא ההתייחסות לאומר המאמר הלא הוא ריש לקיש שהוא בעצמו “חזר למקורות” אחרי שגדול הדור רבי יוחנן החזירו למוטב, בדרכו הישנה היה ראש הליסטים והשודדים, והפך להיות גדול הדור החברותא וגיסו של גדול הדור, ( כמו שחז”ל מספרים באריכות בב”מ דף פ”ד:)  מחבר התלמוד הירושלמי רבי יוחנן, לו נאה לדרוש, שבתשובה מאהבה זדונות הופכות לזכויות. 

בנושאי טכניקת התקיעה היא “חכמת התקיעה” לה קראו חז”ל חכמה ואינה מלאכה ( ר”ה כט.) כמו כן, בשבת ( כמו השנה ה’תשפ”ג ) לא תוקעים מכיוון שהחשש שמי שאינו בקי באומנות התקיעה, שהיא הפקת הצליל בצורה מלאה, ונכונה מקרן האיל, שהיא חלולה מצד לצד, ומחשש שהוא ילך למי שמכיר בקי ויודע לתקוע ויעביר ד’ אמות ברה”ר את השופר, וכלשון הגמרא אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד’ אמות ברה”ר, בורות בתקיעת השופר הייתה מצויה, ובוודאי ביחס למצוות תקיעת שופר המוטלת על “הכל” דהיינו כל הציבור חייב בתקיעות שופר אל מול מיעוט שבקי בחכמת התקיעה, וזו הסיבה שחז”ל הניחו שדבר זה לא דבר לא מצוי וגזרו עד כדי ביטול מצוות עשה דאורייתא. 
מדבר נוסף אנו למדים כמה היה חשוב לחז”ל שכולם ילמדו לתקוע בשופר, והיינו את אומנות התקיעה בצורה נכונה, ונקדים את הדברים דלהלן: 
הרמב”ם פסק להלכה “שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות. כיצד היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו. ואין צריך לומר שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה. מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. מותר ליתן בתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו. ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד שלא יהיו מצות בזויות עליו” ( פ”א ה”ד) 
הסביר מרן בכסף משנה, פי’ וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה, ומקור דבריו הם בגמרא ( ר”ה כט: ) 
מאידך הרמב”ם פוסק “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום. אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע, עכ”ל. 
והדברים נראים סותרים האם חכמים העמידו את דברים בשבות במקום מצוות תקיעת שופר או לא, והלחם משנה נדחק בכמה תירוצים שם בנושא זה. 
אך יש עוד סתירה מיניה וביה במשנה עצמה במסכת ר”ה וזה לשון המשנה שדבריו נראים סותרים: שופר של ראש השנה, אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, יתן. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין  עמהן עד שילמודו. והמתעסק, לא יצא, והשומע מן המתעסק, לא יצא. ע”כ. 
אם אסור לעבור על שבות כמו להוריד את השופר מהאילן, מדוע אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, הרי אין בתקיעתן מצווה וקיימת גזירת “שמא יתקן כלי שיר” וכמו שאצל המבוגרים אין לקיים מצוות תקיעת שופר במקום שבות, יש לחנכם גם במידה זהה, לא לחלל את החג ולעבור על איסור שבות, במקום מצוות תקיעת שופר שלהם, והיא אפילו אינה מצווה כלל, רק נגינה בעלמא, ויותר מכך מדובר אפילו על תקיעת שאינה של מצווה אלא תקיעת לימוד שהרי מדגישה עוד המשנה שגם המבוגרים מתעסקין עמהם עד שילמודו, לפני שאנו מבינים איך התירו למבוגרים להתעסק עמהן ולהדריכם בחכמת התקיעה, על הקטנים עצמם יש מצווה לחנכם לא לתקוע ולהסביר להם שבמקום שבות אין מצוות תקיעת שופר? 
ואפשר לומר בזה כמה תירוצים ויישובים, שגזירת תיקון כלי שיר קלה יותר שכבר התירה התורה לתקוע ביום טוב ( כשלא חל בשבת ) שהרי אם הייתה חלה גזירה זו לא הייתה מתקיימת מצוות תקיעת שופר לעולם, ועוד תירוצים. 
אך נראה להציע דרך מעניינת לההסתכלות על הדברים, והיא שחז”ל ראו בחינוך הקטנים והדרכת ערך עליון שהרי בגין בורות בחכמת תקיעת שופר ביטלו לדורות מצוות תקיעת שופר בשבת, וההרגל מקטנות לתקיעת שופר, והטעמת אומנות התקיעה בחינוך הקטנים הוא דבר חשוב מאוד, לא פחות מכך, שהרי הבורות ביטלה לכל עם ישראל את המצווה אז בוודאי החכמה והידע ראוי שתבטל את “גזירתם שמא יתקן כלי שיר”, וזה הערך שראו חז”ל בחינוך הקטנים והדרכתם בחכמה המעשית של תקיעת שופר, והבקיאות בה. 

