אחד המנהגים התמוהים ביותר הנהוגים והמקובלים בקרב עם ישראל כולו, הוא אכילת הסימנים בראש השנה ולכאורה מה לנו ולענייני ניחוש אלו והלא איסור מפורש הוא כדרשת הגמ’ בסנהדרין (ס”ו ע”א) ת”ר “לא תנחשו ולא תעוננו” כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים ע”כ ושם (ס”ה ע”ב) ת”ר מנחש זה האומר פת נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ר”ח הוא מוצאי שבת הוא ע”כ ומן הסתם מכח זה השמיטו הרי”ף עניין זה ונגרר אחריו אף הרא”ש (כדברי הש”ך ביו”ד דהרא”ש חיבר את חיבורו בהסתמכו אדעת הרי”ף אם תוספות חידושים משלו) על אף שכבר רבו של הרא”ש המהר”ם מרוטנבורג היה נוהג לאכול ראש של איל (כפי שכותב השל”ה על מס’ ר”ה פ’ נר מצווה אות כ”א) וכן בנו של הרא”ש כתב עניין זה בטור.
הני ראשונים אינם לבדם בהשמטת הנהגה זו אלא אף הרמב”ם לא דיבר מזה כלל ואפשר להבינו ע”פ שיטתו בדין ניחוש וכדכת’ הרמב”ם הלכות עבודה זרה פי”א הל”ד
אין מנחשין כעכו”ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה עכ”ל, והשיג עליו הראב”ד וז”ל א”א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה”ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.
ואף אם נניח לניחוש ונתגבר על בעיה זו עדיין עולה התפלאות על עצם הנהגה זו ביום הנשגב בשנה בו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים ואנו עוסקים לראות עין בזוטות של סגולות ועניינים שאין בהם לכאורה עסק רוחני גרידא והיה לנו יותר מתאים ביום זה להניח להתעסקות עם פעולות מסטיות אלו ולהתעסק אך ורק בעבודת הבורא ודבר זה מצריך בחינה והבנה לפשר עניינו.
ומכח קושיא זו נמצאו כמה דרכים בראשונים לפרש כוונת סימנים אלו ובהקדם נביא את מקור המנהג מדברי הגמ’ הוריות י”ב ע”א וכך איתא שם ת”ר אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן שנא’ ויאמר להם המלך קחו עמכם את עבדי אדוניכם והורדתם אותו אל גיחון אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא נתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכיפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מילתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי ע”כ,
וברש”י (שם ד”ה ולאו מילתא היא) דזימנא דאע”ג דלית ליה בבואה דבבואה הדר אתי ואפילו הכי לא ליעבד הכי דדלמא לא חזי בבואה דבבואה חלשה דעתיה ומתרע מזליה ולא הדר אתי הלכך לא ליעביד עכ”ל, וצ”ב.
וכן איתא אף בגמ’ בכריתות אלא בשינוי לשון ובמקום “למחזי” המובא כאן שם הוא “למיכל” ויובא להלן ששינוי גרסאות אלו בין הסוגיות מביא לפלוגתא בצורת ההנהגה וכפי שעולה מתשובת רב נטרונאי גאון שצורת עשיית הסימנים היא ע”י אכילתם דוווקא ואילו מתשובתו של רב האי גאון עולה שצריך בדווקא ליקחם ביד ולהביט בהם ואזי לומר את נוסח היה”ר.
המקור למנהג אכילת הסימנים נמצא בראבי”ה (ר’ אליעזר בן יואל הלוי נכד בעלי התוס’ נפ’ תתק”פ 1220 למני’) (מסכת ר”ה סי’ תקמ”ז) שהביא תשובה לר’ נטרונאי גאון (מתחלת תקופת הגאונים בישיבת סורא, נפ’ ד”א תרי”ט) וכן נמצא בסוף תקופת הגאונים תשובה לרב האי גאון(150 שנה לאחר ר’ נטרונאי, היה בישיבת פומבדיתא בסוף תקופת הגאונים נפ’ ד”א תשצ”ח) וכך נמצא באוצר הגאונים (ר”ה ע’ 52) אגרת שכתב ר’ מצליח ב”ר אליהו שבאו אצל רב האי גאון בחג ומצאו על שולחנו מינים אלו ואמר הי”ר בלא לאכול ע”כ.
