אנו גם קוראים את פרשת עקידת יצחק, מדי בוקר והמגן אברהם (סימן א’ סק”ז ) מביא את דברי רבינו בחיי פרשת צו ( ויקרא ז’ לז) שאין די באמירת פרשת העקידה, אלא בביאור הפרשה. כי מתוך שהתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק ליבו באמונת השם יתברך ועבודתו.
ובזוהר ( ויקרא י”ח א ) אמר רבי אבא בגין כך קרינן פרשתא דיצחק בהאי יומא ( ראש השנה ) דבהאי יומא אתעקד יצחק לתתא ואתקשר בההוא דלעילא, אימתי אתקשר בשעתא דכתיב ( בראשית כב, ט ) ויעקוד יצחק את בנו וגו’. אמר רבי אלעזר בהאי יומא אעטר יצחק לאברהם, דכתיב ( בראשית שם א) והאלקים ניסה את אברהם.
“אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
ביאור יפה לפרשת העקידה נמצא בספר ירח איתנים לרבי יצחק אריאלי ודבריו נפלאים על כן נביאם כלשונו.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כל מה שעבר על אברהם מרגע יציאתו לאוויר העולם, וכל הניסיונות שנתנסה בהם משעה שהכיר את בוראו, הם רק כהכנות וכשלבים לניסיון האחרון – העקידה, הגדול מכולם גם יחד.
כחוליות בשרשרת הם הניסיונות – “קח נא את בנך, בבקשה ממך, שלא יאמרו אין ממש בראשונים” ( סנהדרין פ”ט ע”ב ). ” ניסיון אחר ניסיון גדולה אחר גדולה” ( בראשית רבה פרשה נה, א). בכל ניסיון נתקדש ונתעלה ממדרגה למדרגה. ורק לאחר כל הקדושות והעליות הוכשר לגדול הניסיונות, מסירות נפש ודביקות באלוקים חיים בכל ישותו והווייתו. תוךאהבה מרובה ושלהבת קודש לשעת התגלות החזון הנורא, ולמה שגנוז בתוכו, אשר אין כוח ביד אנוש לתאר את תוכיותו התהומית.
אחר הדברים, שבאו להגדיל את הניסיון האחרון עד גבול האפשר, רק אז נוסה אברהם. קדם לניסיון זה מעשה אבימלך והרינון שמאבימלך נתעברה שרה ( רש”י פרשת תולדות כ”ה י”ט ) כלום לא תתאמת עכשיו הדיבה שהוא לא בנו? שאם היה בנו היאך שוחטו? ואם תתאמת הרי יתבטל הנס הגדול של הולדת יצחק? שמא מוטב לעבור את פי ה’ ולא לעקדו שלא תתבטל גדולת הנס? אבל כיצד עוברים את פי ה’? ומצד אחר: אברהם הוא סמל החסד. בא מעשה סדום ועומד אברהם וזועק כלפי מעלה. “האף תספה וגו’ צדיק עם רשע חלילה לך וגו’ ( בראשית י”ח -כד – כה ) ואף על פי שאנשי סדום רעים וחטאים, אלא שאברהם מידת החסד טבועה בו ואינו יכול להבליג על מהפכה זו. והנה באה העקידה ואין אברהם עומד ומבקש על ביטול הגזירה? מכאן סמיכות הפרשיות, סדום והעקידה, לגלות גדולת אברהם ומדת אהבתו לה’, שעבר על מדתו וקיים רצון ה’.
וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. ” נתת ליראיך נס להתנוסס ( תהילים ס’ ו’ ) כנס הזה של הספינה ( בראשית רבה פרשה נה, א ) אברהם נישא למעלה מטבעיותו. הוא ניצח את השטן-הטבע, “אחר(י) דבריו של שטן” ( סנהדרין פ”ט ע”ב ). על כן פעל הטבע בכל עוזו אלא שאברהם נתגבר בכל כוחו. ולא רק ש”זבח” את יצרו כדוד המלך אלא “כבשו” והתרומם על ידו לעבוד את ה’ בכל לבבו – בשני יצריו.
היצר הרע שהוא השטן הנהו מלאך שליח ה’ ולא נתמנה לשליחותו אלא כדי להעלות את האדם למדרגתו העילאית, בהתגברותו ובנצחונו עליו. ( עיין זוהר תרומה קס”ג, ותיקוני הזוהר ” אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עילאין וכו’ וע”ש)
וממכשוליו העצומים של השטן, שעשה הכל למנוע את קיום ציווי ה’, אתה למד על ערכה הנשגב של העקידה.
האור הגנוז בנשמתו של אברהם בא לכלל גילוי, פנימיותו האלוקית יצאה לחוץ. כביכול, האלוקים נסה – נתעלה, את אברהם – עם אברהם. “ועלה אלוקים עם קדושיו עמו” בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, מוסיפים כח בגבורה של מעלה ( עיין איכה פרשה א אות לג ).
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם. שמו נאמר במאמר מיוחד. לאמור: אברהם בלבד נצטווה בעקידה, כי זו מהותו המתגלית בשמו. באשר שמו של האדם היא כגולת הכותרת של פנימיותו, ומטרת יצירתו ותפקידו בעולם. “ויקרא האדם שמות, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו” ( בראשית ב’ יט-כ)
ואמנם פרט לאדם הראשון אין נברא אחר יודע לקרוא שמות, ולחדור לסוד הבריאה. כי אין לידע את סוד הבריאה אלא על ידי התורה, שנמסרה לאדם. בה הסתכל הקב”ה וברא את העולם ( בראשית רבה פרשה א’ א’ ) אבל מלאכי השרת אינם יודעים לקרוא שמות – “מהם היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת” ( מדרש רבה ניצבים ח’ ב’ )
אף כאן “ויאמר אליו אברהם” – שמך מגלה את הווייתך ופנימיותך. – “ושמת שמו אברהם”. שאמנם בכוחך לעמוד בניסיון הזה.
