פורסם ב- כתיבת תגובה

האם יש חשש פסול בשופרות משחיטת מוסלמים? כשרות השופרות ממרוקו

שופר מתנה, Blowing the shofar,סדנת שופר, סיור שופרות, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar,ערכת הכנת שופר, DIY, מרכז מבקרים, מרכז השופרות.

האם יש חשש פסול בשופרות משחיטת מוסלמים? כשרות השופרות ממרוקו

שופר מתנה, Blowing the shofar,סדנת שופר, סיור שופרות, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar,ערכת הכנת שופר, DIY, מרכז מבקרים, מרכז השופרות.
לאחרונה עלתה שאלה בנוגע לכשרות שופרות שקרניהם מיובאות ממרוקו. בפסיקה ברורה מטעם בד"ץ העדה החרדית, הרב לנדא, ובד"ץ יורה דעה, וכן בעקבות בדיקה מעמיקה של תלמידי חכמים ומומחים, הוחלט כי אין כל חשש הלכתי בשימוש בשופרות אלו. שופרות מהדרין יודאיקה מציעים מגוון שופרות כשרים, גם ממקורות אחרים, אך מבהירים כי אין בכך עדיפות הלכתית. התשובה ההלכתית המלאה של הרב אפרים אריאל בוקוולד שליט"א זמינה להורדה ולהפצה.

שתף את הפוסט

האם יש חשש פסול בשופרות משחיטת מוסלמים?

לאחרונה עלתה שאלה הלכתית בנוגע לכשרותם של שופרות שמקורם בקרניים של בעלי חיים ששחיטתם נעשתה על ידי מוסלמים, במיוחד כשקרניהם מגיעות ממרוקו. נשאלה השאלה האם יש לחשוש לפסול הלכתי בשופרות אלו.

לאחר עיון מדוקדק בפוסקים ובירור מעמיק של כלל הסוגיות, מסקנת הפוסקים היא ברורה: אין חשש כלל. כך פסקו בד”ץ העדה החרדית, הרב לנדא, ובד”ץ יורה דעה – גופי הכשרות המובילים בשוק השופרות. גם לאחר שיחה עם תלמידי חכמים יראי השם, מחברי ספרים חשובים בהלכות תקיעת שופר, וכן מומחים מנוסים בתחום ייצור השופרות, הובהר שכל הנושאים נבדקו ביסודיות, ואין סיבה לחשוש גם כאשר מדובר בקרניים משחיטת מוסלמים.

האם שופרות ממרוקו כשרים? הכרעת הפוסקים: אין חשש כלל

חשוב לציין שאצלנו, בשופרות מהדרין יודאיקה, ניתן למצוא גם שופרות שקרניהם מיובאות מדרום אפריקה ואף מישראל,
אך מבחינה הלכתית אין בכך עדיפות על פני השופרות המגיעים ממרוקו. כל השופרות שאנו מציעים עומדים בסטנדרטים הגבוהים ביותר של כשרות, ומלווים בתשובות הלכתיות ברורות.
מצורף מכתב הבד”ץ העדה החרדית ירושלים גוף הכשרות המוסמך. 

שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...כשרות שופרות ממרוקו פסק הבד''ץ העדה החרדית ירושלים
שופרות מרוקו – הבד”ץ העדה החרדית ירושלים – שופרות מהדרין יודאיקה


מצורפת כאן תשובה הלכתית מפורטת מאת הרב אפרים אריאל בוקוולד שליט”א, אשר ניתן להוריד ולהפיץ לזיכוי הרבים
  האם יש חשש ע”ז או קרבן בשופרות מהמוסלמים 

לקבלת התשובה ההלכתית, ניתן לפנות לכתובת: office@shofarotmehadrin.co.il

שנה טובה ומבורכת!

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה

Blowing the shofar,סדנת שופר, סיור שופרות, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar,ערכת הכנת שופר, DIY, מרכז מבקרים, מרכז השופרות.
פורסם ב- כתיבת תגובה

שופרות מהדרין יודאיקה – השופר המושלם עם קורס מתנה ושירותים משלימים

Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar,ערכת הכנת שופר, DIY,

שופרות מהדרין יודאיקה – השופר המושלם עם קורס מתנה ושירותים משלימים

Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar,ערכת הכנת שופר, DIY,
בפוסט זה אנו מציגים את שופרות מהדרין יודאיקה – מפעל המתמחה בייצור שופרות כשרים למהדרין המשלבים עיצוב נדיר, קלות תקיעה ועוצמת קול חזקה. כל רוכש מקבל במתנה קורס מומחיות לתקיעת שופר, וניתן לרכוש את הקורס גם על גבי דיסק און קי. בנוסף, אנו מציעים מוצרים משלימים לשופר, כולל מערכת להכנה, ערכת תחזוקה, ומעמדים מקוריים מקרני שופר.

שתף את הפוסט

במפעל השופרות שלנו, שופרות מהדרין יודאיקה, אנו מתמחים בייצור שופרות ייחודיים המשלבים עיצוב נדיר עם קלות תקיעה יוצאת דופן. כל שופר מיוצר תוך הקפדה על עמידה בדרישות ההלכה המחמירות ביותר, מה שמבטיח שופרות כשרים למהדרין מן המהדרין.

אנו מבינים את החשיבות של איכות הצליל והנוחות בשעת התקיעה, ולכן כל שופר שלנו מגיע עם עוצמת קול חזקה וצלולה, נטול ריח, וקל במיוחד לתקיעה. הסטנדרט הגבוה הזה הוא פרי עבודה מדוקדקת ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות המבטיחות מוצר ברמה הגבוהה ביותר.

כחלק מהשירות הייחודי שלנו, כל לקוח הרוכש שופר מקבל במתנה קורס מומחיות לתקיעת שופר. הקורס כולל סט ספרי הדרכה פרקטיים והלכתיים וקורס וידאו לצפייה המסייע לכם להגיע למומחיות בתקיעת שופר. בנוסף, ניתן לרכוש את הקורס על גבי דיסק און קי דרך האתר שלנו בקישור הבא: קורס מומחיות לתקיעת שופר בדיסק און קי.

בנוסף, אנו מציעים מגוון מוצרים משלימים לשופרות:

אצלנו, מצוינות השופרות פוגשת את הידור ההלכה, והתוצאה היא שופר שאין שני לו. הצטרפו לאלפי לקוחות מרוצים בארץ ובעולם ובואו לחוות את השופר המושלם.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.
פורסם ב- כתיבת תגובה

אגרת המוסר למרן אור עולם רבי ישראל מסלנט זצ”ל

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.

אגרת המוסר למרן אור עולם רבי ישראל מסלנט זצ”ל

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.

שתף את הפוסט

רבי ישראל ליפקין מסַלַנְט (או סַלַנְטֶר; ו' בחשוון ה'תקע"א, 3 בנובמבר 1810 – כ"ה בשבט ה'תרמ"ג, 2 בפברואר 1883) היה מייסד "תנועת המוסר", שהוקמה בליטא במאה ה-19. תלמידו המובהק רבי יצחק בלאזר זצ''ל מצטט את אגרתו בספר כוכבי אור פרק כח לפני חודש אלול האגרת הזו מומלצת ללימוד לכל אחד שיפיק ממנה תועלת לימים הנוראים. הדרך לעבודת ה' היא דרך לימוד ההלכה. באמצעות הלימוד, האדם מכניע את יצרו הרע, שהוא תאווה וטומאה, ומחזק את יצרו הטוב, שהוא שכל וקדושה. לימוד ההלכה והמוסר מעודד את הכוח הטוב ומסייע לחיזוק האדם בעבודת ה'.
אגרת המוסר

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה

Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar
פורסם ב- כתיבת תגובה

אגרת התשובה רבינו הזקן האדמו”ר שניאור זלמן מליאדי זצ”ל

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.

