האם שמו של חג החנוכה קשור לזמן שאנו מדליקים את החנוכייה?
שמו של חג החנוכה
מקור שמם של ימי החנוכה הוא כנראה מלשון חנוכת המזבח או חנוכת המקדש, (מהרש”א, חידושי אגדות על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ”א, עמוד ב’, ד”ה מאי חנוכה) שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה נחגג החג בתאריכו, כפי שמתואר בספר מקבים א’, בדומה לחנוכת המשכן ולחנוכת מקדש שלמה, ובהתאמה להנחת אבן הפינה לבית המקדש השני (יום ייסוד היכל ה’) שהייתה בתאריך דומה.
הר”ן במסכת שבת כ”א: ועוד אחרים דרשו את המילה חנוכה כראשי תיבות של המילים “חנו (ב)כ”ה”, כלומר שהמכבים הפסיקו את המסעות והקרבות בכ”ה בכסלו.הסבר נוסף לדרשה הוא שחנו בכ”ה זה שבני ישראל מצאו חן בעיני הקב”ה בכ”ה בכסלו.
יש שדרשו את המילה חנוכה כתשובה למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי על הדלקת הנרות. שראשי תיבות חנוכה זה: “ח’ נרות והלכה כבית הלל”.
שם נוסף לחג המקובל בעברית החדשה הוא “חג האוּרים”. שם זה (בגרסתו היוונית: Φῶτα, כלומר “אורות” או “אוּרים”) מובא כבר אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
לפי השיטות שזה בגלל חנוכת המזבח יש לחדד שמהות בית המקדש שהוא מסמל את עבודת הקורבנות מהותו התממשה בעבודת הקורבנות, זו אחת הסיבות שמצאנו שאכן בגלל שהמזבח נחנך שוב אנו מחשיבים את כל עבודת בית המקדש שחזרה לשגרה לאחר הפרצות שפרצו היוונים, מקור נוסף מצאנו לכך שבית המקדש ואפילו ירושלים כולה נקראה “אריאל” כמו שאמר הפסוק ” הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקפו ”
אֲרִיאֵל הוא כינוי מוכר בתנ”ך לעיר ירושלים (ואולי להר ציון או לבית המקדש), למשל בפסוק “הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד” (ישעיהו כט, א), כלומר ‘אריאל – הקריה שבה חנה דוד’.
אריאל הוא שמו של מזבח (או חלק במזבח) שנזכר בספר יחזקאל: “וְהָאֲרִיאֵל (הכתיב: אראיל) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב” (מג, טז). לצידו באותו הקשר מופיעה הצורה ‘הראל’: “וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע” (שם, טו), וטיב היחס ביניהם איננו ברור דיו.
אריאל המזבח
כנזכר לעיל, המילה אריאל מופיעה ביחזקאל בהקשר של מזבח. יש שחשבו שבמובן ‘מזבח’ קרוב ‘אריאל’ אל המילה הערבית إرية (אִרְיַה) שפירושה ‘מוקד’, ‘אוּר’; מעין ‘אוּר אֵל’, ושמא יש סיוע לכך מן הפסוק בישעיהו לא, ט: “נְאֻם ה’ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם”. לפי דעה אחרת קרוב אריאל למילה האכדית arallû ‘הר האל’, הקרובה למילה העברית ‘הראל’.
דעה אחרת גורסת כי אריאל בא מן ‘ראיאל’ (בשיכול האותיות אל”ף ורי”ש), היינו המקום שאליו עולים להיראות לפני האל. תימוכין לכך יש אולי מן המילה אֶרְאֶלָּם בישעיהו: בגרסת ‘מגילת ישעיהו השלמה’ שנמצאה בקומראן באה המילה בשתי תיבות נפרדות – ‘ארא לם’; אף בתרגום הארמי לפסוק בישעיהו נתפסה כך ותורגמה: “כַּד אִתְגְלֵי לְהוֹן” (=כאשר איראה להם).
בספרות חז”ל נקשר שמו של המזבח עם תווי גופו של האריה: “ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, שנאמר ‘הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד’ – מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו” (משנה מידות ד, ז).
לפי פירושים אלו ייתכן שהכינוי לירושלים כולה הוא מעין הרחבה לשמו של המזבח,
כך גם אצלנו בחנוכת המזבח בעצם אנו רואים את חניכת כלל בית המקדש וירושלים וענין מהותי זה נחגג בחג החנוכה.