אתה בלבד מסוגל לתוצאותיו ולכל ולכל המעלות שתבואנה ממנו. אין מעמידים בניסיון אלא לאחד שיכול לעמוד בו. “כמשל לפשתני כשפשתנו קשה אינו מקיש עליה למה שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה, כל שהוא מקיש עליה היא משבחת והולכת, כך אין הקב”ה מנסה לרשעים שאין יכולים לעמוד ומנסה לצדיקים” ( בראשית רבה פרשה נה, ב)
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. קדושת המאמר המיוחד של בוראו השפיעה עליו מיד והוציאה קריאת תשובה ממעמקי הנפש. כל ישותו כמו קראה הנני – הנני חש בפנימיותי את התוכן הזה, הנני מוכן לכל המדרגות והתוצאות. “הנני לכהונה הנני למלכות” ( שם ו’ ודברים רבה ב’ ז’ )
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
וַיֹּאמֶר קַח נָא. ביקש הקב”ה שהניסיון הגדול והאחרון יקדש את הוויתו של הטבע האנושי, על כן העמיד שתי אהבות עזות זו כנגד זו אהבת אב זקן לבן זקוניו הבוערת בכל לבת אש, אהבה חודרת בכל תחומי ותהומי הנפש, לפי כל עצמת הטבע, ברצון חופשי ובלתי מוגבל וסוגר. ובשביל להגדיל את הניסיון, היה רצונו יתברך, שעוז האהבה וגעגועי האב יגדלו ויתלהבו בלהב הולך וחזק עד הרגע האחרון ממש, עד פעולת העקידה, פסגת הניסיון. לפיכך בא מאמר מיוחד להתעוררות אהבתו הטבעית וחיבתו הגדולה בלאו הכי לבנו יחידו.
ולעומת אהבה זו, אהבה אחרת. אהבתו להקב”ה. עומד אברהם מוקף רבבות רגעים, שלשה ימים של התעוררות עזה לבנו, אלא שמשעה לשעה הוא הולך ומתקדש. אהבתו השניה, זו להקב”ה, מנצחת.
מצד אחד ” היו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות” ( ילקוט שמעוני וירא רמז קא) – הטבע עשה את שלו. ומאידך “הקב”ה רואה את האב מעקיד בכל לב” ( שם, שם)
ועד היכן גברה פקודת ה’? הנה נאמר: קח נא – אין נא אלא לשון בקשה. כלום אפשר לבקש בקשה מעין זו? אלא ביקש ה’ שאהבתו אליו תתגבר אצלו עד שיראה בשחיטה כטובת בנו, כאילו אמרו: קח נא את בנך לטיול ולעינוג.
אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. דברים אלו ממש חייב אברהם לחוש כל אותו זמן שהוא הולך לעקוד את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק על כל סגולותיו היקרות והנעלות. וכל כך למה?” כדי לחבבו ( בפניו ) { בעיניו }” ( פסיקתא פרשת וירא סי’ ב’ אות ב’ ). לחבב את יצחק על אביו כדי להגדיל את הניסיון. ואכן שמע אברהם מפי הקב”ה את גדולתו של יצחק וערכו. וכפל אהבתו אליו.
אֶת בִּנְךָ. “שני בנים יש לי. את יחידך, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אשר אהבת, תרוויהו רחימו לי” הרי קרבן מביאים מן המובחר, עידית שבעידית, מי משניהם המובחר, לא יצחק? אלא אברהם ירד למהותו של הציווי והבין את רצונו של ה’, כיוון שכן ביקש אף הוא להגדיל את אהבתו ליצחק, כדי לעשות את המובחר מובחר יותר, ולהעמיד כנגדה את אהבתו לה’. התחיל אברהם להרבות בדברים וחיזק את טבע האהבה של אב לבניו. בן השפחה אף הוא בן, אף אהוב הוא. הנה “ישמעאל יצא מן המדבר לראות את אביו, באותו לילה נגלה אליו ה’ ” ( פרקי דר’ אליעזר פרק לא). בשביל מה, לא ישמעאל? ובלבד להרחיק את הדבר מעל בן הגבירה, כאילו עליו אין לעלות כלל על הדעת.
ואף על פי כן, המתין אברהם לתשובת ה’, שהכוונה אמנם על יצחק, והרי הוא עומד מזומן לקיים רצון ה’.
אֶת יְחִידְךָ. “וכי לא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו הנפש שנקראת יחידה, שנאמר ” הצילה מחרת נפשי מיד כלב יחידתי” ( תהילים כב’ כא’ – ספרי האזינו ) לא בן בלבד, אלא את הנפש שלך ממש, עקידת הרוחניות ועקידת השגת התורה קודם שניתנה ( לא תרצח ). ומשום כך היה זה ניסיון בלתי שכלי, לא מסירות נפש גשמית, אלא רוחנית, שכן ה’ אמר לאברהם “כי ביצחק יקרא לך זרע
” ( בראשית כא, יב) עכשיו הוא אומר לו “והעלהו לעולה”. הרי שהוא עוקד את כל המשכיותו, על כן נתייחס עיקר הניסיון לאברהם, שבו ובנפשו היה לקיים את העקידה, כביכול, אברהם עוקד את כל מהותו.
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק. מפני שהוא יצחק, אמנם אין הפרש באהבת הבנים, מצד שכולם יוצאי חלציו הם, אבל אהבתו ליצחק היא מצד רוחניותו ורמת מעלתו.
וְלֶךְ לְךָ. אל עצמיותך, אל עומק הווייתך. הוויה של אברהם שעש בה כדי עמידה בניסיון זה. אולם כבר נאמר פעם “לך לך…אל הארץ אשר אראך” ( בראשית יב, א) אל הארץ אשר שם יתגלה ויתראה אברהם הפנימי. אלא שלשלימות הכרתו הפנימית, יגיע על ידי הר המוריה. לפיכך נאמר בפעם השניה “לך לך” במיוחד. – “כתוב לך לך כאן ובפרשת העקידה ואין אנו יודעים איזה חביברה יותר ממה דכתוב אלא ארץ המוריה, הוי שניה חביבה” ( בראשית רבה נה’ ז)
אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. הכרת הווייתו היא אשר תביא אותו למקור הקדושה, שהוא ארץ המוריה. ורק לאחר שיגיע לארץ המוריה ואל הפעולה שצריכה להיעשות עליה הן אשר ישלימו את דרגתו.
אבל משום מה ארץ המוריה ולא הר המוריה? ( דברי הימים ב’ ג’ א’ ) אלא כל הארץ קרויה על זה הר זה, שהוא בסיסו של עולם ונקודתו המרכזית. והנה אברהם הולך ומתקרב את טבעיותו שהיא ארץ ישראל – הארץ הטבעית של ישראל.
ואמנם העקידה עומדת לעד על הר זה, מכאן מסירות הנפש בשעת מתן תורה, ככתוב ” ונפשי יצאה בדברו” ( שיר השירים ה’ ו’). זוהי ירושת העקידה העומדת לנצח. – “תורתן של אבות ריחות הן” ( שיר השירים רבה) כריח הקטורת שנספג במקום מקטרתה ועומד לעולם” ( עי’ זבחים ס”ב ע”א ) “אל הר המור מקום שהקטורת קריבה” ( שיר השירים רבה פרשה ד’, א’)
מֹּרִיָּה. לשון תמורה והמרה. שינוי מהות. שמיד שתגיע למקום זה, אני מקדישך ועושה אותך לכהן ( פסיקתא שם פיסקה מ. ) שם, תבוא תמורה בנפשו ויגיע למדרגה הגדולה ביותר.