אגרת התשובה רבינו הזקן האדמו”ר שניאור זלמן מליאדי זצ”ל

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.
אגרת התשובה הוא החלק השלישי מחמשת החלקים בספר התניא, העוסק באופן עבודת התשובה על פי דרך חסידות חב"ד. האגרת מכונה גם בשם תניא קטן. כוללת שנים עשר פרקים: שלושת הפרקים הראשונים מבארים את פרטי מצוות התשובה על פי נגלה, חמשת הפרקים ד'-ח' מבארים את התשובה על פי חסידות, וארבעת הפרקים האחרונים – מחברים ומשלבים את שניהם. על לימוד אגרת זו התבטא הרבי, שהיות והקב"ה עשה בדורנו שיהודים לא יוכלו להתענות כחלק מתיקוני התשובה, "על ידי לימוד תורה בענינים אלו – באופן של "עסק", ואפילו באופן של "קריאה" – נחשב הדבר כאילו האדם התענה את כל מספרי הצומות המפורשים בתיקוני התשובה מהאריז"ל, ועל ידי לימוד אגרת התשובה הרי זה כאילו עסקו בעבודת התשובה בכל המדרגות המבוארות באגרת התשובה" "תניא קטן" - האגרת מכונה גם בשם "תניא קטן", על שם פתיחתה: "תניא, בשלושה חילוקי כפרה", ובתוספת הכינוי 'קטן' כדי להבדיל אותה מהחלק הראשון של התניא, ליקוטי אמרים, הפותחת גם היא במילים "תניא בסוף פרק ג' דנידה", וזאת בשל העובדה שחלק זה קצר וקטן יותר במספר הפרקים שבו. קשר נוסף בין חלקים אלו של התניא, ניתן למצוא גם בכך ששניהם יכולים "לשמש בעיני בעלי המוסר למופת לספרי המוסר"
שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה, קלותקיעה, קַלוּתְּקיעָה-כשרות צמודה - המרכז לשופרות קליתקיעה, קול שופר מפעל שופרות ומרכז מבקרים שופר למכירה אונליין ...שופר, שופרות, ייצור שופרות, בית מלאכה לייצור שופרות, סוגי שופרות, שופרות קלי תקיעה, שופרות בני ברק, שופרות בהכשר הבדץ, שופרות לחתונה, שופרות ירושלים, shofar, shofarot, תקיעת שופר, ראש השנה, יהדות, חנות יודאיקה, חנות מוצרי דת, שופר איל, שופר תימני, שופר מרוקאי, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר קודו, שופר אנטילופה, שופר מספר 1, שופר קל תקיעה, קלי תקיעה,

רבי שניאור זלמן מלאדי זצ''ל

רבי שניאור זלמן מלאדי (ליוזנה, 1745–1749 – פני, 26 בדצמבר 1812; מכונה: אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הגר"ז או "בעל שולחן ערוך הרב") היה אדמו"ר, פוסק, מייסד חסידות חב"ד ומנהיגה הראשון עד לפטירתו.

שתף את הפוסט

פרק א

 

תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלוֹשָׁה חִלּוּקֵי כַּפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד. עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב, אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

 

פֵּרוּשׁ, דְּאַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם – מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם מִצְוֹת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דִּרְמַ”ח פְּקוּדִין אִינוּן רְמַ”ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים “אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו”. אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכו’. וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל עַל פָּסוּק “מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן”, “זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ” וְכו’. דְּאַף שֶׁנִּזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּטֵּל פַּעַם אַחַת.

 

וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרַע בְּנַפְשׁוֹ, עוֹשֶׂה פְּגָם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חֻצְבָהּ (בִּלְבוּשִׁים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִקּוּנֵי זֹהַר: “לְבוּשִׁין תְּקִינַת לוֹן דְּמִינַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא” וְכו’), לְכָךְ אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם” וְכו’ “לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ”, “לִפְנֵי ה'” דָּיְיקָא. וְלָכֵן אֵין לִלְמֹד מִכָּאן שׁוּם קֻלָּא חַס וְשָׁלוֹם בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה, וּבִפְרָט בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְאַדְּרַבָּה, אָמְרוּ רַזַ”ל: “וִתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה” וְכו’, אַף שֶׁהֵן כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, “וְלֹא וִתֵּר עַל בִּטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה”].

 

עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין (פֵּרוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה. וְהוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ. כִּי כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִנּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא), שֶׁנֶּאֱמַר: “וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם”. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָּא:

 

וְהִנֵּה מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא פֶּרֶק ג’ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל”ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְנוּ שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה לִמְרֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא יַעֲבֹר עוֹד מִצְוַת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ עִקַּר פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה, לָשׁוּב אֶל ה’ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְווֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה'” וְכו’. וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: “וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ” וְכו’ “בְּכָל לְבָבְךָ” וְכו’, “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ” וְכו’, “הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ” וְכו’. וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית.

 

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב “וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט” וְכו’, “וּפָקַדְתִּי” דָּיְיקָא). וְהַיְנוּ כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּבוֹ אֶל ה’ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא וְכַמַּיִם הַפָּנִים וְכו’ – אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה’, לְמָרֵק עֲווֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ” וְכו’. וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ”ם וְהַסְּמַ”ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, אַף בִּכְרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, רַק הַוִּדּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם” וְכו’. וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּיוֹאֵל: “שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי” כו’, הַיְנוּ לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲווֹן הַדּוֹר עַל יְדֵי יִסּוּרִים בָּאַרְבֶּה. וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר.

 

וּמַה שֶּׁנִּמְצָא בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְכֵן לַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת לְעִנְיָן זֶה, הַיְנוּ כְּדֵי לִנָּצֵל מֵעֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה’ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה.



 

פרק ב

 

אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָווֹן, שֶׁנִּמְחַל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמְנָם שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה’ וּמְרֻצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּקֹדֶם הַחֵטְא לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ, הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִלּוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַזַ”ל בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק “וְנִרְצָה לוֹ”, וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְהִיא דּוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעֹנֶשׁ, וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּסוֹ עַל יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן “מְכַפֶּרֶת”, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה “וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו”, אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה’ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בִּגְמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן”).

 

וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה’, הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּגְמָרָא, שֶׁיְּהֵא מִעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכו’. וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בַּשַּׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֵנְתוֹ וְלֹא מִחָה בָּהּ, וְהֻשְׁחֲרוּ שִׁנָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּם דִּבְרֵי חֲבֵרָיו. וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאָמַר: “בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי”, וְהֻשְׁחֲרוּ שִׁנָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת. וְרַב הוּנָא פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, וְהִתְעַנָּה אַרְבָּעִים צוֹמוֹת, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.

 

וְעַל יְסוֹד זֶה לִמֵּד הָאֲרִיזַ”ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חַכְמַת הָאֱמֶת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲווֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ עַל הַכַּעַס קנ”א תַּעֲנִיּוֹת וְכו’. וַאֲפִלּוּ עַל אִסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם יִתְעַנֶּה ע”ג תַּעֲנִיּוֹת וְכו’. וְכֵן עַל בִּטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה יִתְעַנֶּה ס”א תַּעֲנִיּוֹת וְכו’. וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגֻלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ “רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'”. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: “הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'”, מִכְּלַל שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן.