האם יש לחבר את המחלוקת הזו בנושא שמו של חג החנוכה למחלוקת הראשונים מתי זמן ההדלקה?
ברי”ף וברמב”ם ישנו דיון האם כוונתם לשקיעה.
גם ברי”ף וברמב”ם רואים שסוברים שהזמן הוא שקיעת החמה. שכן הם לא מזכירים כלום, ובפשט פירוש המילה שקיעה היא שקיעה, מי שאומר אחרת הוא צריך לפרש. אמנם ראיתי בבירור הלכה (למסכת שבת דף לה), שמביאים ויכוח מהי שיטת הרי”ף והרמב”ם, וגם יש מחלוקת בשיטות הראשונים, שלא ציינו ששקיעה היא סוף שקיעה, אך גם לא ציינו אחרת. שיטת המהר”ם אלשקר היא, שאם לא אמרו שום פירוש לשקיעה מוכח שהתכוונו לשקיעה, לעומת זאת שיטת הרדב”ז שלא מוכרח הדיוק שכן דרכם להעתיק לשון הגמרא, ולא תמיד מפרשים את הדברים, והיות ששיטת רבינו תם מוסכמת על הרבה ראשונים מסתבר שכך סוברים גם ראשונים אלו. כמו כן, הרי”ף מביא דברי רבה שבין השמשות מתחיל בשקיעה, וכן את הגדרים של סימנים לפי כוכבים, לפי הרדב”ז זה הוכחה שסובר כרבינו תם, ואילו בעל סדר זמנים סובר שנראה יותר שפוסק כגאונים, ולכן לא מביא את הגמרא בפסחים. לגבי שיטת הרמב”ם מביא דיון ארוך ומחלוקת גדולה של דיוקים בלשון הרמב”ם האם סובר כרבינו תם או לא.
אומנם נראה לי שאם אפשר לדייק לכאן או לכאן מדברי הרמב”ם, יש משקל גדול לדברי מהר”ם אלשקר שרבי אברהם בנו של הרמב”ם כותב שהולכים לפי שקיעה כגאונים, וכל דבריו הם כדברי אביו.
ולעומת זאת יש אולי הוכחה הפוכה מדברי הטור, הטור הוא אחד מאלו שלפי הבירור הלכה לא פירש אם סובר כגאונים, או כרבינו תם. אבל בנר חנוכה כותב הטור (אורח חיים סימן תרעב): “מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה”. ולכאורה מנין יודע הטור להגיד סוף שקיעה מדוע לא שקיעה כפשוטה, ובפשטות צריך לומר בגלל שסובר כרבינו תם, שפירוש המילים משתשקע – סוף שקיעה.
בנוסף רואים שמבין שאי פרשנות של המילה שקיעה איננה מפריעה, שכן הרא”ש לא פירש כלום בסוגיה, גם בקיצור פסקי הרא”ש לא כתב כלום בנושא, אף על פי כן כותב הטור כדבר פשוט סוף שקיעה, רואים שמבין פשוט שפירוש ‘משתשקע’ הוא סוף שקיעה, וודאי אם היה מבין שהרא”ש חולק – היה מציין את הדברים.
ובכלל, בדעת הרא”ש האם סובר כרבינו תם או לא – יש בזה בעיה, שכן בשבת לא מזכיר הרא”ש בפסקיו את דברי רבינו תם, אבל תוספות רא”ש, והרא”ש בפסקים (תענית פרק א סימן יב) מביא את שיטת רבינו תם, ומביא הבירור הלכה שהבית יוסף כתב שהרא”ש הסתפק האם לפסוק כרבינו תם או לא.
אומנם נראה לי שאם הרא”ש מסופק האם לפסוק כרבינו תם, מסתבר שהרא”ש לגבי נר חנוכה התכוון בתחילת הזמן, ולא סוף הזמן. שכן יהיה פה את הכלל ספיקא דרבנן לקולא, ושלא כדברי הטור.
אורית מרטין – לרכישה Online
שיטת היראים משתשקע הכוונה לפני שקיעה.
ובבירור הלכה בדף לה מביא את שיטת היראים שהיא בדיוק הפוכה מרבינו תם, שפירוש המילה ‘משתשקע’ היא שהשמש הולכת לפני שקיעה, וזה זמן של שלושת רבעי מיל לפני השקיעה הנראית. מכאן יוצא לכאורה, שיצטרך היראים להגיד גם בנר חנוכה להדליק לפני שקיעה, ובאמת מביא הביאור הלכה שדעת היראים שמדליק ביום סמוך לחשיכה, שכן אז ניכר שזה נר חנוכה, מה שאין כן מדליק בלילה, הרואה אומר חשוך לו. אומנם לגבי הזמן דכליא רגלא דתרמודאי, אולי יגיד שאינו בדווקא חצי שעה. וצריך לעיין בשיטת היראים.