וכשם שנפעך מכח המוריה, כך גם הוא פועל באירועים שלעתיד שאירעו במוריה. – “הר שיצא ממנו הוראה לישראל” ( תענית טז: ) מקום הסנהדרין שבלשכת הגזית. “הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם” ( תענית שם)
וְהַעֲלֵהוּ. אתה בעצמך בלי שום עזר זולתך, להגדיל את הניסיון.
שָׁם לְעֹלָה. רק שם הוא יתקדש בקדושת עולה.
עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. עדיין לא הגיע אברהם למדרגה זו לידע את המקום המקודש. עוד הוא זקוק לגילוי נבואי מיוחד. רק אחר שיעבור את אלפי רגעי הקדושה של הניסיון, מלחמה וניצחון. ” כדי ליתן שער על כל פסיעה ופסיעה” ( בראשית רבה פרשה נח אות ז), רק לאחר כוננות מוחלטת במלוא כוחו הרוחני, ונפשו תתמלא געגועים לידיעת המקום ורצון להציב שם את רגליו, רק אז יתגלה המקום.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. השכים בבוקר בזריזות, כל הלילה היה שרוי במנוחת הנפש, אף על פי שמצד שלהבת אהבת ה’ ביקש ללכת מבעוד לילה, אבל מאחר שאין יוצאין בלילה, – ש”מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה” ( חולין צא ע”ב ), התחזק ולא הלך.
וַיַּחֲבשׁ. הוא בעצמו, ולא במעשה ההקרבה בלבד ביקש לזכות, אלא אף במכשיריו ובמכשירי מכשיריו. – “אהבה מבטלת שורה של גדולה” ( סנהדרין קה ע”ב,ובבר”ר פרשה נה אות ח).
אֶת חֲמֹרוֹ. חמורו שלו המיוחד לו. – “הוא החמור בן האתון שנברא בין השמשות, הוא החמור שרכב עליו משה רבינו בבואו למצרים, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכב עליו” ( פרקי דרבי אליעזר פרק לא)
בין השמשות דווקא. כל הדברים שנבראו בין השמשות הם במצב של ספק, כזמן בריאתם, שמא יצטרכו אליהם שמא לא. אף חמור זה ספק יש בו, משום שנברא לצורך הניסיון, והרי בכל ניסיון יש ספק, או נצחון או כשלון. ואלמלא עמד אברהם בניסיון, מה צורך יש בחמור, וממילא הגאולה לא הייתה באה, שהיא תוצאה של העקידה. משה ובן דוד רוכבים על חמור זה, משום שאברהם רכב עליו ועמד בניסיונו.
או: וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, את חומריותו. חבש את טבעו הבוער ברחמו על בנו.
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. כדי להרבות במלחמתו הפנימית וכדי להגדיל את הניסיון, גילה מיד בראשית הפעולה, עוד קודם בקיעת העצים, כי יצחק בלבד הוא בנו, אבל ישמעאל אינו אלא כנערו, במידה אחת עם אליעזר. נעריו איתו – טפל לו, אבל ליצחק כביכול נתן את כל האבהות ליצחק, אף על פי שלאחר העקידה רק ישמעאל ישתייר בנו יחידו.
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. עד כדי כך היה בטוח שאין ה’ מבקש לנסותו, עד שהתקין לו שני מלווים בשביל חזרתו, כדרך שאדם חשוב אינו יוצא אלא עם שנים.
וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה. בקע את העצים לשם עולה, קרבן בכל הדינים, עצים מן המובחר שיהיו בלתי מתולעים, כי מרוב אהבתו להשם לא היה ספק לאברהם בענין זה, וקרא להם עצי עולה.
“בשכר ויבקע זכו בניו לויבקעו המים בים” ( בראשית רבה פרשה נה, ח) בזכות האב הגדול שהתרומם למעלה מן הטבע עוד מבראשית הניסיון, בזכותו נתגלה הלמעלה מן הטבע בבריאה כולה וזכו לניסים גלויים על הים.
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ. כל קימה וכל הליכה הייתה בהתאמצות ובהתגברות של הפיכת אהבת-אב לבנו לאהבת המקום. כיוון שהתחילה ךהץגבר עליו אהבת הבן מפני הסתתו של השטן, הגביר את אהבתו לה’ וקם בזריזות והלך. על כן “נתן לו שכר קימה ושכר הליכה” ( בראשית רבה שם פרשה נה ח ).
אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. וכי היכן אמרו? אלא כדי כך נתגבר בו רצונו לקיים מצוות ה’, כדי כך נתחזקו געגועי השאיפה, עד שכאילו ראה לפניו כבר את המקום.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. ” אין הקב”ה מצער לצדיקים יותר מג’ ימים, צערו של אברהם שנצטער במלחמתו הפנימית נסתיים ביום השלישי, שיעור של שלושה ימים הוא המקיף ביותר של הזמן ( עבר, הווה, עתיד ) – “ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו” ( הושע ו, ב ) – “בזכות יום שלישי של אברהם אבינו”.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו. לאחר שלושת ימי הניסיון ושיעור זמן של ישוב הדעת, נשא את עיניו בהכנה ובכוונה על מנת לראות דבר.
וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם. בחזיונו ראה. זה המקום אשר אמר לו האלוקים נצטייר בפנימיותו בימי הניסיון, ואשר עכשיו נתגשם בראיה חושית.
מֵרָחֹק. – “מרחוק ה’ נראה לי” ( ירמיהו לא, ב ) ערך קדושת המקום הוא תמיד בחינת “מרחוק” מבלי להגיע לסוף עומקו. עד חמישים שערי בינה, ולא עד בכלל. וכי על כן נקראת החכמה: רחוק, “ותתצב אחותו מרחוק” ( שמות ב’ ד ) – “אמור לחכמה אחותי את” ( משלי ז, ד ) ” אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” ( קהלת ג’ כג ,זוהר בהעלותך )
אך “מרחוק” זה יש בו גם משמעות אחרת. ראה אברהם את המקום והבין חשיבותו לרחוק ולעתיד הדורות. כל הקיום בגלויות ושמירת התורה וקיום מצוותיה, יתהוו דרך הפעולה הכבירה הזאת של האב ושל הבן.