את דברי הגאונים שהביא הראב”י נמצא בתלמידו האור זרוע (סי’ רנ”ז) ובמרדכי בריש יומא שמשיב תשובה לטענת הגאונים, וכך איתא שם
בתשובות הגאונים ששחקתם שאנו נוחשין נחישות שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בר”ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיק’ ואוכלים טיסני עם בשר שמן ואוכלים רוביא דהוא פול המצרי וכרתי ואנו שוחטים תרנגולת בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא והגדות. על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שיזכרנו הקדוש ברוך הוא לטובה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים טיסני ושותים דבש וכל מיני דבר מתוק כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה וכן כתוב בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים רוביא אנו אוכלין כדי שירבה נכסינו כרוביא זו וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו ומורי רבי’ אב”י העזרי הביא מפ”ק דכריתות ופרק בתרא דהוריות דאמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא ורוביא וכרתי וסילקי. ותמרי. ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי ומטבילין הראש בדבש כדי שיזכור לנו איל של יצחק ודבש כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה עכ”ל ולכאורה אין לנו עדיין יישוב בדבריו לבעיית הניחוש אלא רק מקור לכך שאכן נוהגים כן.
ובהמשך דברי רב נטרונאי (שם) מייחס את מנהג המאכלים כבר לעזרא הסופר ומביא הפס’ “לכו אכלו משמנים ושתו ממתיקם” (נחמיה ח’ י’).
רב שר שלום גאון (הובא בראבי”ה ח”ב עמ’ 331) כותב שעזרא אמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים כדי שתהא שנה טובה שמנה ומתוקה עליכם ע”כ וייחוס זה לעזרא לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם פירוש הפסוקים, וכמו”כ אם נכון הוא שזו הייתה כוונת עזרא למיעבד סימנא טבא מדוע לא הביא סייעתא להנהגה זו מדברי הנביא.
בראשית נפתח בפירוש אולי המפתיע ביותר והוא מר’ ידעיה הפניני (1270 צרפת מחבר ספר בחינות עולם) תלמידו של בעל ההשלמה שמן המעט מכתביו הנשארים לפליטה נמצא פי’ למסכת הוריות ושם פי’ את מטרת התקיעה בכדי לערבב את השטן והוא סימן להיות השטן מעורבב לכל השנה כולה שלא תהא לו יכולת להוליכו שולל ולזה פי’ את טעם העלאת הסימנים על השולחן בהביאו את דרך הגננים בזמנו להיות תוקעים בשופר בסמיכות לגידולי קרקע שתקיעה זו מרפה את הקרקע ומפחיתה את צפיפותו וע”י כך ניתן לקרני החמה לחדור מבעד לעפר אל תוך שורשי הפירות ומועלת לאיכות ומהירות גידולם ואומנם לזאת אין צריך להעלות אלא פירות האדמה ומה לנו בהעלאת תמרים שהם מיני אילנות על כך מסביר שכידוע אין העץ דקל מצמיח פירות אלא לאחר שבעים שנה ומסר הוא לאדם שאם יעשה כמנהג הנ”ל שמשבר את חומריות העולם לבסוף יראה פירות, ואף מדבריו עולה כנראה בדעת רב נטרונאי גאון הנ”ל שאין צורך באכילת הפירות אלא בהעלאתם על השולחן לחודא, ועי”כ יזכר בתקיעת הגננים ויועיל לו לשבר את ליבו ולשוב בתשובה.
וכן נראה מלשון המאירי בהוריות שם שכ’ מנהג לעלות על השולחן וכו’ אך מתוספת דבריו נראה שאין כאן ניחוש כלל שכ’ שם וז”ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד אלא בתשובה ובמעשים טובים ע”כ ועכ”פ משמע מדבריו שכ’ “שאין הדבר תלוי באמירה” דאף אמירה מוסיפה כאן אלא שאין תלוי רק בה וצ”ב מה יש באמירה זו.