אם כנים דברינו, יוצא מהדברים שלפי הגאונים יהיה פרשנות שקיעה שקיעה ממש וצריך להדליק בשקיעה ממש, מה שאין כן החולקים והולכים אחרי רבינו תם, הם יגידו שקיעה ממש. ולפי זה מי שלא חושש לרבינו תם ידליק בשקיעה ממש, ומי שחושש לרבינו תם אפילו מדרבנן, ידליק בצאת הכוכבים.
יותר מזה – מדברי הריטב”א נראה שגם רבינו תם יסבור סוף שקיעה, שזה זמן בין השמשות, ואם כן אין פירושו צאת הכוכבים. ונראה לי שגם דעת הטור היא כך, לפי החיפוש בפרויקט השו”ת המקום היחיד שמוזכר סוף שקיעה הוא כאן בהלכות חנוכה, ובכל המקומות האחרים מוזכר צאת הכוכבים, אם כן הכוונה סוף שקיעה לשקיעה השנייה ולא לצאת הכוכבים, ולפי זה נראה לכאורה שהטור וכן הרא”ש פוסקים כרבינו תם, ואפילו בדברים דרבנן בהדלקת נרות חנוכה מזכירים את שיטת רבינו תם, ולא פוסקים ספיקא דרבנן לקולא, שאפשר להדליק קודם. והרא”ש בתוספותיו בשבת ובפסקים בתענית פוסק כרבינו תם. ואם כן מה שלא הזכיר בשבת את שיטת רבינו תם, אפשר אולי לומר שסמך על פסקו בתענית, ולא כדברי הבית יוסף שמסופק כמי לפסוק.
אומנם הרא”ש עצמו כתב על הדלקת נר חנוכה בתחילת הלילה, אינני יודע אם יש מכאן הוכחה שהכוונה לצאת הכוכבים.
נראה שאפשר לומר כגאונים ולהסביר שצריך להדליק בסוף שקיעה.
אמנם נראה שאפשר לומר אחרת, ודאי מי שיסבור כרבינו תם יהיה מחוייב להסביר שמדובר פה בסוף שקיעה, אבל מי שסובר כגאונים ששקיעה זה שקיעה, עדיין יוכל להגיד שכן מדובר בסוף שקיעה, זאת אומרת צאת הכוכבים, וזה על-פי דברי הגהות מרדכי שמדליקים בסוף שקיעה, צאת הכוכבים, שכן שרגא בטיהרא מאי מהני. ודוגמא לזה יש לפי דעתו בגמרא בתענית ‘כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית’, וכוונת הדברים היא צאת הכוכבים. ונראה מדבריו שפירוש המילה שקיעה יכולה להיות שקיעה ויכולה להיות צאת הכוכבים, וצריך לראות לפי ההקשר, כאן הכוונה לצאת הכוכבים. ולפי דברים אלו אין ראיה מכך שהטור אומר סוף שקיעה אם כוונתו לצאת הכוכבים שסובר כרבינו תם.
וכן רואים בתוספות (מנחות כ ע”ב): “ואשכחן נמי שקיעת החמה דאיירי בסוף שקיעה כגון צאת הכוכבים, כדאמרינן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרת (נזיר דף טז.) כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה, והיינו בבין השמשות, כדאמר עלה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא.) ברואה בין השמשות וגם בפירקין (לקמן דף לו:) לכל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה, והיינו בלילה, מדקאמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח. ועוד אמרינן במס’ תענית (דף יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צאת הכוכבים…”
בבירור הלכה כותבים שהמחבר בשולחן ערוך כתב שמדליקים בסוף שקיעה ומפרשים בדעתו שהכוונה צאת הכוכבים, כך מבינים בדעתו המגן אברהם, פרי מגדים, אליה רבה, משנה ברורה. אלא שלדעתם המחבר סובר כרבינו תם, ובעל התניא לעומת זאת כותב בסידור שהמחבר חזר בו ביורה דעה, וסובר כגאונים, בכל מקרה יוצא לשיטתו צאת הכוכבים. אלא שתלוי בשיטות השונות רבינו תם, והגאונים. ובאמת זהו מנהג ספרדים וחסידים להדליק אחרי צאת הכוכבים. (אמנם לכאורה צריך עיון, שכן ראיתי בפרי עץ חיים ובשל”ה הקדוש שמדליקים עם שקיעת החמה, אם כן מדוע חסידים מדליקים בצאת הכוכבים. ובליקוטי מוהר”ן נראה שדעתו צאת הכוכבים, וקשור לזיכוי הרבים של מצדיקי הרבים ככוכבים.) ומדברים אלו גם כן רואים שהסברא להדליק בצאת הכוכבים איננה קשורה לרבינו תם, אלא לסברא שביום אין משמעות לנר, שכן מדליקים בצאת הכוכבים גם מי שסובר שהשולחן ערוך סובר כדעת הגאונים.
