”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ”

משנה פסחים א א

הרמב”ם בפירושו פירש: בדיקת החמץ [צריך שיהיה] בליל י”ד אע”פ שאינו אסור בו באכילה עד חצות ליום י”ד כאשר יתבאר. ותקנו זה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויים בבתיהם באותו העת. נקרא לילה אור כמו שקוראין דברים הרבה בהפכן וכוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים ר”ל לילה:

פירוש המשניות לרמב”ם פ”א מ”א

המילה חושך היא אטימולוגית מחוברת למילה חסך, שהוא העדר,
השאלה הזו העסיקה רבים האם החושך הוא מציאות חדשה או רק העדר של אור?

מניית חושך בעשרה דברים שנבראו ביום הראשון

במסכת חגיגה(יב.) מביאה הגמרא את מימרתו של רב יהודה

בשם רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ,

תהו ובהו, אור וחושך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה… אור וחושך,

חושך דכתיב (בראשית א ב) “וחושך על פני תהום”, אור דכתיב

)שם פסוק ג( “ויאמר אלוקים יהי אור”.

חגיגה יב.

המהר”צ חיות בהגהותיו, מעורר כיצד אומר רב ש’חושך’ הינו אחד

מעשרה דברים ש’נבראו’ ביום הראשון, הלא אין החושך כי אם העדר

האור, ולא תיתכן בו לשון בריאה. הוא אף מציין לדברי הרמב”ן )שמות ד

יא( על הפסוק )שם( “מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח

או עור”, שם מביא הרמב”ן את הערת הרמב”ם )מורה נבוכים ח”ג פ”י( על לשון

הפסוק ‘ישום אלם או חרש’, שהרי אילמות היא העדר יכולת הדיבור, וחרשות היא

העדר יכולת השמיעה, וכיצד יפול לשון ‘שימה’ על זה. וביאר הרמב”ם: כי המסיר קנין, יאמר בו

שפעל האפיסה. וכמו שיאמרו במי שמכבה את הנר ש’הביא חושך’.

וזה לשון הרמב”ם במורה: וצריך שנודיעך דעתנו… והוא שאתה יודע שמסיר המונע – הוא המניע בצד

אחד, כמי שהסיר עמוד שתחת הקורה ונפלה בכבדותה הטבעי (- מחמת כח המשיכה), שאנחנו

נאמר כי מסיר העמוד ההוא – הוא הניע הקורה… ובזה הצד נאמר גם כן במי שהסיר קנין אחד –

שהוא עשה ההעדר ההוא, ואע”פ שההעדר אינו דבר נמצא. כי כמו שנאמר במי שכבה נר בלילה

שהוא חידש החושך, כך נאמר במי שהפסיד הראות שהוא עשה העיוורון, ואע”פ שהחושך והעיוורון

העדרים ואינם צריכים לפועל {וכן דעת הרמב”ם בפירוש המשניות (פסחים פ”א מ”א)}.

ואמנם מצאנו מקרא מפורש אשר נראה ממנו כמשמעות הגמרא כאן, שאכן חושך הינו בריאה,

והוא הפסוק בישעיה )מה ז(: “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע” – הרי שהחושך הוא

בריאה. וכן הוכיח מפסוק זה הב”ח (ב”ח/אורח חיים/ו). וביאר הרמב”ם ( שם והביאו גם הרמב”ן

שם) שאף פסוק זה יש לבאר על אותה הדרך, שכיון שהסיר האור נאמר בו כאילו חידש החושך.

אלא שביאור זה לא יצדק רק ביחס ללשון הפסוק, המייחס לשון ‘בריאה’ לחושך, אך בסוגייתנו נמנה

החושך כאחד מעשרה דברים שנבראו ביום הראשון, ואם כן חזרה הקושיה למקומה כיצד יפול לשון

‘בריאה’ על חושך שאינו אלא ההעדר. ואכן בספר שארית נתן לרבי נתן לוברט (פסחים ב.)הוכיח

מהסוגייה בחגיגה יב. שהחושך הוא בריאה בפני עצמה ולא רק העדר אור.