ובחידושי הגהות על הטור כתב דאפשר בין בראיה ובין באכילה וטעם מה נקט הטור דווקא אכילה שהיא נוהגת בכל בני אדם אף בסומא
וז”ל המאירי בהוריות (שם) כשמושחין את המלך היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו ולא דרך נחש חלילה אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין אשר לא יכזבו מימיו ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס”ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר”ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו”ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי”י חסד יסובבנו
וז”ל השל”ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה עמ’ הדין נ”ד ע”א)
כב. ולכאורה יש להקשות, במה שכתב, רוביא – ירבו זכיותינו.
אמת, כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו, דלמא חלילה וחס להיפוך. אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו.
אולי קדם פי’ פשוט זה למטרת הסימנים כבר בספר מלמד תלמידים (לר’ יעקב בר אבא מרי אנטולי בשנת 1200, תלמיד ר’ שמואל אבן תבון) פ’ נצבים וז”ל
ומתמימות התורה שלא צותה להתענות בשנה רק יום אחד להראות הכונה במצות שהן ללכת בדרך הבנונית לא כתורת האומות שבאו להדמות בתורתינו וכשאכילה היא לשם שמים טובה מן התענית לפי שהתענית לא בא אלא על דרך רפואה לחלי רב התאוה ואכילת האדם לשם שמים צדקה תחשב לו. והוא שאמרו ז”ל כל האוכל ושותה בתשעה בו כאלו התענה תשיעי ועשירי רוצים בו כאלו באה המצוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בם וזה לפי שהכל תלוי בכונה הטובה. והוא שבא בספר עזרא על היום הזה אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו’ כי חדות י”י היא מעוזכם. לפי שצריך האדם עם האנחו ובכותו על עונותיו שלא יואש מן הכפרה פן יוסיף לחטא אבל צריך שיבטח בשם שלא יחשב לו עון עם התשובה ובלבד שלא ישנה באולתו.
ולפי זה הדעת היתה האמונה בימי התשובה והכפרה אמונה הכרחית כי לולי האמונה הזאת היו רב בני אדם הולכים בדרכם הרע לעולם והוא שתקנו לומר בברכת ראשי חדשים למען נחדל מעושק ידינו וכן תקנו זה באתה נותן יד לפושעים לפי שעם אמונת הכפרה לא יהא אדם רשע בפני עצמו וישוב מדרכו וישתדל לעשות הטוב כאלו נוצר מעתה וישמח באכילה ושתיה ובלבד שיגיל ברעדה ויזכור השם בכל רגע ואפילו על שולחנו. והוא שתקנו ז”ל למחזי בריש שתא קרא סלקא תמרי ורוביא ואף על פי שנאמר בתלמוד על זה סימנא מלתא היא לא שאותן המינין יראו כדרך נחושי הסכלים והנשים אבל לפי שהשבע משכח כונת היום צריך שיראה אותם האוכל ויחשוב עליהם בדרך השם המשותף והוא שיחשוב בלבו ויתפלל על סלקא יסתלקו עונותינו תמרי יתמו עונותינו רובי ירבו זכיותנו כרתי יכרתו שונאנו קרא יקראו זכיותנו או יקרעו שטרי חובותינו עכ”ל למדנו מדבריו שאין כאן ניחוש כלל אלא אינו אלא תזכורות וחיבור האכילה הגשמית לעבודת ה’ ולבל נשכח היום בו אנו עומדים בעת האכילה.
וכתב הגר”ש קלוגר ז”ל בהגהות חכמת שלמה (או”ח סי’ תקפ”ג ס”ק א’):
הנה הטעם מ”ש בש”ס ובש”ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש”כ בדרושים דבר”ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה… ולכן מה”ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח”ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע”י אמירה זו לטובה וכו’, עכ”ד.