התקיעה – בהיבט המעשי 

זו הסיבה שאנו ב “שופרות מהדרין יודאיקה” רואים שליחות וערך עליון בהפצת הידע ותכנים מעשיים ללא עלות – בכדי שלכל יהודי תהיה אפשרות לתקוע בשופר ללא כל חסך של ידע או הבנה, זו הסיבה שפרסמנו בספריית ההדרכות “הדרכות מעשיות למומחיות בתקיעת שופר” וכן עשרות מאמרים שמתפרסמים כמו זה שאתם קוראים כעת, בעמוד המאמרים שלנו, ואנו מדריכים ומלמדים כל מי שנכנס אלינו ללא עלות את חכמת אומנות התקיעה בשופר בצורה מדויקת ונכונה – כשליחות וללא עלות! 
במסכת יומא ( לח: ) יש מילים קשות על משפחות כהונה ששמרו ידע חשוב ואומנותי לעצמם ולא שיתפו את הקהל הרחב, גם אם כוונתם הייתה טובה, כי חשבו שידע חשוב ואומנותי כזה ישמש למטרות שאינם קדושות, בסופו של דבר היה בזה נגיעה אישית של שמירת ידע למיוחסים בלבד, ונאמרים עליהם דברים קשים “ואלו לגנאי של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר (משלי י, ז) זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר (משלי י, ז) ושם רשעים ירקב” ע”כ לשון המשנה. 
 לעומת אלו שזיכו את הרבים וסייעו לרבים עליהם המשנה אומרת שזכרונם ברוך, האחרים נקראו רשעים ששמם ירקב, והמשמעות של זה ששמם אבד ונרקב ואל בורך, ברכה הוא לשון שפע שמתמשך, וזכר ברוך הוא הזכרון המומשך מטוב שכל אחד מאיתנו מפיץ לרבים, לעומת מי ששומר את הידע לעצמו ושמו כלה נאבד ולבסוף נרקב ולא מצמיח עוד פירות שהם קהל שומעיו ותלמידיו. 

התקיעה – בהיבט ההלכתי 

 השולחן ערוך פסק, הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו פסול, לפני שננסה להבין את המציאות בה ניתן להפיק קול שופר מהשופר ללא מגע עם השפתיים, יש לציין שמקור דין זה הוא מהרמב”ן ( הובאו דבריו במגיד משנה על הרמב”ם פ”א הלכה ו’ ) ומקורו של הרמב”ן היא סוגיית הגמרא בראש השנה דף כז: ” “צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר”, הרמב”ן הקביל את הדין ציפהו כסף לדין מחודש של הרחיק את השופר ותקע בו, האחרונים תמהים על הרמב”ן, אם בגמ’ מתבאר שהזהב חוצץ, מהיכן יצא להרמב”ן שגם אם הרחיק את פיו מהשופר התקיעה פסולה, הרי במקרה כזה אין שום חציצה, אויר אינו חוצץ בדיני החציצה, ומה הדמיון בין אויר לבין זהב?