 

פרק ג

 

וְהִנֵּה חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת, דְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא. כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְּפֹרָשׁ בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ”ל הֵן פ”ד תַּעֲנִיּוֹת. וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ”ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.

 

וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִלּוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְווֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוּלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים.

 

וְהַכְרָעָה הַמְּקֻבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג’ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְנוּ רנ”ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲווֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: “כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חֲדָא, עָבֵיד רְשִׁימוּ כו’. זִמְנָא תְלִיתָאָה, אֶתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא” כו’. לְכָךְ צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג’ פְּעָמִים וְכו’.

 

אָכֵן כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי חֹלִי אוֹ מֵחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה – אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִלּוּ עַל כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וּמִכֹּל שֶׁכֵּן עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה וּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת; אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל. כִּי אֲפִלּוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים, לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוָּונָא אֶלָּא הַבְּרִיאִים דְּמָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשַׁיְהוּ. וּדְלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא חוֹטֵא בִּגְמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִית, וַאֲפִלּוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ”י שָׁם; וְכִדְאִיתָא בִּגְמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב עֲשֵׂה וְכו’. וּמִכֹּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִם, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסֹק בָּהּ כָּרָאוּי.

 

אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: “וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק”, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים לִתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה עֵרֶךְ ח”י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכו’, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכו’, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית.

 

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה’, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה’ בִּתְשׁוּבָה מְעֻלָּה מִן הַמֻּבְחָר, יַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָווֹן וְעָווֹן מֵעֲווֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִלּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה – פ”ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו. וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחֹרֶף אֶחָד אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמֹר מִסְפַּר הַפ”ד צוֹמוֹת בְּתֵשַׁע שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר כְּפִי כֹּחוֹ (וְגַם יָכוֹל לֶאֱכֹל מְעַט כְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית, אִם הִתְנָה כֵּן).

 

וּלְתַשְׁלוּם רנ”ב צוֹמוֹת כַּנַּ”ל, יִתְעַנֶּה עוֹד אַרְבַּע פְּעָמִים פ”ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחַשַּׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּשְׁנֵי חֲצָאֵי יוֹם נֶחֱשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲווֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲשֶׁר כָּל לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ.

 

אָכֵן מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ”ב וּכְהַאי גַּוָּונָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לָחֹשׁ לְדַעַת הַמַּחֲמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנַּ”ל, יִפְדֶּה כֻּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח”י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִלּוּ עַל בִּטּוּל מִצְווֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְּפֹרָשׁ בְּתִקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ”י זַ”ל (וְרֻבָּם נִזְכָּרִים בְּמִשְׁנַת חֲסִידִים בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה), הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנַּ”ל, אִי לָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנַּ”ל. וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסֻיָּם, אֵין לָחֹשׁ מִשּׁוּם “אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ”; דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוָּונָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִגּוּפִים. וְלָא גָּרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.

 

וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמֻּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנַּ”ל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה’ לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק “חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ”).



 

פרק ד

 

וְאוּלָם כָּל הַנַּ”ל הוּא לִגְמַר הַכַּפָּרָה וּמֵרוּק הַנֶּפֶשׁ לַה’ אַחַר הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל מֵהַגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים, דְּעוֹלָה דּוֹרוֹן הִיא לְאַחַר שֶׁרִצָּה הַפְּרַקְלִיט וְכו’. אָמְנָם הַתְחָלַת מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרָהּ לָשׁוּב עַד ה’ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, הַהֶכְרֵחַ לְבָאֵר הֵיטֵב בְּהַרְחָבַת הַבֵּאוּר, בְּהַקְדִּים מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּבֵאוּר מִלַּת “תְּשׁוּבָה” עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד: “תָּשׁוּב הֵ”א”, הֵ”א תַּתָּאָה – תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ”א עִילָּאָה – תְּשׁוּבָה עִילָּאָה. וְגַם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה מוֹעֶלֶת לְפוֹגֵם בְּרִיתוֹ וּמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, וְהוּא דָּבָר תָּמוּהַּ מְאֹד, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה, וַאֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וְכו’. וּפֵרֵשׁ בְּרֵאשִׁית חָכְמָה, שֶׁכַּוָּנַת הַזֹּהַר שֶׁאֵין מוֹעֶלֶת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, כִּי אִם תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְכו’.

 

הִנֵּה לְהָבִין זֹאת מְעַט מִזְּעֵיר, צָרִיךְ לְהַקְדִּים מַה שֶּׁמְּבֹאָר מֵהַכָּתוּב וּמִדִּבְרֵי רַזַ”ל עִנְיַן הַכָּרֵת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּשֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ כָּרֵת, הָיָה מֵת מַמָּשׁ קֹדֶם חֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּבְמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם – מֵת מַמָּשׁ קֹדֶם שִׁשִּׁים שָׁנָה, כַּחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הַנָּבִיא בְּיִרְמְיָה (וְלִפְעָמִים גַּם בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם נִפְרָעִין לְאַלְתַּר, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּעֵר וְאוֹנָן). וַהֲרֵי נִמְצְאוּ בְּכָל דּוֹר כַּמָּה וְכַמָּה חַיָּבֵי כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת וְהֶאֱרִיכוּ יְמֵיהֶם (ושניהם) [וּשְׁנוֹתֵיהֶם] בַּנְּעִימִים.

 

אַךְ הָעִנְיָן יוּבַן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב “כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ” וְכו’, חֵלֶק מִשֵּׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב: “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”, וּמַאן דְּנָפַח – מִתּוֹכוֹ נָפַח וְכו’. וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְכו’ חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל גָּדוֹל בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בֵּין הַהֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו בְּדִבּוּרוֹ לַהֶבֶל הַיּוֹצֵא עַל יְדֵי נְפִיחָה, שֶׁבַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּרוֹ – מְלֻבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת מְעַט מִזְּעֵיר, וְהוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת מִנֶּפֶשׁ הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ; אֲבָל בַּיּוֹצֵא בַּכֹּחַ הַנּוֹפֵחַ, דְּמִתּוֹכוֹ נָפַח, מְלֻבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת פְּנִימִית מִבְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה וְכו’. כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ עָצוּם מְאֹד לְמַעְלָה בֵּין כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַאֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנִּבְרְאוּ מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּמִים מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת; וּבְחִינָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם “רוּחַ פִּיו” עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם”; וְהִיא בְּחִינַת חַיּוּת הַמְּלֻבֶּשֶׁת בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (שֶׁהֵן בְּחִינַת כֵּלִים וְהַמְשָׁכוֹת וְכו’, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב’ פֶּרֶק י”א) – וּבֵין נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁנִּמְשְׁכָה תְּחִלָּה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיִּפַּח” וְכו’. וְאַחַר כָּךְ יָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה גַּם כֵּן עַל יְדֵי בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר “נַעֲשֶׂה אָדָם” וְכו’, כְּדֵי לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן. וְלָכֵן נִקְרְאוּ הַמַּלְאָכִים בְּשֵׁם אֱלֹקִים בַּכָּתוּב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כִּי ה’ אֱלֹקֵיכֶם [הוּא] אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים” כו’, “הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים” כו’, “וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב” כו’, לְפִי שֶׁיְּנִיקַת חַיּוּתָם הִיא מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת לְבַד, וְשֵׁם אֱלֹקִים הוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת לְגַבֵּי שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁהִיא מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, הִיא חֵלֶק שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא, כִּי שֵׁם הֲוָיָ”ה מוֹרֶה עַל פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת.

