חמץ ומצה
שתף את הפוסט
לעילוי נשמת כל קדושי מלחמת "חרבות ברזל", לרפואת כל הפצועים, והחזרת החטופים בשלום
משמעות הזמן בפרספקטיבת נצח
מנגזרות סעיפי ערך החיים, אותם מקדשת התורה והיהדות, במסגרת הכלל של “פיקוח נפש דוחה את כל התורה”, ערך החיים אל מול החידלון, גובר על כלל שמירת התורה והמצוות, נגזר סעיף מיוחד, באיכות הזמן / החיים, הדבר ההפכי של “מצה”, כמו שנאמר בהגדה של פסח, ‘מצה זו על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ”ה הב”ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם’ – הוא “חמץ”, על החמצה זו, אנו אוכלים מצה לכל הדורות, ולכאורה יש להבין את הנושא, המצווה העיקרית בחג החשוב ביותר לעם היהודי, המסמל את היותו לעם בן חורין, והנה הסימבוליקה העיקרית בחג היא לכאורה על אנקדוטה כה פעוטה.
כמו כן על חמץ שהוא אוכלין מותרים, שבמהלך השנה מותרים לכל ופתאום הופכים במהותם לדבר איסור עד כדי איסור כרת, החמור ביותר בעוד היבטים של בל ייראה ובל ימצא, וכמו ששאלו את הרדב”ז – בשו”ת הרדב”ז [חלק שלישי סימן תקמ”ו]בעניין חמץ בפסח, מה טעם כל החומרות הגדולות שיש בעניין חמץ בפסח, מה שאין בכל התורה כולה? מה העניין בזה?
כידוע על פי התורה קיים איסור לעם ישראל על אכילת חמץ, ועל הימצאות שאור בבית, למשך שבעה ימים. על פי ההלכה חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מחצות של ערב פסח ועד צאת שביעי של פסח, וישנו אף איסור על הימצאותו ברשותו של יהודי. איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא חמץ. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ. על פי סקרים, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה אוכלת חמץ בפסח, ( עובדה מעניינת לכשעצמה ) והרדב”ז מתרץ בתירוצו הראשון שם כך, “שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה, שיצטרפו כל שלשה תנאים הללו, שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, אלא חמץ בלבד. וכיון שיש בהם החומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, זה דבר מיוחד, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות, ( כמו בדיקת חמץ, וביטול בשישים ועוד ) כמו שעשתה התורה. ידוע הכלל, ‘כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון’. אם התורה החמירה, גם רבנן באו והחמירו, המשיכו באותה הדרך, התירוץ הזה, מבוסס על דברי הראשונים, התוספות הר”ן והריטב”א בתחילת מסכת פסחים, אך נשאלת השאלה היא עדיין מדוע?