החושך אינו מתייחס להעדר אור אלא ליסוד האש

ומיישב המהר”צ חיות שסוגייתנו אכן אינה מתייחסת כלל ל’חושך’ המוכר לנו, דהיינו העדר האור,

כי אם לאחד מארבעת היסודות – והוא יסוד האש. וכך מבאר הרמב”ם (ח”ב פ”ל) שהחושך הנזכר

בתחילת הפרשה, בפסוק “וחושך על פני תהום” – הוא האש היסודית ]וכך כותב גם הרמב”ן על

הפסוק (בראשית א ד) “ויבדל אלקים בין האור ובין החושך”, שחושך זה איננו החושך הנזכר בפסוק

“וחושך על פני תהום” – לפי שאותו החושך הוא האש, אבל החושך שבפסוק זה הוא אפיסת האור[.

והרמב”ם אף מביא מקור לכך שהאש היסודית מכונה בשם חושך, וזאת מסתירת הפסוקים בנוגע

למתן תורה; מחד – “ודבריו שמעת מתוך האש” )דברים ד לו(, ומאידך – “ויהי כשמעכם את הקול

מתוך החושך” )שם ה יט(, אלא שאף שם מתייחס הפסוק לאש היסודית ומכנה בשם חושך. ונקראה

האש היסודית בשם זה “להיותה בלתי מאירה אבל ספירית, שאילו היתה האש היסודית מאירה היינו

רואים האויר כולו בלילה כלהבת אש”.

וכן ביאר המהרש”א בעיקר מימרתו של רב, שביום הראשון נברא החומר הראשון שממנו נתהוו

כל צורת הנבראים שנקבעו אחר כך כל דבר ביומו, ובכלל חומר זה היו ארבעת היסודות, שהם אש,

רוח, מים וארץ – והחושך הוא האש היסודית כמו שכתב המורה. וככל דברי המהרצ”ח כבר נמצא כן

בספר הבתים )ח”א ספר אמונה עמוד נ( לרבינו דוד הכוכבי, שהעיר “שיש מן הפלא בזה המאמר,

שזכר בכלל הנבראים החושך שהוא העדר האור”. והציע לפרש שחושך הנזכר כאן הוא יסוד האש.

גם רב סעדיה גאון בספרו האמונות והדעות )מאמר ראשון לה:( נקט כדעת הרמב”ם שהחושך אינו

היפך האור אלא העדר האור. וביאר מה שכתוב ‘יוצר אור ובורא חושך’ באופן אחר קצת, שהפסוק

מתייחס לבריאת האוויר המקבל את האור ואת החושך במציאות האור ובהעדרו. וכפי שיש לבאר את

המשך הפסוק “עושה שלום ובורא רע” – שאין פירושו שהקב”ה ברא רע, כי מאתו לא תצא הרעות,

אלא שברא לדברים שעל ידם יהיה לאדם שלום או רע בבחירתו.

כך גם נראה מדברי הזוהר בפרשת יתרו:

חושך הוא אש שחורה החזקה בצבע, (כי שום צבע לא ישלוט לשנות את צבע השחור), והוא אש אדומה החזקה במראה, והוא אש ירוקה החזקה בציור, והוא אש לבנה שהוא צבע שרשי לכל הצבעים. חושך הוא חזק בכל מיני האש, והוא מתקיף את התוהו. חושך הוא אש הנושא ד’ גוונים הנ”ל, ואינה אש של חשכה רק בעת התקפתה את התוהו, הפנים של רע הוא חושך, ויצחק שהסביר פנים לרע, לעשו, נקרא אז חושך, ששורה עליו בכדי להתקיף אותו. (בראשית כג, ועיין שם עוד)

האור יוצא בצד ימין, וחושך נשאר בצד שמאל, (שהוא הנוקבא, וז”א) מפריד אחר כך את החושך מן האור כדי שיכללו זה בזה. (ואז בכח הבדלה מקבלת הנוקבא את האור מן הז”א, כמו שמבאר לפנינו). הה”ד ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, (שעל ידי הבדל זו ויקרא אלקים לאור יום וגו’ היום ולילה נזדווגו ונעשו יום אחד).