בשיטת הגר”א ישנה אי בהירות האם להדליק בשקיעה או בצאת הכוכבים.
בגר”א על שולחן ערוך כתב שהעיקר שצריך להדליק בשקיעה.
ולגבי שיטת הגר”א לא ברורים הדברים, המפורסם הוא שהגר”א הכריע כדעות של שקיעת החמה, וזה על-פי דברי הגר”א (סימן תרעב סעיף קטן א), סוף שקיעה – כן כתב הטור, וכן כתב הרא”ש (בפרק א דתענית) על דיני תענית, וכן בברכות על זמן קריאת שמע, פירש תוספות רא”ש שבא השמש הכוונה לצאת הכוכבים, ולא לשקיעה. והגר”א מקשר את הדברים, אומנם הרשב”א והר”ן סברו התחלת שקיעה, אלא שהם סברו התחלת שקיעה שנייה. שכן סברו כרבינו תם, המרדכי (סוף פרק ב בשבת) כתב שהלשון היא משתשקע- תחילת שקיעה, וכך מוכח מפרק הפועלים, משיפקסו – פירושו עד שיפקסו. וכן עיקר.ומזה שהגר”א כתב וכן עיקר נראה שדעתו לפסוק כשיטה זו, ובאמת חלק מהנוהגים כגר”א מדליקים בשקיעה.
אומנם בגר”א רואים שמבין שהרשב”א והר”ן רק הסבירו שקיעה לפי דעת ר”ת, ויתכן שלפי דעתם בשקיעה שלנו אי אפשר להדליק, שכן אפשר להעיר שלשיטתם אם נסבור שהגאונים צודקים, ושקיעה היא שקיעה ולא צאת הכוכבים, ממילא ייצא לשיטתם להדליק בשקיעה, ואפשר שהם סוברים ששקיעה שנייה היא לילה, ולכן סוברים שאפשר להדליק אז, אבל אם יתברר שמדובר בשקיעה ראשונה שהיא יום, גם הם יודו שחייבים לפרש שקיעה סוף שקיעה, שאם לא כן לא היה בונה הגר”א רק על המרדכי שסבר שמדליקים בשקיעה. אלא היה מוכיח שגם הרשב”א והר”ן סברו שקיעה. וכך הבין בתורת המועדים של הרב דוד יוסף (סימן ד הערה ב), והסכים עמו להלכות הרב עובדיה יוסף.
אומנם לכאורה צריך עיון שהרי את הדברים כתב הגהות מרדכי, וההגהות מדכי עצמו פסק בתחילת פרק ב בשבת שידליק בצאת הכוכבים. וצריך עיון.
בספר מעשה רב כתב שהדליק סמוך לצאת הכוכבים, וביורה דעה כתב הגר”א להדליק בצאת הכוכבים.
עוד מביא הרב שלזינגר מהספר מעשה רב: “זמן הדלקת נר חנוכה משתשקע החמה, קודם צאת הכוכבים, על כן מדליקין קודם תפילת מעריב”. ומשמע שהמצוה אינה בתחילת השקיעה ממש רק סמוך לצאת הכוכבים”. ועוד- שבביאורי הגר”א ליורה דעה (סימן רסו) כתב שהפוסקים פסקו צאת הכוכבים, דקיימא לן לחומרה כרבי יוסי, ולכן אין להדליק נר חנוכה קודם צאת הכוכבים.
הרי שיש סתירה בפסקים, ובאמת נחלקו המנהגים גם לנוהגים תמיד כהגר”א, ומביא משו”ת אז נדברו שהרב קוטלר הורה להדליק בארצות הברית 25 דקות אחרי שקיעה.
