כתב הבני יששכר: ( תמוז אב א ז ) נראה לי שיש לכוון שאלו ב’ החודשים ( תמוז / אב ) עליהם נאמר שה’ “עוזר דלים”, שהשי”ת יעזור במהרה לשני חודשים אלו הנקראים דלים.
איפה נקראו חודשים אלו דלים? על פי מה שכתב האריז”ל אשר שם אדנו”ת – אדנ”י – במילואו ( אלף דלת נון יוד-12 אותיות) הוא מורכב מ 12 אותיות בכל חודש מאירה אות אחת משם ה’ את החודש, וכך סדר החודשים: ניסן אות א’, אייר אות ל’ סיוון אות ף’ לפי זה האות שמאיר את חודש תמוז היא אות ד’ ולאב אות ל’ יוצא לנו ד”ל, כי החודשים האלו חודשי ימי בין המצרים והחורבן הם דלים, ולעתיד לבוא השם יגביהם וירומם אותם לחודשי גאולה מגלות, וכמו שכותב הרמב”ם על 4 צומות החורבן: “כל הצומות הללו עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות יום טוב ושמחה. שנאמר, כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”.
ה’ עוזר דלי”ם ( חודשי תמוז אב ), תיבת דל יש לה 2 פירושים: 1.לשון דילול דלדול ודלות 2. לשון גבהות והתרוממות ( ארוממך השם כי דליתני – הגבהתני ) והן היום אותיות ד”ל שבחדשים הללו המה כפירוש הראשון לשון דלו”ת והשם העוזר דלים יעזור להם במהרה ויהיה כפי’ הב’ לשון גבהות והתנשאות.
במקום אחר הוסיף הבני יששכר אלול א’ ח’: “באלול אנו אומרם בתפילותינו בסליחות לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך דהנה חדשים הקודמים תמוז אב נקרא דלים ורשים (עד כי ירחמם הש”י במהרה), כיצד, דהנה מבואר בכתבי האריז”ל שם אדני במילואו ישנו י”ב אתיון כזה אלף דלת נון יו”ד הנה בכל חדש מן י”ב חדשי השנה מאיר אות אחד דהיינו לניסן א’ ולאייר ל’ ולסיון ף’ ולתמוז ד’ ולאב ל’ וכן אינך עכ”פ הנה אלו הב’ חדשים תמוז וא”ב בהם אתוון ד”ל (וזה כוונתינו בברכ’ אמת ויציב בימים ההוא באייר עוזר דלים אשר במהרה הש”י יעזור את הדלים הללו ומדלה יבצעני) והנראה בהגיע חדש אלול הנה תצטרף הת’ אל הדל ומתהווה דלת פתוחה לשבים ע”כ הוא ימי רצון גם בימי דלותינו וכו’ וזה שאנחנו אומרים בסליחות באלול לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים וכו’ היינו אין אנו סומכי’ גם בחדש אלול על החסד שלנו אשר גורמי’ להתהוות דלת מן דל וכו’ רק כדלים וכרשים דפקנו דלתיך”.
צילום: בר ששת 111
ונראה שהם שהאות דל”ת ולמ”ד שהיא כנגד חודשי תמוז ואב יש לכך משמעות נוספת, מכיוון שחודשי תמוז ואב הם המבוא הפתח לחודש אלול כידוע חודש תמו”ז רומז זמני תשובה משמשים ובאים וא”ב הוא ראשי תיבות אלול בא ( כדלים וכרשים דפקנו דלתך ) חודשי הדלות הופכים להיות לדלת ופתח לחודש התשובה חודש אלול עליה נאמר “פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם” אותה דלות מתחבר למבוא לדלת הדופקים בתשובה, “כדלים וכרשים דפקנו דלתך”.
ויש עוד לצייןשגם עצם האות דל”ת במילואה היא רומזת על דלת זו כי חודש תמוז הוא הרמז הראשון לזמני התשובה ולאותה דלת שאנו מכינים דלתי תשובה, והכל עובר דרך דלות חודשי תמוז אז וגם בהתרוממותם לאחר שהשם יהפכם לדליה והרמה, שמחה וששון הן הגבהה באותו מטבע לשון אך ההכנה שלנו צריכה להיות מתוך התרוממות ולא מתוך דלות, מכיוון שחודשים אלו הם המבוא לחודש התשובה, והדל”ת אותה דלת תשובה שתהיה נעלית יותר מתוך התרוממות ולא מתוך דלות כמו שהיום אנו צמים בחודשי הדלות האלו.
בהקשר זה ניתן לחדד שהרי ידוע שגדולה תשובה מאהבה מאשר תשובה מיראה, על תשובה מיראה נאמר שזדונות הופכות לשגגות אך בתשובה מאהבה זדונות הופכות לזכויות, ( יומא פו: ) כיום חודשי הד”ל חודשי תמוז אב בדלותם מיראים אותנו וגורמים לנו בעקבות כל ההיסטוריה לשוב בתשובה מיראה, אך לעתיד לבוא כאשר יהפכם ה’ לששון ושמחה ועדיין הם יהיו מבוא לדלת התשובה מלשון דליה והתרוממות המבוא לתשובה יהיה מתוך אהבה, כך שהמשמעות למה שיהפכם ה’ לעתיד לבוא היא כפולה ומכופלת שעצם ההכנה לחודש התשובה יהיה שונה מהותית ויגרום לנו לתשובה מאהבה על כל משמעויותיו.
סוף דבר, חודש תמוז הוא המבוא לחודש התשובה, כך שהחל שמחודש תמוז כדאי לזכור שאנו ברבעון האחרון של השנה, וזמני תשובה ממשמשים ובאים, ולתקן את דרכינו ומעשינו, כך שעד שנגיע לראש השנה למועד תקיעת שופר, אשר רומז לשיפור המעשים, נהיה משופרים בדרכינו ומעשינו, מתוך תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות.
את המאמר הזה אל תפספסו - כיצד תקבלו ספרייה ענקית בנושאי תקיעת שופר - בחינם?
איך תוקעים בשופר? איך בוחרים שופר? איפה קונים שופר?
שתף את הפוסט
הסיפור דלהלן חוזר על עצמו בווריאציות שונות, אודי מניו זילנד (הממוקמת בחצי הכדור הדרומי המזרחי, המרחק האווירי בין בני ברק , ישראל לאוקלנד, ניו זילנד הוא כ-17,000 קילומטרים (כ-10,560 מייל) פנה לשופרות מהדרין יודאיקה, בבקשה שנשלח לו שופר מהודר לראש השנה הקרב ובא, אך ציין “אינני יודע לתקוע בשופר טכנית, בעבר ניסיתי אך ממש לא הצלחתי להוציא קולות, גם כאשר יצאו קולות הם יצאו ממש צרודים ולא צלולים, ובוודאי שאיני בקי בכללי ההלכה, הלכות תקיעת שופר”, האם תוכלו לעזור לי?
הבשורה הייחודית, שאנו מביאים “בשופרות מהדרין יודאיקה” מעבר להיותנו בית המלאכה לייצור ועיבוד שופרות מובחרים קלי תקיעה, ברמה הגבוהה ביותר, היא שאצלנו תקבלו סט ספרים מתנה ממבחר הספרות הלכתית, וכן מהספרות המעשית, בפרקטיקה המעשית כיצד לתקוע בשופר.
מעבר לספריית ההדרכותלמומחיות בתקיעת שופר, שבה יש את כל הספרים המעשיים, ההלכתיים, וספרי האגדה והמוסר, כולל דרשות לפני התקיעות, בנושאי תקיעת שופר,ללימוד וקריאה אונליין, וגם להורדה-והדפסה, כיום יותר מתמיד פשוט כנסו לעמוד ההדרכותתבחרו את הספר שאתם מעוניינים ללמוד, ותתחילו ללמוד.
בגלל שאנחנו מודעים לכך שבמלאכת התקיעות יש להשתלם הן מבחינת מעשית והן מבחינת הלכתית, לכל שופר עם המדבקה שלנו מוצמד בר קוד שניתן לסרוק ולהגיע לעמוד ההדרכות שלנו, כך אודי בניו זילנד עם קבלת השופר התיישב להשתלם במלאכת התקיעה עד להיותו מומחה בתקיעות שופר, גם מעשית וגם הלכתית, רכש בקיאות בהלכות תקיעת שופר, עם קבלת השופר אודי סרק את הבר קוד והחל ללמוד איך תוקעים, מה אורך הקולות לפי ההלכה, כל הנושאים הפרקטיים, לקלות תקיעת השופר, כולל נושאי מוסר ואגדה שמכניסים אותו לאווירת הקדושה וחרדת הדין של “חג השופרות” הלא הוא יום הדין ראש השנה, ועם הכנה מושלמת למצוות תקיעת שופר, ניתן היה ללמוד ממש את כל מה שצריך לדעת. בעמוד המאמרים שלנו קיימים מאמרים הלכתיים ומעשיים ומרתקים מהליך ייצור השופר עד לתחזוקה שלו אחרי שנים ארוכות וכמובן בין לבין על השימוש בו, סוגיות הלכתיות מרתקות, דיוני עומק, וסתם גימטריות על השופר, או וורטים קצרים לכל דורש שירצה לתת נאום דרשני בשולחן החג, מהלכות ועד הוראות הפעלה, מקצועיות, ובייחוד טיפים שנאספו על ידינו בניסיון של עשרות שנים, ומבעלי תקיעה בעלי וותק של עשרות שנות תקיעה בשופר, חלקם אף פותחו על ידינו, למומחיות בתקיעות שופר.
להלן 15 מאמרי יסוד, לנוחות המשתמשים רוכזו כאן, תוכלו לקרוא בעמוד המאמרים עשרות מאמרי עומק בנושאי תקיעת שופר.
ובחזרה לעמוד ספריית ההדרכות בסדרת סרטונים פשוטים וקצרים תקבלו הדרכות יסודיות ומידע מקיף על שופרות, מסקירה כללית על עולם השופרות מסוגי השופרות, תהליך ייצור השופר, ועד טיפים לתחזוקת השופר, ולתקיעת שופר בצורה נכונה, ועוד ועוד.
מכל המידע הזה תוכלו להנות ללא עלות גם אם לא קניתם אצלנו שופר, ויש לכם שופר מסבא רבה שלכם, שעובר בירושה מזה שנים, למען תרבה הדעת והחכמה, “חכמת תקיעת השופר” אותה קראו חז”ל חכמה ואינה מלאכה “תנא דבי שמואל כל מלאכת עבדה לא תעשו (ויקרא כ”ג, כ”ה) יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה” (ראש השנה כט:, ושבת קלא:). ויש בה חכמה ואומנות רבה, רק השנה איבדנו את גדול הדור שהיה תוקע בשופר 70 שנה, הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ”ל, עד שנתו האחרונה בגיל 100 תקע בשופר, ללא מאמץ כי המיומנות שלו הייתה רבה במלאכת התקיעה, זו הסיבה שהסמיכו החזון איש עוד בצעירותו לתקוע בשופר, כמו שהארכנו לתאר במאמר “גדול הדור שתקע בשופר 70 שנה”.
אנו רואים בכך שליחות להגשת המידע לכלל הציבור, ואנו פועלים בהשראת הפסוק בדניאל “וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת”.
המשנה במסכת יומא – ג’ יא מאריכה לתאר את ההבדלים בין אלו שעשו למען הרבים, לבין אלו ששמרו לעצמם סודות מקצועיים. “בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו לו אלא שנים. ואף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה. ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח. ואלו לגנאי: של בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר, זכר צדיק לברכה. ועל אלו נאמר, ושם רשעים ירקב, כך שהפצת המידע היא ערך עליון לכשעצמו ה ראויה לברכה ולהיפך הסתרת מידע והפיכתו לנחלת בודדים מיוחסים הרואים רק את עצמם ראויים לחכמה וגדולה, ראויה לגנות.
השראה נוספת לבשורה שהבאנו בשופרות מהדרין יודאיקה הם דברי הרמב”ם שכתב בהלכות שופר (פ”ג ה”ב): “תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד – האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואחר כך מילל. לפיכך אנו עושין הכל, האנחה והיללה”.
זו הסיבה העיקרית של הפרויקט התיעודי שלנו, פרויקט נדיר ויחיד מסוגו בעולם, בו תיעדנו את כל סוגי התקיעות לפי כל מנהגי הקהילות בעולם, וזו גם הסיבה שאנו רואים בהפצת הידע והנגשת מאגר המידע היקר הזה לכל דורש, בתקופה הקורונה חווינו בצורה מוחשית כמה מידע זה נדרש ונזקק להרבה מאוד אנשים שבפתאומיות נכפתה עליהם תקופת בידוד, והתנזרות חברתית, והם והם היו חייבים לתקוע בשופר ואפילו עצם במינייני החצרות המצומצמים לפי החוק הישראל, כל עשרה אנשים היו חייבים לעשות מנין, נדרשו הרבה מאוד אנשים לדגל לקיים בעצמם מצוות תקיעת שופר, ולא ידעו לתקוע בצורה נכונה או לא ידעו את ההלכות כמו שצריך, חלק מהסיבה שהיה מחסור גדול “בבעלי תקיעה” הוא בגלל ש “בעל קורא של מגילה” הוא דבר די נפוץ, אך “בעל תוקע” היה שמור לבעלי דרגה וכמו שאומרים בתפילת הנני העני ממעש הנאמרת לפני התקיעות ברוב קהילות אשכנז ” וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל, וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל, וְקוֹלוֹ נָעִים, וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת” והמקור לכך הוא בתענית דף ט”ז ‘אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר, מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן’. ( ועיין או”ח סי’ נג ס”ו וסימן תקפ”א).
אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואין מצווה יוצאת מידי קיומה הפשוט, ( וגם מיניה וביה מוכח שהמתפלל כעני ממעש אין זקנו מגודל, שהוא מתפלל שיהיה כמי שזקנו מגודל ) וכשיש מצווה היא מוטלת על כל אחד מישראל לתקוע בשופר “יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם”, עסקנו בהדרכת אנשים רבים לתקיעות שופר, וכעת כל אחד יכול לגשת למידע יקר ערך ובצורה נגישה בספריית ההדרכות אונליין שלנו, בה ריכזנו את המידע, בעמוד המאמרים שלנו באתר Shofarotmehaddrin.co.il בשפה העברית לשון הקודש, והמידע נגיש גם בשפה האנגלית השפה המדוברת בעולם, באתר Shofarotmehadrin.com בשפה ברורה ובנעימה, כולם כאחד, אומרים קדוש.
עד היום מרגש אותנו לראות אנשים יקרים, ובפרט חסידי חב”ד שבחזון הרבי זצ”ל שבאהבת ישראל מיוחדת דאג לעם ישראל שלא ידח ממנו נידח והם עוזבים את משפחותיהם, את ארוחת החג המשפחתית, ומשוטטים ברחובה של עיר ומזכים את הרבים במצוות תקיעת שופר, חלק מהיוצאים ידי חובה אפילו תוך כדי טיול משפחתי ואפילו בדרך לחילול החג, והמחשבה הראשונה שלנו היא מה העניין שלהם או שלנו בתקיעות שופר אלו, האם בכלל יש בהם ערך, או ערך נעלה יותר מקיום דברי נחמיה, ” לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות יהוה היא מעזכם”? עולה התהיה. אך במחשבה מעמיקה יותר, זה בדיוק מהות תקיעת שופר ( מעבר למבט היבש ההלכתי שעבירה לא מכבה מצווה ( סוטה דף כא:) ורגע אחד אינו קשור למשנהו ובו לפי ההלכה בכוונת מצווה מקיימים מצווה ) לשפר את המעשים, ומילה אחת או תקיעת שופר אחת שתעורר בנאדם אחד לתשובה במצוות שבין אדם לחברו או בן אדם למקום היא דבר ענק, ועצום, בעל ערך שלא יסולא מפז. יתרה מכך, מגיעים אלינו עובדות מעוררות השראה על אנשים שהתרגשו מתקיעות השופר שהחזירו אותם לצור מחצבתם, למקורותיהם, והחליטו לשנות את דרכיהם בצורה מהותית יותר כי קול השופר חדר לליבם.