בסידור בית יעקב כותב ר’ יעקב עמדין בוודאי צריך עכ”פ לאכול מאכלים טובים ומתוקים ואח”כ יחזק הסימן לטוב ע”י דיבור פה שעושה רושם בלי ספק כמו שאמרו אצל החלומות שהולכים אחר הפה שאע”פ שהם דברים טובים והוא טוב מ”מ צריכים סיוע פה ולשון ע”כ
דברי ירמיהו הלכות עבודה זרה פרק יא
ובמס’ הוריות דף י”ב ע”א אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשוך מלכותם וכו’ אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא יהיה רגיל למיכל בריש שתא וכו’, הנה בריש שתא למען בעת אכלו יזכיר בענינא דיומא סימנא מלתא גם כמו בהמשיחה על המעיין מדרכי רז”ל כדרכי התורה לסמוך הרגשת לבבו במעשה המחזקו ביתר שאת, ומאווית העם בהצלחת המלך לא בקול דברים באמרי פיהם רק במעשים אשר יעורר לבב יעשו ככה וכן בכל עניני הצלחה אשר נבקש מה’ ואשר נבטח בו כי יצליח אותם בידינו נעשה במעשים המורים על בטחון ההצלחה וכמ”ש כי כל זה יעורר בטחון ואמונה בהשגחת ה’ וכל העושה על דעת הזאת סימנא טבא היא ומלתא היא, וכמו שנאמר אכלו ממתקים וכו’ כי קדוש היום וכו’ כן כל המעשים כאלה אשר יעוררו הרגשות קדושות בערך הזה.
בספר מאור ושמש על דברים רמזי ר”ה כתב וז”ל המגן אברהם מביא, שמהרש”ל לא אכל דגים בראש השנה, כי היו חביבים עליו עד מאד, ורצה למעט תאותו. ונראה לבאר, דהטעם שלו היה כך, כי הגם דאיתא (כריתות ו א) ליכל אינש בריש שתא קריא ורוביא ותמרא וקרא וכו’ – הטעם משום סימנא טבא, כדאיתא בגמרא. דהיינו שיכוין בכל הסימנים שהם ציונים לדברים עליונים שבעולמות העליונים. והנה באוכלו הסימנים הטובים – יכוין לציון וסימן לשלמעלה, דהיינו באוכלו ‘רוביא’ – יכוין לסימן וציון שלמעלה שירבו זכיותינו, וכן בקרא וכן בתמרי – לציון וסימן שלמעלה, ואחר כך יכוין להמשיך הדבר למטה דבר ההיא המרומז בו. והנה, בודאי דגים הם סימן וציון לדברים טובים למעלה ולהמשיך דוגמתן למטה, כגון לפרות ולרבות כדגים, ומרמזים גם כן על ‘עינא פקיחא’, שדגים אין להם עפעפים. והנה כשהאדם רוצה לכוון כנ”ל, הוא מחויב להפשיט עצמו מכל התאוות, דהיינו למשל באוכל רוביא ורוצה לכוין לציון וסימן שלמעלה ולהמשיך דוגמתו לתתא – צריך למשוך עצמו שלא לאכול לתאוה גשמית, רק לפשוט עצמו מתאוות גשמיות, ולכוין שרוביא הוא ציון וסימן לשלמעלה, וימשיך אז דוגמתו לתתא שירבה זכיותינו. מה שאין כן באוכלו לתאוה גשמית – שאז אינו פועל כלום להמשיך דוגמתו לתתא. והנה המהרש”ל ז”ל, מחמת שהיו הדגים חביבים עליו עד למאד, היה ירא באוכלו הדגים שלא ימשוך אותו התאוה לתתא, ולא יהיה יכול להפשיט עצמו מהתאוה גשמית, על כן משך עצמו מהם ולא אכל אותם, שירא שלא יהיה פועל באוכלו הדגים שימשוך כן לתתא דוגמתם, כי שמא ימשוך עצמו אחר התאוה, ושוב לא יהיה פועל כלום וקל להבין.
כ”ק אדמו”ר מקלויזנבורג ז”ל בשו”ת דברי יציב (או”ח סי’ רנב) כתב עוד לענין שינוי הגרסאות בגמרא, וז”ל: ענין אמירת היה”ר ליתא כלל בש”ס, ובב”י הביא מהמרדכי בריש ר”ה (ולפנינו בריש יומא) שהיה מנהגו של רבינו האי לומר על כל דבר ודבר עיין שם. ואולי תליא בגירסאות הנ”ל, דאם למיחזי בזה לבד יש סימנא מילתא, משא”כ אם אוכלים שלא ניכר רק באמירה ודו”ק.