גם החזון איש הדליק לא ממש בשקיעה אלא כמה דקות לאחר השקיעה, גם הרב פיינשטין (אגרות משה או”ח ח”ד סימן קא אות ו) כתב להדליק עשר דקות לאחר שקיעה.
כך שהדברים לא סגורים שמנהג אנשי הגר”א הוא להדליק בשקיעה. גם ר’ אברום כתב בספר של הרב הררי בנספח, שיש מאנשי ירושלים שנהגו להדליק בצאת הכוכבים. ויש לו הסבר מדוע שינו ממנהג הגר”א – בעזרת השם נתייחס אליהם בהמשך.
בהדלקה בצאת הכוכבים יוצאים ידי חובה לכולי עלמא.
לכאורה היה הכי פשוט להדליק בצאת הכוכבים, ואז פותרים את כל הבעיות,
א. זה הזמן האידיאלי לפי השולחן ערוך.
ב. לפי הגר”א זה בתוך הזמן של ‘עד שתכלה רגל מן השוק’, שאפשר להדליק לפי דין הגמרא.
ורק אם נאמר את כל ההנחות הבאות יצא שיש פה מצב של דיעבד, גם כן לא פסול. א.הזמן הוא שקיעה, לא כפסק שולחן ערוך.
ב.רבינו תם לא צודק בחישוב הזמנים והלכה כגאונים..
ג. שאי לא אדליק מדליק פירושו בדיעבד כדברי השולחן ערוך, שלא כרשב”א.
ד. לא נאמר שהיום אין צורך להדליק בזמן, ואפשר להדליק כל הלילה.
ה. אם שני התירוצים בגמרא חולקים, נסבור שלא כדעה השנייה שצריך להדליק כשיעור ואין הקפדה להדליק בזמן, ולכן אין בזה בעיה. או שנאמר שתירוצי הגמרא אינם חולקים, וצריך להקפיד על הזמן.
בהדלקה בצאת הכוכבים ישנה בעייה של דחיית תפילת ערבית וקריאת שמע ולכן סובר המשנה ברורה שעדיף להדליק בשקיעה.
אבל כאן נכנסת בעייה של זמן קריאת שמע ותפילת ערבית, ולכן אמנם ודאי נדליק נרות חנוכה לכל השיטות בזמן, אבל יהיה לנו בעיה, של דחיית ערבית וקריאת שמע.
וכתב המשנה ברורה(סימן תרעב סעיף קטן א): “עם סוף שקיעתה – היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא. אכן בערב שבת מקדימין וכדלקמן בסי’ תרע”ט. והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דסבירא ליה דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו סוף שקיעה, אבל באמת יש הרבה ראשונים דסבירא ליה דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה והוא בערך רבע שעה מקודם.(זה בנוי על רבינו תם, וכבר כתבנו בסיעתא דשמיא שאלו שסוברים שלא כרבינו תם, אולי יודו שעדיין אינו חשיכה השקיעה, ואין להדליק אז.)
ועיין בביאור הלכה, שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו, דהיינו אחר צאת הכוכבים, נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב, וכן כתב במור וקציעה, וכן נהג הגר”א [אכן יטיל בה כל כך שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים]. ואם לא הדליק מקודם, והגיע זמן צאת הכוכבים יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר, וגם יש בה מצות קריאת שמע שהיא דאורייתא [שע”ת].
ודע דאפילו הנוהגין תמיד להדליק אחר תפלת ערבית, מן הנכון שיכינו על כל פנים השמן בתוך הנרות קודם תפילת ערבית, כדי שיהיה מוכן תיכף אחר תפלת ערבית להדליק, דאם יעשה הכל אחר תפלת ערבית, בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו, והוא חצי שעה מדינא דגמרא:”
נראה לי מדברי המשנה ברורה, שגם כן סובר שהעיקר לדינא הוא צאת הכוכבים, לכן צריך לתת שמן שידלוק עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, ולכן אם אדם לא התפלל ערבית יתפלל קודם ערבית, ולכאורה יפסיד את המצוה בזמנה, ולהתפלל יכול גם עוד חצי שעה, ולא חושש המשנה ברורה שימשך ויעבור זמן ערבית, אלא סובר זריזין מקדימין. בעל כורחך שהעיקר לדינא שידליק אחרי צאת הכוכבים, ועדיין זה זמנו, אמנם הדרך המובחרת היא להדליק בשקיעה בשביל לא לפספס את השיטות שסוברים שקיעה.