 

וּבֵאוּר הָעִנְיָן, כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר אֵלִיָּהוּ: “אַנְתְּ הוּא דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינַן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין” וְכו’, “אַנְתְּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אַנְתְּ מֵבִין וְלָא בְּבִינָה יְדִיעָא” וְכו’. וְכָל הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת נִכְלָלוֹת וְנִרְמָזוֹת בְּשֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא. כִּי הַיּוֹ”ד שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה לְבַד, מְרַמֶּזֶת לְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר קֹדֶם שֶׁבָּאָה לִבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְגִלּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה (וְהַקּוֹץ שֶׁעַל הַיּוֹ”ד רוֹמֵז לִבְחִינַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִמַּדְרֵגַת בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה, כַּנּוֹדָע). וְאַחַר שֶׁבָּאָה לִבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְגִלּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה לְעָלְמִין סְתִימִין, נִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת בְּאוֹת הֵ”א, שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת לָרֹחַב הַמּוֹרֶה וּמְרַמֵּז עַל הַרְחָבַת הַבֵּאוּר וְהַהֲבָנָה, וְגַם לָאֹרֶךְ, הַמּוֹרֶה עַל בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה וְהַהַשְׁפָּעָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְעָלְמִין סְתִימִין.

 

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת הַמְשָׁכָה וְהַשְׁפָּעָה זוֹ יוֹתֵר לְמַטָּה לְעָלְמִין דְּאִתְגָּלְיָין, וּכְמוֹ הָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת חָכְמָתוֹ לַאֲחֵרִים עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת הַמְשָׁכָה זוֹ בְּאוֹתִיּוֹת ו”ה. כִּי הַוָּי”ו מוֹרֶה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. וְגַם הַמְשָׁכָה זוֹ הִיא עַל יְדֵי מִדַּת חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, הַנִּכְלָלוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּמִסְפַּר שֵׁשׁ שֶׁבַּפָּסוּק “לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה” וְכו’ עַד “לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה” וְכו’ וְלֹא עַד בִּכְלָל. כִּי מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִקְרֵאת בְּשֵׁם “דְּבַר ה'”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן”. וְנִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת בְּאוֹת הֵ”א אַחֲרוֹנָה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ”ה. כִּי פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּבּוּר הוּא הַהֶבֶל הָעוֹלֶה מִן הַלֵּב, וּמִתְחַלֵּק לַחֲמֵשׁ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, אחה”ע מֵהַגָּרוֹן וְכו’. וְגַם הֲבָרַת הַהֵ”א הִיא בְּחִינַת הֶבֶל לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אָתָא קַלִּילָא דְּלֵית בַּהּ מַשָּׁשָׁא. וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, בְּשֶׁגַּם שֶׁגַּם דְּבַר ה’, כ”ב אוֹתִיּוֹת הַמִּתְחַלְּקוֹת לַחֲמֵשׁ חֶלְקֵי הַמּוֹצָאוֹת, וּבָהֶן נִבְרָא כָּל הַיְּצוּר (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב פֶּרֶק י”א בֵּאוּר עִנְיַן אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ).

 

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית דְּמִתּוֹכֵיהּ נְפַח, יֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם הַמְּרֻמָּז בְּאוֹת יוֹ”ד, שֶׁבְּכֹחוֹ לָצֵאת אֶל הַגִּלּוּי לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּבִגְדֻלָּתוֹ וְכו’, כָּל חַד וְחַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ לְפִי רֹחַב שִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ. וּכְפִי אֲשֶׁר מַעֲמִיק שִׂכְלוֹ וּמַרְחִיב דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי מְרֻמֶּזֶת בִּינָתוֹ בְּאוֹת הֵ”א, שֶׁיֵּשׁ לָהּ רֹחַב, וְגַם אֹרֶךְ הַמּוֹרֶה הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדֻלַּת ה’ אַהֲבָה וְיִרְאָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. וּמִזֶּה נִמְשְׁכָה עֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת בְּקוֹל וְדִבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, הֵן אוֹתִיּוֹת וָא”ו הֵ”א וְכו’. וְגַם הַהִתְבּוֹנְנוּת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִמְשְׁכָה גַּם כֵּן מֵהַתּוֹרָה, דְּאוֹרָיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא, הִיא בְּחִינַת יוֹ”ד שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ”ה וְכו’:



 

פרק ה

 

וְהִנֵּה הַמְשָׁכַת וִירִידַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם נִמְשְׁכָה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּבּוּר, הוּא הֶבֶל הָעֶלְיוֹן הַמְּרֻמָּז בְּאוֹת הֵ”א תַּתָּאָה כַּנַּ”ל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”, וּמַאן דְּנָפַח וְכו’. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב “כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ”. פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה. כִּי הִנֵּה פְּשָׁט הַכָּתוּב מַה שֶּׁכָּתוּב “וַיִּפַּח” הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִם – אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, כָּכָה מַמָּשׁ אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן.

 

אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם דָּבָר גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי חוֹצֵץ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי הֲלֹא “אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא”, וּ”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ”, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ, “בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד”, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְכו’. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָהוּ: “כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם”. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהֵם נֶגֶד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְּחַיֶּה אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה’ עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” (וכמו שנתבאר לעיל, שהוא מקור השפעת שם הוי”ה, ונרמז בקוצו של יו”ד).

 

וְזֶהוּ עִנְיַן הַכָּרֵת, שֶׁנִּכְרַת וְנִפְסַק חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה מִשֵּׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהֵ”א תַּתָּאָה כַּנַּ”ל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר: “וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'”, “מִלְּפָנַי” דָּיְיקָא. וּבִשְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, עַל כָּל פָּנִים הֵן פּוֹגְמִין הַנֶּפֶשׁ כַּנּוֹדָע. וּפְגָם הוּא מִלְּשׁוֹן פְּגִימַת הַסַּכִּין, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מֵחֶבֶל עָב שָׁזוּר מִתַּרְיַ”ג חֲבָלִים דַּקִּים, כָּכָה חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה הַנַּ”ל כָּלוּל מִתַּרְיַ”ג מִצְווֹת, וּכְשֶׁעוֹבֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחַת מֵהֵנָּה נִפְסַק חֶבֶל הַדַּק וְכו’. אַךְ גַּם בְּחַיָּיב כָּרֵת וּמִיתָה, נִשְׁאַר עֲדַיִן בּוֹ הָרְשִׁימוּ מִנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִחְיוֹת עַד חֲמִשִּׁים אוֹ שִׁשִּׁים שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר (וּמַה שֶּׁאָמְרוּ בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ”ל שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ בְּחִינַת הַמַּקִּיף וְכו’, אֵינוֹ עִנְיָן לְחַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף, וּמַיְירֵי עַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה כְּדִלְקַמָּן).



 

פרק ו

 

אָמְנָם זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ; וְאָז לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם, רַק עַל יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא, כַּנַּ”ל. אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם”, דְּהַיְינוּ שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ”א תַּתָּאָה הַנַּ”ל וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּנֹגַהּ, הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ כְּמַאֲמַר רַזַ”ל: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל וְכו’. וַאֲזַי יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיּוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ”. וְאַדְרַבָּה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, עַל פִּי הַמְּבֹאָר מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפַּעַת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה’ בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה וְכו’, הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא הַמְּבֹאָרִים שָׁם בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, אוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְכו’, כִּי זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים וְכו’. וְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּנֹגַהּ, הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וְרַע, הִיא בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת וְכו’ כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵ”ן.