ואם תאמר שהכתוב ויבדל אלקים בין האור וגו’ פירושו הבדלה ממש, (דהיינו פירוד בין האור ובין החשך, ואומר) לא כן, אלא כי היום בא מצד האור שהוא ימין, והלילה באה מצד החשך שהוא שמאל, וכשיצאו ושלטו כאחד הפריד אותם, וההבדלה היתה מצדו (דז”א) כדי להסתכל פנים בפנים ולהדבק זה בזה, שיהיו לגמרי אחד…

והוא (ז”א) נקרא יום, ועל כן נאמר שקרא האור יום, והוא (הנוקבא) קרא לה לילה, כמ”ש ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. מהו החשך, החשך שנאחז בהלילה, שאין לה אור מעצמה ולא כלום, (כלומר הלילה שהיא הנוקבא אין לה מעצמה כלום, ואפילו החשך הנאחז בה אינה שלה אלא הוא חשך הנמשך לה מאמא, דהיינו הצד שמאל שלה, הנבחן לנקודת השורק שבישסו”ת כנודע). ואף על פי שהחשך בא מצד האש שהוא חשך, מכל מקום אינו אין לה כלום מעצמה.

אבל החושך נמשך עד שמאיר מצד השפעת היום, (דהיינו עד שמקבל חסדים מז”א הנקרא יום, ואז מתלבש באור החסדים ונמצא מבחינה זו, שהיום (שהוא ז”א) מאיר להלילה (שהיא נוקבא), אבל הלילה עצמה אינה מאירה מכח השפעת היום עד הזמן של גמר התקון, שכתוב ולילה כיום יאיר וגו’. (שם שלא)

אמר רבי יצחק, אם כן (שמעלת החשך גדולה כל כך), למה אומר הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, (שהמשמעות שהבדיל בין חשיבות האור לפחיתות החשך), אמר ליה שמתחלה הוציא האור מדת יום והחשך מדת לילה, ואז נאמר ויבדל וגו’, דהיינו שהבדיל בין גודל חשיבות היום לפחיתות הלילה, ואחר כך חבר את היום והלילה, (שהם זו”ן) ביחד, ונעשו אחד, שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד. ואז נאמר מגלה עמוקות מני חשך, וגדלה מעלת החשך מאד. ומה שכתוב ויבדל וגו’ היינו בזמן הגלות שהם נמצאים נפרדים זה מזה, אז נאמר ויבדל ביניהם כיתרון האור מתוך החשך, וכן מטרם הזווג הנ”ל… (שם שנו, ועיין שם עוד)

קם רבי אבא ושאל מהו חשך, הסתובבו החברים, (כלומר שעמלו כדי להשיבו) ולא השיגו להשיבו על מה ששאל, (כי אם) עשו מעשה, (דהיינו שעשו איזה יחוד) והגיע קול מלפני רבון העולם במקרא הזה, ארץ עיפתה וגו’ צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, (שאופל זה פירושו) גיהנם, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים, (ומזה הבינו שחשך הוא גיהנם)… (ויחי מד)

אמר רבי יהודה שלשה מיני חושך היו, שכתוב חושך ענן וערפל, וקול ההוא היה יוצא פנימי מכולם.

(יתרו רצה)

דעת הגר”א שהחושך הוא בריאה ולא ההעדר אור

אמנם ידועה דעת הגר”א (אדרת אליהו בראשית א ד) שאף החושך הוא בריאה, ומקורו מהפסוק

הנזכר “יוצר אור ובורא חושך”. וביאר שכשהבדיל ה’ בין האור ובין החושך, נפעל זה בשלשה דברים:

א’ שלא יתערבו יחד. ב’ שזה ישמש ביום וזה בלילה. ג’ שיהא החושך נדחה ויזור לאחור מפני האור,

כישפיק קרני הודו. אך לא ידחה החושך ויבטל מכל, רק שיהא נגלל האור מפני החושך והחושך מפני

האור. והסיק: ולא כחמי האומות שאומרים שהחושך הוא העדר האור, אבל הוא בריאה, רק שאין

טובו נגלה לעין השמש, ולכך לא נאמר ‘כי טוב’ אצל החושך. וכ”כ הרד”ל בפרקי דרבי אליעזר )פ”ג

הגהה יא( בשם הגר”א בפירוש ההיכלות ( זוה”ק פ’ פקודי רנד.)שהחושך הוא בריאה דקה היוצאת

ומשמשת בלילה, וכמו שנאמר “תשת חושך ויהי לילה”, ואינה העדר אור כדברי הפילוסופים.

