מה משמעותם של ימי ספירת העומר בעבר ובעתיד, ומהם מנהגי האבלות שאנו נוהגים כיום?

א. ימי ספירת העמר, במהותם הם ימי שמחה של הכנה ומעבר, מיציאת מצרים לקראת מתן תורתנו, יש לכך מקורות רבים, והתייחסויות שונות, חול המועד הארוך של חג הפסח, לא לחינם הדגישה התורה שמצוות ספירת העומר היא ממחרת השבת     “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה” חיבור עם מחרת החג המעצב הראשון של עם ישראל חג הפסח. 

חג העומר וחג השופרות  

 דבריו הנדירים של  המדרש שמיוחס לרבי פנחס בן יאיר או בשמו השני מדרש תדשא ברייתא דרבי פנחס בן יאיר  ( א-ו)

 “שבעה מועדות הן: שבת, חג המצות, חג העומר (חג השבועות), חג השופרות, חג יום הכפורים, חג הסוכות, וחג העצרת” ה

  חג העומר הוא נקרא בפי המדרש, עם חיבור דווקא לחג שבועות, מכיוון שסוף ספירת העומר שבע שבתות תמימות עד לחג שבועות הוא סוג של הקדמה לחג שבועות וחלק בלתי נפרד ממנו, 
 ושימו לב לחג שלאחריו, למרות כל השמות הנוספים שיש לראש השנה, לדברי המדרש הוא אינו אלא “חג השופרות” מכיוון שמבחינת האזכור התורני הוא אינו אלא “יום תרועה”. 

אבלות תלמידי רבי עקיבא 

ב. סמוך לחרבן בית שני, היתה תנועה גדולה להקמה מחודשת של בית המקדש, ולהשבת מלכות ישראל. בראש התנועה עמד ר’ עקיבא, שהכריז על בר כוכבא כמלך, וגייס עשרים וארבע אלף תלמידים, אשר אמורים היו להרים את התורה בעם ישראל.

ג. בר כוכבא נהרג, וכל עשרים וארבע אלף התלמידים מתו, בין פסח לשבועות. לכן נתקבלו בקהילות ישראל כמה מנהגי אבלות, לזכר החזון הגדול אשר קרס. 
דווקא בגלל קדושת הימים והיותם חג, הזהירות בהם והדקדוק מבחינת דרגתם של תלמידי רבי עקיבא היה קריטי, שלפי דרגתם ודרגת הימים לא נהגו כבוד זה בזה, ומידת הדין פגעה בהם. 

הלכה למעשה 

ד. מנהגי האבלות, לחלוטין אינם דומים למנהגים שנתקבלו בימי בין המצרים, כאבלות על חרבן הבית.

בספירה, כמה מנהגים עיקריים:

1. אין נושאים נשים- לא מתחתנים.
2. אין מתגלחים ומסתפרים.
3. הפוסקים הקדמונים (מגן אברהם) מוסיפים גם שלא לעשות ריקודים ומחולות.

ה. כל יתר הפעולות- האסורות בימי בין המצרים- מותרות בימי הספירה:

– מותר לקנות רהיטים, רכב וכד’.

– מותר לקנות בגדים ולחדש אותם.

– מותר לברך ברכת שהחיינו.

– מותר להתרחץ בים או בבריכה.

– מותר לכבס ולגהץ.

ו. שמיעת מוסיקה:

1. מיום שחרב בית המקדש, גזרו חכמים “שלא לנגן בכלי שיר, ולא לשמוע קול נגינה”. האיסור הוא כל השנה כולה.
2. למעשה, אנו סומכים על הפוסקים המגבילים את האיסור, וכותבים שרק “נגינה במשתה יין”, או נגינה כזו הנהוגה בארמונות מלכים, הם האסורות. לכן, סתם נגינה הנהוגה כיום, ובוודאי נגינה של דיסקים, קלטות וכד’, מותרת.
3. לכן, כל נגינה המותרת במהלך כל השנה, מותרת גם בימי הספירה.

יש מהפוסקים האחרונים הממליצים להימנע ממוסיקה של שמחה, כדוגמת מוסיקת ריקודים של חתונה.

 אי אפשר שלא לצטט את דברי הרש”ר הירש והרב דסלר זצ”ל על ימי ספירת העומר בהיבט הרעיוני, בשימת לב לכך שיום העצמאות של מדינת ישראל בעידן החדש חל בימי ספירת העומר. 