אך בעניין של חמץ, והחמצה, וכן במצה המסמלת את האנטי תזה של כל בצק מוחמץ, עם ייסוד העם החופשי מעבדות, בדרכו לקבלת התורה, אנו למדים יסוד גדול, והוא סעיף איכות החיים, ניצולם עד תום, וכן מידת הזריזות ההפוכה ממידת העצלות, היא נגזרת רחוקה של בשורת העם האלוקי שמקדשת את החיים לא רק על פני החידלון, אלא כל רגע בחיים לבל נפספס אותו ונחמיץ אותו, כי החמצתו היא מוות, של חיי נצח, עם ישראל המבשר את הבשורה האלוקית, ומשמר הדת של אברהם אבינו, שהפיץ את האמונה בא-ל אחד, ממשיך בהפצת האור בדרכו לקבלת התורה, והזיכיון לחיי נצח, מה שמחדד ומאתגר את “מערכת הזמן” בעלת הממדים הגבוליים , השנים, החודשים, הימים, השבועות, השעות, ואפי’ הדקות, בהתמרה של כל דקה זמנית בעולם חומרי לנצח בלתי מוגבל, וכגודל החומרה ב”פיקוח נפש” שהוא טאבו שכשהוא בתמונה, דוחים הכל ואפילו על ידי תלמידי חכמים הגדולים שבדור, כך גם בחילול ערך החיים, על מסלולם הטבעי, ללא התאמצות במידת הזריזות, ההתעוררות לחיים שבה וחוזרת מדי שנה, עם האביב המסמל פריחה ושגשוג וחיים חדשים, וכן שנה חדשה לפי התורה, “החודש הזה לכם ראש חודשים” ראש כרונולוגי, וכן רעיוני, ( אותו ה’ מצווה אותנו לעשות תמיד במקביל לפסח ועל בסיס זה אנו מעברים את השנים “שמור את חודש האביב” ) ביקשו מאיתנו חז”ל להבין שעל רגע אחד של חמץ, ערכו הוא חיי נצח, מה שמשנה את כל התמונה, כך יש משמעות אדירה לערך של כל רגע, בנוסף יש לומר ולהקדים, החג מסמן את החירות של עם ישראל, “עבד” אין לו זמן, זמנו משועבד לאדוניו, משכל זמנו אינו שלו, אין לו זכות בחירה בסיסית על כל רגע מחייו, כמו שאמרו חז”ל “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”, ”כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד” (ויקרא, כ”ה, מ”ב), כחלק מברית ה’ עם ישראל, זמנם משועבד לחיי נצח, ולפיכך משמעותם היא נצח, וזה משמעותי לא פחות “מפיקוח נפש” ממוות, החיים בצל המוות, היינו היות האדם משועבד למערכת הזמן במטריקס, ועל חיי הרגע לכשעצמם, מה שיביא אותו לזלזל בחיים עצמם, או לחלופין להחזיק בשיטה של אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת“ (ישעיהו כב, פסוק יג), וזהו שאמר התנא האלמותי, שזכה בחייו לחיי נצח ( עלה לשמיים בעודו בחיים) ולא בכדי הוא אומר את הדברים דלהלן.
“אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא כב): “נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם”. ואומר (שמות לב טז): “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” כמובן שהחלק האחרון מאוד רלוונטי ומסביר את שהמשועבד לחיי נצח, הוא יוצא מעבדות הטבע בהתאם למוסבר למעלה ביחס ל”עבדות טבעית במצרים” לחירות אמיתית, אך יש גם להוסיף מה הם המילים “אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”, האם התורה נעלבת, ולמה נקט ריב”ל את המילה “עלבון” ביחס לאי עיסוק בתורה של הבריות, לפי הנ”ל אפשר להסביר שהקב”ה באמצעות התורה ובעצם עם קיום מצוותיה, מגלמת את החירות של חיי הנצח אל מול חיי השעה, ומי שלא עוסק בתורה, היינו שחיי שעה מעסיקים אותו עד לרמת שכחת חיי הנצח והחרות שבתורה, הרי שהוא מכתיר את “חיי השעה” והגשמיות לפסגת החלומות שלו יכולותיו להדבק במטרה נעלה אכן קיים, אך ההגבלה היא לא מצד האדם אלא מצד תוכן הווית חייו, ומאווייו שאינם נצחיים, ונועדו לחידלון מעצם היותם חומריים, כך שבמלחמה על חירות האדם אך “עלבון הוא לתורה” הקיימת תתק”עד דורות לפני בריאת העולם ( וכן הזמן ) להיות בתחרות עם מערכת הזמן הכלה.
זהו שאמרו חז”ל במכילתא: מהפסוק “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת” ש”אין מחמיצין את המצוה”, דווקא משמירת המצות אנו למדין אל חשיבות החיים, וזמן, וניצולם לעשיית טוב נצחי בעולם.
“ושמרתם את המצות” – “אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד”.