בשבילנו מיותר לציין את ההשראה שאנחנו שואבים מעובדות אלו, כמו שכתב על חיבור ספרו הפרי מגדים אחד מחיבורי היסוד הענקיים על שולחן ערוך שהוא מחבר את החיבור למען יהודי אחד שיקפיד יותר על הלכה אחת והיה זה שכרו, ואפילו אם אותו יהודי יהיה הוא עצמו, אם יהודי אחד יחזור בתשובה שלימה בעקבות תקיעות השופר המעוררות את הלב לתשובה, והיה זה שכרינו. למרות שמצוות תקיעת שופר מתקיימת בשמיעת קול השופר, כמו שאנחנו מברכים “לשמוע קול שופר” אותם שליחים בעצמם שומעים שוב ושוב תקיעות שופר, ולפעמים הם עצמם מתעוררים לתשובה, וזכות המצווה מסייעתם.
הרי אמרו חז”ל במסכת אבות (פ”ה משנה י”ח) “כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו”כך שבעצם תקיעות השופר האמורות לשפר את המעשים והפיכת הדין לרחמים כמו שהמדרש אומר רבי יהודה ברבי נחמן פתח (תהלים מז, ו): “עלה אלהים בתרועה ה’ בקול שופר” בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם “עלה אלהים בתרועה” ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב”ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב “ה’ בקול שופר” ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים אימתי “בחדש השביעי” ( ויקרא רבה כט-ג’) והוסבר במאמר אחר במגזין המאמרים, שהדין הופך לרחמים באמצעות “אתערותא דלתתא” (התעוררות אנושית תחתונה של בני האדם ברואיו של הקב”ה) של שיפור המעשים, והשמיעה העמוקה, ההתכנסות העצמית הפנימית, הופכת הדין לרחמים, כמידה כנגד מידה דוגמת מה שאמרו חז”ל על המעביר על מידותיו (ר”ה דף יז:), הסרת החטא בתשובה הופכת את הדין לרחמים. אפשר לומר ביתר שאת על המזכים את הרבים בתקיעת שופר עצם תקיעת השופר שלהם שהיא בעצמה בעצמה זיכוי הרבים שלפי הנ”ל במסכת אבות היא “מסירת חטא” עצמאית, בסגולת “אין חטא בא על ידו”, ופועלת בעצם התקיעה עצמה עוד לפני השמיעה העוצמתית של תקיעת השופר והשומעים אותה.
בוודאי לפי ההסבר שתקיעות שופר נועדו להכתרת המלך, מלך מלכי המלכים הקב”ה, כאשר מלך עולה על כס המלוכה, מריעים לפניו בחצוצרות, ראש השנה הוא יום המלכת בורא העולם למלך על כל הארץ ואנו תוקעים לפניו בשופר, כמו שאמר דוד המלך בספר התהלים: “בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'”, ויותר מכך, לפי אחדים מהפוסקים זו הסיבה להיתר לתקוע תקיעות נוספות, למרות שאדם יצא ידי חובת תקיעות, (יש שפסקו שבראש השנה החל ביום חול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים (מגן אברהם ומחצית השקל סימן תקפח סעיף קטן ד) ) יש החולקים ואומרים שכל שתוקע לצורך מצווה כמו המלכת ה’ מותר, וכמו שמוספים עוד תקיעות כדי להגיע ל-100 תקיעות. (שו”ת רדב”ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן סד. תשובות הגאונים שערי תשובה סה; ובערוך השולחן ר”ה).
הרי אנו מתפללים בתפילת ראש השנה: מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ עַל־כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ וְיֵדַע כָּל־פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל־יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כָּל־אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה” ואין לך המלכה גדולה מזו ההמלכה הפומבית בתקיעות שופר בראש השנה ברחובה של עיר, להמוני העם, “על כל העולם כולו וכו’ שידע כל פעול כי אתה פעלתו”, גם אותם יהודים שרחוקים ממסורת ישראל ומוגדרים תינוקות שנשבו בין הגויים, השוגגים וק”ו המזידים או המורדים ( למרות שקשה למצוא זן כזה ללא נסיבות מקשות חינוכיות המביאות לזה, וכמעט אין בנמצא רשעות טבעית שהרי אמרו חז”ל הכל בידי שמים – גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא קאמר – נידה ט”ז ע”ב ) כששומעים תקיעות שופר הרי יש בעצם קיום המצווה הזו כניעה למלכותו יתברך, זהו המלכתו יתברך ביתר שאת במקומות שבהם מלכותו יתברך נעדרת יותר, ומעט אור דוחה הרבה מן החושך, בחושך גדול יותר מעט אור דוחה הרבה יותר, ובולטת יותר מלכותו יתברך.
הגר”א התווכח עם משכיל אחד שהפך אפיקורס מוחלט, והיה מחלל שבת ועובר על כל התורה כולה, ואמר לו הגר”א שעומק הדין הוא כזה שהוא יתבע על עוון ביטול תורה בעת עוברו עבירות, כי אין כל קשר בין דרגתו לבין זה שהוא מחויב כגדול שבישראל באותן תרי”ג מצוות, יהודים לא משנה דרגתם הרוחנית מחויבים במצוות קטן כגדול, ובוודאי שיש בשליחי המצווה הנזכרים ובמעשי הקדושים, עם זיכוי הרבים במצוות תקיעת שופר, מצווה רבה. יותר מכך שלכל יהודי בישראל יש חיוב פשוט כגדול שבישראל בנושא מצוות עשה דאורייתא “מצוות תקיעת שופר” החשובה בחג הראשון של השנה, שהוא גם יום הדין, הרי הכל הולך אחר הראש, כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר, “ר’ ראובן אומר, הכל הולך אחר הראש. אימתי, בזמן שהרועה תועה הצאן תועין אחריו, שנ’ על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. ואימתי, בזמן שהרועה טוב הצאן הולכים אחריו והולכין בדרך ישרה, ומשה רבנו עליו השלום רועה נאמן היה והתחיל לשורר ולזמר לפני הב”ה והלכו כל ישראל אחריו וכו’ ( פרק מ”ב ) וידוע שכתב הט”ז סימן תקפ”ג (סק”ג): שלא לישון בראש השנה, דאיתא [יש] בירושלמי “מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה”, ובליל ראש השנה נהגו בסדר הסימנים ( ומקורו בהוריות יב: וכריתות ו: ופסק כן השו”ע תקפ”ג ) “השתא, דאמרת סימנא – מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא: קרא, ורוביא, כרתי, סילקא, ותמרי.” כי ההתחלה היא חינוך השנה והיום הראשון היא היסוד, גם מי שיום אחרי ראש השנה או אפילו בראש השנה עצמו לא מגיע לדרגות גבוהות והשגות וגם להמוני העם ואפילו מי שאינו שומר תומ”צ ,מצוות תקיעת שופר מחויבת בהם עוד יותר, ולהיפך מחויבים השומרים שישמיעו את קול השופר לאלה שאינם שומרים תומ”צ שכלשון השופר “שפרו מעשיכם” ישפרו וישמרו תורה ומצוות. ולא סתם הנשיםקיבלו עליהם כחובה את מצוות תקיעת שופר, למרות שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, (שו”ת רבי עקיבא איגר מהוד”ק סימן א’) כי התזמון של המצווה ביום ייסוד השנה, עם היותו יום הדין, וכן מהות המצווה “מלכות ה’ בעולם” “ושיפור המעשים” ( יש עשרה טעמים לתקיעות שופר במאמר אחר הארכנו לפרט את הטעמים) אינו דבר נשים יכולות לוותר עליו, והם רואות את עצמם בלתי נפרדות מאלו הדברים, ועל כך קיבלום עליהם לחובה, (והארכנו במאמר נשים בתקיעת שופר בנושא). ונחתום בדברי השל”ה הקדוש, למרות שמכוסים מעשיך – ונפשי יודעת מאוד “כבר ידעת מה שאיתא בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת ‘שובו בנים שובבים’, ובת קול יוצאת מחורב בכל יום ואומרת ‘אוי להם לבריות מעלבונה של תורה’. וקשה למי מכריזים, הלא אין אנו שומעין כלום? אלא ודאי אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי (הנשמה שומעת ומרגישה כדאיתא במסכת מגילה ג, א), הכי נמי אף על גב דהוא לא שמע מזליה שמע, כדכתיב (תהלים קלט יד), ‘נפלאים מעשיך’, לשון כיסוי כמו יפלא ממך דבר, אפילו הכי, ‘ונפשי יודעת מאוד’. וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו. ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח. והיינו דכתיב (שמות טו, כו), ‘והיה אם שמוע תשמע’, כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר, תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם . והיינו ‘ונשמע פתגם המלך’, שעל ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרוה ודאי נשמע קול מוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך” (השל”ה הקדוש יומא סו בשם רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים) עד כאן דבריו. וזו סגולת תקיעת שופר שיכולה לעורר כל אדם, רחוק כקרוב, ולכן אל לנו לוותר על מצוות תקיעת שופר לאחינו בית ישראל השרויים בצרות הגלות ורחוקים משמירת המצוות, וניתן להמליץ את הפסוק בישעיהו “בורא נוב [ניב] שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר יהוה ורפאתיו” היינו גם הקרובים וגם הרחוקים יזכו בתקיעות השופר שמבוצעות בניב השפתיים, ובעזרת ה’ בזכות זה הקב”ה ירפא את עם ישראל ויגאלנו גאולה אמיתית שלימה מתוך אחדות ואהבת כל חלקי העם ”לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח”.
סוף דבר, רוצים להיות מומחים במלאכת תקיעות השופר, הן בפן ההלכתי והן בפן המעשי, מוזמנים להתחיל ללמוד בספריית ההדרכות ולקרוא את המאמרים ההלכתיים בנושאים אלו, אם יש לכם שאלות או שתרצו שנוסיף ספרים, או נושאים מסוימים שתרצו ללבן בנושאי תקיעת שופר, בבקשה שלחו לנו הודעה.
לעילוי נשמת כל קדושי מלחמת "חרבות ברזל", לרפואת כל הפצועים, והחזרת החטופים בשלום
משמעות הזמן בפרספקטיבת נצח
מנגזרות סעיפי ערך החיים, אותם מקדשת התורה והיהדות, במסגרת הכלל של “פיקוח נפש דוחה את כל התורה”, ערך החיים אל מול החידלון, גובר על כלל שמירת התורה והמצוות, נגזר סעיף מיוחד, באיכות הזמן / החיים, הדבר ההפכי של “מצה”, כמו שנאמר בהגדה של פסח, ‘מצה זו על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ”ה הב”ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם’ – הוא “חמץ”, על החמצה זו, אנו אוכלים מצה לכל הדורות, ולכאורה יש להבין את הנושא, המצווה העיקרית בחג החשוב ביותר לעם היהודי, המסמל את היותו לעם בן חורין, והנה הסימבוליקה העיקרית בחג היא לכאורה על אנקדוטה כה פעוטה. כמו כן על חמץ שהוא אוכלין מותרים, שבמהלך השנה מותרים לכל ופתאום הופכים במהותם לדבר איסור עד כדי איסור כרת, החמור ביותר בעוד היבטים של בל ייראה ובל ימצא, וכמו ששאלו את הרדב”ז – בשו”ת הרדב”ז [חלק שלישי סימן תקמ”ו]בעניין חמץ בפסח, מה טעם כל החומרות הגדולות שיש בעניין חמץ בפסח, מה שאין בכל התורה כולה? מה העניין בזה? כידוע על פי התורה קיים איסור לעם ישראל על אכילת חמץ, ועל הימצאות שאור בבית, למשך שבעה ימים. על פי ההלכה חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מחצות של ערב פסח ועד צאת שביעי של פסח, וישנו אף איסור על הימצאותו ברשותו של יהודי. איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא חמץ. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ. על פי סקרים, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה אוכלת חמץ בפסח, ( עובדה מעניינת לכשעצמה ) והרדב”ז מתרץ בתירוצו הראשון שם כך, “שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה, שיצטרפו כל שלשה תנאים הללו, שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, אלא חמץ בלבד. וכיון שיש בהם החומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, זה דבר מיוחד, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות, ( כמו בדיקת חמץ, וביטול בשישים ועוד ) כמו שעשתה התורה. ידוע הכלל, ‘כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון’. אם התורה החמירה, גם רבנן באו והחמירו, המשיכו באותה הדרך, התירוץ הזה, מבוסס על דברי הראשונים, התוספות הר”ן והריטב”א בתחילת מסכת פסחים, אך נשאלת השאלה היא עדיין מדוע? אך בעניין של חמץ, והחמצה, וכן במצה המסמלת את האנטי תזה של כל בצק מוחמץ, עם ייסוד העם החופשי מעבדות, בדרכו לקבלת התורה, אנו למדים יסוד גדול, והוא סעיף איכות החיים, ניצולם עד תום, וכן מידת הזריזות ההפוכה ממידת העצלות, היא נגזרת רחוקה של בשורת העם האלוקי שמקדשת את החיים לא רק על פני החידלון, אלא כל רגע בחיים לבל נפספס אותו ונחמיץ אותו, כי החמצתו היא מוות, של חיי נצח, עם ישראל המבשר את הבשורה האלוקית, ומשמר הדת של אברהם אבינו, שהפיץ את האמונה בא-ל אחד, ממשיך בהפצת האור בדרכו לקבלת התורה, והזיכיון לחיי נצח, מה שמחדד ומאתגר את “מערכת הזמן” בעלת הממדים הגבוליים , השנים, החודשים, הימים, השבועות, השעות, ואפי’ הדקות, בהתמרה של כל דקה זמנית בעולם חומרי לנצח בלתי מוגבל, וכגודל החומרה ב”פיקוח נפש” שהוא טאבו שכשהוא בתמונה, דוחים הכל ואפילו על ידי תלמידי חכמים הגדולים שבדור, כך גם בחילול ערך החיים, על מסלולם הטבעי, ללא התאמצות במידת הזריזות, ההתעוררות לחיים שבה וחוזרת מדי שנה, עם האביב המסמל פריחה ושגשוג וחיים חדשים, וכן שנה חדשה לפי התורה, “החודש הזה לכם ראש חודשים” ראש כרונולוגי, וכן רעיוני, ( אותו ה’ מצווה אותנו לעשות תמיד במקביל לפסח ועל בסיס זה אנו מעברים את השנים “שמור את חודש האביב” ) ביקשו מאיתנו חז”ל להבין שעל רגע אחד של חמץ, ערכו הוא חיי נצח, מה שמשנה את כל התמונה, כך יש משמעות אדירה לערך של כל רגע, בנוסף יש לומר ולהקדים, החג מסמן את החירות של עם ישראל, “עבד” אין לו זמן, זמנו משועבד לאדוניו, משכל זמנו אינו שלו, אין לו זכות בחירה בסיסית על כל רגע מחייו, כמו שאמרו חז”ל “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”, ”כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד” (ויקרא, כ”ה, מ”ב), כחלק