קושיה נוספת נקדים את דברי הגמ’ במסכת סוכה ל”ז האומרת, אמר להם רבה למסדרי ארבעת המינים של בית ריש גלותא: כאשר אתם מסדרים את הלולבים תקפידו שהאגד יהיה בחלק העליון של הלולב ומתחת לאגד תשאירו מקום לאחוז את הלולב, “כי היכי דלא תהוי חציצה”. “רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ“, ולכן ניתן לאחוז באגד, כיון שנעשה לנוי, ואין שום חשש לחציצה, וכדברי רבא נפסק בשו”ע או”ח תרנ”א סעי’ ז.’
למדים אנו מדברי רבא יסוד גדול בדיני חציצה, דבר שנעשה לנהות את החפץ, אותו צריכים ליטול אינו חוצץ ואת הקושיה הזו, שאל בעל ה”חלקת יואב” את רבו ה”אבני נזר”,  אם כן, הרי אדם ששם זהב בפי השופר, כל כוונתו ליפות את השופר, לקיים מה שנאמר: “זה קלי ואנוהו” ומדוע נפסק להלכה שכאשר הזהב נמצא בפי השופר הרי זו חציצה בין פיו של התוקע, לבין השופר, הרי כל לנהותו אינו חוצץ, ומה הבדל בין נוי לולב לנוי שופר?
מיישב בשני אופנים מדהימים את הקושיה בעל  ה”אבני נזר” ( שו”ת אבני נזר סימן תל”ב ) ומפרקם בחדא מחתא – ובאופן גאוני, תירוץ ראשון, הרמב”ן לשיטתו בפ”ג דבכורות שחידש שם חידוש בענין “חציצה” הרמב”ן שלא תמיד כל מה שלא חוצץ נחשב לנוגע, ישנם מקרים בהם התורה דרשה שלא תהיה חציצה, ובמקרים אלו יש כללים בחציצה, כגון: מין במינו אינו חוצץ, כל דלנאותו אינו חוצץ וכיו”ב, אבל כאשר התורה מקפידה שתהיה דווקא נגיעה בזה לא יועילו הכללים של מין במינו אינו חוצץ, שהרי סוף סוף לא היתה כאן נגיעה, זהו חידושו של הרמב”ן בבכורות לגבי הדין של מין במינו אינו חוצץ.
 טוען ה”אבני נזר”,  הרמב”ן עצמו התקשה באותה הקושיה שהקשה ה”חלקת יואב”,  מדוע פסלנו שופר שציפו אותו זהב במקום הנחת הפה, הרי יש לנו כלל, “כל דלנאותו אינו חוצץ”. מסיק הרמב”ן מכח קושי’ זו, שמה שנאמר אצלנו שהזהב חוצץ, אין זה משום שנדרש שלא תהיה חציצה בין התוקע לבין השופר, אלא משום שאנו דורשים שהתוקע יגע ממש בפי השופר, ורק כך תהיה זו דרך תקיעה, חייבת להיווצר נגיעה ממשית בין התוקע לבין השופר, ובמקרה כזה לא יועיל היסוד של כל דלנאותו אינו חוצץ, משום שכאשר נדרשת נגיעה, כל דלנאותו לא יצור נגיעה, אלא מקסימום לא יחצוץ. 
 ומתוך כך הסיק הרמב”ן גם את מסקנתו השניה, אם הרחיק התוקע את השופר מפיו שוב לא לא יוצא חובת תקיעה, ע”כ תירוצו הראשון של בעל ה”אבני נזר”.
תירוצו השני של ה”אבני נזר” הוא בגדר של זה קלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות.
במס’ מנחות ל”ב: כותבים התוס’,  שבתפילין לא צריכים לשרטט את הקלף המונח בהם, וזאת משום שהתפילין במילא מכופים בעור, ולא שייך בהם נוי. למדנו מדברי תוס’, שנוי הנו דבר הנראה לעיניים.
 מעתה טוען ה”אבני נזר”,  שמצות זה קלי ואנוהו אינה רק ליפות את חפצי המצוה, עיקר מטרתה הוא לקיים את המצוה בחפץ נאה, וכיון שתוס’ חידשו שדבר שאינו ניכר לעין אין בו משום נוי טוען האבני נזר, כשאדם שם זהב במקום הנחת הפה של השופר אינו מקיים בזה את מצות “זה קלי ואנוהו”, שהרי הזהב שבפי השופר יראה לעיניים אך ורק כשהמצוה לא תתקיים, כאשר השופר יהיה מונח על השולחן, אבל בשעת קיום המצוה שהיא שמיעת קול השופר, לא יראה הזהב, שהרי פי השופר נמצא בתוך פי התוקע. ( ועל זה ניתן להתווכח בצורת התקיעה הנכונה פי השופר מחוץ לפה והשופר לא נכנס לפיו אך אומנות התקיעה בנושא זה אינה חד משמעית ומשתנה מאדם לאדם בצורת התקיעה, בכל מקרה תקיעה אידיאלית הינה כשהשופר כולו מחוץ לפה, ורק פי השופר נוגע נגיעה קלה בשפתי התוקע, שפתי השופר בשפתי התוקע בבחינת ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, וכך נראה מהפיוט שנמצא בגניזת קהיר בו נכתב: 
 מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה מלך ברר לעדה / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה עד כן הפיוט, יינתן בו פה, מדויק שהפה בתוך השופר, ולא השופר בתוך הפה, וכך אכן צורת התקיעה הנכונה והמדויקת הנפוצה כיום, אך נראה לומר שכוונתו שציפהו זהב בפיו פסול הוא גם בדופן הפנימית ( איפה השופר מונח על הפה)  של פי השופר גם פסול ושם בוודאי לא רואים את היופי של הזהב ) 