ההבטחה הגדולה, לחשיבות חיי הזמן עם במשמעות של חיי נצח, ניתנה כתעודת ביטוח לעם הנצח, ( נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, שנצחיותו מובטחת ) ויותר מכך שיכריז על חירותו, בכל שנה מחדש לדורות, כחלק מהבשורה האלוקית הזו.
בעצם ניתן היה לחשוב שעם ישראל כאשר הוא יוצא מעבדות לחירות, ומאילוצי הזמן הטכניים בצקם לא מספיק להחמיץ ולתפוח, דווקא יחגגו את חירותם בחמץ למהדרין, ההיפך מצוק העיתים שתקפם בגינו לא הספיקו בגלל ה”עבדות” אצל פרעה.
אך החמץ בא דווקא לסמן על זלזול בערך החיים והזמן, מכיוון שהוא מסמן את השקיעה בחיי החומר, במסגרת חיי השעה, המצה דווקא מסמנת את יקרת חיי עולם, כי בדרך ל”תעבדון את האלוהים על ההר הזה” כל בצק גם כשלא החמיץ הוא די ויותר, והוא דווקא מורה על מיצוי, ( מצה לשון מיצוי ) ועל הפוקוס שניתן לזמן בפרספקטיבת נצח, בו מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, וזה למה החמץ כל כך חמור, כי הוא מסמל את האנטי תזה בו עוסקים בחיי שעה ועוזבים חיי עולם, וכידוע בתורה, ערך החיים הוא מעל הכל גם כמותית וגם באיכות, ואולי בפרט באיכות.
עוד מצאנו בעניינו של פסח חג החירות המחולל של של העם היהודי אמירה מעניינת: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג): “הגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” ( משנה פסחים י-ה )
בכל חג וחג הארת וסגולת החג נמשכת באותו ימים כמו בימים עברו, כמו מעל מדרגת הזמן, מכיוון שבפרספקטיבת נצח הנעלה על הזמן, אור השם חוזר באותם ימים, אנו במעגל הזמן, אך האמת היא שאותו אור מתנוצץ שוב ( רמח”ל ועוד ) אך כאן יש אמירה נוספת, מעבר לכך שאנו חווים מצד קדושת היום את אותו אור של פסח ( בבחינת איתערותא דלעילא ) יש לנו גם אחריות אישית ( איתערותא דלתתא ) ואפילו “חובה” לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ולחוות שוב את חווית היציאה ממצרים, ויש להבין מה הדגש על כך דווקא? מדוע לדעתכם קובעת המשנה שעלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצריים?
המשנה הופכת את זיכרון יציאת מצרים מזיכרון קולקטיבי (זיכרון השייך לקבוצה מסוימת) לזיכרון אישי. וגם כאן יש להסביר את הטענה. מדוע לדעתכם חשוב למשנה הזיכרון האישי?
כיצד לומדת המשנה מתוך הפסוק מספר שמות שעל כל אחד מאתנו לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?
מדברי המשנה אנו רואים שיציאת מצרים היא האירוע המרכזי בהיסטוריה היהודית שאליו עלינו לחזור מדי שנה.
מדוע לדעתכם דווקא אירוע זה קיבל מעמד היסטורי מיוחד?
ולפי דברינו יש להסביר, שהנושא המרכזי הוא יקרת חיי נצח במערכת הזמן הכלה ואבד, בדיוק המשמעות של “מעבדות לחירות” ומכיוון שבסופו של דבר הקב”ה יודע שהאדם נתון לאילוצי הזמן, תחת מערכת מגבילה, הדבר חייב לבוא קודם כל ממנו, וכנ”ל כאשר האדם אוכל את המצה, ולא מחמיץ את הזמן, אז בדיוק הוא מקיים את המשמעות העמוקה של הבשורה האלוקית של הנצח, וזה חייב להגיע ברמה אישית לכל אחד ואחד כי רגע של כל אחד הוא בדיוק המשמעות של היקרה ביותר של הנצח.