 הרב שמשון רפאל הירש זצ”ל בספרו מעגלי השנה

…נצטווינו איפוא לספור מיום החירות ורווחת העצמאות הלאומית, ולמדנו מכך דרך כלל, שהשגים אלה אינם התכלית, אלא רק התחלת השאיפות הלאומיות, אחר כך מורים לנו את הדרך להשגת מטרת הספירה, שבע פעמים תפעיל השבת את כוחה המחנך על חיי המעשה והמלאכה, שבע פעמים נקבל עלינו את עול מלכות ה’, נלמד שהעולם הנשלט בידי האדם והשולט באדם נתון לשלטונו של בורא עולם, ונמצא, שהחירות והבסיס לאמצעותנו ולשלטוננו, קנין האדמה, נזדככו שבע פעמים על ידי רעיון השבת, ורק אז נהיה ראויים לזכור אותו הישג שספירתנו תוביל אליו, כי אנחנו סופרים מן החירות ומקניין האדמה, וספירתנו תביאנו לידי התכלית האמיתית של החירות המבוטחת על ידי קניין האדמה. הישג זה, כפי שלמדנו מקבלת חז”ל, איננו אלא תורת ה’… (ויקרא כג טו) מצות הספירה באה להראות לנו את ערכה הבלעדי של התורה ואת ערכם היחסי של כל יתר הנכסים עלי אדמות. זו תכליתה של מצות הספירה, וזו מטרת הימים והשבועות, כמו שאמרו חז”ל, “תספר לך – ספירה תלויה בבית דין… וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד” (מנחות ס”ה).
גם היחיד בעם וגם הנציגות של העם כולו הכל חייבים לספור “מהחל חרמש בקמה” עד יום מתן תורה. כאשר שכחו ישראל את הספירה הזאת, כאשר חדלו לספור את הימים והשבועות לקראת מתן תורה, כי לא ראו עוד את התורה כגורם העיקרי של לאומיותם, כאשר התחילו לראות בחירותם ובעצמאותם את כל עצם לאומיותם, כאשר “מספר עריך היו אלהיך יהודה” (ירמיה ב’ כ”ח)… אזי נגזר עליהם לגלות מארצם ולאבד את חרותם ועצמאותם… מאז הפכו ישראל את החרמש לאליל, איבדו את החרמש… במשך מאות רבות בשנים היה אביבם של ישראל, בזמן ספירת העומר, מאדים מדם.
כל אימת שהחלו לספור מזמן הגאולה והחרמש האבוד עד ליום מתן התורה הנצחית, בקעה תמיד מבעד לענני התקופות אפופי החרדות והאימים שאלתו של האחד והיחיד לישראל, העודכם שלי? והתשובה באה תמיד פה אחד, שלך אנו בחיינו ובמותנו, ובקריאה זו על פיהם עלו טובי בחירי האומה על המוקדות והגרדומים למות על קידוש שמו… ( הרש”ר הירש במעגלי שנה ג עמוד קמ וקמה) 

הרב אליהו דסלר זצ”ל  בספרו מכתב מאליהו  

וכן בגאולת מצרים שענינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב”ה הוצרכו בעלייתם לקדושה העליונה של מעמד הר סיני לספירת שבע פעמים שבעה, כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב. וזה מרומז באמרם ז”ל “וספרה לה – לעצמה”, וההלכה שלמדו מזה ידועה, שהיא נאמנת על עצמה. וטעם הדין בשורשו הוא משום שהבדיקה צריכה להיות בתוך עצמה, בפנימיותה. וכן מצינו בספירת העומר “וספרתם לכם ממחרת השבת”… אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן העניין, ומלת “שבת” מרמזת על השבתת הטומאה, כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה טרם תתחיל לספור הלאה. (חלק ב עמוד כד)

והנה תלמידי ר’ עקיבא עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי, ועל ידי זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה, שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו אלא דוחה ונשאר בקטנותו, בוודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה. (חלק ד עמוד קכד)

תלמידי ר’ עקיבא מתו, על שלא נהגו כבוד זה בזה. נכבד איש את רעהו ואת הדעות השונות, ונזכה לתקומה מחודשת.