 

וְהִנֵּה “יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ” כְּתִיב. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה, אִם יִמְשֹׁךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי, יְנַעְנֵעַ וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ. וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ”א תַּתָּאָה הַנַּ”ל, הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַד תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ וְדַי לַמֵּבִין. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל: “אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים” וְכו’, “בְּיָדֵינוּ” דַּוְקָא, כְּלוֹמַר בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחֻרְבָּן. וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרַךְ. וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ. וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ”א תַּתָּאָה מִבְּחִינַת גָּלוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ”, כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ, וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל: “וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר” וְכו’.



 

פרק ז

 

וְאוּלָם דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה – הֵ”א תַּתָּאָה הַנַּ”ל, הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל. הָאֶחָד הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית שֶׁנָּפְלָה מֵאִיגְרָא רָמָה, חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, לְבֵירָא עַמִּיקְתָא, הֵן הֵיכְלוֹת הַטֻּמְאָה וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְיָשֹׁב אֶל הֲוָיָ”ה וִירַחֲמֵהוּ”. פֵּרוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים”, בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכו’, הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנַּ”ל.

 

וּזְמַן הַמְּסֻגָּל לָזֶה הוּא בְּתִקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּדּוּר בְּהֶעָרָה עַיֵּן שָׁם בֵּאוּרוֹ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: “נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ”. וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרְמַ”ק זַ”ל, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה. וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.

 

וְהַשֵּׁנִי, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר” וְכו’, וְהַבִּטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִטּוּלָהּ. וְהַיְינוּ עַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְלִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְכו’. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק “זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה” וְכו’, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה הוּא לְשֵׁם הֲוָיָ”ה, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים. אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין, אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְזֶהוּ רוּחַ נִשְׁבָּרָה.

 

וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא? כְּשֶׁהַלֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכו’. וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל יְדֵי סִגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ כְּמַאֲמַר רַזַ”ל עַל פָּסוּק “וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי”, שֶׁהֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית.

 

אַךְ עִקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטֻּמְאָה וְסִטְרָא אַחֲרָא, הוּא לִהְיוֹת מִמָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא בְּעֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּקּוּן חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנַּ”ל, וְגַם [גָּרַם] לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטֻּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל: “רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים”, כְּלוֹמַר שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטֻּמְאָה (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ” כו’ אֵינוֹ כְּלוֹעֵג לָרָשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הַכַּוָּנָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).

 

וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוָּונָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵרוֹת קַלּוֹת, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנַּ”ל, הֲרֵי בְּרִבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגָם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה. וַאֲפִלּוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לֶעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ”, הֵם עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. “וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ” הֵן עֲבֵרוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

 

וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר. וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲווֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו, וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְּפֻרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַזַ”ל שֶׁהֵן מַמָּשׁ כָּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דַּמִּים, כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל” כו’, וּבְלִיַּעַל הִיא עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכו’. וְהַמְּסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ הִיא לָשׁוֹן הָרַע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דַּמִּים. וְכֹל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בִּגְמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּן, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל: “וִתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה” וְכו’.

 

וְלָכֵן סִדְּרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה לְקַבֵּל עָלָיו אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וְכו’. מִלְּבַד שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוֹ”ד שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ”ה כְּאִלּוּ נִתְחַיֵּב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ”א כְּאִלּוּ נִתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, וּבְאוֹת וָי”ו – כְּאִלּוּ נִתְחַיֵּב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ”א אַחֲרוֹנָה – כְּאִלּוּ נִתְחַיֵּב חֶנֶק. וְהַמְּבַטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹגֵם בְּאוֹת יוֹ”ד, וּתְפִלִּין – בְּאוֹת הֵ”א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי”ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ”א וְכו’. וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמֹד לִשְׁאָר עֲווֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּן:



 

פרק ח

 

וְהִנֵּה אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנַּ”ל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא: “כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי” וְכו’, כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גֹּדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה כַּנַּ”ל. וּבָזֶה יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוֹ”ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוָיָ”ה.

 

וְלָכֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע… וְנַקֵּה”, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ”א תַּתָּאָה כַּנַּ”ל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ”א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ לְהִתְיַחֵד בְּיוֹ”ד הֵ”א וָא”ו, וְדַי לַמֵּבִין).

 

וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין עֲווֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: “וְנַקֵּה, מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים”, לִרְחֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, “מְלַפַּפְתּוֹ” וְכו’.

 

וּמֵאַחַר שֶׁרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הֲוָיָ”ה בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה לִמְקוֹרָהּ וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו הוּא מְיֻחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה.

 

וְהִנֵּה בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרָיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הֱוֵא וְכו’ דְּאִיהוּ בֶּן י”ה בִּינָה וְכו’ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקְרָבָא לְמַלְכָּא וְכו’):



 

פרק ט

 

וּבֵאוּר הָעִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִקּוּנִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, דְּבִינָה אִיהִי תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וְכו’. דְּהַיְינוּ שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה’ בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, וּמוֹלִיד מֵרוּחַ בִּינָתוֹ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים וּבְטוּב טַעַם וָדַעַת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר “לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ” מִשּׁוּם “כִּי הוּא חַיֶּיךָ” וְכו’, וְלֹא דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה טִבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת לְבַד וְכו’ – וְכֵן בְּיִרְאָה וָפַחַד אוֹ בּוּשָׁה וְכו’, כַּנּוֹדָע – אֲזַי נִקְרֵאת הָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וְכו’.

 

וְהִנֵּה עִקַּר הָאַהֲבָה הִיא אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ” וְכו’, כַּנּוֹדָע. וְעַל זֶה נֶאֱמַר “וּבְכָל נַפְשְׁךָ”, שֶׁהֵם הֵם כָּל חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ, שֵׂכֶל וּמִדּוֹת וּלְבוּשֵׁיהֶם, מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, לְדָבְקָה כֻּלָּן בּוֹ יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְינוּ הַמִּדּוֹת בְּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, מָה הוּא רַחוּם וְכו’, וְהַשֵּׂכֶל בְּשִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא עִיּוּן הַתּוֹרָה, דְּאוֹרָיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא. וְכֵן הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַדִּבּוּר בִּדְבַר ה’ זוּ הֲלָכָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב “וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ”, “וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ”. וְהַמַּעֲשֶׂה הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'” וְכו’, כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר. וְזוֹ הִיא אִתְדַּבְּקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת וְהַיִּחוּד, כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת אַהֲבָה וְכו’.

 

וּלְפִי שֶׁפְּגַם הַבְּרִית בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּעֲרָיוֹת אוֹ שְׁאָר אִסּוּרֵי בִּיאָה דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנָן (כִּי חֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכו’), פּוֹגֵם בַּמֹּחַ, לָכֵן תִּקּוּנוֹ הוּא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרָיְיתָא דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּתַנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: אָדָם עָבַר עֲבֵרָה וְנִתְחַיֵּב מִיתָה לַמָּקוֹם, מַה יַּעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? אִם הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת דַּף אֶחָד, יִקְרָא שְׁנֵי דַּפִּים; לִשְׁנוֹת פֶּרֶק אֶחָד, יִשְׁנֶה שְׁנֵי פְּרָקִים וְכו’.