הנה הרמב”ם כתב את הלכות חמץ ומצה, ולכאורה היה לו לקרוא להלכות הלכות פסחים, כמו שהמשנה והגמרא עליה הוא מבסס את הלכותיו קראו למסכת פסחים על שמו של החג, ואנו רגילים גם לקרוא לחג “חג פסח”, ונראה לפי האמור שהרמב”ם כידוע בהלכותיו מציין את המצווה העיקרית המעשית של החג, ונכון שגם קרבן פסח על שמו נקרא “פסח” כל פסיחת הקב”ה מעל בתי היהודים במכת בכורות אכן הייתה מאורע מחולל שבגינו יצאו ממצרים, אך היסוד של החג הוא “חמץ ומצה”.
יותר מכך פוסק הרמב”ם בהלכה הראשונה בהלכות חמץ ומצה ( פ”א ה”א ) “כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה”.
ומאידך בהלכה ח כותב: “אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום”, יש שתי הלכות בחמץ, הלכה בגלל ציווי השם לעם ישראל במצרים, שלא לאכול חמץ עם קרבן פסח, שנקבעה לדורות, ועליה יש רק חיוב מלקות, היא מתחילה בזמן הראוי לקרבן פסח ונגמרת עם כניסת חג הפסח ( ט”ו ) ואין בה את החומרה המיוחדת של חמץ, ( “חג פסח” קרבן פסח, והאיסור לאכול חמץ עם קרבן פסח ) ויש הלכה נוספת של חמץ בפסח, שהוא בכרת עם כל החומרות הנ”ל, “חג המצות” בגלל שלא הספיק בצקם להחמיץ, ולפי ההסבר הנ”ל אפשר להבין יותר את החומרה של האיסור הזה.
“בַּחֹדש הראשון, בארבעה עשר לחדש בין העַרְבָּיִם, פסח ל-ה’: ובחמִשה עשר יום לַחֹדש הזה חג המצות ל-ה’, שבעת ימים מצות תֹאכֵלו” (ויקרא כ”ג, ה’-ו’), הפסוק מדייק לקרוא לפסח בערב פסח, ובפסח עצמו “חג המצות” אז בעצם אנו מקיימים את מצוות החג באכילת מצה, שהיא מסמלת את מיצוי הזמן של “בן החורין”.
הרב קוק כתב על ביעור חמץ: ״מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים, עד כדי חורבן וקעקוע של כל מה שעלה בחרף נפש ובעמל דורות למעלה מכח אנוש, אם לא היניקה הזרה מהחמץ ומהשאור…״ (חירות וביעור חמץ),
בעצם כשאדם יונק מ”חמץ ומשאור” הינו מזלזל בחייו שלו, ק”ו שיזלזל בחיי אחיו, שהרי “ואהבת לרעך כמוך” הינו בתנאי מוקדם שהאדם מעריך את זמנו, מייקר את חייו שלו, וממצה אותם עד תום, אך זה לא יתכן כשאדם מחמיצם ומזלזל בהם שיגיע לזלזול בחיי אחיו, ולפיכך באהבתם עד כדי שזו כונתה על ידי הראי”ה זצ”ל “תהום החושך שנאת אחים לאחים”.