ובפירושו לספר יצירה(ליקוטים כג:) כתב הגר”א: החושך אינו העדר כמו שכתבו המינים, אלא הוא

בריאה נפלאה. והוא דוחה בדבריו את מה שהביאו ראיה מופתית מבית סתום מאין בא לו החושך,

או שכשמדליקים נר בבית קטן מאיר לכל הבית, וכשמכבים – חושך בבית, ומאין בא החושך, הרי

היה הבית סתום כמקודם. ודוחה הגר”א בדקדוק לשון הפסוק ‘יוצר אור ובורא חושך’, שלשון בריאה

הוא דק יותר מיצירה, והיינו שאת האור ‘יצר’ ה’ דהיינו שנתן לו צורה עד היכן יתפשט, ואילו החושך

‘נברא’ ולא ‘נוצר’ ואין לו צורה עד היכן יתפשט ולכן מתפשט לכל מקום, מלבד מקום האור. וכ”כ

המהרש”א(ח”א תמיד לב.) על שאלת אלכסנדרוס מוקדון לזקני הנגב, אם אור נבראת תחילה או

חושך: כדעת המינים שהחושך אינו אלא העדר אור ולא היה צריך בריאה קודם האור, אבל אנחנו עדת

המאמינים כי ה’ יתברך ברא שניהם יש מאין כו’.

לשון ‘ויהי’ ו’וימש’ לגבי חושך מצרים

וגבי חושך מצרים נאמר בפסוק (שמות י כא) “ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך”: ובפירוש

הכתב והקבלה העיר על לשון ‘ויהי’ האמור בפסוק, שכן לשון זה אינו נופל אלא על הוויה ומציאות

קיימת, ואילו החושך אינו אלא העדר אור. וביאר שמכל מקום אף שהחושך הוא העדר, החושך הזה

היה הפלא ופלא שלוח מאוצר זעם להתיש בו רשעים, ולכן נכתב אצלו ‘יהי’.

ובאבן עזרא כתב בביאור האמור בפסוק “וימש חושך” שיכולים היו המצרים למשש בידם את החושך,

שכל כך היה עב, עד שאור האש לא ידלק ולא הנר. ועל כלן לא ראו איש את אחיו לא באור היום ולא

באור הנרות. האבן עזרא אף מעיד על הימצאותו של חושך עב כעין זה בים אוקיינוס “שלא יוכל אדם

להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים, ואני הייתי שם פעמים רבות”. והגר”א

בקול אליהו מוכיח באמת מדברי הפסוק כדעתו שהחושך אינו העדר אלא בריאה בפני עצמה.

גם היעב”ץ (חגיגה יב.) מוכיח כהערת המהר”צ חיות, שמדברי הגמרא שמע מינה שחושך הוא

דבר ממשיי ולא העדר בלבד כדעת המתחכמים. אמנם מוסיף היעב”ץ שאכן יש שני מיני חושך, ויש

לחילוק בין חושך של לילה טבעי – שסיבתו ודאי העדר אור השמש, ובין החושך שבתחילת היצירה ]-

שנברא ביום הראשון[ וכן חושך מצרים שהוא חושך בלתי טבעי והוא בריאה ולא רק העדר אור. וכעין

זה כתב הספורנו שם על הפסוק ‘וימש חושך’: ויסיר את החושך הטבעי של לילה, כי אמנם חושך

הלילה הוא אויר מוכן לקבל האור, והוא חשוך בהעדר האור בלבד. אמנם זה החושך יהיה אויר בלתי

מוכן לקבל האור לרוב עוביו, ולא יפול עליו העדר האור בהיותו בלתי מוכן אליו, עכ”ל.

כעין זה כתב בספר לשמוע בלמודים ביישוב ראיית המהרצ”ח מסוגייתנו, וזאת על פי הערת הגמרא

בהמשך הסוגיא, כיצד מנה רב בין הדברים הנבראים ביום הראשון את האור, והלא לא נברא האור

אלא ביום רביעי כשנבראו המאורות. ויישבה הגמרא: כדר’ אלעזר, דאמר ר’ אלעזר, אור שברא הקב”ה

ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב”ה בדור המבול ובדור הפלגה,

וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר “וימנע מרשעים אורם”. ולמי גנזו, לצדיקים

לעתיד לבוא כו’, ע”כ. ולפ”ז כתב בלשמוע בלמודים שמאחר והאור הנזכר כאן אינו אור השמש

הסובב בגלגל, אלא אור אחר, שנברא כדי להאיר ביום ולקבוע את היום והלילה אף ללא מהלך הגלגל,

ממילא יתכן לומר שאף החושך שהיה בימים הראשונים היה בריאה בפני עצמה להחשיך בלילה,

ולא היתה העדר אור כמנהג העולם אחר שנגנז האור הראשון ונתלו המאורות. וגם לדעת חכמים

הסוברים שהמאורות שהאירו ביום הראשון הם אותם המאורות שנתלו ביום רביעי, אך כל זמן שלא

נתלו לא היו תלויים בגלגל, ומידת היום והלילה נקבעה על ידי הארה והחשכה שלא מכח סיבוב

הגלגל, ויש לומר שהחושך נעשה באמצעות בריאה אחרת, והיא ה’חושך’.