אלא שלדעת המשנה ברורה אין חיסרון בהקדמה, ובפרט הקדמה מועטת, וכך מרוויחים את כל השיטות, ולכן דרך זו עדיפה, אומנם כבר הוא עצמו כותב שיש נוהגים אחרת, ובביאור הלכה סימן תרעב מאריך הרבה בדברים. וזה לשונו: “לא מאחרים – ולפי זה צריך להדליק תיכף אחר צאת הכוכבים. ואם כן צריך עיון מי שנוהג תמיד להתפלל מעריב בזמנו, דהיינו אחר צאת הכוכבים, איך יעשה? [פמ”ג]. והנה לדחות תפילת ערבית משום זה גם כן אינו כדאי, דיש בה מצות קריאת שמע שהיא דאורייתא, וגם דתדיר קודם, כמו שכתבו האחרונים. ועל כן נראה לי דאיש כזה בודאי מן הנכון שידליק קודם מעריב. אחד, דהרבה ראשונים סבירא ליה דלכתחלה יש לנהוג כן כמו שהביא הגר”א 1 , ועוד דאף הטור שכתב סוף שקיעה נוכח בסמוך דגם הוא סבירא ליה דיכול להקדים עד קרוב לחצי שעה מקודם. ובפרט אם נסבור בדעת הרמב”ם, במה שכתב דמדליקין עם שקיעתה היינו ממש עם הזמן שנתכסה השמש מעינינו, וידוע שדעתו דמצות הדלקה הוא רק כחצי שעה או מעט יותר אחר כך, ואם עבר הזמן שוב לא ידליק עוד, אם כן אם ידליק בשעת צאת הכוכבים אינו יוצא כלל מצות הדלקה לדעת הרמב”ם והעומדים בשיטתו בזמן השקיעה. ואפילו המקילים שיכול להדליק אחר כך הוא גם כן רק מטעם ספק לכמה פוסקים. ועל כן נראה דטוב ונכון לכתחלה להדליק קודם מעריב, ועיין בשערי תשובה שכתב בשם מח”ב גם כן שמי שעושה כן לא הפסיד, ולפי מה שהוכחנו יש לנהוג כן לכתחלה.
ולא מקדימים – הוא מלשון הרמב”ם, עיין בר”ן ורשב”א דפליגי על זה [הגר”א]. והנה מקור הרמב”ם כתב הרב המגיד שהוא ממה דאיתא בשבת (כ”ג ע”ב) ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, ויפרש לה דאיירי בחנוכה, ולפי זה לרוב הפוסקים דמפרשי לה דאנר של שבת קאי [הר”ח ורש”י ותוספות והרא”ש ורבינו יונה והמרדכי בריש פרק תפלת השחר] – תו אין לנו מקור לדינו של הרמב”ם. וגם הטור בסימן רס”ג נסיב לה לענין שבת. וקצת פלא על השולחן ערוך, דסתם בסימן רס”ג ס”ד לענין שבת, וגם בענינינו לענין חנוכה, ואולי דבענינינו סובר הטור ואפשר גם להרמב”ם שהוא מצד הסברא שאינו ניכר לפרסומי ניסא כשמקדים, דשרגא בטיהרא מאי מהני. אבל קשה, דהתינח אם מפרש משתשקע החמה כפשטיה נוכל לומר שקודם שקיעה שאור היום גדול לא מינכר אור הנר וליכא פרסומי ניסא, אבל כיון שהעתיק השולחן ערוך כפירושו של הטור והמרדכי דהיינו מסוף שקיעה והוא צאת הכוכבים, בודאי כשמקדים קצת כערך רבע שעה, והוא זמן בין השמשות [אפילו לדעת ר”ת וסייעתו] או מעט יותר, איכא היכר שהוא ללילה. ותדע בשבת גם כן פסק השולחן ערוך שם שלא יקדים, מטעם שאינו היכר שמדליקו לכבוד שבת, ואפילו הכי ידוע שמוכרח לכולי עלמא להדליקו קודם בין השמשות הנזכרים לעיל, ועל כורחך אנו צריכין לומר, דמה שאמרו ‘ובלבד שלא יקדים’, היינו דוקא שמדליקו בעוד היום גדול, שאז אינו מינכר שהוא לכבוד שבת. וכן בענינינו שהוא לשם חנוכה. וכן מוכח לשון השולחן ערוך שם, עיין שם. אבל לא כשמדליקו רבע שעה או אפילו חצי שעה לערך קודם צאת הכוכבים. והנה הטור, כשהעתיק מסוף שקיעה לא העתיק ובלבד