וזו גם סיבת סוד האחדות בליל הסדר בה אנו מזמינין “כל דכפין ייתי וייאכל” וכן “כל דצריך ייתי ויפסח” ולכאורה יש להבין מה ייחודיות בחג הפסח וחג המצות דווקא לאמירה זו? הלא עניים יש צורך לדאוג כל השנה לצרכיהם, ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
ולפי הנ”ל יש לומר שזה גלוי דעת להשבתת “יניקתנו משאור וחמץ” שורש שנאת אחים לאחים וכנ”ל, וכאן בא הדגש בהכרזתנו, “כל” דכפין ייתי וייאכל” (מצה) “כל” דצריך ייתי ויפסח ( קרבן פסח שעליו כנ”ל קיים איסור חמץ עצמאי ) לאחר השבתת יניקה זו, למרות שבהלכות צדקה ופרנסת עניי ישראל יש כללים נבחרים לעונים על הגדרות אלו, ומי שאינו עונה לתנאים אלו אין מחובתנו לפרנסו, הגדרה זו לא נבחנת בפסח, כי חלק מאכילת המצה והשבתת החמץ הוא לכלול את כל נשמות ישראל ללא הגדרות וכדי להשבית יניקת שנאת האחים לאחים, ולפיכך כולם בכלל ללא ההגדרות הנ”ל, יותר מכך לאחר הבנה זו, אפשר דחלים שוב הלכות צדקה ללא תנאים הרגילים, מהלכות יקרת הנפש היהודי, גם רגע של חיים וכל סוג של חיות גם במדרגה זו שאינו עונה על הגדרות צדקה הרגילות אנו מייקרים ומכלילים אותו יחד במצה, ההיפך מן החמץ (מיצוי – וכנ”ל ) וכן בפסח מצד החמץ גם ללא אכילת המצה עד חצות היום בארבעה עשר, עליו נאמר בנפרד “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
בזמנים אלו עם ישראל מאוים לא רק על ידי שונאי ישראל הקמים עלינו להשמידנו, קיים גם איום של התפוררות מבפנים שגם בה שונאי ישראל משקיעים משאבים לא מעטים, המסר המרכזי שניתן להסיק מכל האמור, שעל אף קשת הדעות, חירות היהודי, והגדרת רגע מזמנו מחייו, הן נצח נצחים, וכמו שאנו מצווים לייקר את חיינו אנו מצווים לייקר ערך חיי / זמן כל יהודי, להשבית את יניקתנו משאור העיסה שמעכב, וכן שיעבוד מלכויות, המנסים לגרום לאותו פירוד לבבות, ולהשאר ברצון הטהור של “רצוננו לעשות רצונך” ללא שום חוצץ ומפריד וזה רק על ידי שנכלול כל נשמות ישראל, וידוע מהאר”י ז”ל שהוסיף לפני תפילת שחרית את האמירה לקבלת אהבת אחים לכל ישראל כדי לכלול כל נשמות ישראל וניצוצין קדישין שכלולים באדם העליון, וזו היא החירות האמיתי מכל שיעבוד לבבי, אחרת האדם עדיין אסור בכבלי רגשותיו, או אסור בהגדרות ההלכה בהגדרת “עני” שאינו מן הענין כלל.
וכלשון הרמח”ל במסילת ישרים (פרק ט’) “ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני” זוהי מהות החירות, לנתק כבלי הגדרות מאסר הרצוני, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו, עד לרמת חירות מוחלטת, שעליה אמרו במשנה בפרקי אבות “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, אותה תורה שמביאתו לידי אהבת אחיו בניתוק רצוני מוחלט למאסר הטבע התאווני המשעבדנו.
נסיים בסיפור מרגש, רב בית הכנסת של חוג חתם סופר בבני ברק, היה הרב אונגר זצ”ל. 350 מתפללים היו בבית הכנסת. רובם ניצולי שואה עם מספרים כחולים על היד.
עקיבא שטיינברג, אחד ממתפללי בית הכנסת של חוג חת”ם סופר בבני ברק, היה ניצול שואה. בשנות הזעם באירופה איבד את אשתו ושישה ילדים, ונותר אדם צעיר בן 30 גלמוד וחסר כל.
בוקר אחד, בהיותו בן 60, הגיע עקיבא אל רב בית הכנסת, הרב אונגר, כשהוא רועד מבכי: “רבי, חלום נורא חלמתי בלילה”, אמר בדמע, “אך כדי לספר אותו לרב, עלי להקדים ולספר את ההיסטוריה שלי.