ביאור הנצי”ב בצורך לברוא ‘חושך’ אף שחשוך בלא”ה מחמת העדר האור

והנצי”ב (פסחים ב.)העיר לדעת הסוברים שחושך הוא בריאה מחודשת ולא העדר אור, מדוע הוצרך

ה’ לברוא את החושך, והלא כיון שלא יאיר האור ממילא יהיה חושך מצד העדר האור, ומדוע יש צורך

בבריאה מחודשת של חושך. וביאר על פי המבואר בירושלמי(פסחים פ”א ה”א)שהנמצא במערה

אפילה ואינו יודע אימתי יום ואימתי לילה, ידליק נר ויראה, אם האור כהה בידוע שהוא יום ואם האור

מבהיק בידוע שהוא לילה. וביאר הקרבן העדה שכח ניצוץ השמש מכהה אור הנר אפילו שהוא

במקום אפל. ובחבצלת השרון )שמות עמוד קג( העיר מהמבואר שם בירושלמי שנח הביא עמו

אבנים טובות לתיבה כי בלילה אורם הבהיק יותר וכך ידע אם הוא יום או לילה, ולא הביט מהצוהר

שעשה לתיבה כיון שלא שימשו המזלות בזמן המבול – הרי מבואר להדיא שאף שהשמש לא שמשה

מכל מקום היה שינוי בהארת המרגליות מחמת עצם היום או הלילה. וע”כ מבואר שאם נמצא ביום

במקום חשוך, החושך אינו אלא העדר אור ולכן אין האור מבהיק כל כך, משא”כ בלילה נתחדש

בריאה של חושך שמחמתה מבהיק האור. ועפ”ז ביאר הנצי”ב שלכן נברא חושך בפני עצמו כיון שעל

ידו יאיר הנר בלילה ביתר שאת וביתר עוז ואין כוחו רק ככח החושך הבא מצד העדר האור.

מרן הגרי”ז זצ”ל ויש שהביאוהו בשם מרן הגר”ח זצ”ל

על מה שיסד הפייטן בפיוט הנאמר בסיום ליל הסדר – “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה –

רם הודע כי לך היום אף לך הלילה”. וכה ביאר: עד שיבוא אותו היום לעתיד לבוא, אין בידינו ראיה

כי הלילה הינו מבריותיו של הקב”ה, שכן יתכן לפרש כדעת המורה שאין החושך אלא העדר אור ותו

לא. אך לעתיד לבוא “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה”, וכיון שניווכח שאכן קיימת מציאות שאינה

לא יום ולא לילה, דהיינו לא אור ולא חושך, הרי בכך – “רם הודע כי לך היום אף לך הלילה”, שוב יהיה

מוכח שאף החושך הינו בריאה מבריותיו של הקב”ה.

הסוד של ר’ ירוחם ממיר הגדול זצ”ל

ונראה לי להגיד בזה, ותדעו כי מוסר אני לכם בזה סוד גדול, כי עיקר כוונתו ית’ היה באמת כי תיקון הבריאה יבא אמנם מתוך חושך, מתוך הנהגת משפט, הנהגת טוב ורע של שית אלפי שנין. וביסוד זה נוכל להבין מדרש פליאה מאד… ואשר אני מפחד להגיד זאת לפני רבים, שלא תתהווה מזה איזה קלות מידיעה כזאת כי גם החושך הוא למען התכלית, כי החושך עצמו הנהו אמנם הנהגה שלמה, להנהיג בו עולם מלא… איתא במדרש (בר”ר ג’ ז-י) מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב”ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים, והארץ היתה תהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים… אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. נוראים הדברים! הנה כי לולא המקרא, לולא הגזרת הכתוב כי חפץ הקב”ה במעשיהן של צדיקים, לא היינו יודעים באיזה מהן חפץ יתר, אם באור אם בחושך, כי כיון שאור וחושך אחד הם, ויתכן אפילו כי בחושך יש אור יותר חזק מאשר באור גופא, אם כן אמנם אפשר ונדמה כי חפץ יותר במעשה רשעים…. (דעת תורה במדבר עמוד קמה)