עוד שם (סי’ רנ”ג אות ד’) וי”ל עוד דהא בכל הנהו סימני שייך לומר גם בהיפוך ח”ו, עיין בלשון האגודה בגליון המרדכי שם, והובא בב”ח ובט”ז סק”א. ולגבי קרא נתקשיתי מאוד, דהא בנדרים מ”ט ע”א אצל ר’ ירמיה שהאסיא ראה אצלו קרא שבקיה ונפק אמר מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה וכו’ עייש”ה, ובע”ב שם כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא וכו’, ואיך נאכל בליל ר”ה דבר הממית שלכאורה זה סימן רע ח”ו. ולהגי’ למיחזי א”ש קצת כיון שאין אוכלים. ולהגי’ למיכל אפשר דיש לאכול דוקא דגים, דמבואר שם לתי’ קמא דרכיכי מעלו… ועכ”פ כיון ששייך הסימנים ללאידך גיסא ח”ו, לכן נהג רה”ג לומר ולפרש הסימן בכל דבר ודו”ק, עכ”ד.
ואולי נראה לבאר באופן נוסף שיש בו סגולה נפלאה לכל השנה כולה והיא ע”פ מש”כ הרמב”ן על התורה (הביאו המהר”ל בבאר הגולה באר השני פ”ז, והביאו החיי אדם הל’ ר”ה כלל קל”ט ס”ו) בפ’ לך לך (י”ב ו’) על הכ’ “ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם” “מעשה אבות – סימן לבנים”, וז”ל דע, כי כל גזירות עירין, משיצא למטה סימן לזה, לא ישתנה בשום אופן, ושלכן עשו הנביאים מעשה בנבואותיהם כמו ירמי’ שזרק את הספר לתוך נהר פרת, ואמר ככה תשקע בבל וכו’. ע”כ. ולזה אנו עושים סימנא טבא, שעי”ז לא ישתנו לעולם הגזירות הטובות.
בהמשך דברי השל”ה שהובאו לעיל הביא עוד שם בשם הפרד”ס (לר’ חיים ב”ר אשר נביו תלמיד תלמידי הרשב”א ובב”י מביא רבות מפסקותיו) וז”ל וקרוב לזה, הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים, פרק א’, וזה לשונו: כאשר ירצה לפעול פעולה, ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים, ויצייר צורת ההווייה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות, מהכהנים שהמשכתם מצד החסד ובגדיהם בגדי לבן, להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים, שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור (ראש השנה כו א). הורו בפירוש על הנדרש כו’. והעד הנאמן בזה, אבני החשן, שתים עשרה אבנים, מתייחסים לפי המשכת שנים עשר שבטי ישראל ממקום גבוה.
ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו, כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים, יתעורר בו [מרה] הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם, יריצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבנה ויגביר הליחה וישן. וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו, ימצא אל הענין הזה עשר ידות. כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל הגופני יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות, עד (שיתעלה) [שתתעלה] אל מקום (יניקתם) [יניקתה] ויתעורר לפי מציאות (ציורם) [ציורה]. יען שהם כמים הפנים לפנים, שעל ידה המקור, יראה הפנים באודם, ויושפע עליה אודם, וכן אם לובן לובן, כי ההתעוררות והפנים התחתונים הוא על ידי בני האדם, עכ”ל. כלל העולה, העיקר הוא התפילה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה.
נמצאנו למדים שישנה בחינה מסויימת של יצירת מציאות התלויה באדם, אך תלוי הוא הדבר בהסתכלות החיובית של האדם ובאם יראה את הדברים חיובי מסוגל שכך יהיה וודאי שאין זאת אלא בהסתמכו על בורא עולם,
ויובן דבר זה ע”פ דברי המהרש”א בסוגיין שהקדים את קושיית העולם מאי שנא כל הני סימני קרכס”ת דשריא מהא דאומר פתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי דאיתא בסנהדרין (הנ”ל) דבכלל מנחש הוא ותי’ בהקדימו דקדוק בדברי הגמ’ שלא הובא אלא צד הטוב אך צד הרע לא הובא כלל והלא תימה הוא זה וביאר המהרש”א דידוע הוא דמידת הטוב באה מהבורא יתברך אך אין רע יוצא ממנו כלל אלא כשהאדם חוטא מסלק את חסדו וטובו של הבורא מאתו וממילא אתיא ליה רע וממילא הטוב הוא בא בהחלט עד כמה שתלוי במעשה האדם משא”כ הרע אינו בא בהחלט וע”כ העושה סימן לטוב אינו בכלל ניחוש שהרי הטוב וודאי ומוחלט הוא וכבר עתה בהווה צריך להיות העתיד טוב בלא שיקלקל אך העושה סימן לרע הוא בכלל מנחש, שמנחש את העתיד על דבר שאינו טבוע בבריאה זה עתה.