“הגעתי לאושוויץ בחשון תש”ה. את כל משפחתי איבדתי ביום שבו הגעתי לשם. נשלחתי מיד לעבודת פרך איומה בבית חרושת לפחמים. בסוף היום הראשון לעבודתי שם, כשאני עדיין בתוך היממה הראשונה לרציחתם של אשתי וששת ילדי, שכבתי על הדרגש שבור ומיואש.
“לפתע חשתי נגיעה רכה בכתפי. היה זה אברך בשם ר’ אריה. ‘עקיבא’, הוא אומר לי, ‘לא למדנו היום כלום, בא נלמד משהו’.
“ר’ אריה איבד באותו היום את שמונת ילדיו. הוא היה תלמיד חכם וידע גמרות בעל פה. התחלנו ללמוד יחד, ור’ אריה פשוט העיר אותי לחיים. על בשרי חשתי את מובנו של הפסוק: ‘כי הם חיינו… ובהם נהגה יומם ולילה’.
“ערב אחד, בחודש אדר, בשכבי על הדרגש אומר לי ר’ אריה: ‘עקיבא, עוד פחות מחודש פסח – איך נאכל כזית מצה? איך נקיים ‘בערב תאכלו מצות’?!'”, ‘ר’ אריה’, זעקתי בייאושי, ‘על מה אתה מדבר, אנחנו פה באושוויץ! היכן נשיג כאן מצה?'”, ממשיך עקיבא לספר לרב הקשוב.
“‘עקיבא’, עונה לי ר’ אריה במתינות, ‘אל תגיד ככה, אנחנו אמנם באושוויץ, אבל הקב”ה הוא כול יכול, ‘והבא ליטהר מסייעין בידו’. אל תדאג, עוד נזכה לאכול כזית מצה…’
“כל אותו הלילה לא פסקו ההפגזות. מטוסי האויב הפציצו מחסני נשק. למחרת פורים, כשאנו צועדים כהרגלנו לעבודה, גילינו, ששני פצצות נפלו על מחסן החיטה. היה זה מחסן אדיר שהכיל טונות של חיטה שיועדו להזנת הצבא הגרמני. החיטה התפזרה על פני כל השטח כמו מרבד קסום של גרעינים. הדבר היה לפלא: כמה חלמנו אתמול על מעט חיטה, והנה, כל השטח מסביבנו מוצף בחיטה.
“כשחזרנו מן העבודה בשעת לילה מאוחרת, מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר’ אריה. ר’ אריה היה המאושר באדם.
עקיבא מוסיף ותאר לרב אונגר כיצד מצאו אבנים, טחנו עימם את החיטים והפכו אותם לקמח. “כל לילה טחנו, עד שהגיע ה’ בניסן. מיהרנו להכין את הבצק: מים, קמח, לישה מהירה, והנה, הבצק מוכן. רידדנו את המצה במהירות, ועם מסמר עשינו בה חורים. הוצאנו את הפח מן התנור בזהירות, בעזרת סמרטוט, הדבקנו עליו את הבצק, ותוך 3 דקות כבר היתה לנו מצה למהדרין. שני כזיתים הכנו לכל אחד. החבאתי את המצה מתחת לחולצה, ושבנו למחנה, כשידי צמודה לגופי, ושומרת על המצה היקרה.
“כשהגענו למחנה”, ממשיך עקיבא לספר, “ראה אחד השומרים את תנוחתי המוזרה, וצעק: ‘ז’יד, מה אתה מחביא שם?’ בתנועה חדה הרחיק את ידי מגופי, ושברי מצה צנחו להם בדממה על האדמה הקפואה.
