בימים אלו מתחוללת מלחמת חרבות ברזל מלחמה עקובה מדם בין מדינת ישראל לארגוני הטרור ברצועת עזה, שהחלה בבוקר שמחת תורה ה’תשפ”ד, 7 באוקטובר 2023.
ונשאלה השאלה האם עקב עת צרה ליעקב מלחמת חרבות ברזל, ניתן לזכות במצות עשה מן התורה, של להריע בעת צרה? 
הנה בפרשת בהעלותך נאמר: “וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם” ( במדבר ט’ י’ ) 
נצטווינו בשתי מצוות תקיעה: לתקוע בחצוצרות בעת צרה (בעת מלחמה), וכמו כן לתקוע בחצוצרות במקדש במועדים ובראשי החודשים בשעת הקרבת הקרבנות.
הרמב”ם בספר המצוות וכן בהלכות תענית פרק א’ הלכה א’ וב’ כתב: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ובהלכה ב הוסיף,  ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו’. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם עכ”ל. 
והדגיש בהלכה ד’ שהדגש הוא על חצוצרות בלבד, וזה לשונו: ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד עכ”ל. 
אך מרן השולחן ערוך פסק, בסימן תקע”ו סעיף יב: “כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה וזועקין בתפלה ומתחננין ומתריעין בשופר עד שתעבור הצרה” עכ”ל. 
וצריך להבין מה מקור דבריו הלא הרמב”ם הדגיש שבעת מלחמה או עת צרה יש לתקוע בחצוצרות ולא בשופר? 
אך נראה שמקור דברי השולחן ערוך הם דברי הגמרא בתענית דף יד: שם נאמר שמתריעין בעת צרה, ואומרת הגמרא, “ובמאי מתריעין רב יהודה אמר בשופרות ופירש”י בשופרות – היו עושין ההתרעות ולשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה במסכת ראש השנה (דף לד.) ואהכי מתריעין בשופרות כדכתיב (במדבר י) ותקעתם בחצוצרות וגו’ תוקעין בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם.
אך זה עצמו צריך הבנה מדוע שינו חז”ל מפסוקי המקרא מחצוצרות לשופר? 
מעבר לכך תמה המגן אברהם מדוע איננו מקיימים את מצוות התרועה בחצוצרות בזמן הזה? והניח בקושיה. 
חצוצרות או שופר? 
מקורות ההלכה:  שורש ההלכה במצוות תקיעה בחצוצרות מבוארים בגמרא בראש השנה (דף כז, א).
 ומצאנו שלש שיטות בהסבר דברי הגמרא:
 1. הגמרא מביאה שרב פפא בר שמואל רצה לתקוע בתעניות בשופר וחצוצרות. הגמרא מגיעה למסקנה, שיש חילוק בדין תקיעה בשופר בין “גבולין” [שלא במקדש] לבין מקום המקדש: “מקום שיש חצוצרות (רש”י: כגון תעניות) אין שופר”. כלומר, דין התקיעה בעת צרה אינו מתקיים אלא בחצוצרות בלבד. כך גם הבין בעל המאור, ולכן הקשה על המנהג המובא בתשובת הגאונים לתקוע בתענית בשופר, שהרי מתוך סוגיית הגמרא נראה שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.
2. הרמב”ן (במלחמות, שם) חלק על בעל המאור, וכתב שמנהג הגאונים הסתמך על הסוגיא בתענית (הנ”ל, דף יד, א) שמתריעין בשופרות. לדעת הרמב”ן, נחלקו הסוגיות בדין תקיעות בעת צרה, אם דין התקיעה מתקיים בחצוצרות או בשופר, ולהלכה נקטו הגאונים כדעת הסוגיא בתענית שתוקעים בשופר.
 3. הרשב”א ביאר את מסקנת הסוגיה בצורה אחרת “אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר” שלא כדברי רש”י [שהכוונה לתעניות שבהם יש חצוצרות ולא שופר], אלא פירש שבגבולין אין צורך בשניהם [כפי שהיה במקדש] אלא תוקע באיזה שירצה, או חצוצרות או שופר. ולכן מסיק: “ומעתה בגבולין שהנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות” [כי בחצוצרות ושופר ביחד מותר רק במקדש].
דעות הפוסקים נחלקו על-פי דעות הראשונים הנ”ל.
א. הרמב”ם פסק שאין לתקוע אלא בחצוצרות, והיינו כדעת רש”י ובעל המאור הנ”ל.
ב.השולחן ערוך פסק שיש לתקוע בשופר דווקא ולא בחצוצרות, והיינו כדעת הרמב”ן. 
ג.הרשב”א סובר שרשאי לתקוע באיזה שירצה, או שופר או חצוצרות.
וכך על פי שיטת הרמב”ם תירץ האגרות משה ( או”ח, ח”א, סימן קסט ) את קושיית המגן אברהם הנ”ל מדוע איננו תוקעים בזמן הזה כלל בעת צרה,  על פי דברי הריטב”א המסתמך על דברי הרמב”ם שהחיוב לתקוע בתענית הוא בחצוצרות בלבד. וכתב הריטב”א, שמאחר ואין לנו חצוצרות בזמן הזה, נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור. וכנראה על זה מבוסס המנהג בזמנינו, שאין תוקעין בשופר בעת צרה.