מברית ה’ עם ישראל, זמנם משועבד לחיי נצח, ולפיכך משמעותם היא נצח, וזה משמעותי לא פחות “מפיקוח נפש” ממוות, החיים בצל המוות, היינו היות האדם משועבד למערכת הזמן במטריקס, ועל חיי הרגע לכשעצמם, מה שיביא אותו לזלזל בחיים עצמם, או לחלופין להחזיק בשיטה של אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת“ (ישעיהו כב, פסוק יג), וזהו שאמר התנא האלמותי, שזכה בחייו לחיי נצח ( עלה לשמיים בעודו בחיים) ולא בכדי הוא אומר את הדברים דלהלן. “אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא כב): “נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם”. ואומר (שמות לב טז): “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” כמובן שהחלק האחרון מאוד רלוונטי ומסביר את שהמשועבד לחיי נצח, הוא יוצא מעבדות הטבע בהתאם למוסבר למעלה ביחס ל”עבדות טבעית במצרים” לחירות אמיתית, אך יש גם להוסיף מה הם המילים “אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”, האם התורה נעלבת, ולמה נקט ריב”ל את המילה “עלבון” ביחס לאי עיסוק בתורה של הבריות, לפי הנ”ל אפשר להסביר שהקב”ה באמצעות התורה ובעצם עם קיום מצוותיה, מגלמת את החירות של חיי הנצח אל מול חיי השעה, ומי שלא עוסק בתורה, היינו שחיי שעה מעסיקים אותו עד לרמת שכחת חיי הנצח והחרות שבתורה, הרי שהוא מכתיר את “חיי השעה” והגשמיות לפסגת החלומות שלו יכולותיו להדבק במטרה נעלה אכן קיים, אך ההגבלה היא לא מצד האדם אלא מצד תוכן הווית חייו, ומאווייו שאינם נצחיים, ונועדו לחידלון מעצם היותם חומריים, כך שבמלחמה על חירות האדם אך “עלבון הוא לתורה” הקיימת תתק”עד דורות לפני בריאת העולם ( וכן הזמן ) להיות בתחרות עם מערכת הזמן הכלה. זהו שאמרו חז”ל במכילתא: מהפסוק “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת” ש”אין מחמיצין את המצוה”, דווקא משמירת המצות אנו למדין אל חשיבות החיים, וזמן, וניצולם לעשיית טוב נצחי בעולם. “ושמרתם את המצות” – “אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד”. ההבטחה הגדולה, לחשיבות חיי הזמן עם במשמעות של חיי נצח, ניתנה כתעודת ביטוח לעם הנצח, ( נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, שנצחיותו מובטחת ) ויותר מכך שיכריז על חירותו, בכל שנה מחדש לדורות, כחלק מהבשורה האלוקית הזו. בעצם ניתן היה לחשוב שעם ישראל כאשר הוא יוצא מעבדות לחירות, ומאילוצי הזמן הטכניים בצקם לא מספיק להחמיץ ולתפוח, דווקא יחגגו את חירותם בחמץ למהדרין, ההיפך מצוק העיתים שתקפם בגינו לא הספיקו בגלל ה”עבדות” אצל פרעה. אך החמץ בא דווקא לסמן על זלזול בערך החיים והזמן, מכיוון שהוא מסמן את השקיעה בחיי החומר, במסגרת חיי השעה, המצה דווקא מסמנת את יקרת חיי עולם, כי בדרך ל”תעבדון את האלוהים על ההר הזה” כל בצק גם כשלא החמיץ הוא די ויותר, והוא דווקא מורה על מיצוי, ( מצה לשון מיצוי ) ועל הפוקוס שניתן לזמן בפרספקטיבת נצח, בו מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, וזה למה החמץ כל כך חמור, כי הוא מסמל את האנטי תזה בו עוסקים בחיי שעה ועוזבים חיי עולם, וכידוע בתורה, ערך החיים הוא מעל הכל גם כמותית וגם באיכות, ואולי בפרט באיכות. עוד מצאנו בעניינו של פסח חג החירות המחולל של של העם היהודי אמירה מעניינת: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג): “הגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” ( משנה פסחים י-ה ) בכל חג וחג הארת וסגולת החג נמשכת באותו ימים כמו בימים עברו, כמו מעל מדרגת הזמן, מכיוון שבפרספקטיבת נצח הנעלה על הזמן, אור השם חוזר באותם ימים, אנו במעגל הזמן, אך האמת היא שאותו אור מתנוצץ שוב ( רמח”ל ועוד ) אך כאן יש אמירה נוספת, מעבר לכך שאנו חווים מצד קדושת היום את אותו אור של פסח ( בבחינת איתערותא דלעילא ) יש לנו גם אחריות אישית ( איתערותא דלתתא ) ואפילו “חובה” לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ולחוות שוב את חווית היציאה ממצרים, ויש להבין מה הדגש על כך דווקא? מדוע לדעתכם קובעת המשנה שעלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצריים? המשנה הופכת את זיכרון יציאת מצרים מזיכרון קולקטיבי (זיכרון השייך לקבוצה מסוימת) לזיכרון אישי. וגם כאן יש להסביר את הטענה. מדוע לדעתכם חשוב למשנה הזיכרון האישי? כיצד לומדת המשנה מתוך הפסוק מספר שמות שעל כל אחד מאתנו לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? מדברי המשנה אנו רואים שיציאת מצרים היא האירוע המרכזי בהיסטוריה היהודית שאליו עלינו לחזור מדי שנה. מדוע לדעתכם דווקא אירוע זה קיבל מעמד היסטורי מיוחד? ולפי דברינו יש להסביר, שהנושא המרכזי הוא יקרת חיי נצח במערכת הזמן הכלה ואבד, בדיוק המשמעות של “מעבדות לחירות” ומכיוון שבסופו של דבר הקב”ה יודע שהאדם נתון לאילוצי הזמן, תחת מערכת מגבילה, הדבר חייב לבוא קודם כל ממנו, וכנ”ל כאשר האדם אוכל את המצה, ולא מחמיץ את הזמן, אז בדיוק הוא מקיים את המשמעות העמוקה של הבשורה האלוקית של הנצח, וזה חייב להגיע ברמה אישית לכל אחד ואחד כי רגע של כל אחד הוא בדיוק המשמעות של היקרה ביותר של הנצח. הנה הרמב”ם כתב את הלכות חמץ ומצה, ולכאורה היה לו לקרוא להלכות הלכות פסחים, כמו שהמשנה והגמרא עליה הוא מבסס את הלכותיו קראו למסכת פסחים על שמו של החג, ואנו רגילים גם לקרוא לחג “חג פסח”, ונראה לפי האמור שהרמב”ם כידוע בהלכותיו מציין את המצווה העיקרית המעשית של החג, ונכון שגם קרבן פסח על שמו נקרא “פסח” כל פסיחת הקב”ה מעל בתי היהודים במכת בכורות אכן הייתה מאורע מחולל שבגינו יצאו ממצרים, אך היסוד של החג הוא “חמץ ומצה”. יותר מכך פוסק הרמב”ם בהלכה הראשונה בהלכות חמץ ומצה ( פ”א ה”א ) “כל האוכל כזית חמץ בפסחמתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה”. ומאידך בהלכה ח כותב: “אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום”, יש שתי הלכות בחמץ, הלכה בגלל ציווי השם לעם ישראל במצרים, שלא לאכול חמץ עם קרבן פסח, שנקבעה לדורות, ועליה יש רק חיוב מלקות, היא מתחילה בזמן הראוי לקרבן פסח ונגמרת עם כניסת חג הפסח ( ט”ו ) ואין בה את החומרה המיוחדת של חמץ, ( “חג פסח” קרבן פסח, והאיסור לאכול חמץ עם קרבן פסח ) ויש הלכה נוספת של חמץ בפסח, שהוא בכרת עם כל החומרות הנ”ל, “חג המצות” בגלל שלא הספיק בצקם להחמיץ, ולפי ההסבר הנ”ל אפשר להבין יותר את החומרה של האיסור הזה. “בַּחֹדש הראשון, בארבעה עשר לחדש בין העַרְבָּיִם, פסח ל-ה’: ובחמִשה עשר יום לַחֹדש הזה חג המצות ל-ה’, שבעת ימים מצות תֹאכֵלו” (ויקרא כ”ג, ה’-ו’), הפסוק מדייק לקרוא לפסח בערב פסח, ובפסח עצמו “חג המצות” אז בעצם אנו מקיימים את מצוות החג באכילת מצה, שהיא מסמלת את מיצוי הזמן של “בן החורין”.
הרב קוק כתב על ביעור חמץ: ״מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים, עד כדי חורבן וקעקוע של כל מה שעלה בחרף נפש ובעמל דורות למעלה מכח אנוש, אם לא היניקה הזרה מהחמץ ומהשאור…״ (חירות וביעור חמץ),
בעצם כשאדם יונק מ”חמץ ומשאור” הינו מזלזל בחייו שלו, ק”ו שיזלזל בחיי אחיו, שהרי “ואהבת לרעך כמוך” הינו בתנאי מוקדם שהאדם מעריך את זמנו, מייקר את חייו שלו, וממצה אותם עד תום, אך זה לא יתכן כשאדם מחמיצם ומזלזל בהם שיגיע לזלזול בחיי אחיו, ולפיכך באהבתם עד כדי שזו כונתה על ידי הראי”ה זצ”ל “תהום החושך שנאת אחים לאחים”.
וזו גם סיבת סוד האחדות בליל הסדר בה אנו מזמינין “כל דכפין ייתי וייאכל” וכן “כל דצריך ייתי ויפסח” ולכאורה יש להבין מה ייחודיות בחג הפסח וחג המצות דווקא לאמירה זו? הלא עניים יש צורך לדאוג כל השנה לצרכיהם, ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
ולפי הנ”ל יש לומר שזה גלוי דעת להשבתת “יניקתנו משאור וחמץ” שורש שנאת אחים לאחים וכנ”ל, וכאן בא הדגש בהכרזתנו, “כל” דכפין ייתי וייאכל” (מצה) “כל” דצריך ייתי ויפסח ( קרבן פסח שעליו כנ”ל קיים איסור חמץ עצמאי ) לאחר השבתת יניקה זו, למרות שבהלכות צדקה ופרנסת עניי ישראל יש כללים נבחרים לעונים על הגדרות אלו, ומי שאינו עונה לתנאים אלו אין מחובתנו לפרנסו, הגדרה זו לא נבחנת בפסח, כי חלק מאכילת המצה והשבתת החמץ הוא לכלול את כל נשמות ישראל ללא הגדרות וכדי להשבית יניקת שנאת האחים לאחים, ולפיכך כולם בכלל ללא ההגדרות הנ”ל, יותר מכך לאחר הבנה זו, אפשר דחלים שוב הלכות צדקה ללא תנאים הרגילים, מהלכות יקרת הנפש היהודי, גם רגע של חיים וכל סוג של חיות גם במדרגה זו שאינו עונה על הגדרות צדקה הרגילות אנו מייקרים ומכלילים אותו יחד במצה, ההיפך מן החמץ (מיצוי – וכנ”ל ) וכן בפסח מצד החמץ גם ללא אכילת המצה עד חצות היום בארבעה עשר, עליו נאמר בנפרד “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
בזמנים אלו עם ישראל מאוים לא רק על ידי שונאי ישראל הקמים עלינו להשמידנו, קיים גם איום של התפוררות מבפנים שגם בה שונאי ישראל משקיעים משאבים לא מעטים, המסר המרכזי שניתן להסיק מכל האמור, שעל אף קשת הדעות, חירות היהודי, והגדרת רגע מזמנו מחייו, הן נצח נצחים, וכמו שאנו מצווים לייקר את חיינו אנו מצווים לייקר ערך חיי / זמן כל יהודי, להשבית את יניקתנו משאור העיסה שמעכב, וכן שיעבוד מלכויות, המנסים לגרום לאותו פירוד לבבות, ולהשאר ברצון הטהור של “רצוננו לעשות רצונך” ללא שום חוצץ ומפריד וזה רק על ידי שנכלול כל נשמות ישראל, וידוע מהאר”י ז”ל שהוסיף לפני תפילת שחרית את האמירה לקבלת אהבת אחים לכל ישראל כדי לכלול כל נשמות ישראל וניצוצין קדישין שכלולים באדם העליון, וזו היא החירות האמיתי מכל שיעבוד לבבי, אחרת האדם עדיין אסור בכבלי רגשותיו, או אסור בהגדרות ההלכה בהגדרת “עני” שאינו מן הענין כלל.
וכלשון הרמח”ל במסילת ישרים (פרק ט’) “ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני” זוהי מהות החירות, לנתק כבלי הגדרות מאסר הרצוני, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, עד לרמת חירות מוחלטת, שעליה אמרו במשנה בפרקי אבות “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, אותה תורה שמביאתו לידי אהבת אחיו בניתוק רצוני מוחלט למאסר הטבע התאווני המשעבדנו.
נסיים בסיפור מרגש, רב בית הכנסת של חוג חתם סופר בבני ברק, היה הרב אונגר זצ”ל. 350 מתפללים היו בבית הכנסת. רובם ניצולי שואה עם מספרים כחולים על היד.
עקיבא שטיינברג, אחד ממתפללי בית הכנסת של חוג חת”ם סופר בבני ברק, היה ניצול שואה. בשנות הזעם באירופה איבד את אשתו ושישה ילדים, ונותר אדם צעיר בן 30 גלמוד וחסר כל. בוקר אחד, בהיותו בן 60, הגיע עקיבא אל רב בית הכנסת, הרב אונגר, כשהוא רועד מבכי: “רבי, חלום נורא חלמתי בלילה”, אמר בדמע, “אך כדי לספר אותו לרב, עלי להקדים ולספר את ההיסטוריה שלי. “הגעתי לאושוויץ בחשון תש”ה. את כל משפחתי איבדתי ביום שבו הגעתי לשם. נשלחתי מיד לעבודת פרך איומה בבית חרושת לפחמים. בסוף היום הראשון לעבודתי שם, כשאני עדיין בתוך היממה הראשונה לרציחתם של אשתי וששת ילדי, שכבתי על הדרגש שבור ומיואש. “לפתע חשתי נגיעה רכה בכתפי. היה זה אברך בשם ר’ אריה. ‘עקיבא’, הוא אומר לי, ‘לא למדנו היום כלום, בא נלמד משהו’. “ר’ אריה איבד באותו היום את שמונת ילדיו. הוא היה תלמיד חכם וידע גמרות בעל פה. התחלנו ללמוד יחד, ור’ אריה פשוט העיר אותי לחיים. על בשרי חשתי את מובנו של הפסוק: ‘כי הם חיינו… ובהם נהגה יומם ולילה’. “ערב אחד, בחודש אדר, בשכבי על הדרגש אומר לי ר’ אריה: ‘עקיבא, עוד פחות מחודש פסח – איך נאכל כזית מצה? איך נקיים ‘בערב תאכלו מצות’?!'”, ‘ר’ אריה’, זעקתי בייאושי, ‘על מה אתה מדבר, אנחנו פה באושוויץ! היכן נשיג כאן מצה?'”, ממשיך עקיבא לספר לרב הקשוב. “‘עקיבא’, עונה לי ר’ אריה במתינות, ‘אל תגיד ככה, אנחנו אמנם באושוויץ, אבל הקב”ה הוא כול יכול, ‘והבא ליטהר מסייעין בידו’. אל תדאג, עוד נזכה לאכול כזית מצה…’ “כל אותו הלילה לא פסקו ההפגזות. מטוסי האויב הפציצו מחסני נשק. למחרת פורים, כשאנו צועדים כהרגלנו לעבודה, גילינו, ששני פצצות נפלו על מחסן החיטה. היה זה מחסן אדיר שהכיל טונות של חיטה שיועדו להזנת הצבא הגרמני. החיטה התפזרה על פני כל השטח כמו מרבד קסום של גרעינים. הדבר היה לפלא: כמה חלמנו אתמול על מעט חיטה, והנה, כל השטח מסביבנו מוצף בחיטה. “כשחזרנו מן העבודה בשעת לילה מאוחרת, מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר’ אריה. ר’ אריה היה המאושר באדם. עקיבא מוסיף ותאר לרב אונגר כיצד מצאו אבנים, טחנו עימם את החיטים והפכו אותם לקמח. “כל לילה טחנו, עד שהגיע ה’ בניסן. מיהרנו להכין את הבצק: מים, קמח, לישה מהירה, והנה, הבצק מוכן. רידדנו את המצה במהירות, ועם מסמר עשינו בה חורים. הוצאנו את הפח מן התנור בזהירות, בעזרת סמרטוט, הדבקנו עליו את הבצק, ותוך 3 דקות כבר היתה לנו מצה למהדרין. שני כזיתים הכנו לכל אחד. החבאתי את המצה מתחת לחולצה, ושבנו למחנה, כשידי צמודה לגופי, ושומרת על המצה היקרה.