ואברהם ראה גם ראייה אחרת. ראה את המקום מרחוק, שהמקום יתרחק מבעליו. ולריחוק זמן יותר ישוב לבעליו. – “ענן קשור על ההר ושלהבת עולה מתחתיו” ( פרקי דר”א פרק לא ) ענן – הגלות. שלהבת – התורה. ” עתיד להרחיק שכינה מבעליו יכול לעולם, תלמוד לומר זאת מנוחתי” ( בראשית רבה פרשה נו, ב ) הגלות והגאולה.
וראה עוד: “מרחוק ה’ נראה לי”, אלא המתרחקים מה’. – “כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק באו” ( ישעיהו כב, ג ). “מרחיקים מלשמוע דברי תורה, כד”א מרחוק ה’ נראה לי”. אולם אף זה שהוא “מרחוק ה'” – נראה לי, מעין “וירח את בגדיו -בוגדיו” ( סנהדרין לז ע”א ) שהוא עתיד לחזור בתשובה.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר. – עם הדומה לחמור ( יבמות סב ע”א ). כדי כך נתעלה במדרגתו, עד שנראו לו כחמור ביחס אליו. שלא זכו לראות כלום, ועל כן לא זכו להשתתף בראיית העקידה עצמה ולהיות מושפעים ממנה.
הנה כאן מגלה התורה את ההבדל שבין ישראל – בן חורין לביות אומות העולם ועבד. זה המקור וכאן הגבול ומקום החתך המבדיל בין ישראל לעמים. תכונת ישראל היא למעלה מן הטבע. לישראל בלבד ניתנו כח הראיה למרחוק וכח מסירות הנפש. – ( אין בן נח מצווה על קידוש השם ( סנהדרין עה ע”ב, עיי’ תוספות שם, ורמב”ם הלכות מלכים פ”י הלכה ב’ ). ” ונפלינו אני ועמך” ( שמות לג, טז ). חפץ החיים אמנם קדוש ונעלה מאוד, ואעפ”כ יש בכח ישראל להתגבר על רצון החיים עד מסירות נפש על קידוש השם, וזהו תפקידם ומטרתם בחיים. אבל האומות תפקידן להחזיק את החומרית לשם שמירת קיומה לצורך העולם.
אמנם אברהם ביקש בתחילה לשתפם במצווה ולזכותם בנוכחות במחזרה הנורא שעתיד להתארע. לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה כדרכו בקודש, שהיה בבחירת “הר” (ראה ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כח ד”ה ההר), – גלוי לעין כל, ולא “עם לבדד ישכון” (במדבר כג,ט) כיעקב, שהיה בחינת “בית”. אולם הם מצד עצמם לא הראו כל נכונות, כל שלושת הימים שקדמו לעקידה לא גילוי רצון לשיתוף בהקרבת העולה. לא היו “עמו” כי אם “איתו” כמשמשים. משראה אותם אברהם בכך אמר להם: שבו “לכם” – לעצמכם ולטבעכם, – “פה” במצב שאתם מצוים בו, בתור משמשים ומכשירים בלבד.
הנה נתברר שגם היחס של ישמעאל לאברהם נפסק. על כן אמר אברהם אף לו: עם הדומה לחמור ( עי’ ריטב”א קידושין סח ע”ב ד’ה נכרית ) אמנם גם גוי יש לו יחס, ( מה שאין כן עבד ), אולם לגבי ישראל אין להם יחס ( בכורות מז ע”ב וברש”י שם ) כי אין להם המשך ונצחיות.
ואף על פי כן לא קופח שכרם, שהרי על כל פנים הלכו איתו וזכו לראשית הלכיה למקום המקודש, שהוא הנקודה המרכזית של ארץ הקודש, על כן, ” אפילו שפחה כנענית בארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא נשמה לעם עליה, וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור” ( יבמות סב ע”ב )
ולחמור דווקא, שיש בו צד של קדושה, זו קדושת הבכורה, יתרון לגבי שאר בהמות טמאות, אומות העולם הן בבחינת הכשר וצוותא בשביל ישראל התכלית. – “שור זה יוסף ( בראשית רבה פרשה ע”ה אות י”ב ) וחמור זה אומות העולם”. ואמנם בשביל שהחמור סייע לישראל בביזת מצרים, על כן זכה בקדושת בכורה. הנה כי כן עדיין נשתיירה בעבד ואומות העולם אפשרות של גיור ועליה במדרגה, ישמעאל עשה תשובה. ואמנם מקצת שייכות יש להם למקום הזה, שכן עכו”ם נודרים ונודבים כישראל ( מנחות עג ע”ב ). וגם אל הנכרי אשר לא מעימו הוא… ובא והתפלל את הבית הזה אתה תשמע ( מלכים א’ ח’ מא) “אילו היו האומות העכו”ם יודעים מה היה המקדש יפה להם, קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו” ( במדבר רבה א’ ).
ואכן מן המקום ההוא מקור הקדושה, בית המקדש שהוא גם בית תפלה לכל העמים, שאפו כלל ישראל למלא את מטרתם, תכליתם להפוך את כל העמים לקרוא כולם בשם ה’ ושילכו לבית אלקי יעקב, ועל כן יונה הנביא , שכל נבואתו באה לו ממקום המקדש, נשלח לאומות.
נֵלְכָה עַד כֹּה. עד כה ולא יותר, כי שם הוא המקום המקודש ביותר, גבול שאין לעבור אותו, גבול גם לחסידות.
עַד כֹּה. “כה יהיה זרעך” ( בראשית טו,ה ) עד שיקבל את הכוח להוריש. – “למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו” ( בראשית יח,יט )
וְנִשְׁתַּחֲוֶה. כניעת החומר וביטולו כלפי מעלה. ( אתם בלבד נשארים עם החמור ). לא חזרו אברהם ויצחק אלא בזכות ההשתחוויה. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות ההשתחוויה. ולא תהא גאולה לעתיד לבוא אלא בזכות ההשתחוויה. – ” עד שיבוא עני ורוכב על חמור ” ( זכריה ט, ט ) עניו ורוכב על חומריותו ( ראה בזכריה שם ברש”י, ובבראשית רבה פרשה נז, ב ). ביטול היש.
שלש השתחוויות יש: הדיוט, כהן גדול, מלך. מלך. כיוון שכורע אינו זוקף ( ברכות לד ע”ב ) כמידת ההשגה כך הביטול העצמי. ואמנם משה רבינו שהשגתו גדולה מכולם, על כן הגיע למדרגת הענווה, – ביטול עצמו כלפי מעלה, – יותר מכל האדם אשר על פני האדמה.
וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. הרי שטבע האב עדיין לא עזבו אעפ”כ אמר, ונשובה, שנים שלימים.