ונ”ל להוסיף בדבריו דנמצא א”כ דחטא הניחוש הוא חוסר בטחון בבורא יתברך שהרי מאתו לא תצא רעה אלא טובה וע”כ המאמין שיהא טוב מאמין בהשגחת הבורא משא”כ החושב על עתיד שאינו טוב חלילה בעצם שם מבטחו שלא בהנהגת הבורא שהיא כל כולה טוב, וממילא נמצאנו שהחושב טוב הוא יוצר הטוב ובזה ניחא דאדרבה זהו עיצומו של יום להיות ממליך את הבורא יתברך על הבריאה כולה על כל מה שנעשה בה ומה לנו גדול מכך שמאמין האדם שיש מנהיג לבירה המשגיח על כל צעד ושאל שתחת ידו לא תצא רעה כלל וכל כולו טוב ומטיב לכל ואל לנו לדאוג מפני הרע חלילה והאמונה הזו והמחשבות הללו הן חלק מהמלכתו יתברך וזהו עיקרו של יום.
וז”ל הר”ן (דרשות, הדרוש השני)
ואולי זה נמשך למה שכתב הרמב”ן ז”ל (בראשית יב ו, מח כב), כי כאשר יעשה איזה דמיון בפעל דומה למה שראוי שיקרה בעתיד, יתקיים העתיד ההוא על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיה שצוה לברוך (ירמיה נא סג – סד) והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו’. וכן ענין אלישע (מ”ב יג טז – יז) בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה’ [וחץ תשועה] בארם. ונאמר שם (יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. הנה נראה כי כאשר יעשה איזה פעל מאת השם דומה למה שיקרה בעתיד, הפעל הדמיוני ההוא מקיים העתיד שיבא בלי ספק. ולכן אמר השם יתברך בתוכחותיו עם יעקב, כי החסד עמו, שבצע אמרתו והחליט גזירתו שיתפוס יעקב מלכות קיימת באחרית ימי מלכות עשו בטרם זמנו פוסק, [משום ש]כבר תפסו לפני סופו (ועקבו) [בעקבו].
ועתה נפלאים דברי הגמ’ שלא הביא כלל מזה הצד שאינו טוב דאכן זהו חטא המנחש שתולה צד שאינו טוב אבל זה העושה סימן לעצמו לטובה ומביא עצמו ע”י אלו הסימנים לראות העניין בצורה טובה ויפה נמצא מביא על עצמו את הטוב וההפך הוא מהניחוש, ובזה מובנים היטב דברי המרדכי שבא לענות על טענת הניחוש וכתב ד”אין זה מנחש אלא סימן טוב” והקשנו מה תי’ הוא זה ועתה ניחא דר”ל אין זה ניחוש דניחוש הוא נתינת סימן אם לרע אם לטוב אך בזה “סימן טוב הוא” ההפך מהניחוש כאן יש נתינת סימן טוב בלבד וסמוך הוא ובטוח שאכן יהא טוב ונותן בזה סימן ואינו מעלה כלל צד של אינו טוב.
ואומנם דבר טוב הוא בכולא שתא שיהא רואה כך את פני הדברים אך על אחת כמה וכמה בריש שתא דכוליא שתא אזלא בתריה שע”י הראש נמשך לגוף כולו ויה”ר שנזכה לסימנא טבא ונכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ולשלום.