 

וְהַיְינוּ כִּמְשַׁל חֶבֶל הַנִּפְסָק וְחוֹזֵר וְקוֹשְׁרוֹ, שֶׁבִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁר הוּא כָּפוּל וּמְכֻפָּל. וְכָכָה הוּא בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ וְכו’. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, “בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן” וְכו’, וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה וְכו’, וַעֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה הוּא דְּאֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.



 

פרק י

 

וְהִנֵּה תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּרוּחָא בְּרוּחָא עַל יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה’ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ”, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכו’. אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא בְּכַוָּנַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר “וְאָהַבְתָּ” כו’ “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ” וְכו’ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְכֵן “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” וְכו’ “וְדִבַּרְתָּ בָּם” וְכו’, לִהְיוֹת דְּבַר ה’ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, וְאֵין אֱמֶת וְכו’. וְכֵן לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים “אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו”, כְּמוֹ “הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי”, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין מִשּׁוּם דְּכֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חָשֵׁיב, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וְכו’ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מ”ו. וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים “אֵלֶיךָ ה’ נַפְשִׁי אֶשָּׂא”, דְּהַיְינוּ לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכו’. וְכָל זֶה עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת בִּשְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּבִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כַּנּוֹדָע.

 

וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל בַּמִּשְׁנָה: “אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ”, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י: הַכְנָעָה. וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנַּ”ל, וְכִדְיָלֵיף הָתָם בִּגְמָרָא מִקְּרָא דִּכְתִיב “וְהִיא מָרַּת נָפֶשׁ”.

 

אָכֵן בַּבָּרַיְיתָּא שָׁם תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. וְעַכְשָׁו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִקּוּן חֲצוֹת כַּנַּ”ל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה, עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ”ת אוֹתִיּוֹת “תָּשֵׁ”ב אֱנוֹשׁ”, כִּי בַּשַּׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כו’, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת וְדַי לַמֵּבִין.

 

(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: “שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ”. פֵּרוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ”מָּחִיתִי כָעָב פְשָׁעֶיךָ”, הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּ”גְאַלְתִּיךָ” מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנַּ”ל, אֲזַי “שׁוּבָה אֵלַי” בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה).



 

פרק יא

 

וְאָמְנָם לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנַּ”ל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה’, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל”ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: “חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִיבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא” וְכו’. וּבְצֵרוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה’, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלֹחַ תֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ (“כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי”, “כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי”, “וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה” וְכו’), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה תֵּכֶף שֶׁמְּבַקְּשִׁים “סְלַח לָנוּ” כו’, “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ”. וַהֲרֵי סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה! אֶלָּא אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ “סְלַח לָנוּ מְחַל לָנוּ”. וְאִלּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים, הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל”.

 

וַהֲרֵי אֲפִלּוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחֹל תֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל, וַאֲפִלּוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵרוֹ, כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח’ דְּבָבָא קַמָּא. וְאִם בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ, שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. וְהַגִּבְעוֹנִים, שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים וְלֹא רָצוּ לִמְחֹל, גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה’ שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכו’, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח’ דִּיבָמוֹת. וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.

 

וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה’: “חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ”, “הַמַּרְבֶּה” דָּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא: “וְרַב לִסְלֹחַ”, דְּהַיְינוּ שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ, קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכֹּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית. אֲבָל בְּמִדַּת הקב”ה אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו”, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּכֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חָשִׁיב, וּמַשְׁוֶה קָטֹן וְגָדוֹל וְכו’. וְלָכֵן מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַדִּים בְּ”עַל חֵטְא” מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מְבָרְכִים: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ”, וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל: תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה – מְכַפֵּר עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנַּ”ל.

 

וְאֵין זֶה “אֶחֱטָא וְאָשׁוּב”, כִּי הַיְינוּ דַּוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה; וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטֹא, אֵין מַסְפִּיקִין וְכו’. וְאַף גַּם זֹאת “אֵין מַסְפִּיקִין” דָּיְיקָא; אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ. אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁים בְּכָל יוֹם “סְלַח לָנוּ”, אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: “וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ”, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: “יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד”, מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל: “הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ”, “הַבָּא” דָּיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאִי לָזֹאת גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.

 

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: “וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד”, אֵין הַמְּכֻוָּן לִהְיוֹת תָּמִיד עֶצֶב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: “תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה” וְכו’ “וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי” וְכו’, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנַּ”ל. אֶלָּא “נֶגְדִּי” דָּיְיקָא, כְּמוֹ “וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד”, “מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ”, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י: מֵרָחוֹק. וְהַמְּכֻוָּן רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה’. וְאַדְּרַבָּה לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם בֵּין עַל יְדֵי הַבְּרִיּוֹת בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפִידָא וְכו’), וּכְמַאֲמַר רַזַ”ל: “הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים” וְכו’, וְכָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו.



 

פרק יב

 

וְטַעַם הַשִּׂמְחָה בְּיִסּוּרֵי הַגּוּף, לְפִי שֶׁהִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת, לְמָרְקָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַצִּילָהּ מֵהַמֵּרוּק בַּגֵּיהִנּוֹם (בִּפְרָט בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, שֶׁאֵין בַּיְכֹלֶת לְהִתְעַנּוֹת כְּפִי מִסְפַּר כָּל הַצּוֹמוֹת שֶׁבְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ”י זַ”ל הַצְּרִיכוֹת לְמֵרוּק הַנֶּפֶשׁ לְהַצִּילָהּ מִמֵּרוּק בַּגֵּיהִנּוֹם). וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ”ן זַ”ל בַּהַקְדָּמָה לְפֵרוּשׁ אִיּוֹב, שֶׁאֲפִלּוּ יִּסּוּרִים שֶׁל אִיּוֹב שִׁבְעִים שָׁנָה אֵין לָהֶן עֵרֶךְ כְּלָל לְיִסּוּרֵי הַנֶּפֶשׁ שָׁעָה אַחַת בַּגֵּיהִנּוֹם, כִּי אֵשׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְכו’. אֶלָּא לְפִי שֶׁעוֹלָם הַזֶּה חֶסֶד יִבָּנֶה, וּבְיִסּוּרִין קַלִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה נִצּוֹל מִדִּינִים קָשִׁים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, כִּמְשַׁל הִלּוּךְ וְהַעְתָּקַת הַצֵּל בָּאָרֶץ טֶפַח לְפִי הִלּוּךְ גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָקִיעַ אַלְפַּיִם מִילִין וְכו’.

 

וְיֶתֶר עַל כֵּן לְאֵין קֵץ הוּא בַּנִּמְשָׁל בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. וְכַנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מֵעִנְיַן עֲלִיּוֹת עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא בְּהַקְרָבַת עוֹף אֶחָד, בֶּן יוֹנָה אוֹ תּוֹר, עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ קֹמֶץ מִנְחָה. וְכֵן הוּא בְּכָל הַמִּצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ”ל.