נשובה אליכם בתור משפיעים תמידיים. “ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת” ( דברים כו, יט ) קידוש שם שמים בעולם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. אע”פ שהם עצי עולה, שם אותם על יצחק בנו, שכל עוד לא נעשתה בו פעולת העקידה עדיין הוא יצחק בנו, לא עולה ולא אסור בהנאה.
ועל יצחק דווקא, ביקש אברהם לקשר את יצחק עם עצם העקידה. להכניס בליבו את האהבה לתופעה נפלאה זו, מתוך כך יכנס בסוד הפעולה הנשגבה. ” כזה שהוא טוען צלובו על בכתיפו” ( ב”ר נו, ג ) ואינו נרתע שמתוך חיבוב ואש אהבה לעקידה הוא נושאו על כתפו.
וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת. אלו לקח אברהם בעצמו, כל שעה נסתכל בהן כדי להזכר במעשה העקידה, כל אותו זמן מתסתכל אברהם באש ובמאכלת, והוא מסתכל ביצחק בנו, הנה כי כן נטוש המאבק הפנימי בין אהבה לאהבה.
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. שניהם נתקשרו במאבק האחד.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. כיוון שיצחק נכנס במאבק התחיל לחוש אותו בכל תוקפו. חפץ החיים מצד אחד ומאידך הרצון להתדבק באל חי, להעלות עולה כליל לפניו.
ומתוך חפץ החיים נתעוררה בו אהבתו לאביו שהוא עומד לעוזבו, עד שפרצה ממנו הקריאה “אבי” – “למה אבי שני פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמים (בראשית שם, ד ), ואמנם האב ירד לדעתו של הבן והחזיר לו: “הנני בני” – קשור בכל נימי נפשו רוחו ונשמתו.
וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. מצד אחד “איה השה לעולה” היאך יהיה הוא לעולה? ומצד שני הוא מביע כאן את רצונו
הפנימי לעלות כולו כליל ממש. אין הוא מזכיר את המאכלת, בלי מאכלת, כולו ממש אף לא טיפת דם אחת שתרד מהמאכלת.
ואולי אין הוא מזכיר את המאכלת בשביל שרצון החיים גובר עליו, והרי המאכלת היא הדבר המכריע בפעולה זו, הנה כך נטוש מאבקו של יצחק.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם. אביו לא נאמר, אלא אברהם, לומר שענין העקידה הוא תוכנו המתגלה בשמו כאמור.
אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. תשובה היא לשטן, לאחר שראה השטן שהסתותיו אינן מועילות, ביקש להקטין את עצם הניסיון והתחיל לגלות כי השה הוא לעולה ולא יצחק, השיב אברהם, שהוא בטוח שה’ יראה לו השה את “בני” לעולה.
אולם יש גם בתשובה זו מעין ביטוי למאבקו הפנימי יש כאן תפילה ויחול שה’ יראה לו השה לעולה אך לא בנו.
הנה כי כן מגלה כאן אברהם ליצחק את העקידה ומכניסו בציוויו ורצונו של הקב”ה, בשביל להביא את יצחק לדרגה עצומה של אהבת ה’. מצד אחד יהיה עד הרגע האחרון מקושר בעבותות אהבה לעצמו ולאביו, והגעגועים הנפשיים יפכו בשטף רב לתשוקת החיים. ומאידך תבוא התגברות רצון העליון להמסר כולו לה’. ובשעה האחרונה, שאז יגיע לשיא חפץ החיים, יתאזר עוז להפוך את האהבה העצמית העזה כלפי מעלה. כדרך שרבי עקיבא אמר ( ברכות סא ע”ב ) “מתי יבוא לידי” דווקא בעת אפסיות החיים מתגבר הרצון לחיות ביתר כוח והוא מגיע לשיא של אהבה לחיים, והנה אהבה זו הופך יצחק לה’. כיעקב בפגישתו עם יוסף אהובו, שהפך את אהבתו אליו אל ה’ וקרא קריאת שמע. ( ראה בראשית רבה מו, כט ) .
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. “זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט וזה להשחט” ( ב”ר פרשה נו,ד) יחדיו ממש. בהתגברות האהבה הטבעית ובניצחון הרצון העליון, כניסיון השוחט כך ניסיון הנשחט.
יצחק הקריב את כל חומריותו, גשמיותו נצרפה וזוככה במידה כזאת ששוב לא היה בבחינת גשם כלל. כל מהותו נהפכה לרוח, – “אף על פי שאין הקב”ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם מכל מקום עליו נאמר “אלוהי אבי יצחק” ( כי כהו עיניו והרי הוא כמת, להלן כח וברש”י ) כהו עיניו הגשמיות מן העקידה, והתרומם למעלה מהעולם החומרי, והרי הוא כאינו חי בעולם הזה, (עיין זוהר בראשית דף ס).
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. בדרוך כף רגלם על המקום חשו שניהם בבירור כי באו אל המקום אשר אמר ה’.
וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אברהם דווקא, כי עליו המצווה.
הַמִּזְבֵּחַ. המזבח הידוע לו אשר חזה בעיני רוחו כל שלושת הימים.
המזבח – בכל חוקיו ומשפטיו ( עיין זבחים סב ע”ב ) כבמת ציבור ולא כבמת יחיד. זה המזבח שעמד על המקום שממנו נברא אדם הראשון, ועליו הקריב קרבן שנברא. הוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, נח ובניו ( ילקו”ש וירא רמז קא ) המזבח של אברהם בא לתקן את כל שיעור הקומה שנפגם על ידי אדם וקין ועל ידי דור המבול. והמשך תיקונו הוא המזבח של במת הציבור בתוכן המקדש.
וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים. מצוות עריכת עצי המערכה.
וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. מתוך מאווי הנצחון על המיית האהבה הטבעית, ומתוך גודל הניסיון כאילו יצחק מונע ממנו הפעולה – “את יצחק בנו“.
ואף יצחק מצעד עצמו ביקש להיעקד, שחשש ממפני עיכובין, כל הצדדים פועלים כאן, איפא, עד השעה האחרונה. האחרונה ממש, זו מהות פרשת העקידה, שהיא מגלה את כל המניעים של הניסיון, חפץ החיים והגברת הרצון הפנימי הקדוש.