“כשהגענו למחנה”, ממשיך עקיבא לספר, “ראה אחד השומרים את תנוחתי המוזרה, וצעק: ‘ז’יד, מה אתה מחביא שם?’ בתנועה חדה הרחיק את ידי מגופי, ושברי מצה צנחו להם בדממה על האדמה הקפואה. הנאצי לא הסתפק בזאת, ובמגפיו המסומרות ריסק את המצה עד דק. לקינוח הוסיף להכות את אריה במכות אדירות. “צנחתי על המצה מחוסר הכרה. כעבור ארבע דקות שבתי להכרתי. הייתי מיוסר כולי, שברי שברים, אך נזכרתי שיש מתחתי אוצר. מצה מרוסקת אמנם, אבל גם בה אפשר לקיים מצות אכילת מצה. כשכולי זב דם זחלתי לדרגש ובידי האוצר היקר”, ממשיך עקיבא לספר. “חזרתי לדרגש, וכשכולי כאוב הראיתי לר’ אריה כי נותר כזית אחד בלבד. ר’ אריה פרץ בבכי: ‘אתה הבאת את החיטים, אתה חטפת מכות על המצה, אבל אנא, רחם עלי, איך אעבור את ליל הסדר בלי לאכול כזית מצה?’ “ר’ אריה”, עניתי בתקיפות, “אני מוותר לך על ארוחת הערב של מחר ושל מחרתיים, אבל המצה — חייך קודמים, אני לא מוותר!” “ר’ אריה מתחנן: “עקיבא, אנא, תן לי את המצה, אומר אתך את כל ההגדה של פסח, מילה במילה, מהא לחמא עניא עד חד גדיא, אני מתחנן, תן לי את המצה!” “אין על מה לדבר, המצה שלי!’, התעקשתי. “ואז הזדקף אריה: “אתה יודע מה? בא נעשה עסקה. אני אוכל את המצה, ואתה – תקבל את השכר. שכר עצום של ‘לפום צערה אגרא’!” הסכמתי לעסקה. הוא אוכל והשכר – שלי. הגיע ליל הסדר. “שבנו מן העבודה שבורים ורצוצים, 4 כוסות לא היו, מצה – בקושי פירורים של כזית, אבל מרור – היה לכולם בשפע. שכבנו יחד על הדרגש, ואמרנו את ההגדה בבכיות נוראות”, מספר עקיבא. “אני כבר לא החזקתי מעמד ונרדמתי מרוב בכי ותשישות, אך ר’ אריה שאכל מצה, לא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות, וכי קלה היא בעיניכם, זכות הוא לאכול כזית מצה בגיא צלמוות, באושוויץ. “לפנות בוקר החל להתפלל שחרית בהודיה עצומה ובלחש. בתפילת הלל כבר שכח היכן הוא נמצא, באמרו: ‘אשר קידשנו’ נתן צווחה של התרגשות ממעמקי ליבו הטהור. השומר הגרמני זינק ממקומו, הצמיד את האקדח לראשו ולחץ על ההדק. נשמתו הטהורה והמזוככת יצאה על קידוש ד’, ביום טוב ראשון של פסח. “נשברתי לרסיסים”, מספר עקיבא בדמע. “ר’ אריה היה הרב שלי, אבי הרוחני, הוא החזיק אותי בתוך הגהינום הנורא, כיצד אוכל לשרוד בלעדיו? הקב”ה נתן לי כוחות עצומים במשך שלושים יום נוספים. בי”ז באייר הגיעו האמריקאים. המלחמה הסתיימה. שקלתי 36 קילו. עור ועצמות. לא מצאתי עוד טעם בחיי. ” אך הקב”ה, אב הרחמים, הוא בעצמו מחיה המתים. אט אט התאוששתי. הקמתי בית בפעם השניה, ב”ה זכיתי בארבעה ילדים וכבר עשרה נכדים כן ירבו.
“אתמול בלילה, הופיע ר’ אריה בחלומי, כשכולו נורא הוד” “אתמול בלילה, 33 שנים אחרי אותו ליל סדר נורא הוד, הגיע אלי בחלום ר’ אריה הקדוש, כשהוא לבוש בקיטל לבן. “איפה אתה, ר’ אריה?”, זעקתי. “אני במקום שכולו אור”, הוא השיב. “זכיתי להיהרג על קידוש ד’. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שיתנו לי לגשת אליך. היום לראשונה קיבלתי אישור. עקיבא, על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה יש לי שכר אדיר, אך מצוה אחת שעשיתי פה בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר: מצות אכילת מצה בליל הסדר תש”ה, כי היה הסכם בינינו, אני אוכל את המצה והשכר הולך לעקיבא. “עקיבא, אם תוותר לי על השכר – אוכל לקבל אני את שכר המצווה האדירה הזו. אני מתחנן לפניך: אנא, וותר לי על השכר!” השבתי לו: “אריה, אתן לך כל שתבקש ממני, אבל שכר של מצווה – אני לא מוכן!”. ר’ אריה עזב אותי בפנים עצובות, וככה התעוררתי”, מספר עקיבא לרב אונגר., ופונה אליו בשאלה: “האם עלי לוותר לו? הרי אני הוא זה שחטפתי מכות על המצה, אני הבאתי את החיטים, הסכם זה הסכם, למה עלי לוותר? מצד שני, נשמתו של אריה כל כך התחננה”… הרב אונגר שומע את השאלה ושותק. לבסוף הוא אומר: “שאלה כזו יש לשאול צדיק מן הדור הקודם, גש לרבי ממכנובקא, יהודי קדוש של מסירות נפש ותשאל אותו”. הרבי ממכנובקא שומע את הסיפור ועונה ברכות: “מן היושר עליך לוותר!”, הוא משיב לעקיבא, ומסביר: “33 שנים עברו מן הסיפור הזה, האם ניסית לחשב כמה ברכות זכית להגיד ב-33 השנים האחרונות? כמה מצוות, הנחת תפילין, שבתות, ועוד תמשיך עוד ועוד בשנות חייך. ור’ אריה המסכן – כבר לא נותרו לו הזדמנויות יותר. האם לא ראוי לוותר לו על הזכות הזו?” עקיבא שמע את דברי הרבי, והשיב מיד: “אם כך, אני מוותר על השכר”. אך הרבי ממכנובקא לא מסתפק בזה: “היכנס לבית הכנסת הסמוך, פתח את ארון הקודש, ושם, בסמוך לספרי התורה הכרז בפה מלא ובלב שלם על מחילתך”. היה זה שעת חצות הליל. עקיבא נכנס לבית הכנסת בחצות הליל ומול ספרי התורה שבארון הקודש קרא: “ריבונו של עולם, אני מוותר לר’ אריה בלב שלם על השכר של אכילת מצה בפסח תש”ה”. באפיסת כוחות, שב עקיבא לביתו וצנח על מיטתו, כשהוא מותש ומלא מחשבות. באותו הלילה, שוב נדהם לראות את ר’ אריה בחלום, כאשר פניו מוארות מאוד: “יישר כח, עקיבא! הויתור התקבל, אני מודה לך מעומק ליבי. בזכותך העלו אותי לכאלה מקומות. אין לי מילים להודות לך”. למחרת בבוקר שב עקיבא לרבי ממכנובקא וסיפר לו על החלום השני. בתגובה, התפרץ הרבי בבכי. “סיפרת לי על יהודי קדוש, שעבר ייסורי איוב, חי בקדושה ובטהרה, ידע ש”ס, נמצא בגן עדן במקום הכי נשגב, ושווה לו לעזוב את כל העולם הבא, לרדת פה לעולם ולהתחנן על עוד מצווה, כי שם הוא לא יכול לעשותה. ואנחנו חיים פה בעולם, ומסביבנו מתגלגלות להן מצוות, בהישג יד, ומה נאמר למעלה?! הרי יום אחד ניפגש, עם כל האפשרויות שהיו לנו. הבה ננצל כל רגע שאנו כאן כדי לחטוף מצוות”. הבה נייקר את המצוות, לא נחמיץ הזדמנויות שבאות לידינו, ונזכה לצבור באמתחתנו שקים מלאים לעולם הבא.
מקצת דיני חודש ניסן והלכות הפסח. חיוב לימוד ההלכות שלושים יום קודם הפסח. מדיני ניקוי חמץ ובדיקתו.
שתף את הפוסט
הרב מרדכי אליהו זצ”ל
הגמרא (פסחים ו ע”א וע”ב) אומרת שהיוצא מביתו שלשים יום קודם הפסח ואין כוונתו לחזור, צריך לעשות בדיקה וביעור חמץ. והגמרא דנה בדין זה, ואומרת:
“הני שלשים יום מאי עבידתייהו – כדתניא, שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם”. וכותב על כך רש”י שם, וז”ל: שהרי משה רבינו עומד בפסח ראשון – ודורש להן בהלכות פסח השני, דהיינו שלשים יום, שהוא בארבעה עשר באייר”. מכאן שצריכים להתחיל בהכנות לפסח שלשים יום קודם הפסח, הן בענין הלכות והן בפועל.
איסור טומאה לכהנים גם בקברות הצדיקים ובדרך אגב נאמר, אותם הטמאים שלמענם תקנו פסח שני היו כהנים שנשאו עמם את עצמות יוסף. ומזה ‘נולדה’ המחלוקת המפורסמת האם לכהנים מותר להכנס לקברות הצדיקים. יש הלומדים מזה שהותר לכהנים לשאת את עצמות יוסף למרות היותם כהנים, ה”ה שמותר להם להכנס לקברי צדיקים, ויש החולקים ואומרים שהיה זה צורך שעה בלבד.
מעשה, דעת מרן בשו”ע – להחמיר בזה, ועל כן אסור לכהנים להכנס לשום קבר ואפילו לקברות הצדיקים, חוץ ממקומות בודדים כגון קבר רחל אמנו ע”ה, ובמערת המכפלה שנהגו בהם הכהנים היתר (עיין בספר אהבת ה’ עמוד קכ”ח הגהה פז’ לרבי יצחק אלפייא זיע”א). והנה, יש שאמרו שישנו פיתרון לכהנים הרוצים להכנס לקברות צדיקים והיא, שיפסלו את עצמם על ידי שיעשו בעצמם מום כגון שיחתכו את האוזן או את האצבע – אבל אין לעשות כן, וראוי למחות בעושים כן, שהרי הכהן צריך להיות מוכן ומזומן לעבודת המקדש מייד עם בוא המשיח. (כמו כן, הסתפקו במידה ויבוא המשיח בבוקר האם יקריבו את קרבן התמיד הראשון בבוקר, או שמא יחכו לערב כסדר הפסוק ‘ערב ובוקר’, וכל הלכות אלו יבוארו היטב על ידי משה ואהרן שיבואו יחד עם המשיח, ותחזינה עינינו בקרוב אמן). ובלאו הכי הרי נפסקה הלכה בשו”ע (יו”ד סי’ שע”ג סעיף ב’) שגם לכהן בעל מום אסור.
לימוד הלכות לפני החג, ובחג עצמו יש שואלים מדוע אמרו לדרוש בהלכות פסח דוקא שלשים יום קודם, ולא אמרו גם על שאר חגים? והנה, הגמרא (שלהי מגילה ל”ב ע”א) אומרת “וידבר משה את מעדי ה’ אל בני ישראל, מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו (כלומר באותו היום). תנו רבנן, משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג”. וכתב על זה רש”י שם: מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלהים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא”. כלומר, יש שני חיובים בלימוד הלכות לפני פסח: א] ללמוד ולהתכונן לפסח שלשים יום קודם, ב] וחיוב נוסף, שבחג עצמו צריכים ללמוד את ההלכות של אותו החג.
שלשים יום קודם הפסח משום שרבו הלכותיו והנה, הפוסקים כתבו שהזמן של שלשים יום אינו קיים אלא בפסח משום שרבו הלכותיו וז”ל המש”ב (סי’ תכט סק”א):
“וי”א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא”כ בשאר יו”ט די באיזה ימים קודם”. וב”כף החיים” מביא שאמנם בימינו אין טחינת חיטים, שקונים הכל מוכן, או שמחלקים ‘קמחא דפסחא’ מכאן שהקמח מוכן כבר וטחון, ונהרא נהרא ופשטיה. ומביא שמנהג ירושלים לחלק מצה מוכנה, שלא יטרחו ויתייגעו. אעפ”כ שואלים ולומדים הלכות פסח, כי יש הלכות נוספות מחוץ לאפיית מצה.
באיזו מצה יוצאים יד”ח בליל הסדר? נחלקו הפוסקים כבר בדור הקודם בעניין מצות מכונה אם יוצאים בה יד”ח אכילת מצה בליל פסח, או שצריכים דווקא מצות עבודת יד שנאפו לשמה? רוב הפוסקים הסכימו שצריכים להחמיר בלילה ראשון של פסח לצאת בכזיתות מצוה במצות עבודת יד דוקא. ואם לא מצא, יכול בדיעבד לקחת מצות עבודת מכונה שמורות, שנאפו לשמה. ומאידך, מצאנו שהיה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל מקפיד לאכול מצות מכונה דוקא, והיה אומר בדרך מליצה ‘נפלה נא ביד ה’ וביד אדם אל אפולה’, שכן המכונה עובדת בזריזות גדולה משל עבודת היד, והסיכויים שהמצות מחמיצות קטנים באופן משמעותי (עיין בשד”ח מערכת חמץ ומצה סימן יו”ד וסימן י”ג).
אפיית מצות איור באמצעות AI בינה מלאכותית מתוך ההגדה הראשונה בעולם שאוירה באמצעות בינה מלאכותית
‘לחם עוני’ – שלא להתעשר ממצות מהודרות צריך לזכור שהמצה נקראת ‘לחם עוני’ וצריכים להזהיר את מוכרי המצות שלא להתעשר על חשבון ‘לחם עוני, ולא להפקיע מחירים בין של מצות עבודת יד, ובין של מצות עבודת מכונה, ואילו היה בתי דינים השולטים כמו בזמנם, היו מחייבים להוריד את המחיר כמו שגזרו בזמנם על מפקיעי המחיר של הדגים, ואסרו לקנות עד שהוכרחו להוריד את המחיר (וגם מצאנו בהדסים שהפקיעו את מחירם, ושמואל גזר שיורידו את המחיר, ואם לא, יתיר לקנות הדס קטום, ואמר כן רק כדי לאיים עליהם, עיין תוס’ שם ד”ה ולדרוש).
‘קמחא דפסחא’ – למנוע בושה שיעור הנתינה שנותנים לקמחא דפסחא הוא בכדי שיספיק לכל שבעת הימים. וכותב בעל הבא”ח שקוראים לזה בשם ‘קמחא דפסחא’ ולא בשם צדקה רגילה, כי הנתינה הזו לא כלולה עם שאר הצדקות של כל השנה, שכן בכל השנה נותנים צדקה לעניים, ויש גנאי לתלמידי החכמים לקבל את הצדקה, על כן קבעו לקרוא לזה ‘קמחא דפסחא’, כך שגם תלמידי חכמים יכולים לקבל את זה בלי שיהיה להם גנאי בדבר (עיין כה”ח סי’ תכ”ט ס”ק ח”י).