 

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל עַל פָּסוּק “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים”: אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה וְכו’ (וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּעִנְיַן “אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו” וְכו’, בְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכו’). וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיַן שָׂכָר וָעֹנֶשׁ, כְּמַאֲמַר רַזַ”ל: “שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה” וְכו’, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְדַעַת לְנָבוֹן נָקֵל, וּמַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה

תהילים אלול, Psalms Elul, טס תהילים, Psalms plaque, שופר בעבודת יד, Handmade shofar, מזמור לדוד אורי וישעי, Psalm of David light and salvation, מתנה לראש השנה, Rosh Hashanah gift, עץ זית טבעי, Natural olive wood, חריטה אישית, Personalized engraving, ראשי תיבות אלול, Elul acronyms, מתנה עם חריטה, Gift with engraving, קישוט לבית יהודי, Jewish home decor, קרני שופר, Shofar horns, פרק תהילים אומנותי, Artistic psalm, מתנה רוחנית, Spiritual gift, אמנות יהודית, Jewish art, טס עץ בעיצוב אישי, Customized wood plaque, מעמד לשופר, Shofar stand, מתנה לחגים, Holiday gift, מוצרי יודאיקה, Judaica items, קישוטי אלול וראש השנה, Elul and Rosh Hashanah decorations, טס מזמור תהילים, Psalm plaque, אמנות מסורתית, Traditional art, מזכרות אלול, Elul souvenirs, מתנות יודאיקה, Judaica gifts, חריטת פסוקים, Engraved verses, מזכרת מהימים הנוראים, High Holy Days keepsake, כלי קודש מעוצב, Decorative religious item, אמנות קרני שופר, Shofar horn art, מעמד לשולחן חג, Holiday table stand, עיצובי עץ זית, Olive wood designs, טס אומנותי, Artistic plaque, שופר איכותי, Quality shofar, אלול ושופר, Elul and shofar, מזמור לדוד אורי, Psalm of David, עבודת יד יהודית, Jewish handmade, חריטה בעץ זית, Olive wood engraving, מתנות עם אמירה רוחנית, Gifts with spiritual message, אומנות מסורתית, Traditional craftsmanship, מזכרות לתקופת אלול, Elul memorabilia, דקורציה יהודית, Jewish decor, מתנות מיוחדות לראש השנה, Special Rosh Hashanah gifts, מזכרות משופר, Shofar memorabilia, יודאיקה איכותית, Quality Judaica, מתנה אישית לחגים, Personalized holiday gift, טס פסוקי תהילים, Plaque with psalm verses, אלמנטים דקורטיביים לחג, Holiday decorative elements, פסוקי תהילים מעוצבים, Designed psalm verses, חריטה יהודית, Jewish engraving, עיצוב בעץ לשופר, Shofar wood design, מזכרת מימי התשובה, Days of Repentance keepsake, Traditional shofar gift, מתנה מסורתית לשופר,
פורסם ב- כתיבת תגובה

דברי תורה צריכים חיזוק

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.
שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.
שיחה מקורית ונדירה של אור ישראל מרן רבי ישראל סלנטר זצ''ל - לרגל חזרתם של בני הישיבות להיכלי התורה - זמן אלול

שתף את הפוסט

Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar

רבי שניאור זלמן הירשוביץ (ט”ז בניסן ה’תקע”ח, 22 באפריל, 1818 – ג’ בסיון ה’תרס”ד, 17 במאי 1904) היה ממייסדי תנועת המוסר, רבה של בויסק וגולדינגן ומתלמידי רבי ישראל סלנטר.
נולד לאברהם, בן למשפחה חסידית, מצאצאי רבי שניאור זלמן מליאדי, ונקרא על שמו. התחנך ולמד בצעירותו בישיבת וולוז’ין, יחד עם הנצי”ב מוולוז’ין ועם רבי מרדכי אליאשברג. בשנת ה’תקצ”ה (1835) בהיותו בן 17, התחתן עם חיה שרה, ממשפחת הגאון מווילנה.לאחר נישואיו, החל ללמוד בישיבתו של רבי ישראל סלנטר, בזריצ’נה, שם החל להפיץ את תורתו של רבו, בהסכמה כתובה מרבי ישראל. ההסכמה נחשבת לנדירה, והודפסה לאחר מכן בחיבורו של רבי שניאור זלמן, “אבן ישראל”.
לאחר שעזב את זריצ’נה, שימש רבי שניאור זלמן ברבנות בבויסק ובשנת ה’תרי”א (1851) מונה רבי שניאור זלמן לרבה של קולדיגה (גולדינגן) שם שימש ברבנות כ-50 שנה עד פטירתו, למרות בקשות רבות מקהילות גדולות שיכהן כרבם. לרבי שניאור זלמן הייתה הופעה מהודרת, כשיטת רבו רבי ישראל, ועשה רושם רב על פקידי השלטון הרוסי. רבי שניאור זלמן, התפרסם כאיש אמת, עובדה שהתבטאה בין היתר בחיבורו “גליון אלפס”, שנדפס במהדורת ש”ס ראם, בו אימת ודייק את דברי הרי”ף.
בשנת ה’תרמ”ב חיבר את הספר “אבן ישראל”, שיצא לאור בשנת ה’תרמ”ג ובו ליקוט מתורת רבו (בהסכמתו), ספר שהפך לאחד מספרי היסוד של תנועת המוסר. רבי שניאור זלמן הגה בעצמו רשימות וחידושים בתורת המוסר, שרובם נשרפו ומיעוטם נדפסו בחיבורו “אבן חן”, שנדפס כנספח בספר אבן ישראל.

המחבר היה דיין בווילנא בתקופת הגר”א. הספר נדפס בחיי הגר”א ובשני מקומות בספר מביא המחבר מדברי הגר”א, וגם ממה ששאל אותו והשיב לו. רבי שניאור זלמן הירשוביץ רבה של גולדינגן [תקע”ח-תרס”ד], בעל ‘גליון אלפס’ על הרי”ף שנדפס כיום בכל מהדורות הש”ס. רבי שניאור זלמן היה מצאצאי אדמו”רי ליובאוויטש. הוא היה תלמיד חבר לרבי ישראל מסלנט ותלמידו של רבי איצ’לה מוולוזיו. רבי שניאור זלמן הוציא לאור את הספר אבן ישראל לרבי ישראל מסלנט עם פירוש אבן בוחן – חידושים שהוא עצמו חידש. הוא היה גם רב בראגובה ובבריסק, אך נודע כרבה של גולדינגן [לטביה] בה כיהן כחמישים שנה.
בג’ בסיון ה’תרס”ד (1904) נפטר בקולדיגה. בצוואתו לקהילתו ביקש שישמרו על טהרת המשפחה ושישמרו על מוסדות לימוד התורה בעירם.
ספר אבן ישראל הוא נדיר במקוריותו בו הוא מצטט במדויק דרשות של רבי ישראל מסלנט, עליו סמך את ידו רבו,  בהוצאה השניה התווסף מאמר לחיזוק לומדי תורתנו הקדושה מהגרי”ס זצללה”ה ועוד.


את המהדורה הראשונה ניתן לקרוא וללמוד אבן ישראל מהודה ראשונה אך לא התווסף שם המאמר המדובר, נוסיף את הערת הכותב ( ר’ שניאור זלמן הירשוביץ זצ”ל )  ונעתיק כאן את המאמר שחסר  במהדורה זו, לזיכוי וחיזוק הרבים. 