הנה יצחק אומר אל אברהם: “מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאימי ותניחהו, וכל זמן שתראה אמי תאמר, זהו בני ששחטו אביו” “אבא מה תעשו לזקנותכם”? אמר לו בני, יודעים אנו שמיתתנו קרובה, מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מיתתנו” ( ילקוט שמעוני וירא רמז ק”א )
דברים בוטים על תהום הנשמה, לעורר את האהבה הטבעית עד שיא ועד רום פסגתה, ואף על פי כן, ” האב עוקד בכל לב והבן נעקד בכל לב” ( שם, שם )
ואמנם עצם הפעולה הזאת בלבד, השאירה רושם בל יימחה לעולם, ברוב יופיה וזיו תפארתה, היא מכניעה את כל הקמים עלינו תמיד, – “כל מה שהיא אברהם עוקד את יצחק מלמטה, היה הקב”ה כופת שריהם של אומות העולם מלמעלה ( בראשית רבה, נו ח )
וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. מציוויו של הקב”ה הבין שיעלהו לעולה, כולו גם בעורו. בעודנו חי. בהוויתו. ( יומא נט ע”ב )
מִמַּעַל לָעֵצִים. ולא ” על העצים אשר מעל המזבח” ? שמרוב חיבתו למזבח שהקריבו עליו קודמיו ושעתידים ליקרב עליו, העצים בטלים לעיקר, – המזבח.
כאן מרמזת התורה שכל העקידה הייתה רק ניסיון בלבד, שבהעלאה זו, נתקיים הצו של “והעלהו לעולה” ואין צורך בעצי שריפה, ממעל לעצים כאילו אין העצים משמשים תפקיד.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. אין היד פועלת מעצמה לשחוט את בנו, “מרוב פחד נפל הסכין, אבל שולח את ידו לקחתו” ( מדרש תנחומא וירא כג ) “הסכין נפסל מרוב דמעות מלאכי השרת, אבל הוא רוצה להוציא את נשמתו על ידי חניקה”
( ב”ר פרשה נו ) “וכבש את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם” ( שם י ) השכל הקדוש שולט ופוקד על היד לפעול.
אברהם לא הסיח, איפוא,דעתו אף לרגע מאהבת הבן, וככל שהתקרבה שעת עצם הפעולה הנשגבה של שחיטת הבן, נתלהטה האהבה היוקדת לבנו ההולך ומסתלק מן האב הזקן. וככל שגדלה האהבה לבן, נתלהבה בו אהבתו לה’ וגדל הרצון לקיים את הצו השגיב.
ואמנם לאחר שכפת ידיו ורגליו, לא הסתפק בכך, אלא התלבש בעזוז גבורה נפשית, ” ונתן רגליו עליו כשבידי כשם שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה, כדי שלא תבעט ואמץ זרועו ואת שתי ארכובותיו עליו ( פרקי דרבי אליעזר פרק ל”ב ). באותה שעה שנגע גופו בגוף הבן נתחמם ליבו מרוב אהבה לבן חמדתו, ותוך שלהבת החיבה שהגיעה לשיאה ברגע האחרון “וישלח את ידו ולקח את המאכלת ושם על צוואר הבן וככהן גדול הגיש מנחתו ונסכו” ( שם )
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָֹה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ מִן הַשָּׁמַיִם. מלאכי מעלה מר יבכיון. הן אראלים צעקו חוצה ( ישעיהו לג, ז ) מפני שהם בדרגת חוצה, מחוץ למדרגת ישראל, שהם בפנימיות, לפיכך לא השיגו את הפנימיות שבמהות העקידה, ונמצאו תמהים, היאך האב שוחט את בנו וכורת שורש עם ישראל, – קיומם והוויתם של כל העולמות, מטרת הבריאה, ובתוכם גם מלאכי מרום. אבל הקב”ה עדיין ממתין עד הרגע האחרון ממש, “שבידי שמים אפשר לצמצם” צמצום מוחלט ( עיין בראשית רבה פרשה י’ ) דעד שלא הספיק מלאך ה’ להגיע בתעופה אחת ( מיכאל באחת ברכות ד’ ) וצעק “מן השמים” אברהם אברהם.
אך “אברהם לא אבה לשמעו ושאל, מי אתה, עד שפתח הקב”ה את השמים והתראה לפניו, הוי אומר מן השמים” אברהם כאילו לא רצה לשמוע דבר זה מפי מלאך, אלא מפי ה’, עד שנרמז “מן השמים” שהוא מפי ה’ ולא על ידי המלאך.
אַבְרָהָם אַבְרָהָם. נתעלה במדרגה על מדרגתו שעד כאן, ונקבע כך בשמו העצמי הנכון לתוכיותו.
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. ולא “אל בנך”? כאן הגיע אברהם לדרגה הגבוהה של העקידה: שוב אינו בנו, אלא כמו נער בעלמא, כדי כך הכשיר אברהם את עצמו, כיוון שכך, כאן בא הצו אל תשלח ידך אל הנער נתמלא היעוד של הניסיון.
ואמנם עיקר פעולת העקידה נתקיים, ש”בהגיע החרב על צווארו פרחה נשמתו של יצחק” ( פרקי דרבי אליעזר שם פל”ב ) אלא שנתקיימה בו תחיית המתים, – כיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ואמר: אל תשלח ידך, חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות, ופתח ואמר: ברוך אתה ה’ מחיה המתים ( שם ) או- אז השיג יצחק את עומק סוד הבריאה עד סופה והמדריגה הנסית של למעלה מן הטבע שתחיית המתים היא ביטוייה: ושהגוף קשורתמיד למעיין המבוע הנשמתי גם לאחר המוות.
וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. שום עשיה בגופו, על אף רצון שניהם, האב והבן, כי אין מחילה בחבלה, ואף לחבול בגופו אין אדם רשאי ( עיין ב”ק צ ע”ב )
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי. כיוון שהמלאכים יודעים החיצוניות שבאדם בלבד, אבל הפנים – הנשמה היא למעלה מהשגתם, על כן מעכשיו שיצאה אהבתו של אברהם לה’ מן הכח אל הפועל, אמר המלאך: עתה ידעתי – גם אני.
כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. למדרגת אהבה הגיע אברהם זה כבר, כמו שכתוב “זרע אברהם אוהבי” ( ישעיהו מא ח ) אך לאחר העקידה בא למדרגת יראה שלאחר האהבה, -“יראה מתוך אהבה” ( סוטה לא ע”א ) יראה זו פירושה השתוקקות להכתיר את ה’ לאדון ולמלך, ממתין לפקודותיו ולהיות עבדו הנאמן הסר למשמעתו מתוך יראה עילאה, – “אבינו מלכנו”.
“אמר דוד המלך, אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואבתי עלתה על כולם, לפיכך כרת הקב”ה ברית” ( תנא דבי אליהו פ”ג ).