שלא יקדים, והרמב”ם שהעתיק ובלבד שלא יקדים לא העתיק מסוף שקיעה, אלא כתב שמדליקין עם השקיעה. [וזה לשונו (בפרק ד מהלכות חנוכה הלכה ה’): “אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין”], וכונתו ממש קודם השקיעה [וכענין שאמרו (בשבת ל”ג) ג’ דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה וכו’ הדליקו את הנר, הרי דלשון עם היינו זמן מה קודם]. ואפילו אם נפרש דהרמב”ם סובר כרבינו תם וסייעתו, דהיינו השקיעה השנייה, גם כן אנו מוכרחין לומר דזמן של בין השמשות ומעט יותר כעשרה מינוט מקודם, דהוא בסך הכל לערך כ”ה מינוט קודם צאת הכוכבים, אינו בכלל ובלבד שלא יקדים, והראיה משבת, וכל שכן לפי מה שביררנו לעיל בסימן רס”א מכמה פוסקים, דהרמב”ם סובר דצריך להדליק נרות בערב שבת קודם שנתכסה השמש מעינינו [ואינו סובר כר”ת דשני שקיעות הן] והוא הנקרא שקיעה, אם כן בודאי כשמדליק אפילו קודם שקיעה גם כן אינו בכלל שלא יקדים, אך שלא יקדים הרבה קודם שקיעה דזהו מה שאמרו ובלבד שלא יקדים. היוצא מדברינו, דהמחבר שהעתיק כטור מסוף שקיעה וצירף לזה דברי הרמב”ם שלא יקדים הוא צריך עיון גדול.
ואגב דאיירינן בהאי ענינא, אכתוב מה דקשה לי בדברי הבית יוסף, שכתב: “ודברי הרמב”ם כדברי בעל הלכות גדולות, שכתב אין מדליקין נרות קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין”, עד כאן לשונו. וקשה, הלא הר”ן מקשה על דברי בעל הלכות גדולות, ממה דקיימא לן לענין שבת דאחר שקיעה אסור להדליק, ושם נמי תניא משתשקע, ועל כורחך דבענינינו גם כן אם רצה להדליק מקודם – מדליק. ותירץ דבה”ג יסבור כרב יוסף ושם נמי מותר אחר שקיעה, עיין שם. ולפי זה מה יענה להרמב”ם דפוסק כרבה כמו שכתב הרב המגיד 2 (בפרק ה מהלכות שבת). ועל כורחך אנו צריכין לומר כמו שכתבנו מקודם, דעם שקיעתה היינו זמן מה קודם גם כן נכלל בעם שקיעתה, ודומיא מה דאיתא בשבת ג’ דברים צריך לומר ערב שבת עם חשיכה וכו’ הדליקו נר, ומה שכתב אין מדליקין נרות קודם שתשקע החמה – היינו זמן הרבה קודם”.
אם כן, המשנה ברורה בונה את פסקו שהדלקה בשקיעה עדיפה, מכך שודאי שאפשר להדליק קצת לפני שקיעה, וראיה משבת 3 , ולפי זה מובן מה שהקשינו בסייעתא דשמיא קודם, כיצד לא דנו מה דין שבת, אבל שקיעה פירושה קרוב לשקיעה. ולפי זה גם אם זמן ההדלקה היא בצאת הכוכבים אפשר להדליק קצת קודם, שקיעה.
אם כן שיטת המשנה ברורה היות שיש שיטות שזמן ההדלקה היא שקיעה עצמה, ובצאת הכוכבים אי אפשר להדליק, בגלל שמתפללים ערבית קודם בגלל קריאת שמע דאורייתא, ולהקדים את התדיר, ייצא שלא מדליקים בזמן, ואחרי הזמן זה לחלק מהדעות הדלקה מספק שכן יש שני תירוצים בגמרא, ולא כדאי להיכנס לזה.
דין לא להקדים ולא לאחר נאמר לרוב הראשונים על נר שבת, ולא נר חנוכה, ממילא מותר להקדים לרוב הראשונים את הדלקת הנרות.
הראשונים שסוברים שלא להקדים סוברים שמדליקים בשקיעה, ואז יש סברא שרגא בטיהרא מאי מהני. אבל הראשונים שאומרים סוף שקיעה מסתבר שאפשר להקדים, ולכן דווקא אותם ראשונים לא כתבו לא להקדים.