הנאצי לא הסתפק בזאת, ובמגפיו המסומרות ריסק את המצה עד דק. לקינוח הוסיף להכות את אריה במכות אדירות. “צנחתי על המצה מחוסר הכרה. כעבור ארבע דקות שבתי להכרתי. הייתי מיוסר כולי, שברי שברים, אך נזכרתי שיש מתחתי אוצר. מצה מרוסקת אמנם, אבל גם בה אפשר לקיים מצות אכילת מצה. כשכולי זב דם זחלתי לדרגש ובידי האוצר היקר”, ממשיך עקיבא לספר.
“חזרתי לדרגש, וכשכולי כאוב הראיתי לר’ אריה כי נותר כזית אחד בלבד. ר’ אריה פרץ בבכי: ‘אתה הבאת את החיטים, אתה חטפת מכות על המצה, אבל אנא, רחם עלי, איך אעבור את ליל הסדר בלי לאכול כזית מצה?’
“ר’ אריה”, עניתי בתקיפות, “אני מוותר לך על ארוחת הערב של מחר ושל מחרתיים, אבל המצה — חייך קודמים, אני לא מוותר!”
“ר’ אריה מתחנן: “עקיבא, אנא, תן לי את המצה, אומר אתך את כל ההגדה של פסח, מילה במילה, מהא לחמא עניא עד חד גדיא, אני מתחנן, תן לי את המצה!” “אין על מה לדבר, המצה שלי!’, התעקשתי.
“ואז הזדקף אריה: “אתה יודע מה? בא נעשה עסקה. אני אוכל את המצה, ואתה – תקבל את השכר. שכר עצום של ‘לפום צערה אגרא’!” הסכמתי לעסקה. הוא אוכל והשכר – שלי.
הגיע ליל הסדר. “שבנו מן העבודה שבורים ורצוצים, 4 כוסות לא היו, מצה – בקושי פירורים של כזית, אבל מרור – היה לכולם בשפע. שכבנו יחד על הדרגש, ואמרנו את ההגדה בבכיות נוראות”, מספר עקיבא.
“אני כבר לא החזקתי מעמד ונרדמתי מרוב בכי ותשישות, אך ר’ אריה שאכל מצה, לא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות, וכי קלה היא בעיניכם, זכות הוא לאכול כזית מצה בגיא צלמוות, באושוויץ.
“לפנות בוקר החל להתפלל שחרית בהודיה עצומה ובלחש. בתפילת הלל כבר שכח היכן הוא נמצא, באמרו: ‘אשר קידשנו’ נתן צווחה של התרגשות ממעמקי ליבו הטהור. השומר הגרמני זינק ממקומו, הצמיד את האקדח לראשו ולחץ על ההדק. נשמתו הטהורה והמזוככת יצאה על קידוש ד’, ביום טוב ראשון של פסח.
“נשברתי לרסיסים”, מספר עקיבא בדמע. “ר’ אריה היה הרב שלי, אבי הרוחני, הוא החזיק אותי בתוך הגהינום הנורא, כיצד אוכל לשרוד בלעדיו? הקב”ה נתן לי כוחות עצומים במשך שלושים יום נוספים. בי”ז באייר הגיעו האמריקאים. המלחמה הסתיימה. שקלתי 36 קילו. עור ועצמות. לא מצאתי עוד טעם בחיי.
” אך הקב”ה, אב הרחמים, הוא בעצמו מחיה המתים. אט אט התאוששתי. הקמתי בית בפעם השניה, ב”ה זכיתי בארבעה ילדים וכבר עשרה נכדים כן ירבו.
“אתמול בלילה, הופיע ר’ אריה בחלומי, כשכולו נורא הוד”
“אתמול בלילה, 33 שנים אחרי אותו ליל סדר נורא הוד, הגיע אלי בחלום ר’ אריה הקדוש, כשהוא לבוש בקיטל לבן.
“איפה אתה, ר’ אריה?”, זעקתי. “אני במקום שכולו אור”, הוא השיב. “זכיתי להיהרג על קידוש ד’. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שיתנו לי לגשת אליך. היום לראשונה קיבלתי אישור. עקיבא, על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה יש לי שכר אדיר, אך מצוה אחת שעשיתי פה בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר: מצות אכילת מצה בליל הסדר תש”ה, כי היה הסכם בינינו, אני אוכל את המצה והשכר הולך לעקיבא.