זו דרגת היראה הגדולה, שאם לא כן אי אפשר לעמוד בניסיון כגון זה זה אלא אם כן מתוך יראה שלאחר האהבה, הוא מה שנאמר לאחר מכן “כי עתה ידעתי” – הודעתי לכל באי עולם את הגבול של ירא אלוקים עד מסירות נפש.
וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. אף מה שחסך אברהם את בנו ולא עשה בו מאומה לא היה בשביל שהיה בנו יחידו, אלא “ממני” – מפני ציווי של ה’ על כן “עתה ידעתי”, – מן המצווה השניה של ההורדה מן המזבח, שאף היא הייתה רק לשם מילוי רצון ה’, כההעלאה כך ההורדה.
ולא אמר: “אשר אהבת”? כי מה שנאמר בתחילה “אשר אהבת” הוא ציווי לחבבו חביבות יתירה כפי צורך הניסיון.
אֶת יְחִידְךָ. אף שלך ולא של אימו בלבד, – “כי ביצחק יקרא לך זרע”.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו . נשיאת עיניים מתוך תמיהה על אי מילוי הרצון והכוסף הנפשי הבוער לריצוי דמים לריח ניחוח לה’. וישא עיניו, בחינת “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” ( תהילים קכא א )
וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל. איל זה נברא בערב שבת בין השמשות ( אבות פ”ה מ”ו ) ספק ששת ימי המעשה, חול, ספק שבת. יש בו באיל זה טבע ועל טבע, גשמי מצד אחד ורוחני ניסי מאידך. שכן הצטרכותו מוטלת בספק, ( כמו פי הארץ, שאם לא היו חוטאים אין צורך בו, וכן קבורתו של משה, או הקשת וכו’ ) ומהו הספק, שאם היה ניסיון העקידה נכשל, לא היה איל זה מיוחד לדבר זה ולא היה תועה במדבר במקום שאין אילים מצויים בו, נמצא שבעצם מהותו יש בו שני הדברים גם יחד, טבעי כשאר אילים, ועל טבעי על שם הימצאותו בשעה מסוימת במקום מסוים, וכל דבר שנברא בין השמשות בא פתאום רק ברגע הנחוץ.
ואף על פי שהידיעה האלוקית ידעה שהצטרכותו כתחליף ליצחק ודאית ונמצא שאין בו ספק כלל אלא שכאן בא לידי גילוי אי הסתירה שבין הידיעה לבחירה, לפיכך נברא בין השמשות של ימי המעשה לשבת, שהבחירה היא בבחינת ימי המעשה והידיעה – שבת “דקביעא וקיימא” ( חולין קא ע”ב )
אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. ראה ש”אחר” זמן יהיו בניו נאחזים ונסבכים בקרניו, ביסודי התורה ובהודה. אולם כשם שהקרנים הן התפארת וההוד, כך הן יכולות להיות גם שורש כל העבירות – הגאווה, כח המגן של השור הוא בקרנים, אך יש ודווקא בכח המגן שלו הוא נאחז ומסתבך, גאוותם והודם של ישראל דורשים מהם ריבוי אחריות למילוי תפקידם, אלא שיש וכוח זה הוא לרועץ להם, על כן אין תיקון אלא שיסבכו אותם הקרנים עצמם לשם העקידה, – כפיית ידים ורגליים, והכנעת כל הגוף ורצונותיו.
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. תחת בנו ממש, באותה אהבה ובאותה מידה עצמה, כיוון שכך רצונו יתברך, וילך, ויקח – הכל כהעלאה.
על כן ויקחהו לא נאמר אלא “ויקח את האיל” – האיל הידוע, המיועד לתכלית זו מששת ימי בראשית, ומכאן ראה את רצונו של הקב”ה.
ואמנם הייתה זו עבודה גדולה לאברהם לכוף את מחשבתו ולהגיע לדרגה זו של התחליף – תחת בנו. על כן “וילך אברהם ויקח את האיל” בעצלתיים, ( כמו “וילך ויקח ויבא לאמו אצל יעקב ( בראשית כז, יד ) לפיכך נאמר עוד הפעם, ” שנית מן השמים ולא חסכת את בנך את יחידך” – כאילו את יצחק ממש.
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָֹה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָֹה יֵרָאֶה:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא. גדולה היתה אהבת המעשה וביקש אברהם להנציח אותה על ידי קריאת שם למקום לפי מהות הפעולה, שעל ידה נתקדש המקום ונוצרה בו איכות אחרת. יבואו בניו לעתיד וידרשו לשמו וילמדו אותו.
ה’ יִרְאֶה. קריאת-שם היא לא על עצם המעשה, שהיה בגוף האיל בלבד, אלא לפי גילוי הראשון ותחילת ההתקשרות בין האב לבן לשם השלמת הפעולה, “אלוקים יראה” נאמר בראשית העקידה, לפני המעשה, וכך הוא שם המקום לאחר המעשה, לפי התשוקה הנפשית הפנימית הראשונה.
אלא שלפני הפעולה נאמר “אלוקים יראה” – מידת הדין, אבל לאחר המעשה נהפכה המידה לרחמים, – “ה’ יראה”. ומהי המידה? ה’ יראה תמיד את כלל ישראל לא את צורתם החיצונית והמעשית אלא את תוכם הפנימי הסגולית, בחינת מחשה טובה המצטרפת למעשה, חזקת כשרותם שהיא תולדה של מעשה העקידה.
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם. כח הקדושה מתחדש ומתגבר בכל זמן מיום ליום. “היום יאמר” ממש. בכל יום יהיו בעינך כחדשים, ( ראה רש”י דברים כז ) סוד הנצח מפכה תמיד כמעיין המתגבר, היום מתחדש בכל בוקר, “המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית”.
“היום” – ראש השנה ( זוהר בראשית דף לג, ב ) “יאמר” בכל שנה יזכר לטוב מעשה העקידה.
בְּהַר ה’ יֵרָאֶה. פנימיות סגולתישראל וסוד אחדותם וכללות נשמתם הדבוקה בחיי עולמים מתגלים רק על ידי המקום ההוא, שהוא הר ה’, ועל ידי העבודה הקדושה הנעשית שם, ” נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום אחד” ( ברכות ל ע”א ) אשר על ידי התאחדותם נתעלו למדרגת ההנגה הזו של “עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש” ( אבות פ”ה משנה ח) כי בכלל ישראל אין פגם, “ועמך כולם צדיקים”. ( ישעיהו ס, כא )
יֵרָאֶה. יראה על ידי הראיה בפנימיותף יראה כביכול יתברך, בהשפעת הר ה’ נראה את ה’, הכרת ייחודו ואלוקותו.