והוא יסוד גדול באורח חיי האדם כפי שכותב הרמב”ן זהו מעשה אבות סימן לבנים והיינו שכל פעולותיהם של האבות הנה הכנה לצורך הבנים, ובשו”ת תורה לשמה (סי’ ל”א) נשאל אודות המנהג לפתוח ידים בשעת אמירת הפסוק “פותח את ידך” וכן ניעור כנפי הגלימה בעת התשליך היש מקום למעשים אלו שהרי אין כוונתו בתפלה אלא לפתיחת יד הבורא וכן שהבורא יתברך ישלי במצולות ים כל חטאינו ומה מקום יש לעשיית מעשים אלו, והשיב להם ע”פ דברי הרמב”ן הנ”ל כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למטה
והוא עיקר ראש השנה המלכת הקב”ה בעולם וגילויו בכל הבריאה וע”י האמונה החזקה בטוב הוא גילוי הבורא יתברך בעולם, כגדול האמונה כך גודל הישועה, אם אדם לא מאמין שיהיה טוב כיצד הוא יבוא,
וכן מצינו אצל הנביאים
בגמ’: לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא וכו’.
הנה כעי”ז איתא גם בכריתות (ו’ ע”א) ע”ש, אך מדברי הגמרא בכריתות משמע שהסימן הוא אכילת המינים האלה, ואולם גירסת הגמרא בהוריות מורה שראיית המינים מספקת. ועי’ כף החיים (תקפג ו) שכשא”א לו לאכול ה’סימנים’ יכול לסמוך על נוסח הגמרא בהוריות לראותם ולהגיד נוסח היהי רצון. ולהלן נדון עוד בזה לאור ביאורם של המפרשים במושג ה’סימנים’.
ובקובץ אור ישראל (שנה י”ד קו’ א’ ע’ רכ”ג בהג”ה) מציינים על הנ”ל:
ועד”ז כתב בספר צידה לדרך (לרבנו אשר ב”ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז”ל:… ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר”ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנם ושתו ממתקים וגו’, ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז”ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא… וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו’, עכ”ד. וצ”ב קצת בבאור כוונתו במש”כ ‘שהטבע משלים כוונת היום’, ודוק.
אכן המאירי (כאן) דרך אחרת יש לו בהבנת ענין ה’סימנים’, וז”ל:
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס”ת [ר”ת] קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלותם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו, וברוביא ירבו צדקותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו ר”ל שונאי הנפש והם העונות, ובסלקא יסתלקו עונינו, ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו… וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים וכו’, עכ”ד.
לדעתו של המאירי, כל ענין שימת דברים אלו על השולחן הוא רק לעורר לתשובה ולהנהגה טובה. ובאמת שכל ענין התפלה האמורה על ה’סימנים’ היא רק להוציא מטעות נחוש שהיה האדם עלול לטעות בה.
והנה רבינו החיד”א זצ”ל כותב בספרו עבודת הקודש בקו’ (מורה באצבע אות רס”ו) כסדר שעשה בליל ראשון, כן יעשה בליל שני בברכות ובקשות על אכילת פירות וירקות שהם לסימנא טבא, כתפוח בדבש וראש כבש ותמרים ועוד. “ודבר זה קיימתיו מסברא, ושוב ראיתי שכן כתב באליה רבא” עכ”ל.
אכן הגרי”מ הכהן ז”ל בהגהות שערי הקודש על ספר מורה באצבע כתב דאין כן משמעות כל הפוסקים מדלא הזכירו מזה כלום. ומביא לבעל הבני יששכר (במאמרי חודש תשרי מאמר ב’ אות יא’) שכתב דאין צריך לעשות סדר זה בליל שני, ושכן היא משמעות לשון הגמ’ בהוריות (דף י”ב ע”א) דאמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל איניש למיחזי בריש שתא קרא ורוביא וכו’. ומדנקט לשון “בריש שתא” ולא אמר בראש השנה, להורות לנו, דוקא בכניסת השנה בראשיתה בלילה הראשונה, וא”צ לסימן בליל שני. הגם שבעל עבודת הקודש (מרן חיד”א) כתב לערוך בשלחן הסימנים גם בלילה שניה, מ”מ לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי, ולא אישתמיט חד מהפוסקים קמאי לומר לנו זאת עכת”ד.