“אור לארבעה עשר“ המשנה הראשונה במסכת פסחים אומרת ‘אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר’. והגמרא שם דנה מדוע נקטה המשנה בלשון ‘אור’, ולא כתבה ‘ליל ארבעה עשר’. והנה, יש מי שאומר שיש בזה רמז לומר שלא יחכה אדם שיהיה ממש חושך ולילה גמור כדי לבדוק, אלא יהיה זריז, ומייד ברדת החשכה כשעדיין נשאר מעט אור קלוש על הארץ,יבדוק את החמץ. ויש להבין מדוע הגמרא שואלת על הלשון ‘אור לארבעה עשר’ הלוא בהרבה מקומות בש”ס נקט התנא לשון של ‘אור’ במקום לומר ‘ליל’? וכן בהרבה מקומות מוזכר לילה, חושך וכו’. אלא, באה הגמרא ללמדנו שפתיחת מסכת צריכה להיות בלשון של ‘אור’ ולא של חושך ולילה. והרב האר”י הקדוש דרש מכאן שיש רמז לילד שגדל ונעשה בר מצוה כבר בגיל י”ג ויום אחד, והוא ‘אור’ לגיל י”ד, שצריך לבדוק היטב בכל חדרי ליבו ונפשו שיהיה מוכן ומזומן להצטרף לאנשים שבעם ישראל. ומכאן והלאה יבער את כל החמץ והשאור שבתוכו הרומז ליצר הרע, כי מעתה יש לו יצר הטוב.
מתי נעשה בר מצוה הרב בעל ה’בן איש חי’ הביא כמה שיטות בפוסקים מתי נעשה נער בר מצוה, יש האומרים שלמחרת היום שבו נולד נעשה בר מצוה. ויש אומרים אזלינן בתר שעתא, כלומר שמיד בהשלימו י”ג שנים באותה שעה שבו נולד, נעשה בר מצוה. ויש אומרים שבליל היום שבו ישלים י”ג שנים כבר נעשה בר חיובא לכל דבר. ודרש על כך את הפסוק ‘חשתי ולא התמהמהתי’ מכאן, שלא מחכים לשעה שבה נולד, או למחרתו, אלא כבר בליל אותו היום כבר מזדרז להיות בר מצוה וחיובא לכל דבר ודין. היינו, אם נולד בי”ד לחודש, נעשה בר מצוה בליל י”ד לחודש.
מעלת וחשיבות הצדקה בחגים הרב פלאג’י בפתיחה לספרו מועד לכל חי מפליג במעלת נתינת הצדקה, שחשיבותה בפסח ובעצרת, וכן בראש השנה ובסוכות חשובה מאוד. וכל מי שנותן כל השנה ‘שכחה ופאה’ לעני, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה בית המקדש והקריב עליה קרבנות. ואם הדברים אמורים בכל השנה, הרי שבחגים ובמועדים ובפסח קל וחומר שמעלת הצדקה רבה עד מאוד. ומביא בשם רשב”י בזוהר הקדוש (הקדמה בדף י’ ע”ב):
“פתח ר’ שמעון ואמר כל מאן דחדי באנון מועדיא ולא יהב חולקיה לקודשא בריך הוא (כלומר שלא נותן צדקה) ההוא רע עין, שטן שונא אותו, וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא וכו'”. ועוד כותב הרב פלאג’י שמצוה זו מונעת פורענות וזוכה לשמחה, ומביא את דברי רש”י על הפסוק ושמחת בחגך וכו’, לוי גר יתום ואלמנה הם ארבעה, ואלו הארבעה הם שייכים להקב”ה, ומי שמשמח אותם ומחזיק אותם, זוכה לשמחה אצל הארבעה ששייכים לאדם, ואלו בנך ובתך עבדך ואמתך. מכאן, שסגולה גדולה לאדם הרוצה להיות שש ושמח והשמחה תהיה במעונו, על ידי שישמח את העניים ויתן בעין טובה, והקב”ה ישלם לו מדה כנגד מידה שגם בניו ובנותיו יהיו שמחים, ע”כ תוכן דבריו.
והיה מעשה הצדקה שלום עוד דורש הרב שם מהפסוק ‘והיה מעשה הצדקה שלום’ שבכח הצדקה מביאים שלום, שכאשר העני יושב בביתו ואין לו מה לאכול ולשתות הוא ממורמר ומלא טרוניא כלפי מעלה, ובאותה שעה העשיר יושב בביתו ואוכל לשובע נפשו ואין לו שום טרוניא כלפי מעלה. ובשעה שתומכים בעניים, עושים שלום בינם לבין הקב”ה, וזהו והיה מעשה הצדקה – שלום, שאין לעני שום טרוניא.
אם כסף – תלוה את עמי הגמרא אומרת: אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מדוע נותנים צדקה לעניים, והלוא ה’ עשה אותו עני וזהו רצונו של מקום? ענה לו ריב”ח: רצונו של הקב”ה הוא לזכות אותנו לתת לו, ובשביל זה עשה אותו עני. ועל זה אומר בעל אוה”ח הקדוש ע”ה ‘אם כסף תלוה את העמי’, כלומר אם יש לך כסף, הרי זה בשביל להלוות לעניים (עיין עוד פירושים אור החיים שמות פרק כ”ב פסוק כ”ד).
מחלוקת בבית – אי נתינת צדקה ואומר הרב בעל ‘מועד לכל חי’:
אני הגבר ראתה עיניי כמה בתים עשירי העם מלאים כל טוב ותמיד כל הלילה וכל היום אש המחלוקת בביתם לא נכבית. כל היום מתקוטטים האבא עם הבן והכלה עם חמותה – וכולם על דברי הבלים אין בהם ממשות, ובפרט כשבאים שבתות ומועדים טובים – במקום שמחת המועד, הופך להם ליגון ולאנחה ובעצבון תאכלנה.
ודקדקתי אחריהם על מה ולמה הדבר, וראיתי שהסיבה היא מפני שלא פותחים את ידיהם לחלק לעניים בחגים ובמועדים, וכשמחלקים לא מחלקים לפי עושרם. ואמרתי להם מה לכם ולצרה הזאת כבר אמרתי לכם כמה פעמים, תשלחו ותתנו לעניים, תתנו לגר וליתום ולאלמנה, והתריתי בהם בלשון חז”ל אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, ומרגלא בפומייהו שעכשיו הכל ביוקר, ואיך אתן פרוטה לעני?
ויש לי לומר על זה דרך רמז, כתוב הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, בהון ועושר קונים כלי בית ומלבושים ומוסיף להראות את עושרו, ואיך יתכן שצדקתו לעני שנותן כמאז, שנותן אותו הדבר תמיד, וכבר הארכתי בזה במקום אחר. היינו, שאדם נותן ח”י שקלים, וכך התחיל לתת לפני כמה שנים שהיה ערך לסכום הנ”ל, וכיום הוא ממשיך בח”י שקלים אע”פ שהכל ביוקר. והיה מעשה הצדקה שלום והיינו דאמר ‘והיה מעשה הצדקה שלום’ – אין ‘והיה’ אלא לשון שמחה, כי הוא זוכה על ידי הצדקה להיות שמח ולא יאכל לחם העצבים, וזה שנאמר מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). והוסיף: מעלת הצדקה וסגולתה בכל זמן היא מעולה וחשובה ובפרט בימי החגים ולפני המועדים. ואמור מעתה, והשיאנו ה’ את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום, שיעלה ויגיע אלינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכנו. והיינו, כי שלושה דברים אלו לחיים לשמחה ולשלום הם המה מי שעושה צדקה עם העניים דהיינו חיים כמו שאמר בזוה”ק עי”ש.
כן תברכנו בתפילה אנו אומרים “שים שלום טובה וברכה…כאשר רצית ואמרת לברכנו כן תברכנו” – מהו “כן תברכנו”? אומרים חז”ל: אמר הקב”ה תביאו בפסח עומר שלוקחים ממנו קמיצה, וכן בסוכות תנסכו מעט מים על המזבח ואני אתן לכם שפע של מים, ובעצרת תביאו ביכורים ואני אברך לכם את כל הפירות. כאשר רצית ואמרת – שנביא לפניך מעט, אז כן תברכנו – אנו רוצים שהברכה הזו תתקיים בנו ויושפע לנו שפע רב (עיין ר”ה דף ט”ז ע”א).
דאגה לעניים לפני כל חג ולא רק לפני הפסח אוספים צדקה לעניים ודואגים לצרכיהם, אלא ה”ה לפני כל שאר החגים. וידועים דברי האר”י הקדוש בשם הרשב”י שבחג הסוכות צריך לשלוח לכבוד אושפיזין ונותנין לעניים אוכל.
בפעם ראשונה שקבלתי את עלון כפר חב”ד קראתי מדברי האדמו”ר ובהם נאמר מדוע רק בפסח נותנים קמחא דפסחא? גם בשאר החגים יש לעשות כן ולחלק לעניים צדקה, וכן בחג הסוכות. והיה אצלי אחד מראשי חב”ד ואמרתי לו, מה הרב מחדש, הרי דברים אלו כתובים בזוה”ק ובדברי האר”י. הלך מיד אותו אדם וצלצל לאמריקה (וזו הפעם הראשונה שהאדמו”ר שמע את שמי) ואמר שיש רב אחד שמקשה על הרב, שאל האדמו”ר במה הענין, ואמרו לו כך וכך. אמר להם: אני אמרתי שכך מובא באר”י ובזוהר, ודברי רק תזכורת לאנשים שיתנו, ולא שאני מתקן דבר חדש, אלא כמזכיר ומזהיר.
חסד כנגד חסד עם ישראל במצרים היו גוי מקרב גוי, ולא היו ראויים להיגאל, ואפילו בזמן שבת הגדול, שכבר ראו בעיניהם תשעה נסים, עדיין היו עובדי עבודה זרה. ואומר משה רבנו “משכו וקחו לכם” – ומסביר רש”י (שמות יב, ו’): “ולפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה”. מאתיים ועשר שנים פרעה הכניס בליבם שהוא אלוה, והסיר מהם כל זיק של יהדות. וכתוב “וירעו אותנו המצרים” – עשו אותנו רעים למקום ולבריות, והשכיחו כל מידה טובה שהיתה בנו, וזאת כדי שיוכלו להשתעבד בעם ישראל. וה’ עשה עמנו חסד וגאל אותנו, ואמר אם יחכו עוד רגע אחד הם יהיו בנ’ שערי טומאה ולא יוכלו להיגאל עד שיעבור ארבע מאות שנה. וע”כ אנו אומרים בהגדה ‘עד שנגלה עליהם הקב”ה וגאלם מיד‘. ואנו צריכים לשלם לקב”ה חסד כנגד החסד שעשה עמנו, ואמנם בפסח אנו דואגים ביתר שאת לצורכי העניים מהטעם הנ”ל, אבל ה”ה גם בשאר חגים. דף יומי או הלכות פסח? חז”ל אומרים (פסחים ו’ ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם החג”. נשאלת השאלה: הלומד שיעור קבוע בדף היומי, האם יבטלו כדי ללמוד הלכות פסח או לא? אומר הרב בעל משנ”ב בשם הירושלמי במקום שיש ציבור צריכים ללמוד הלכות פסח, אבל יחידים ילמדו כרצונם (עיין ביאו”ה סי’ תכ”ט ד”ה שואלין).
ועוד כותב המש”ב: “שוב מצאתי בשאלתות שכתב נמי בפשיטות וז”ל ותלתין יומין קמי פסחא דרשינן במילי דפסחא כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל’ יום”. דהיינו, שדורשים בהלכות פסח בכל גווני. בלשון השו”ע כתוב (סי’ תכ”ט סעי’ א’): “שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום” (ללא תוספת המילה “ודורשין”).
שבת הגדול אומר הרב בעל כה”ח: טוב לדרוש בשבת שובה ובשבת הגדול, אבל יש לשלב גם כן לימוד הלכות, כדי שהציבור ידעו כיצד לנהוג. השבת שלפני חג הפסח נקראת ‘שבת הגדול’ וטעמים רבים נאמרו על כך, ואחד מהם: מכיון שלומדים בשבת זו הרבה תורה, ואדם אינו נקרא גדול אלא”כ עוסק בלימוד תורה (עיין כה”ח סי’ תכ”ט ס”ק ג’).
מדוע החמירו חכמים כל כך בחמץ הפוסקים נחלקו מדוע החמירו כל כך בביעור החמץ ובשריפתו, וכן מדוע איסור חמץ בפסח במשהו. יש אומרים מכיון שהתורה אוסרת אפילו ראייה או הימצאות חמץ בפסח (‘בל יראה ובל ימצא). ויש אומרים מכיון שאיסור חמץ בכרת ועל כן צריכים לשרוף אותו. ומה שלא מצאנו שבערב כיפור מבערים את כל המאכלים שהרי האוכל ביוה”כ בכרת? הביאור הוא שחז”ל החמירו בחמץ בפסח מאוד שכן לא בדלים ממנו כל השנה, ויש לחשוש שמא יאכל ממנו בלי כוונה (עיין תוס’ פסחים דף ב’ ע”א ד”ה אור). בדיקת חמץ חיובה מדאורייתא או מדרבנן? המשנה בריש פסחים (ב’ ע”א) אומרת: “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר”. נחלקו הראשונים האם חיוב בדיקה זו הוא מדאורייתא או מדרבנן: דעת רש”י: חיובה מדאורייתא, וז”ל: “שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא”. התוספות חולקים ואומרים (שם ד”ה סגי): מדאורייתא סגי בביטול, אלא שחכמים החמירו בדבר והצריכו בדיקה, מחשש שמא יבוא לאוכלו בפסח. ביטול חמץ הביטול מועיל אם אדם יודע לבטל, אבל לא כל אחד בקי כיצד יש לבטל על פי ההלכה. הרמב”ם כותב (פ”ב מהלכות חמץ ומצה הלכה א’): “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם גמר איסורו”. ואח”כ כותב (שם הלכה ב’): “ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל”. אך מי יודע לקרא את נוסח הרמב”ם הזה בערב פסח. ואע”פ שאנו נוהגים לומר את הנוסח “כל חמירא” וכו’, עכ”ז אין להסתפק רק בביטול, וצריך בדיקה וביעור.
ליהוי הפקר כעפרא דארעא בשו”ע וברמ”א לא נזכר להוי “הפקר ” כעפרא דארעא. מכיון שבהפקר יש דינים רבים. ועל כן מי שרוצה להזכיר גם “הפקר” – יאמר את הנוסח הרגיל ג’ פעמים, ובפעם הרביעית יאמר “ליהוי הפקר כעפרא דארעא” (עיין שו”ע תלד סעי’ ב’, ולמש”ב ס”ק ח’, ולכה”ח שם ס”ק כ”ח, ובא”ח צו אות ז’).
הרב חיד”א ע”ה שואל: מהו שכתוב “ליהוי הפקר כעפרא דארעא “, מדוע לא מספיק לומר “כעפרא”? והדבר יובן ע”פ דברי הגמרא שמספרת, מעשה ברבן גמליאל ור’ יהושע שהפליגו בספינה, ורצו לשחוט עוף, אך אמרו הכיצד נשחט הרי אין עפר לכסות את הדם. לקח ר”ג דינר זהב ושחק אותו, ופיזר חלק ממנו על הספינה, ושחטו את העוף ואח”כ כיסוהו בעפר, מלמעלה ומלמטה. ואומרת הגמרא מכאן תראה כמה חביבא מצוה זו עליהם. אומר הרב חיד”א: דינר אינו עפר, אלא יסודו מעפר שנאמר “ועפרות זהב לו” (עיין חולין פ”ח ע”ב). לכן אם יאמר בנוסח הביטול “כעפרא” סתם – יכול להיות שכוונתו לעפרות זהב, אלא יאמר “כעפרא דארעא” – כעפר הארץ שאין בו חשיבות כלל.
ונפשי כעפר לכל תהיה אנו אומרים בתפילה ב’אלוקי נצור’ “ונפשי כעפר לכל תהיה”. אך מי הוא אשר ירצה להיות כעפר?! אלא אומרים התוס’ כמו שעפר אינו כלה כך זרעו של האדם לעולם לא יהא כלה (עיין תוס’ ברכות י”ז ע”א ד”ה ונפשי כעפר).