 כיון שה”אבני נזר” מחדש, שמצות “זה קלי ואנוהו” אין כוונתה לנאות את החפץ, אלא אך ורק אם בשעת קיום המצוה תעשה המצוה בצורה נאה יותר, אז מקיימים את “זה קלי ואנוהו”, אבל מצות שופר שנעשית בתקיעה, אם הזהב לא יראה בשעת התקיעה, שוב אין בזהב משום “זה קלי ואנוהו”, ולכן לא שייך לומר על הזהב כל דלנאותו אינו חוצץ, משום שכל דלנאותו לא נאמר אלא בנוי כזה הנראה בשעת קיום המצוה, משא”כ בלולב שגם כאשר שמים את היד על האגד, האגד ניכר, ומקיימים בכך “זה קלי ואנוהו”,
לכן דברי רבא מובנים, שכל דלנאותו אינו חוצץ, ואינם סותרים את דין ציפה פיו זהב. 
המשנה ברורה הביא סימן לדברי הרמב”ן שצריך נגיעה ללא חציצה בשופר מהפסוק בהושע ” 
אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר ” (הושע פרק ח’ פסוק א),  הפסוק הנוסף כסימן אותו מצטט החפץ החיים בספרו משנ”ב מגדול אחר בן דורו בעל האור שמח רבינו שמחה הכהן מדווינסק זצ”ל, שלא כדרכו האופיינית שלא ציטט מגדולים אחרים בני דורו וזה האיזכור היחיד של גדול הדור אחר בן דורו הוא גם בהלכות שופר הרמ”א כתב ( תקפ”ה ס”ב ) “וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים). וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: “עלה אלהים בתרועה” (רוקח ומהרי”ל)” המקור של דבריו הוא המהרי”ל במנהגים: שכתב מהרא”ק: צריך להפוך פי השופר לצד ימין ששם השטן, דכתיב והשטן על ימינו (זכריה ג, א), והתפילין דבצד שמאל מגינין שם. והשופר מערבב את השטן שנאמר אין ‘שטן ‘ואין ‘פגע ‘רע (מלכים א’ ה, יח), ר”ת שופר כלומר מתי שתוקעין בשופר אין שטן ואין פגע רע.
ועל זה כתב המשנה ברורה “עוד שמעתי בשם הגאון מהר”ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון כי בש”ס ר”ה ד’ ל”ד ילפינן  לה לתקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ובקרא (שופטים ז) אצל מלחמה בגדעון כתיב ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע“. 
זאת אומרת שפעולת התקיעה צריכה להתבצע בצורה של נגיעה ללא חציצה לתוקע, וכן בצד ימין של פיו, וכן פי השופר ( פומית הצד הרחב ) כלפי ימין וכלפי מעלה”,  ובמ”ב סק”ט כתב, ר”ל שטוב שיהפוך פי השופר למעלה ולא לצדדין, והנה פעמים רבות שמצוי בשופרות רבים,  שהשופר עולה כלפי מעלה ושוב פונה לצדדין, האם נימא דמאחר וכבר עלה כלפי מעלה מתקיים בזה עלה אלקים בתרועה או דילמא סוף סוף הרי פיו פונה לצדדין? האם העלה הוא בפומית עצמה או בסוף פי השופר? 