…לנו אין בעצם כל קושיא כלל, האמנם כי נמצאים אנו בחושך, אבל באמונה שפיר אנו עוברים היטב כל הדרכים ללא כל מכשול כל דהו. ועוד זאת, כי מהחושך עצמו יוצא תורה, היא התורה של אמונה, ואנו ודאי מתעלים מפרשת פרה לא פחות כלל מאשר מן מסכת נזיקין וכדומה. דכי מפני שאין אנו יודעים טעם אשת אח האם לא מתעלים אנו מלימוד מסכת יבמות… והנה דוקא באלה הגזירות הכתוב, דוקא באלו שאין יד שכלנו תופסת בהם כל דרך ומהלך, ובהם עוד ביותר אנו מתעלים עד רוח הקודש. הוא סוד הענין של חושך, כי בחושך אמנם מתעלים עוד הרבה יותר מאשר באור, וכל מה שהחושך יותר גדול, יותר הרבה מתעלים… (שם עמוד קנב)

ונסיים בדבריו של השם משמואל: 

רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (ד’ בחשוון ה’תרט”ז, 2 בנובמבר 1856 – כ”ד בטבת ה’תרפ”ו, 8 בינואר 1926) היה האדמו”ר השני בחסידות סוכטשוב, מחבר הספר “שם משמואל” על התורה ומועדי השנה. בנו היחיד של רבי אברהם בורנשטיין (מייסד חסידות סוכטשוב) ונכדו של הרבי מקוצק.

ונראה דהנה במדרש (ב”ר ב’) וחושך זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, וכבר הגדנו בשם הרמ”ז שחשך ראשי תיבות של חמור שור כלב, והם קליפת ישמעאל עשו ועמלק בטומאה, שהם לעומת כח אברהם יצחק ויעקב בקדושה… (חנכה תרע”ו ו)

…והנה חושך יש בתרי גווני, יש חושך שהוא העדר אור בלבד, ויש חושך שהוא כמין ענן עב עד שיש בו ממש, ושניהם היו במצרים, שלשת הימים הראשונים לא ראו איש את אחיו שהיה העדר אור בלבד, ועוד שלשה ימים שלא קמו איש מתחתיו שהיה בו ממש. ונראה דחושך שנמשלה בו מלכות יון איננו העדר האור בלבד, שהרי הוזכר בכתוב קודם מאמר יהי אור, ואם כן להעדר האור בלבד לא היה צריך קרא למימר, ומוכרח שהכוונה על חשכת הענן והאדים שהיו עולים מן התהום, ועל חושך כזה רמז בזוהר הקדש שיש עננין חשוכין דמכסיין על נהורין, וכל האור שבא בהן נטבע בחושך כדמיון שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה, שאכלו את הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבנה, על כן אינו מועיל להם שום אור זולת אור שנברא ביום ראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כי האור הזה יש בכחו לדחות את האדים והעננין המחשיכין ומכסיין על נהורין, ועל חושך כזה ברוחניות היתה מלכות יון שהיתה מכסה על נהורין, ועל כן לא היה מועיל אורו של בית המקדש שהיה קיים אז… (שם תרע”ט א)

…דהנה בכתבי האריז”ל בפירוש יוצר אור ובורא חושך, שלכאורה באשר בריאה היא גבוהה מיצירה איפכא מיבעיא ליה, למימר יוצר חושך ובורא אור, אך אדרבה באשר הבריאה האור רב מאד ומחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו נקרא חושך, וזהו חושך של מעלה דכתיב (תהלים י”ח) “ישת חושך סתרו”, ויצירה שהיא למטה הימנה יכולין לסבול את האור. והנה ידוע דקדש הקדשים רומז לבריאה ואוהל מועד ליצירה, על כן בקדש הקדשים מחמת רב האור נקרא חושך של מעלה… (תרומה תרע”ג)

…וכבר אמרנו שבשביל זה גם החושך יש לו תיקון שהרי בסיבתו ניכרת מעלת האור, וכעין נטפל לעוברי עבירה שנענש כעושי העבירה, וקל וחומר למדה טובה המרובה… (נשא תרע”ד)