וכתוב “נבזה בעיני נמאס ואת יראי ה’ יכבד” (תהלים טו, ד’) -אם אחרים טוענים כלפי האדם כל מיני דברים והוא נמאס ונבזה, ושותק ולא עונה להם, אל יאמר אם כך עושים לי, אנהג כן כלפי אנשים אחרים, ואבזה אותם והם צריכים לשתוק. בא דוד המלך ע”ה ואומר אפי’ אם מבזים אותך אל תענה, אלא “ואת יראי ה’ יכבד”. ועל זה אומר בעל הבא”ח ע”ה: מסופר על רב אחד שיה יושב בפתח ביהכ”נ וכל מי שהיה נכנס היה עומד בפניו בין זקן ובין צעיר. שאלו אותו: או שתקום בפני זקנים או בפני צעירים. ענה להם: אם עובר לפני אדם זקן אני אומר לעצמי כמה מצוות הוא זכה לקיים, ועל כן אני קם בפניו, ואם הוא צעיר אני אומר כמה פחות עונות עשה ממני, ולכן אני קם לפניו. על כן בר”ה אנו תוקעים בשופר שצר ממקום אחד ורחב מהצד השני, וכך יש לראות את פני הדברים לעיתים כך ולעיתים כך (עיין לבא”ח בהקדמה לפרשת ניצבים, שנה א’).
זמן בדיקת חמץ בלילה שלפני ערב פסח בודקים את החמץ, ויש שני דינים בזה: א] ניקוי הדירה לפני ליל ערב פסח ב] בדיקת הדירה מחמץ בליל ערב פסח, וכלשון הרמב”ם (פ”ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ג’): “ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציא מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר”. היינו שתי פעולות ניקוי ובדיקה.
ועל כן נפסקה הלכה בשו”ע (בסי’ תלג סעי’ יא) : “המכבד חדרו בי”ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י”ד עם ברכה”. ואומר הגאון: כל זה מדין לא פלוג רבנן (שם ס”ק י”ט, כ’).
ניקוי החמץ בחורין ובסדקין מרן כותב (סי’ תלא ס”א): “בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין”. בימינו מצויה בעיית חורין וסדקין, אמנם לא בקירות הבית כמו בזמנם, אלא במקומות שיש בהם סדקים צרים, כגון: רצועת הגומי בדלת המקרר, ברווח שבין מדפי ארונות המטבח לקיר, בחיבורים שבין הכיור לאריחי הקרמיקה וכו’. ועל כן, טוב יעשה האדם אם יקח מברשת שיניים נקיה ויניחנה בכיסו, וכשירצה לבדוק מקום מסוים מחמץ, יהיה בהישג ידו כלי טוב לניקוי חורין וסדקין, אבל לא ישתמש בסכין כיון שעלול לגרום לנזק. וכן, ישים בכיסו נייר דבק בכדי שיוכל לסתום את כל החריצים שיש בהם חשש חמץ, כגון: בין המדפים לדופן הארונות במטבח, וכך יוכל להתכונן מבעוד מועד.
בל יראה ובל ימצא חמץ שנמצא בבית בשיעור כזית עובר איסור. חמץ בחצי שיעור – אסור מהתורה. כלי של חמץ – יש לנקותו היטב ואח”כ להניחו בין כל כלי החמץ. אם חושש שמא יבוא לאכול, אז אפי’ על פירור חמץ הנמצא בביתו – עובר איסור מדאורייתא. כל מקום שיש רגילות להכניס בו חמץ – יש לבודקו, אבל אם אין רגיל להכניס בו חמץ כלל, כגון: נוחיות או ארון קיר שמעל דלת הנוחיות (“בויידם”) – אין צריך לבודקו. אבל אם מקום זה משמש כמזווה לאיכסון משקאות וכדו’ ובמשך השנה רצה להוציא דבר מה משם באמצע הסעודה, יש חשש שמא החזיק בידו חמץ והניחו שם, ועל כן חייב בליל ערב פסח לבדוק שם. יצה”ר אומר לאדם תבדוק בנוחיות בין חריץ לחריץ, אבל מי אוכל שם? (חוץ מהערבים ביום הרמאדן שלהם. ואם יש לאדם פועל ערבי, יבדוק בנוחיות). לעיתים ילדים קטנים לועסים מסטיק, והאבא גוער בהם, והם מדביקים את המסטיק מתחת הכסא או השולחן, ויש להזהר להוציאם משם קודם הפסח, כיון שהמסטיק מכיל קמח וסוכר.
בדיקת הספרים בזמנם היה להם סידור אחד הכולל את תפילות כל החגים, ובעת הסעודה לומד וקורא מתוך הסידור, והחמץ נופל ונדבק בתוכו, ועל כן הניחוהו בפסח עם כלי החמץ. כיום אמנם יש מחזור לכל חג וחג, וישתמש רק במחזור של פסח, אבל בספרים שיש בהם חשש חמץ צריך לנקותם מבחוץ, ויניחם עם כלי החמץ.
מנהג שלא לאכול סוכר בפסח יש עדות אצל הספרדים שלא אוכלים סוכר בפסח, ולמרות שהלכה זו כתובה ברמ”א, כיום כולם נוהגים לאכול סוכר. וז”ל הרמ”א (סי’ תר”ז סעי’ ח’): “וצוקר אסור לאוכל אפי’ להשהותו אסור” (ועיין שם כה”ח מס”ק ס”ח עד ס”ק ע”ח, ומש”ב שם ס”ק כ”ט). הרב רבי אהרון ב”ר שמעון סיפר שהיה במצרים מפעל לייצור סוכר מקני סוכר, והלך לבדוק את המקום כדי להכשירו לפסח, וראה שהפועלים הגויים טובלים את פיתם ביערת הדבש (בסוכר) שמבשלים אותו, ואסרתי לקנות מהם סוכר לפסח. אבל כיום מקפידים על זה, ואם יש הכשר זה בסדר. אם אביו ואימו נהגו שלא לאכול סוכר בפסח כן ינהג גם הבן, ולא יעשה קולות בדבר. ואם קשה לו או לב”ב, יעשה שאלת חכם.
מסופר על עגלון אחד שבא לרב ואמר לו: כבוד הרב, עכשיו קראתי את כל ספר תהלים, ואני הולך להתפלל שחרית האם אני צריך לומר שוב פסוקי דזמרה? ענה לו הרב: אתה העגלון מעביר בעגלתך זפת מקום למקום, ובכל זאת אתה בכל יום משמן את גלגלי העגלה בזפת, לשם מה? הרי היא מלאה זפת? כך גם קריאת התהלים זה ענין אחד, והתפילה היא ענין אחר.
מסופר על הגר”א שבא אליו עגלון ואמר לו: אני כהן האם מותר לי לקחת גרושה? ענה לו: כן. תמהו כל השומעים ואמרו: הכיצד? אמר להם הגר”א: אותו אדם הוא עגלון לפי השוט שבידו, והוא שאל אותי אם מותר לו לקחת בעגלה אשה גרושה. אדם שבא לשאול רב שאלה, צריך הרב להבין היטב כדי לרדת לעומקם של דברים.
לא להשאיר ילדים קטנים לבד אומר הרב בא”ח: ילד קטן שהולך לנוחיות בחוץ (כמו בזמנם) ופוחד, מותר לאבא להחזיק בידו כדי שלא יפחד. וידוע שפחד של ילד מסוכן יותר מאשר פחד של גדול. ועל כן, אם ההורים השאירו את הילד לבד בבית והוא התעורר ונבהל מעצם היותו לבד והחל בוכה, מותר לשכנים לשבור את הדלת ולחלל שבת בשביל זה, כי הפחד יכול להביא עליו כל מיני נזקים. ומה שנוהגים כל מיני אנשים שהולכים לאירוע ומשאירים את הילדים לבד, לא טוב לעשות כן, אלא צריכים להשאיר בבית שומר או שומרת.
ביטול על ידי שליח יש מי שאומר שהעושה שליח לבדוק את חמצו ולבטלו, יאמר השליח ‘כל חמירא דאיכא ברשות פלוני’. אבל דעת הט”ז: מילי לא נמסרא לשליח, אבל נהגו להקנות לשליח את החמץ, ולכן אומר ‘דאיכא ברשותי’, ואם נתכוון שלא לזכות בו, אינו יכול לבטלו. והנ”מ היא: אם מינה את חבירו לבדוק את חמצו ולבטלו והשליח לא עשה כן – בעל החמץ פטור שכן הוא זיכה והקנה את החמץ לאותו שליח. אבל מהדין השליח צריך לעשות את שליחותו, ואם לא עשה כן, חייב בעל החמץ לבטל את חמצו (עיין מש”ב סי’ תלד ס”ק ט”ז, י”ז, וכה”ח ס”ק מ”א עד ס”ק נ”ד).
ישנם כמה סוגי קניינים: הגבהה, מסירה, מעות, שטר. ועל כן כתוב בבא”ח שלא כל אחד יכול לעשות מכירה לגוי אלא רק מי שבקי בהלכה היטב. וכיום נוהגים לתת הרשאה – יפוי כח, לרב שהוא ימכור את החמץ לגוי.
דרך התינוקות לפרר כתוב אצל יוסף הצדיק שנתן לאחיו “לחם לפי הטף” (בראשית מז, יב). ומדוע לא נתן להם לחם לפי הגדולים? אלא כיון שהטף דרכו לפורר ואם יתן לו פרוסה גדולה יאכל רק חצי, ואת השאר יפורר. וכן מובא בשו”ע: שדרך התינוקות לפורר (סי’ תלח סעי’ א’). וכותב הרב בא”ח: אחרי בדיקת חמץ יזהר שלא יכנסו התינוקות לחדר הבדוק מפני שדרכם לפורר.
הנוסע מביתו מתי ימכור חמץ? הרב ‘חיי אדם’ והרב ‘בנין עולם’ אומרים: אם מכר את חמצו בי”ג לא יצא ידי חובת בדיקת חמץ בליל פסח. ועל כן, הנוסע מביתו לבית מלון בארץ ישראל לפני ליל י”ד וחוזר אחרי יו”ט ראשון לביתו, יעשה בדיקה בליל י”ג בלי ברכה. ואם אוכל חמץ בחדר המלון ביום י”ג, יבדוק בליל י”ד עם ברכה.
ההפסד הגדול של היוצאים לחו”ל בפסח ישנם המחפשים הקלות בעניין הפסח ומחפשים לחגוג את ליל הסדר בארצות הנכר. צריכים אותם יוצאים לקחת בחשבון את ההפסד העצום והצער שיצטערו לאחר מעשה באם יבוא מלך המשיח, שיהיו רחוקים ולא יוכלו לבוא להקריב קרבן פסח עם כל עם ישראל, ואנו מאמינים בני מאמינים שפתאום יבא. ובכלל זה עלבון לאר”י שעוזבים אותה להנפש בחו”ל, וכי אין מקום בארץ? הרי הארץ היא נשתבחה, ארץ הרים וגבעות מישור ועמקים, יש בה אויר קריר בקיץ למשל במקומות הגבוהים, ויש בה מקומות חמים לימי החורף כמו טבריה.
דירה שכורה – הכל נאמנים על ביעור חמץ הרמב”ם כותב (פ”ב מהלכות חמץ ומצה הלכה י”ז): “המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק”. וב”ה הנשים שלנו זריזות ומנקות כראוי ומחמירות יותר מהבעלים ובודאי שיש לסמוך עליהם.
ארונות מטבח שמשמשים לאיכסון מוצרי חמץ כגון קמח או עוגיות ואומרת האשה שנקתה היטב, והחליפה ניירות חדשים – אין צורך לבדוק שם והיא נאמנת, כמו בשאר דינים. וטוב לאשה לרשום על פתק “כשר לפסח” ולהדביקו על דלת הארון.
וכתוב אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שמתוך כך יכולים לצאת קלקולים גדולים (עיין גיטין ו’ ע”ב – ז’ ע”א). היה מעשה שבעל אחד בא הביתה וראה את העוף הצלוי שחסרה לו רגל וצעק: איפה הרגל? האשה מרוב פחד הלכה וחתכה רגל של תרנגולת אחרת שלא מוכשרת והכניסה לסיר, ואכל ממנה.
במקום אורה – יש שמחה הרב פלאג’י כותב באריכות (בהקדמה לספרו מל”ח): “דעת למקרא שרווחא מילתא שאם אדם תומך ועוזר לאחרים יש לו זכות לבקש מהקב”ה שיתמוך ויסייע לו בעבור זה”. והוסיף: “ויש ימים שאדם עושה בהם קידוש ומנורות דולקות כמו מדורת אש בראשי ההרים, עד שמאיר כל הגולה כולה במדורת אש וכך מאיר בביתו שיהא לו אור שמח ולא חושך, שהאור מביא שמחה בלב, ואדם שבע יותר כשאוכל באור. עיין בתשובות הרא”ש מה שכתוב במה מדליקין שנרות ביו”ט זה חשוב. וכתוב באורים כבדו ה’ ומתרגמינן בפרנסייא במקום של אורה יש שמחה שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה.
שני ימים טובים לבני חו”ל השנה, יש לתושבי חו”ל שני ימים טובים והם צריכים לעשות עירוב תבשילין ביום רביעי י”ד ניסן. וביום חמישי, אינם יכולים להדליק נרות מוקדם לפני השקיעה, כיון שאין יו”ט ראשון מכין ליו”ט שני (עיין בא”ח במדבר ב’). הרב בא”ח בספרו ‘רב ברכות’ (סי’ ב’) כתב: כל השנה כולה צריך להזהר ולדעת היכן הניח את החמץ, ובעיקר ל’ יום קודם הפסח ללמוד הלכות פסח. ולשמור ולהזהר בענין החמץ שלא יהא מפוזר. ומובא בשם האר”י הקדוש זיע”א: הנזהר מכלשהוא חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה (עיין שו”ע תמז סעי’ א’, ושם כה”ח ס”ק ב’).
לימוד הלכות קרבן פסח למעשה, צריך האדם ללמוד גם הלכות קרבן פסח כדי שאם נזכה ויבוא המשיח פתאום נהיה מוכנים מבחינת ההלכה, כיצד להסתדר עם קרבן פסל ראשו על כרעיו ועל קרבו, ומה אנו יכולים להניח בתוך הקרבן למשל את הכבד, או מחוץ לו וכו’. וכיצד נעשה עם החלב, ועם גיד הנשה ושומנו, ומה יעשה עם הסחוס (עיין לרמב”ם פ”י מהלכות קרבן פסח, ושם בהשגות הראב”ד). ונראה, שאע”פ שנלמד את כל ההלכות לא נספיק להבינם כדבעי. אבל כתב הרמב”ם בסוף הלכות מלכים (פי”ב הלכה ה’) על זמן המשיח, וז”ל:
“ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות שהטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק על העולם אלא לדעת את ה’ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.
ויהי רצון שיהא בעגלא ובזמן קריב, ונזכה לראות בביאת הגואל ובבנין אריאל, ונאכל שם מן הזבחים והפסחים, אכי”ר.
הרמב”ם בפירושו פירש: בדיקת החמץ [צריך שיהיה] בליל י”ד אע”פ שאינו אסור בו באכילה עד חצות ליום י”ד כאשר יתבאר. ותקנו זה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויים בבתיהם באותו העת. נקרא לילה אור כמו שקוראין דברים הרבה בהפכן וכוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים ר”ל לילה:
פירוש המשניות לרמב”ם פ”א מ”א
המילה חושך היא אטימולוגית מחוברת למילה חסך, שהוא העדר, השאלה הזו העסיקה רבים האם החושך הוא מציאות חדשה או רק העדר של אור?