לכתחילה, כמובן שבדיעבד או אם אינו יכול אין להקפיד בכך והעיקר שישמע את קול השופר, שהוא מהות המצווה, וכמו שפסק המשנ”ב ( שם ) “אם אפשר לתקוע בכך – ואם א”א לו אין להקפיד אף אם יעמידנו בצד שמאל וגם פי השופר לצד שמאל”. 
 כל זה על דרך הפשט וההלכה אך ברבותינו המקובלים מצאנו דבר אחר שלא כל כך מוכר, המקובלים נהגו בכפוף כלפי מטה, 
היו שרצו להביא את דברי רשירש”י ר”ה כ”ו ע”ב כמקור גם לכיפוף כלפי מטה,  שגם מדבריו משמע שיש לכוף כלפי מטה דווקא,
עי”ש ע”ד הגמ’ בר”ה כמה דכייף איניש (דעתיה) טפי מעלי, “דכייף איניש בתפילתו פניו כבושים לארץ טפי עדיף משום והיו עיני וליבי שם הלכך בר”ה דלתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק, בעינן כפופין”, ואין הכרח לכך כי מדובר על כיפוף הלב ושפת הגוף של התוקע, שהרי מכאן לקח השו”ע מקור להלכה של החסידים הראשונים שהיו כופפים קומתם כל ראש השנה ויום הכיפורים, והיינו קומתם פניהם ולא את פי השופר. 
ואכן מצאתי שהרב בן ציון מוצפי שליט”א בן זקן המקובלים חכם סלמן מוצפי זצ”ל, מורה לקחת להולכים בסוד ה’ שופר כפוף כלפי מטה, וזה לשון השאלה והתשובה בדורש ציון: 
לכבוד הרב אני מתכונן לקנות שופר האם יש עדיפות בקרן הימיני של האיל או שאין הבדל? ואם היה מנהג מסויים אצל חכמי הדור הקודם יורנו מורנו ושכמ”ה תשובה שופר מהודר לראש השנה הוא שופר ספרדי, דהיינו שהולך בחצי עיגול, ופיו הרחב כלפי מטה עד כאן דבריו. 
ואכן, מניסיון רב השנים שלנו, מקובלים שהגיעו אלינו העדיפו שפיו כלפי מטה ההיפך מדברי הרמ”א הנזכרים. 
בנוסף, יש עוד ענין בצורת השופר לפי המקובלים כצורת הזקן שפי השופר יהיה מעל הפומית כמו בתמונה המומחשת למטה. 

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...
מקור: תא חזי אוצר החכמה 

 

מאמרים נוספים

אהבת חינם, חסד, אהבה לזולת, אחווה, אהבה ללא תנאי, מצוות אהבה, עזרה הדדית, אהבת האדם, נתינה, סובלנות, צדקה, אמפתיה, אכפתיות, חברות, כבוד הדדי, תמיכה רגשית, אהבה בין אנשים, אהבה אוניברסלית, פיוס, אחדות, Unconditional love, Kindness, Altruism, Brotherhood, Selfless love, Love thy neighbor, Mutual aid, Human compassion, Generosity, Tolerance, Charity, Empathy, Caring, Friendship, Mutual respect, Emotional support, Love among people, Universal love, Reconciliation, Unity, קמעונאים, סיטונאים, שופרות, ייצור, מפעל, שיווק, תשמישי קדושה, יודאיקה, תפילה, תיק לשופר, מעמד לשופר, מנטרל ריח, עבודת יד, עץ זית, עיצוב, אומנות, סדנאות, יהודי, מתנה, עיצוב יהודי, בית, עמותות, תרומות, תפילת שחרית, תפילת ערבית, תפילת ראש השנה, תפילת יום כיפור, חגים, מזוזה, תפילין, ספרי תורה, מגילת אסתר, חנוכייה,חנוכיה, כיפה, סדר פסח, ראש השנה, סוכה, לולב, עצי תמר, פסח, שבועות, סוכות, ימים נוראים, ברית מילה, בר מצווה, בת מצווה, חתונה, מתנות לתורמים, מתנות לקהל, תפילות, חגיגות, אמונה, קידוש, הבדלה, מנורה, כוס כיסוי, קידושין, הצלת נפשות, קריאת התורה, מפעל שופרות, שופרות, שופר, חנות שופרות, שופרות בני ברק, קלי תקיעה, סוגי שופרות, ייצור שופרות, תמונות של שופרות, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר אשכנזי, שופר ספרדי, שופר קל תקיעה, שופר מהודר, שופרות בהכשר הבדץ שופרות הרב לנדא, הרב מחפוד, תשמישי קדושה, יודאיקה, שופרות Shofar factory, shofars, shofar, shofar store, shofars in Bnei Brak, kudu shofar, types of shofars, shofar production, pictures of shofars, ayil shofar, kudu shofar, ram's horn shofar, Yemenite shofar, Ashkenazi shofar, Sephardic shofar, kudu shofar, decorated shofar, shofars certified by Badatz, shofars certified by Rav Machpud, Judaica, holy items. Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for
אקטואליה ביהדות

אהבת חינם

קרא עוד »

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.