והנה כל התירוץ זה מבוסס על דעת הרמב”ם שחובת תקיעה היא בחצוצרות בלבד, וכפשטות לשון הפסוקים וסוגיית הגמ’ בראש השנה, אך לפי דעת השולחן ערוך שחובת התקיעה מתקיימת בשופר, עם מקור דברי הגמרא בתענית הנ”ל,  הרי שעדיין צריך עיון קושיית המגן אברהם למה כיום לא נהגו לתקוע בשופר בעת צרה?
והערוך השולחן תירץ באופן אחר, אנו סוברים שמקום התקיעות היה בתפילה בסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שהיו מוספים בתעניות, ומכיון שבזמן הזה אין תענית ציבור בחו”ל ולא מוסיפים את הברכות הללו, אין גם מקום לתקוע [ואע”פ שהברכות וודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא, מכל מקום כיון שתיקנו רבנן באיזה מקום לתקוע, ממילא כשאין זה המקום, אי אפשר לתקוע].
ואכן המשנה ברורה בסימן תקע”ו סק”א הביא את דברי האחרונים: “ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא”י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו’ ויש שכתבו דאפשר דאף בא”י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ”ע לתקוע אבל בלא”ה לא [פמ”ג].
אך זה עונה רק על צרת ישראל בחו”ל ולא עונה לנו על מלחמת ישראל כמו בנושא שלנו בארץ ישראל למרות שמצב מלחמה הוכרז כל מדינת ישראל, אך האיום הוא לא על רוב ישראל אם כן לפי הסבר זה לכאורה אין מצוות תקיעה, כי רוב ישראל אינם בארץ ישראל כיום  ואינם תחת האיום.  
לעומת התירוצים הנ”ל, לפיהם מוצדק מנהגינו שאין לתקוע בשופר בזמן הזה, חידש בשו”ת תשובות והנהגות (או”ח, סימן לג) הגאון ר’ משה שטרנבוך שליט”א,  לאחר שהביא את דברי המשנ”ב בשם הנתיב חיים, שבחו”ל לא נהגו לתקוע כי מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכתב שלפי זה בארץ ישראל החיוב הוא מדינא, והוסיף שכך נהגו לתקוע בעת צרה: “ובירושלים עיה”ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקין באמירת סליחות, תוקעין בשופרות, ונראה דמקיימין בזה האי מ”ע”. וצריך עיון הלא המשנ”ב הסתייג גם בדברי הפמ”ג שכתב שיש תנאי של רוב ישראל, באתר דין ( בית הוראה מרכזי לדיינות מצוטטת החלת בד”ץ: 
 “מעניין לציין את החלטת הבד”צ בירושלים לקיים, באופן חד-פעמי, את דין התורה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב”ם, דהיינו לתקוע בחצוצרות כסף בתפילת רבים בעת צרה. וכך נהגו ברוב עם לפני הכותל המערבי, ביום ב’ תענית שני בתרא, י”ב אייר שנת תש”ל, בסדר תפילה מיוחד שתקעו בו הכוהנים בחצוצרות כסף מקשה” אך זה חידוש שלא מצאנו באף מקום. 
 ואכן בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יא, סימן טז) לאחר שהרחיב בסוגיה זו, הסיק להלכה, שאין לחדש תקיעה בחצוצרות בזמן הזה.
תירוץ נוסף על קושית המג”א יש לומר על פי דברי המנחת חינוך והיעב”ץ ( מור וקציעה או”ח סימן שע”ו ) שמצות התקיעה בחצוצרות נאמרה רק על הכהנים, כפי שנאמר בפסוק ‘ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות’.
ולפי זה כתב מרן הגר”נ גשטטנר זצ”ל בשו”ת להורות נתן שמאחר וכתב בשו”ת בית אפרים שלכהנים בימינו אין דין כהונה אלא במה שהוחזקו, ומכיון שאין אנו יודעים בוודאות מיהו כהן, לא הוחזקו הכהנים לענין תקיעה בחצוצרות, ומכיון שרק כהנים תקעו במקדש, לכן אין תוקעים בזמן הזה.אך בלהורות נתן דחה תירוץ זה, כי על כל פנים מדוע שלא נקיים את המצוה מחמת הספק, שהרי אין בכך כל הפסד ובודאי עדיף מלא לתקוע בכלל.
אך יש לתרץ את דברי התשובות והנהגות, בסברה דלהלן, כשיש איום על היישוב היהודי בארץ ישראל, הוא גם איום על תושבי חו”ל שגם הם דירתם דירת ארעי שם, גם בגלל מצוות יישוב ארץ ישראל שחלה גם עליהם, ויישובם שם אינו אלא זמני בין האומות, וכן בגלל חוק השבות המקנה לכל איש מישראל אזרחות במדינת ישראל, ( מעבר לקרובי משפחה רבים שיש לכל ישראל בחו”ל גם בארץ ) הם מצווים להגן על המושבה היהודית בישראל ועל אחיהם ואם כן האחריות שלהם היא בלתי נפרדת מהיישוב כך שזה נחשב שהאיום הוא על כל ישראל, וצ”ע. 

כרוז הבד”ץ העדה החרדית ירושלים בעקבות מלחמת חרבות ברזל

הרב יצחק קולדצקי שליט”א חתנו של מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל תוקע בשופר בתפילות ותחנונים לשלום חיילי צה”ל ורפואת פצועי מלחמת חרבות ברזל צילום: שוקי לרר