מניית חושך בעשרה דברים שנבראו ביום הראשון
במסכת חגיגה(יב.) מביאה הגמרא את מימרתו של רב יהודה
בשם רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ,
תהו ובהו, אור וחושך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה… אור וחושך,
חושך דכתיב (בראשית א ב) “וחושך על פני תהום”, אור דכתיב
)שם פסוק ג( “ויאמר אלוקים יהי אור”.
חגיגה יב.
המהר”צ חיות בהגהותיו, מעורר כיצד אומר רב ש’חושך’ הינו אחד
מעשרה דברים ש’נבראו’ ביום הראשון, הלא אין החושך כי אם העדר
האור, ולא תיתכן בו לשון בריאה. הוא אף מציין לדברי הרמב”ן )שמות ד
יא( על הפסוק )שם( “מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח
או עור”, שם מביא הרמב”ן את הערת הרמב”ם )מורה נבוכים ח”ג פ”י( על לשון
הפסוק ‘ישום אלם או חרש’, שהרי אילמות היא העדר יכולת הדיבור, וחרשות היא
העדר יכולת השמיעה, וכיצד יפול לשון ‘שימה’ על זה. וביאר הרמב”ם: כי המסיר קנין, יאמר בו
שפעל האפיסה. וכמו שיאמרו במי שמכבה את הנר ש’הביא חושך’.
וזה לשון הרמב”ם במורה: וצריך שנודיעך דעתנו… והוא שאתה יודע שמסיר המונע – הוא המניע בצד
אחד, כמי שהסיר עמוד שתחת הקורה ונפלה בכבדותה הטבעי (- מחמת כח המשיכה), שאנחנו
נאמר כי מסיר העמוד ההוא – הוא הניע הקורה… ובזה הצד נאמר גם כן במי שהסיר קנין אחד –
שהוא עשה ההעדר ההוא, ואע”פ שההעדר אינו דבר נמצא. כי כמו שנאמר במי שכבה נר בלילה
שהוא חידש החושך, כך נאמר במי שהפסיד הראות שהוא עשה העיוורון, ואע”פ שהחושך והעיוורון
העדרים ואינם צריכים לפועל {וכן דעת הרמב”ם בפירוש המשניות (פסחים פ”א מ”א)}.
ואמנם מצאנו מקרא מפורש אשר נראה ממנו כמשמעות הגמרא כאן, שאכן חושך הינו בריאה,
והוא הפסוק בישעיה )מה ז(: “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע” – הרי שהחושך הוא
בריאה. וכן הוכיח מפסוק זה הב”ח (ב”ח/אורח חיים/ו). וביאר הרמב”ם ( שם והביאו גם הרמב”ן
שם) שאף פסוק זה יש לבאר על אותה הדרך, שכיון שהסיר האור נאמר בו כאילו חידש החושך.
אלא שביאור זה לא יצדק רק ביחס ללשון הפסוק, המייחס לשון ‘בריאה’ לחושך, אך בסוגייתנו נמנה
החושך כאחד מעשרה דברים שנבראו ביום הראשון, ואם כן חזרה הקושיה למקומה כיצד יפול לשון
‘בריאה’ על חושך שאינו אלא ההעדר. ואכן בספר שארית נתן לרבי נתן לוברט (פסחים ב.)הוכיח
מהסוגייה בחגיגה יב. שהחושך הוא בריאה בפני עצמה ולא רק העדר אור.
החושך אינו מתייחס להעדר אור אלא ליסוד האש
ומיישב המהר”צ חיות שסוגייתנו אכן אינה מתייחסת כלל ל’חושך’ המוכר לנו, דהיינו העדר האור,
כי אם לאחד מארבעת היסודות – והוא יסוד האש. וכך מבאר הרמב”ם (ח”ב פ”ל) שהחושך הנזכר
בתחילת הפרשה, בפסוק “וחושך על פני תהום” – הוא האש היסודית ]וכך כותב גם הרמב”ן על
הפסוק (בראשית א ד) “ויבדל אלקים בין האור ובין החושך”, שחושך זה איננו החושך הנזכר בפסוק
“וחושך על פני תהום” – לפי שאותו החושך הוא האש, אבל החושך שבפסוק זה הוא אפיסת האור[.
והרמב”ם אף מביא מקור לכך שהאש היסודית מכונה בשם חושך, וזאת מסתירת הפסוקים בנוגע
למתן תורה; מחד – “ודבריו שמעת מתוך האש” )דברים ד לו(, ומאידך – “ויהי כשמעכם את הקול
מתוך החושך” )שם ה יט(, אלא שאף שם מתייחס הפסוק לאש היסודית ומכנה בשם חושך. ונקראה
האש היסודית בשם זה “להיותה בלתי מאירה אבל ספירית, שאילו היתה האש היסודית מאירה היינו
רואים האויר כולו בלילה כלהבת אש”.
וכן ביאר המהרש”א בעיקר מימרתו של רב, שביום הראשון נברא החומר הראשון שממנו נתהוו
כל צורת הנבראים שנקבעו אחר כך כל דבר ביומו, ובכלל חומר זה היו ארבעת היסודות, שהם אש,
רוח, מים וארץ – והחושך הוא האש היסודית כמו שכתב המורה. וככל דברי המהרצ”ח כבר נמצא כן
בספר הבתים )ח”א ספר אמונה עמוד נ( לרבינו דוד הכוכבי, שהעיר “שיש מן הפלא בזה המאמר,
שזכר בכלל הנבראים החושך שהוא העדר האור”. והציע לפרש שחושך הנזכר כאן הוא יסוד האש.
גם רב סעדיה גאון בספרו האמונות והדעות )מאמר ראשון לה:( נקט כדעת הרמב”ם שהחושך אינו
היפך האור אלא העדר האור. וביאר מה שכתוב ‘יוצר אור ובורא חושך’ באופן אחר קצת, שהפסוק
מתייחס לבריאת האוויר המקבל את האור ואת החושך במציאות האור ובהעדרו. וכפי שיש לבאר את
המשך הפסוק “עושה שלום ובורא רע” – שאין פירושו שהקב”ה ברא רע, כי מאתו לא תצא הרעות,
אלא שברא לדברים שעל ידם יהיה לאדם שלום או רע בבחירתו.
האם חושך הוא מציאות או העדר אור? ואיך זה קשור לפסח?
כך גם נראה מדברי הזוהר בפרשת יתרו:
חושך הוא אש שחורה החזקה בצבע, (כי שום צבע לא ישלוט לשנות את צבע השחור), והוא אש אדומה החזקה במראה, והוא אש ירוקה החזקה בציור, והוא אש לבנה שהוא צבע שרשי לכל הצבעים. חושך הוא חזק בכל מיני האש, והוא מתקיף את התוהו. חושך הוא אש הנושא ד’ גוונים הנ”ל, ואינה אש של חשכה רק בעת התקפתה את התוהו, הפנים של רע הוא חושך, ויצחק שהסביר פנים לרע, לעשו, נקרא אז חושך, ששורה עליו בכדי להתקיף אותו. (בראשית כג, ועיין שם עוד)
האור יוצא בצד ימין, וחושך נשאר בצד שמאל, (שהוא הנוקבא, וז”א) מפריד אחר כך את החושך מן האור כדי שיכללו זה בזה. (ואז בכח הבדלה מקבלת הנוקבא את האור מן הז”א, כמו שמבאר לפנינו). הה”ד ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, (שעל ידי הבדל זו ויקרא אלקים לאור יום וגו’ היום ולילה נזדווגו ונעשו יום אחד).
ואם תאמר שהכתוב ויבדל אלקים בין האור וגו’ פירושו הבדלה ממש, (דהיינו פירוד בין האור ובין החשך, ואומר) לא כן, אלא כי היום בא מצד האור שהוא ימין, והלילה באה מצד החשך שהוא שמאל, וכשיצאו ושלטו כאחד הפריד אותם, וההבדלה היתה מצדו (דז”א) כדי להסתכל פנים בפנים ולהדבק זה בזה, שיהיו לגמרי אחד…
והוא (ז”א) נקרא יום, ועל כן נאמר שקרא האור יום, והוא (הנוקבא) קרא לה לילה, כמ”ש ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. מהו החשך, החשך שנאחז בהלילה, שאין לה אור מעצמה ולא כלום, (כלומר הלילה שהיא הנוקבא אין לה מעצמה כלום, ואפילו החשך הנאחז בה אינה שלה אלא הוא חשך הנמשך לה מאמא, דהיינו הצד שמאל שלה, הנבחן לנקודת השורק שבישסו”ת כנודע). ואף על פי שהחשך בא מצד האש שהוא חשך, מכל מקום אינו אין לה כלום מעצמה.
אבל החושך נמשך עד שמאיר מצד השפעת היום, (דהיינו עד שמקבל חסדים מז”א הנקרא יום, ואז מתלבש באור החסדים ונמצא מבחינה זו, שהיום (שהוא ז”א) מאיר להלילה (שהיא נוקבא), אבל הלילה עצמה אינה מאירה מכח השפעת היום עד הזמן של גמר התקון, שכתוב ולילה כיום יאיר וגו’. (שם שלא)
אמר רבי יצחק, אם כן (שמעלת החשך גדולה כל כך), למה אומר הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, (שהמשמעות שהבדיל בין חשיבות האור לפחיתות החשך), אמר ליה שמתחלה הוציא האור מדת יום והחשך מדת לילה, ואז נאמר ויבדל וגו’, דהיינו שהבדיל בין גודל חשיבות היום לפחיתות הלילה, ואחר כך חבר את היום והלילה, (שהם זו”ן) ביחד, ונעשו אחד, שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד. ואז נאמר מגלה עמוקות מני חשך, וגדלה מעלת החשך מאד. ומה שכתוב ויבדל וגו’ היינו בזמן הגלות שהם נמצאים נפרדים זה מזה, אז נאמר ויבדל ביניהם כיתרון האור מתוך החשך, וכן מטרם הזווג הנ”ל… (שם שנו, ועיין שם עוד)
קם רבי אבא ושאל מהו חשך, הסתובבו החברים, (כלומר שעמלו כדי להשיבו) ולא השיגו להשיבו על מה ששאל, (כי אם) עשו מעשה, (דהיינו שעשו איזה יחוד) והגיע קול מלפני רבון העולם במקרא הזה, ארץ עיפתה וגו’ צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, (שאופל זה פירושו) גיהנם, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים, (ומזה הבינו שחשך הוא גיהנם)… (ויחי מד)
אמר רבי יהודה שלשה מיני חושך היו, שכתוב חושך ענן וערפל, וקול ההוא היה יוצא פנימי מכולם.
(יתרו רצה)
דעת הגר”א שהחושך הוא בריאה ולא ההעדר אור
אמנם ידועה דעת הגר”א (אדרת אליהו בראשית א ד) שאף החושך הוא בריאה, ומקורו מהפסוק
הנזכר “יוצר אור ובורא חושך”. וביאר שכשהבדיל ה’ בין האור ובין החושך, נפעל זה בשלשה דברים:
א’ שלא יתערבו יחד. ב’ שזה ישמש ביום וזה בלילה. ג’ שיהא החושך נדחה ויזור לאחור מפני האור,
כישפיק קרני הודו. אך לא ידחה החושך ויבטל מכל, רק שיהא נגלל האור מפני החושך והחושך מפני
האור. והסיק: ולא כחמי האומות שאומרים שהחושך הוא העדר האור, אבל הוא בריאה, רק שאין
טובו נגלה לעין השמש, ולכך לא נאמר ‘כי טוב’ אצל החושך. וכ”כ הרד”ל בפרקי דרבי אליעזר )פ”ג
הגהה יא( בשם הגר”א בפירוש ההיכלות ( זוה”ק פ’ פקודי רנד.)שהחושך הוא בריאה דקה היוצאת
ומשמשת בלילה, וכמו שנאמר “תשת חושך ויהי לילה”, ואינה העדר אור כדברי הפילוסופים.
ובפירושו לספר יצירה(ליקוטים כג:) כתב הגר”א: החושך אינו העדר כמו שכתבו המינים, אלא הוא
בריאה נפלאה. והוא דוחה בדבריו את מה שהביאו ראיה מופתית מבית סתום מאין בא לו החושך,
או שכשמדליקים נר בבית קטן מאיר לכל הבית, וכשמכבים – חושך בבית, ומאין בא החושך, הרי
היה הבית סתום כמקודם. ודוחה הגר”א בדקדוק לשון הפסוק ‘יוצר אור ובורא חושך’, שלשון בריאה
הוא דק יותר מיצירה, והיינו שאת האור ‘יצר’ ה’ דהיינו שנתן לו צורה עד היכן יתפשט, ואילו החושך
‘נברא’ ולא ‘נוצר’ ואין לו צורה עד היכן יתפשט ולכן מתפשט לכל מקום, מלבד מקום האור. וכ”כ
המהרש”א(ח”א תמיד לב.) על שאלת אלכסנדרוס מוקדון לזקני הנגב, אם אור נבראת תחילה או
חושך: כדעת המינים שהחושך אינו אלא העדר אור ולא היה צריך בריאה קודם האור, אבל אנחנו עדת
המאמינים כי ה’ יתברך ברא שניהם יש מאין כו’.
לשון ‘ויהי’ ו’וימש’ לגבי חושך מצרים
וגבי חושך מצרים נאמר בפסוק (שמות י כא) “ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך”: ובפירוש
הכתב והקבלה העיר על לשון ‘ויהי’ האמור בפסוק, שכן לשון זה אינו נופל אלא על הוויה ומציאות
קיימת, ואילו החושך אינו אלא העדר אור. וביאר שמכל מקום אף שהחושך הוא העדר, החושך הזה
היה הפלא ופלא שלוח מאוצר זעם להתיש בו רשעים, ולכן נכתב אצלו ‘יהי’.
ובאבן עזרא כתב בביאור האמור בפסוק “וימש חושך” שיכולים היו המצרים למשש בידם את החושך,
שכל כך היה עב, עד שאור האש לא ידלק ולא הנר. ועל כלן לא ראו איש את אחיו לא באור היום ולא
באור הנרות. האבן עזרא אף מעיד על הימצאותו של חושך עב כעין זה בים אוקיינוס “שלא יוכל אדם
להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים, ואני הייתי שם פעמים רבות”. והגר”א
בקול אליהו מוכיח באמת מדברי הפסוק כדעתו שהחושך אינו העדר אלא בריאה בפני עצמה.
גם היעב”ץ (חגיגה יב.) מוכיח כהערת המהר”צ חיות, שמדברי הגמרא שמע מינה שחושך הוא
דבר ממשיי ולא העדר בלבד כדעת המתחכמים. אמנם מוסיף היעב”ץ שאכן יש שני מיני חושך, ויש
לחילוק בין חושך של לילה טבעי – שסיבתו ודאי העדר אור השמש, ובין החושך שבתחילת היצירה ]-
שנברא ביום הראשון[ וכן חושך מצרים שהוא חושך בלתי טבעי והוא בריאה ולא רק העדר אור. וכעין
זה כתב הספורנו שם על הפסוק ‘וימש חושך’: ויסיר את החושך הטבעי של לילה, כי אמנם חושך
הלילה הוא אויר מוכן לקבל האור, והוא חשוך בהעדר האור בלבד. אמנם זה החושך יהיה אויר בלתי
מוכן לקבל האור לרוב עוביו, ולא יפול עליו העדר האור בהיותו בלתי מוכן אליו, עכ”ל.