בבני יששכר (תשרי ב’ י”א) מדקדק ממ”ש אביי – יהא רגיל לאכול “בריש שתא”, ולא אמר “בראש השנה”, שאין נוהגין לאכול הסימנים אלו רק בליל ראשון של ראש השנה, ולא בליל השני, ואף שי”א שאוכלין גם בליל שני, מ”מ לא ראינו לרבנן קשישאי דעבוד הכי, ולא אשתמיט חד מהפוסקים קמאי לומר לנו זאת רק בלילה הראשונה.
וכתב הטעם ע”ד הסוד דאיתא בסה”ק שלילה הראשונה של ראש השנה היא בבחינת “לאה”, ולילה ב’ היא בחינת “רחל”, והרי רחל מסרה הסימנים ללאה, לכן אוכלים הסימנים בליל הראשון שהוא נגד לאה.
בשפת אמת לראש השנה (תרל”ב) כתב: הסימנים בליל ר”ה כרתי ורוביא כו’, וי”ל דלכך מרמזין על צורכי העולם הזה, שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת ה’ יתברך, ובאופן זה שיהי’ הגשמיות רק לסימן ולרמז, רשאין לבקש, שכן רצונו יתברך, שעל זה נברא.
בגמ’: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קרא ורובי כרתי וכו’.
בספר שם משמואל על ר”ה כותב, וכן נהגו כל ישראל לאכול הדברים הנ”ל, בליל ראשון דראש השנה, לשם סימן. ואף שאמרו חז”ל בראש השנה (דף ח ע”ב) אין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ואין מקדשין את החודש אלא ביום, אם כן מה מועילים הסימנים הללו? אלא כתוב “מלך במשפט יעמיד ארץ” (משלי כט, ד), ודינו דין צדק, עם קטיגורים וסניגורים, וכיון שהקב”ה חפץ חסד הוא, וכאשר הוא רואה אדם שאינו יכול לזכות בדין, וצופה ומביט כי מאדם זה יצאו דורות של צדיקים עובדי ה’, אין הוא מחכה על דינו של הבית דין. וחותך הדין בעצמו לזכות עוד מבערב. ולמחרת כאשר הדין מתחיל לעסוק בזה, הוא מוצא שדין זה כבר נחתך, ואין אחרי מעשי השם יתברך כלום. וכתב הרמב”ן בפירושו (בראשית יב, ד) – ודע כי כל גזירת עירין, כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. לכן נוהגין אנו לעשות פועל דמיוני עוד מבערב, ותהא הגזירה קיימת עכד”ק
וחשבתי, שלפיכך מיד בבוקר ביום הראשונים אנו מברכים אחד את השני בברכת “גמר חתימה טובה”, ולא בברכת “כתיבה וחתימה טובה”, שהרי אנו מקווים שכבר כתב השי”ת ופסק עלינו שנה טובה בשבילנו ודו”ק היטב.
בגמ’: אמר אביי וכו’ יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא וכו’.
כ”ק אדמו”ר מהר”א מסטריקוב זצ”ל אמר: יש לבאר את המנהג שאוכלים סימנים בליל ר”ה כדאיתא בגמ’ (כריתות ו א) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי וכו’, ואנו נוהגים שעל דבר הרומז לרע – אומרים יה”ר שיעלה על השונאים, והדברים הרומזים לטוב שיעלו עלינו.
ולכאורה צ”ב בזה שאם יש איזו שהיא השפעה מהסימנים לדברים אלו, מהיכי תיתי שדווקא הדברים הטובים יעלו עלינו והדברים שמראים להיפך יעלו על שונאינו.
וצריך לומר שבאמת אין כלל מקום לסימנים, כדאיתא בגמ’ אין מזל ישראל, (שבת קנו. דאמר רבי יוחנן מניין שאין מזל לישראל שנאמר כה אמר ה’ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה הם יחתו ולא ישראל וכו’, וברש”י כתב וז”ל אין מזל לישראל – דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה), וענין אכילת הסימנים בא להראות ההיפך מזה, שאת הכל שייך להפוך לטובה בכח התפילה, ולזה אנו מתפללים שהדברים הטובים יתקיימו בנו, ומה שרומז לרע יעלה לשונאינו, ובעצם אכילת הסימנים אנו מראים שאפשר להפוך דין לרחמים בכח התפילה.