יֵרָאֶה. בכל העבודות שבהר ה’ יראה ויזכר במעשה העקידה: “שבשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח וקוראים המקרא הזה “צפונה לפני ה'” ( הצפון והטמון בפנימיות ) זוכר עקידת יצחק” ( תנא דבי אליהו ז וע”ש שאפילו באמירה בלבד ) .
ועוד: יֵרָאֶה. תמיד גם בגלות, שהמקום הזה יצא וישפיע שפע של קדושה על מקדשי המעט שבכל המקומות.
אך יש ב יֵרָאֶה זה גם תפילה, שאברהם התפלל “יראה” כח מסירות נפש על קידוש השם ויבוא לידי גילוי תמיד, וגם בניו יעמדו בניסיון זה, – “אברהם אברהם, לו ולדורות, אין דור שאין בו כאברהם” ( ב”ר פרשה נו )
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: ביקש אברהם לקבוע שם למקום ולגלות את מהותו, שישראל יהיו נחשבים לפי מחשבתם ופנימיותם, שרק אז הם דבוקים בצורם, – ובא הקול שנית כתשובה וכהסכמה על מילוי בקשתו.
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָֹה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’. בי נשבעתי, בי בניצחיותי, מתוך גודל אהבת הקב”ה לישראל באה ההבטחה הזאת בהתקשרות עם שבועה, מהות השבועה היא גמירות הלב, פיו וליבו שווים, מעשה ומחשבה.
וכיוון שבקשת אברהם הייתה שמעשי ישראל יהיו מקושרים עם סגולתם הפנימית, – המחשבה, באה השבועה, שאף היא מאותה בחינה, לגלות על השלמת בקשתו. – “כשיהיו חוטאין לפני ואני עתיד לדון אותם בראש השנה וכשיבקשו שאסלח להם יהיו תוקעין לפני בשופר”
( ראה מדרש תנחומא וירא ז ) מקרניו של האיל שנקרב תחת בנו “ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני” ( ר”ה טז ע”א )
מחשבה כמעשה.
כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ. שיעבוד המחשבה כהקרבתה וכאילו היה המעשה בפועל.
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ. כח הברכה אינו קשור בדבר מוגבל ומסוים, במעשה או בפעולה, אלא בדבר הסמוי מן העין, בנעלם, בטהרת המחשבה ועילוי הרצון, בלתי גבולי וסופי ושופע ממקור עליון. על כן הברכה שוטפת ושופעת בלא קצבה. זו מהות הברכה, מחשבה הדבוקה במקור העליון מקור הברכה, לכן רק גבי ברכת משה תואר בשם “איש האלוהים” ( דברים לג, א )
כח הברכה הוא הכח הנצחי הנמשך ממקור הנצח, ואומות העולם אינם משיגים דבר זה, שהוא נגד טבעיותם, וגם אינם מכירים בכח זה המצוי אצל ישראל, – “ולא אמרו העוברים” אלו אומות העולם העוברים מן העולם, ולא אמרו ( אלא ) לישראל “ברכת ה’ עליכם” ( ירושלמי שביעית סופ”ה )
אך אברהם אבינו על ידי העקידה הגיע לשיא הרוממות, למעלה מן הטבע שהיא דביקות באל חי בתמידות, ובא לכלל התחברות עם הנצח, עם כח הברכה ומקורה, וכאן איפוא, נתקיים בו “והיה ברכה” ( בראשית יב, ב ) שכח הברכה נמסר לו.
ואמנם משנפגמת המחשבה, נספק כח הברכה, – “כרובין המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הוזילום” ( יומא נד ע”ב ). מכאן התמיהה: הואיל וכח הברכה הוא מצד סגולת המחשבה, והמחשבה נפגמת בעיקר על ידי מחשבת עכו”ם והרהור עבירה, – “למען תפוס את ישראל בלבבם” ( יחזקאל יד, ה ) שבכך הם נופלים ממדרגתם הסגולית ומתדמים לאומות העולם, על כן לא יתכן שכח הברכה מסור בידם.
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ. זכה שהקב”ה נתן לו כח הברכה והשלטון עליה, וממנו נמסר ליצחק, וממנו ליעקב, לך ולזרעך. וזו אמנם הייתה טעותו של עשו שחשב שענין הברכות הוא לזמנו ולשעתו, עושר ואושר לימי חייו, ולא תפס שזהו ענין של שלטון יחידי ונצחי, שאין למוסרו אלא ליחיד וללאומו. לזרעו אחריו. ומיעקב נמסר לבחיר האומה משה רבנו: ” וזאת הברכה אשר ברך משה” ( דברים לג, א ) ומסרו לבחירי האומה אחריו הדבקים בה’ תמיד.
וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. הברכה היא כללית ברוח ובגשם. כוכבי השמים – ממעלה, וכחול אשר על שפת הים – למטה. ברוחב ובהיקף. שתי מדרגות, למעלה ולמטה. ואף למטה – כחול אשר על שפת הים, שאינו כלה, והוא גבול לים ומציל את העולם. ברך אברכך – שתי ברכות, בשני מצבים, ואף במצב ירוד לא תבוא כליה.
ואמנם הכמות בישראל מרבה את האיכות – גילוי תכונתם, ואף השראת השכינה בישראל, אשר על ידי כך באה הברכה לעולם, אפשרית רק על ידי הריבוי הכמותי. – “ובנחה יאמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות” ( ב”ק פ”ג ע”א )
וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. כיוון שבשביל ישראל נברא העולם, הרי הם אדונים בעולם, ומימלא ירש זרעך את שער אויביו, העוברים ובטלים מן העולם.
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. למילוי בקשת אברהם לזכות לרומם את כל עמי העולם, שבאה בביטוי “נעריו” ע”כ והתברכו גו’
וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו. לאחר כל ההתעלויות היה לו גם הכח לשוב אל נעריו, להשפיע עליהם בתור נעריו.
אך אברהם בלבד שב ולא יצחק, שהוא בבחינת “שדה” צמצום, ואין ליצחק שייכות לנעריו, אלא הולך ללמוד בבית שם ועבר, אבל אברהם מידה אחרת הייתה בו, שהיא בחינת “הר”, – התרחבות והשפעה על הכל ( עיין פסחים פח ע”א )
וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו. יחדו במגמה אחת, הוא כמשפיע והם כמקבלים השפעה.
וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. וכיוון שאברהם הוא המשפיע, על כן הוא בלבד “וישב” קביעות מקום, שממנו יוצאות דרכי ההשפעה בעולם.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם. מאחר שהוא בחינת משפיע לכל, ושב אל נעריו הוגד לו שאמנם גם בבני נחור אפשר למצוא מרגלית טובה ואין להרחיקם.