“עקיבא, אם תוותר לי על השכר – אוכל לקבל אני את שכר המצווה האדירה הזו. אני מתחנן לפניך: אנא, וותר לי על השכר!”
השבתי לו: “אריה, אתן לך כל שתבקש ממני, אבל שכר של מצווה – אני לא מוכן!”. ר’ אריה עזב אותי בפנים עצובות, וככה התעוררתי”, מספר עקיבא לרב אונגר., ופונה אליו בשאלה: “האם עלי לוותר לו? הרי אני הוא זה שחטפתי מכות על המצה, אני הבאתי את החיטים, הסכם זה הסכם, למה עלי לוותר? מצד שני, נשמתו של אריה כל כך התחננה”…
הרב אונגר שומע את השאלה ושותק. לבסוף הוא אומר: “שאלה כזו יש לשאול צדיק מן הדור הקודם, גש לרבי ממכנובקא, יהודי קדוש של מסירות נפש ותשאל אותו”.
הרבי ממכנובקא שומע את הסיפור ועונה ברכות: “מן היושר עליך לוותר!”, הוא משיב לעקיבא, ומסביר: “33 שנים עברו מן הסיפור הזה, האם ניסית לחשב כמה ברכות זכית להגיד ב-33 השנים האחרונות? כמה מצוות, הנחת תפילין, שבתות, ועוד תמשיך עוד ועוד בשנות חייך. ור’ אריה המסכן – כבר לא נותרו לו הזדמנויות יותר. האם לא ראוי לוותר לו על הזכות הזו?”
עקיבא שמע את דברי הרבי, והשיב מיד: “אם כך, אני מוותר על השכר”. אך הרבי ממכנובקא לא מסתפק בזה: “היכנס לבית הכנסת הסמוך, פתח את ארון הקודש, ושם, בסמוך לספרי התורה הכרז בפה מלא ובלב שלם על מחילתך”.
היה זה שעת חצות הליל. עקיבא נכנס לבית הכנסת בחצות הליל ומול ספרי התורה שבארון הקודש קרא: “ריבונו של עולם, אני מוותר לר’ אריה בלב שלם על השכר של אכילת מצה בפסח תש”ה”.
באפיסת כוחות, שב עקיבא לביתו וצנח על מיטתו, כשהוא מותש ומלא מחשבות. באותו הלילה, שוב נדהם לראות את ר’ אריה בחלום, כאשר פניו מוארות מאוד: “יישר כח, עקיבא! הויתור התקבל, אני מודה לך מעומק ליבי. בזכותך העלו אותי לכאלה מקומות. אין לי מילים להודות לך”.
למחרת בבוקר שב עקיבא לרבי ממכנובקא וסיפר לו על החלום השני. בתגובה, התפרץ הרבי בבכי. “סיפרת לי על יהודי קדוש, שעבר ייסורי איוב, חי בקדושה ובטהרה, ידע ש”ס, נמצא בגן עדן במקום הכי נשגב, ושווה לו לעזוב את כל העולם הבא, לרדת פה לעולם ולהתחנן על עוד מצווה, כי שם הוא לא יכול לעשותה. ואנחנו חיים פה בעולם, ומסביבנו מתגלגלות להן מצוות, בהישג יד, ומה נאמר למעלה?! הרי יום אחד ניפגש, עם כל האפשרויות שהיו לנו. הבה ננצל כל רגע שאנו כאן כדי לחטוף מצוות”.
הבה נייקר את המצוות, לא נחמיץ הזדמנויות שבאות לידינו, ונזכה לצבור באמתחתנו שקים מלאים לעולם הבא.
מאמרים נוספים
יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה.