אבל המשנה ברורה עצמו, כתב שיש שנוהגים אחרת להדליק בצאת הכוכבים, ונראה לי שסברתם היא שהשולחן ערוך פסק סוף שקיעה כדעת הטור והרבה ראשונים. והדלקה לפני צאת הכוכבים איננה טובה, מצד שרגא בטיהרא מאי מהני, או לכל הפחות היא הדלקה בדיעבד. ושבת אינה ראיה, שכן אין לומדים אפשר משאי אפשר. לכן גם אין שום סיבה להסביר ששקיעה זה קרוב לשקיעה, והיות שכאן זה דין של שרגא בטיהרא מאי מהני, ממילא לא נראה לומר שקשור לעניין שבת שלא יקדים הרבה, כאן שקיעה זה שקיעה.
בקצרה ולסיכום המחלוקת של הראשונים לגבי שקיעת החמה האם בתחילת השקיעה או בסופה. אור לכ”ה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ונחלקו הראשונים הרן והרשב”א מול הטור והרמב”ם האם זה תחילת השקיעה שהוא עדיין ספק כ”ד ספק כה או בסוף השקיעה דהיינו צאת הכובבים שהוא תחילת כה.
חז”ל תקנו את המצווה של הדלקת נרות בתחילת היום כאשר היום נמשך אחר הלילה ולא בכל כשעת המעשה ביום ההוא שהיה הדלקת הנרות באותה עת ביום כה בבין הערבים דהיינו לקראת סוף היום וזה בכלל שהיום נמשך אחר הלילה.
הצעה ראשונה למחלקות הראשונים הזו הראשונים שסברו שההדלקה היא בתחילה השקיעה בזמן שהוא ספק כד לפי שגם באותם הימים לשיטתם הייתה בכד ויש התאמה בין ההדלקה באותם הימים להדלקה כיום, ולעומתם הסוברים לשיטתם שההדלקה הייתה באותם הימים בכה ואי אפשר להקדימה לתחילת השקיעה שהוא ספק כד ומשכך יש להדליק בצאת הכוכבים סוף השקיעה במקביל להדלקה שהייתה באותו היום.
אך אין הכרח להצעה זו מכיוון שגם אם הנס היה בכה בין הערביים חז”ל תקנו שצורת המצווה של ההדלקה תהיה עוד קודם ליום שהתרחשה ההדלקה הראשונה כמו שרואים בשו”ע שניתן להדליק גם בשעת הפלג המנחה בשעת הדחק או בע”ש.
אך יש לומר שעיקר מצוות ההדלקה היא שיהיה נר דולק לפרסם את הנס אך מעשה ההדלקה שהוא תנאי טכני למהות ההדלקה יכול להיות אף קודם הזמן שהוא אמור להיות הנר דלוק שאכן הוא כ”ה כי לפי שתי השיטות המצווה בזמן הזה חייבת להיות במקביל לזמן שהיא הייתה מבחינת היום, אך צורה של תקנת חז”ל נותק והוא תנאי בעלמא שאינו מוכרח להיות באותו יום, וזה הסיבה שניתן להדליק מפלג המנחה אך עדיין גם לזה יש גדר שהוא מפלג המנחה ולא שבוע לפני כי אין לזה צורה ותנאי של יחס בין מעשה ההדלקה והמצווה עצמה שהיא הנר הדלוק.
ולאידך גסא גם אם ההדלקה בימים ההם הייתה בכד פעולת ההדלקה בזמן הזה היום יום לאחר מכן כציון להדלקה שנעשתה בימים ההם כמה שעות קודם לכן בסמוך.
כדוגמת הדבר בנר שבת שהוא מצד כבוד השבת המתקיים במהלך השבוע גם כן וקיום המצווה מתקיים ערב שבת יום שישי למרות שהמהות של המצווה היא רק בשבת עצמה שהנר דולק ויש שלום בית.
כמו כן יש לחדד שגם למ”ד הדלקה עושה מצווה זה אומר שיש עיכוב לדינא במעשה ההדלקה בכל מיני השלכות כדוגמת הזיז את החנוכייה למקום הנחתה אך אין זה הופך את מעשה ההדלקה למהות המצווה אלא לתנאי מחייב הכרחי עיקרי שמעכב., אבל הוא עדיין רק תנאי בצורת המצווה ולא במהותה, שהאי גם לשיטתו המצווה היא זכר ולפרסם את הנס ולא שייך שפעולת ההדלקה בה הסתיים מהות המצווה.
אורית מרטין – לרכישה Online