כעין זה כתב בספר לשמוע בלמודים ביישוב ראיית המהרצ”ח מסוגייתנו, וזאת על פי הערת הגמרא
בהמשך הסוגיא, כיצד מנה רב בין הדברים הנבראים ביום הראשון את האור, והלא לא נברא האור
אלא ביום רביעי כשנבראו המאורות. ויישבה הגמרא: כדר’ אלעזר, דאמר ר’ אלעזר, אור שברא הקב”ה
ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב”ה בדור המבול ובדור הפלגה,
לעתיד לבוא כו’, ע”כ. ולפ”ז כתב בלשמוע בלמודים שמאחר והאור הנזכר כאן אינו אור השמש
הסובב בגלגל, אלא אור אחר, שנברא כדי להאיר ביום ולקבוע את היום והלילה אף ללא מהלך הגלגל,
ממילא יתכן לומר שאף החושך שהיה בימים הראשונים היה בריאה בפני עצמה להחשיך בלילה,
ולא היתה העדר אור כמנהג העולם אחר שנגנז האור הראשון ונתלו המאורות. וגם לדעת חכמים
הסוברים שהמאורות שהאירו ביום הראשון הם אותם המאורות שנתלו ביום רביעי, אך כל זמן שלא
נתלו לא היו תלויים בגלגל, ומידת היום והלילה נקבעה על ידי הארה והחשכה שלא מכח סיבוב
הגלגל, ויש לומר שהחושך נעשה באמצעות בריאה אחרת, והיא ה’חושך’.
ביאור הנצי”ב בצורך לברוא ‘חושך’ אף שחשוך בלא”ה מחמת העדר האור
והנצי”ב (פסחים ב.)העיר לדעת הסוברים שחושך הוא בריאה מחודשת ולא העדר אור, מדוע הוצרך
ה’ לברוא את החושך, והלא כיון שלא יאיר האור ממילא יהיה חושך מצד העדר האור, ומדוע יש צורך
בבריאה מחודשת של חושך. וביאר על פי המבואר בירושלמי(פסחים פ”א ה”א)שהנמצא במערה
אפילה ואינו יודע אימתי יום ואימתי לילה, ידליק נר ויראה, אם האור כהה בידוע שהוא יום ואם האור
מבהיק בידוע שהוא לילה. וביאר הקרבן העדה שכח ניצוץ השמש מכהה אור הנר אפילו שהוא
במקום אפל. ובחבצלת השרון )שמות עמוד קג( העיר מהמבואר שם בירושלמי שנח הביא עמו
אבנים טובות לתיבה כי בלילה אורם הבהיק יותר וכך ידע אם הוא יום או לילה, ולא הביט מהצוהר
שעשה לתיבה כיון שלא שימשו המזלות בזמן המבול – הרי מבואר להדיא שאף שהשמש לא שמשה
מכל מקום היה שינוי בהארת המרגליות מחמת עצם היום או הלילה. וע”כ מבואר שאם נמצא ביום
במקום חשוך, החושך אינו אלא העדר אור ולכן אין האור מבהיק כל כך, משא”כ בלילה נתחדש
בריאה של חושך שמחמתה מבהיק האור. ועפ”ז ביאר הנצי”ב שלכן נברא חושך בפני עצמו כיון שעל
ידו יאיר הנר בלילה ביתר שאת וביתר עוז ואין כוחו רק ככח החושך הבא מצד העדר האור.
מרן הגרי”ז זצ”ל ויש שהביאוהו בשם מרן הגר”ח זצ”ל
על מה שיסד הפייטן בפיוט הנאמר בסיום ליל הסדר – “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה –
רם הודע כי לך היום אף לך הלילה”. וכה ביאר: עד שיבוא אותו היום לעתיד לבוא, אין בידינו ראיה
כי הלילה הינו מבריותיו של הקב”ה, שכן יתכן לפרש כדעת המורה שאין החושך אלא העדר אור ותו
לא. אך לעתיד לבוא “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה”, וכיון שניווכח שאכן קיימת מציאות שאינה
לא יום ולא לילה, דהיינו לא אור ולא חושך, הרי בכך – “רם הודע כי לך היום אף לך הלילה”, שוב יהיה
מוכח שאף החושך הינו בריאה מבריותיו של הקב”ה.
הסוד של ר’ ירוחם ממיר הגדול זצ”ל
רבי ירוחם הלוי ליבוביץ (מכונה רֶבּ ירוחם ממיר), (תרל”ד – י”ח בסיוון תרצ”ו, 1873-1936) היה המשגיח של ישיבת מיר.
ונראה לי להגיד בזה, ותדעו כי מוסר אני לכם בזה סוד גדול, כי עיקר כוונתו ית’ היה באמת כי תיקון הבריאה יבא אמנם מתוך חושך, מתוך הנהגת משפט, הנהגת טוב ורע של שית אלפי שנין. וביסוד זה נוכל להבין מדרש פליאה מאד… ואשר אני מפחד להגיד זאת לפני רבים, שלא תתהווה מזה איזה קלות מידיעה כזאת כי גם החושך הוא למען התכלית, כי החושך עצמו הנהו אמנם הנהגה שלמה, להנהיג בו עולם מלא… איתא במדרש (בר”ר ג’ ז-י) מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב”ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים, והארץ היתה תהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים… אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. נוראים הדברים! הנה כי לולא המקרא, לולא הגזרת הכתוב כי חפץ הקב”ה במעשיהן של צדיקים, לא היינו יודעים באיזה מהן חפץ יתר, אם באור אם בחושך, כי כיון שאור וחושך אחד הם, ויתכן אפילו כי בחושך יש אור יותר חזק מאשר באור גופא, אם כן אמנם אפשר ונדמה כי חפץ יותר במעשה רשעים…. (דעת תורה במדבר עמוד קמה)
…לנו אין בעצם כל קושיא כלל, האמנם כי נמצאים אנו בחושך, אבל באמונה שפיר אנו עוברים היטב כל הדרכים ללא כל מכשול כל דהו. ועוד זאת, כי מהחושך עצמו יוצא תורה, היא התורה של אמונה, ואנו ודאי מתעלים מפרשת פרה לא פחות כלל מאשר מן מסכת נזיקין וכדומה. דכי מפני שאין אנו יודעים טעם אשת אח האם לא מתעלים אנו מלימוד מסכת יבמות… והנה דוקא באלה הגזירות הכתוב, דוקא באלו שאין יד שכלנו תופסת בהם כל דרך ומהלך, ובהם עוד ביותר אנו מתעלים עד רוח הקודש. הוא סוד הענין של חושך, כי בחושך אמנם מתעלים עוד הרבה יותר מאשר באור, וכל מה שהחושך יותר גדול, יותר הרבה מתעלים… (שם עמוד קנב)
ונסיים בדבריו של השם משמואל:
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (ד’ בחשוון ה’תרט”ז, 2 בנובמבר 1856 – כ”ד בטבת ה’תרפ”ו, 8 בינואר 1926) היה האדמו”ר השני בחסידות סוכטשוב, מחבר הספר “שם משמואל” על התורה ומועדי השנה. בנו היחיד של רבי אברהם בורנשטיין (מייסד חסידות סוכטשוב) ונכדו של הרבי מקוצק.
ונראה דהנה במדרש (ב”ר ב’) וחושך זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, וכבר הגדנו בשם הרמ”ז שחשך ראשי תיבות של חמור שור כלב, והם קליפת ישמעאל עשו ועמלק בטומאה, שהם לעומת כח אברהם יצחק ויעקב בקדושה… (חנכה תרע”ו ו)
…והנה חושך יש בתרי גווני, יש חושך שהוא העדר אור בלבד, ויש חושך שהוא כמין ענן עב עד שיש בו ממש, ושניהם היו במצרים, שלשת הימים הראשונים לא ראו איש את אחיו שהיה העדר אור בלבד, ועוד שלשה ימים שלא קמו איש מתחתיו שהיה בו ממש. ונראה דחושך שנמשלה בו מלכות יון איננו העדר האור בלבד, שהרי הוזכר בכתוב קודם מאמר יהי אור, ואם כן להעדר האור בלבד לא היה צריך קרא למימר, ומוכרח שהכוונה על חשכת הענן והאדים שהיו עולים מן התהום, ועל חושך כזה רמז בזוהר הקדש שיש עננין חשוכין דמכסיין על נהורין, וכל האור שבא בהן נטבע בחושך כדמיון שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה, שאכלו את הפרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבנה, על כן אינו מועיל להם שום אור זולת אור שנברא ביום ראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כי האור הזה יש בכחו לדחות את האדים והעננין המחשיכין ומכסיין על נהורין, ועל חושך כזה ברוחניות היתה מלכות יון שהיתה מכסה על נהורין, ועל כן לא היה מועיל אורו של בית המקדש שהיה קיים אז… (שם תרע”ט א)
…דהנה בכתבי האריז”ל בפירוש יוצר אור ובורא חושך, שלכאורה באשר בריאה היא גבוהה מיצירה איפכא מיבעיא ליה, למימר יוצר חושך ובורא אור, אך אדרבה באשר הבריאה האור רב מאד ומחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו נקרא חושך, וזהו חושך של מעלה דכתיב (תהלים י”ח) “ישת חושך סתרו”, ויצירה שהיא למטה הימנה יכולין לסבול את האור. והנה ידוע דקדש הקדשים רומז לבריאה ואוהל מועד ליצירה, על כן בקדש הקדשים מחמת רב האור נקרא חושך של מעלה… (תרומה תרע”ג)
…וכבר אמרנו שבשביל זה גם החושך יש לו תיקון שהרי בסיבתו ניכרת מעלת האור, וכעין נטפל לעוברי עבירה שנענש כעושי העבירה, וקל וחומר למדה טובה המרובה… (נשא תרע”ד)
וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים
סוגיית משלוח מנות בפורים היא נושא הלכתי מרתק, ואחד מהמצוות העיקריות של חג פורים, ועל פי הגמרא כל אחד מחייב לשלוח לחברו שתי מנות או יותר ביום פורים.
סוגיית משלוח מנות בפורים היא נושא הלכתי מרתק, ואחד מהמצוות העיקריות של חג פורים, ועל פי הגמרא כל אחד מחייב לשלוח לחברו שתי מנות או יותר ביום פורים.
חכמי ההלכה מתייחסים לשורש המצווה ולמטרתה, ועל בסיס ההסברים שלהם יש השלכות שונות בהלכה כדלהלן:
מהו טעמה של מצוות משלוח מנות?
שני טעמים מרכזיים נאמרו למצוות משלוח מנות. טעם אחד מוזכר בתרומת הדשן (קיא):
נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא.
כלומר, משלוח המנות נועד לאפשר לכל אחד לקיים את מצוות סעודת פורים כראוי. כך נראה גם מפשטות לשון הרמב”ם (ב, טו), שהצמיד את מצוות משלוח מנות למצוות הסעודה וכלל את שתיהן בהלכה אחת:
כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו… וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו.
ומשלוח מנות… כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד.
וכן (שם יח-יט ד”ה והה”ר יהודה):
ומשלוח מנות איש לרעהו, כמו שהיה עניינם כאיש אחד להיקהל כל אחד עם חבירו, היפך איש צר ואויב, לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר.
כלומר, משלוח מנות מבטא את האחדות שבעם ישראל, שהיא הפוכה לטענה שעליה התבסס המן ברצותו להשמיד את עם ישראל – “ישנו עם אחד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד” (אסתר ג, ח). כאשר אנו נותנים משלוח מנות, אנו מאחדים את העם ומבטלים את הפירוז והפירוד בינינו. דברים דומים כותב גם הב”ח (תרצה, ו).
הטעמים השונים יוצרים לכאורה גם הגדרות שונות למצוות משלוח מנות. לפי טעמו של תרומת הדשן, עיקר המצווה היא לדאוג לכך שלמקבל יהיה מה לאכול בסעודת פורים, ופרטי הדינים יתאימו למגמה זו. לעומת זאת לפי טעמו של מנות הלוי, עיקר המצווה היא ליצור אחדות בין הנותן והמקבל, ולכן פרטי הדינים יכוונו למטרה זו. האחרונים הציעו נפקא מינות רבות בין שתי ההגדרות הללו. נציין כעת שתי נפקא מינות מרכזיות, וועוד דינים נוספים שייתכן שהם תלויים בשני הטעמים.
המקבל מסרב לקבל משלוח מנות
הרמ”א (דרכי משה תרצה, ז; רמ”א שם, ד; תרצו, ו) כותב, שאם אדם רוצה לתת משלוח מנות, והמקבל מוחל על כך ואומר שאין צורך לתת לו משלוח מנות, או שהוא מסרב לקבל את המשלוח – השולח יוצא ידי חובת מצוות משלוח מנות, אף שבפועל הוא לא נתן למקבל משלוח מנות. הפרי חדש (תרצה, ד) חולק על הרמ”א וכותב שאינו יודע מהו המקור לדין זה, ונראה שלדעתו במקרים אלו השולח לא יוצא ידי חובתו.
החתם סופר (או”ח קצו ד”ה על דברת) מסביר, שהרמ”א והפרי חדש נחלקו בהבנת טעם מצוות משלוח מנות: הפרי חדש סובר כדעת תרומת הדשן, שמשלוח המנות נועד לצורך סעודת פורים, ולכן אם המקבל מסרב לקבל, הרי שהשולח לא סייע לו בהכנת הסעודה, וממילא הוא לא יצא ידי חובתו. אולם הרמ”א סובר כדעת מנות הלוי, שהמשלוח נועד לחזק את האחדות בעם ישראל, ואם כך ברגע שהשולח מראה שרצונו לתת משלוח מנות, אזי גם אם המקבל מסרב לקבל, הרי שהנותן הראה את חיבתו וקרבתו למקבל, וממילא מטרת המצווה התמלאה.
למעשה, מדברי המשנה ברורה (תרצה, ס”ק כד) נראה שפוסק כדעת הפרי חדש, שבמקרה זה לא יצא השולח ידי חובת המצווה.
משלוח מנות בעילום שם
האם מי שנותן לחברו משלוח מנות בעילום שם יוצא ידי חובתו? לכאורה, הדבר תלוי בשני הטעמים של מצוות משלוח מנות. לפי טעמו של תרומת הדשן, כיוון שבסופו של דבר המקבל נהנה מן המשלוח ומשתמש בו לצורך הסעודה, ברור שהמשלח יוצא ידי חובתו. אולם לפי טעמו של מנות הלוי, כיוון שהמקבל איננו יודע ממי קיבל את המשלוח, אין כאן ריבוי חיבה ורעות ולא קירוב לבבות, ולכן לא יוצאים ידי חובה במשלוח כזה. למעשה, ראוי לתת לפחות משלוח אחד שבו המקבל יודע מיהו השולח, כדי לחוש לכל הדעות (וכן כתב בשו”ת כתב סופר שם).
סיכום המחלוקת וההשלכות היוצאות ממנה
תרומת הדשן
מנות הלוי
טעם המצווה
לספק למקבל מאכלים לסעודה
להרבות אהבה ואחווה בין השולח והמקבל
המקבל מסרב לקבל
לא יצא ידי חובה כיוון שלא סיפק מאכלים לסעודה (פרי חדש)
יצא ידי חובה כיוון שהראה את אהבתו וחיבתו (רמ”א)
משלוח בעילום שם
יצא ידי חובה כיוון שסיפק מאכלים לסעודה
לא יצא ידי חובה כיוון שאין כאן ריבוי חיבה ורעות
מנה מכובדת
החשיבות נקבעת לפי המקבל
החשיבות נקבעת לפי הנותן
מה נותנים?
דווקא מאכלים
לכאורה אפשר גם חפצים ומתנות
האם אפשר לתת ממתקים
לא, מפני שהם לא נאכלים בסעודה
אפשר, מפני שנתינתם מרבה אהבה ואחווה
נתינת מאכלים מתוקים לחולי סכרת
אין לתת, מפני שהמקבל לא יאכל אותם
אפשר לתת, כיוון שבנתינה מראה אהבה וחיבה
שליחת משלוח מנות לפני פורים
אם המשלוח יגיע בפורים הנותן יוצא ידי חובה, שכן הוא מספק את צרכי הסעודה
כיוון שמעשה הנתינה איננו בפורים, לא יצא הנותן ידי חובתו
משלוח מנות לקטן
אין חיוב לדאוג לו למצוות סעודת פורים שאינו מחויב בה.
צילום: בר ששת 111