המאמר הזה איננו נכתב בלשון צדיק נבחר גאון קדוש ישראל שליט”א ( ר’ ישראל סלנטר זצ”ל ), רק נעתק מכתב הקצורי ע”פ מצוותו. ואם לא נתבארו כנכון עמקי מחשבותיו לא על האדמו”ר התלונה, ובכ”ז המעיין לאשורו ימצא בהם דברים מושכלים להפליא, כדרכו בקודש.
א) איתא בסוכה ( נ”ב ע”ב ) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו’ אלמלא הקב”ה שעוזר לו אינו יכול לו ע”ש. והנה אחרי אשר נודע כי היצה”ר לא נברא רק לטובת האדם. כדי שינצחו ויקבל שכרו, ואם ימשך אחר יצרו ממילא יקבל עונשו. ואם כן הלא יפלא לאיזה תכלית ברא הקב”ה ע”ז האופן אשר לא יהיה הכח בידו לנצח את יצרו הרע בלתי עזר מעם ה’. ומדוע נתן הקב”ה כח ועוז כזה להיצה”ר עד כי לא יכול האדם לבדו לנצחו כ”א בעזר הקב”ה.
ב) אמנם יבואר כי כאשר חקרו חוקרי נפש האדם ומצאו כי יש בנפש האדם שני מיני כוחות חיצוניות ופנימיות. למשל כאשר נתחיל ללמוד האל”ף בי”ת או שפה אחת אשר לא נדע כמה תכבד עלינו עד אשר נדע האותיות. ואחרי זה לחברם עם תנועות לתיבה. ולצרף כל האותיות למשפט שלם.אמנם אח”כ כאשר הורגלנו בשפה, בהחיצוניות, אז נוכל בהרף עין לראות ולהבין משפטים רבים כאחד וכלי הדיבור מוצאים מעצמם הדברים כרגע למענהו, מבלי שידע האדם איככה נעשו כי יתהוו באדם בפנימיותו התקשרות ממשפטים רבים, ויוצאים כרגע מבלי אשר ידע האדם בעצמו, אמנם המה בהאדם במצב כהים (  גאנץ דונקל ) { או בלשוננו תת מודע – מעתיק המאמר } ורק על ידי התעוררות קלה מהאדם יצאו ויתראו לפנינו ברורים ונכוחים, כן במדות האדם, בכוחות הפועלים עליו ישנם ג”כ שנים, חיצוניות ופנימיות, כהות וברורות. 
ג) וידוע כי הפנימיות יפעלו על האדם יותר מן החיצוניות כאשר נראה בחוש, למשל אם יש לו לאיש תלמיד אהוב וחביב לו כבבת עינו ויעשה טובות עמו, ויש להאיש הזה גם בן, אמנם ישנאהו תכלית שנאה, ויראה לו בפועל שנאתו אליו, והנה קרה כאשר נפלה שינה על האיש הזה ועל עפעפיו תנומה, והנה אש יצא מאת ה’ ותאחז בבית הבן גם בבית התלמיד ושניהם בסכנה. 
ונעורר פתאום את האיש להחיש לעזרה, להציל מן הדליקה גם הבן וגם התלמיד, נראה כי ירוץ עד מהרה להציל בנו לראשונה, יען מה? 
יען בפנימיותו בטבעו קננה האהבה לבנו השנוא לו, יותר מאהבה שאוהב לתלמידו על ידי כוחותיו החיצונים, ולכן נעורר האיש משנתו אשר אז גם כוחותיו החיצונים נמו שנתן, אז חיש קל יתעוררו כוחותיו הפנימיות ויתבררו ויתגברו על החיצוניות וירוץ להציל את בנו. 
ד) והנה עיקר מלחמת היצר היא להגביר יראת ה’ בלבבו נגד תאות היצר וכפי גודל התאוה כן עליו להגדיל יראתו יותר להכניע היצר בזה, וניסיון העקידה של אברהם אבינו היה ניסיון גדול להתגבר על התאוה הפנימיית בטבע אהבת הבן ועל זה אמר הכתוב ( בראשית כב ) עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני. 
ה) אכן מבואר בדברי הילקוט ( פרשת וירא על הפסוק וישם אותו על המזבח ) וזה לשונו “היו דמעות מנשרות ונופלו מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות, ושם איתה הקב”ה רואה את האב מעקיד בכל לב, ולכאורה המאמרים סותרים זה את זה, כי אחרי שהיה מעקיד בכל לב, איך יוכל להיות כי יזלו דמעות מעיניו, אמנם לפי דברינו צדקו יחדיו ( ראה שם מסביר על כוחות הנפש בפנימיות ובחיצוניות שלהן ) כי מה שאמר הילקוט “מעקיד בכל לב” זהו בכחותיו החיצוניים, אשר היו באברהם במדרגה יותר נעלה להתגבר על הפנימים במעשה,אבל הדמעות היו נושרים מהכוחות הפנימיים אשר פעולתו יותר חזקה בכלל תכונת האדם, ובזה נראה בעליל כי גם באברהם אבינו, אשר מי לנו ביראתו וצדקתו, עם כל זה פעלו הכוחות הפנימיות עליו פעולה עזה, להוריד דמעות אף כי המעשה היה בשלימות גדול ועשה בלב שלם, גם בשמחה כמבואר במדרש. 
ו) והנה היראה איננה נטועה בטבע האדם, אך כל אדם יש בכוחו להבין ולהשכיל לתקן את עצמו ולהגביר יראתו על תאותו במדריגה גבוה, וכמו שאמרו חז”ל בתנא דבי אליהו “חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב” וכו’ כי כל איש יש בכוחו לעלות את יראתו גבוה למעלה מן התאווה כמו בענין העקידה. 
אמנם על פי רוב אין היראה מתוקנת תמיד במדרגה העליונה, אשר יהיה בכחה להגביר חיילים תמיד נגד התאווה היותר גדולה ורק כאשר ירגיש ויראה האדם מראש, אשר ממשמש ובא לפניו ניסיון כבד, אשר על ידיו אולי יכשל בעבירה או יבוא לידי ביטול מצוה אז מוכרח הוא לבקש תחבולה ועצה מראש להגביר היראה כ”כ עד שיהיה ליבו בטוח כי תנצח יראתו את תאותו. 
והנה נגד הכוחות החיצוניות, וגם המעט אשר יוכל לשער על כוחות הפנימיות, יכולת ביד האדם לבא חשבון ולדעת עד כמה יתאזר עוז להגביר היראה על התאוה, אבל מה יעשה האדם עם אלה כוחותיו הפנימיות אשר איננו יודע מהם, ובלתי מרגיש אותם כי אולי יש בכוחם למשול עליו הרבה, יותר מן החיצוניות, אי לזאת באו חז”ל בדבריהם הקדושים להשיב נחומים להאיש המתאמץ לתקן כוחותיו החיצוניות לבל יפול לבו, אולי יפול ברשת היצר לרגלי כוחותיו הפנימיות, לכן הודיעו חז”ל כי הקב”ה יהיה עוזר לו, וכאשר יעשה האדם את שלו, ישלח ה’ עזרו מקודש לתקן ולהגביר נגד הכוחות הפנימיות ביראת ה’ כל היום. 
ז) ויוצא לנו מדברינו אלה כי לא נברא האדם לתקן את כוחותיו הפנימיות בשלימות גמור, ורק ראשית השתדלותו צריך להיות לתקן החיצוניות בתכלית השלימות, עד אשר יפעלו פעולה חזקה גם על הפנימיות, ואז יעזור לו הקב”ה לנצח את יצרו אף אם בעצמו לא עלה בידו לתקן פנימיותו בשלימות, והנה באדם יש שני מיני כוחות יש כוחות אשר המה בכל האדם, כמו תאות האכילה ואהבת הבנים אך אינם שווים בכל הרדם ברב או במעט, ויש כוחות אשר אינם בכל האדם, ויש אחד שימצאו בו כח גדול מאוד, ויש אחד שלא ימצאו בו מאומה מהכוחות ההם כמו למשל אהבת הממון, יש אדם אשר אוהב כסף לא בעבור התכלית אשר יושג מהם לקנות לו כל צרכיו, כי אם יאהב בכסף בעצם, והבחינה לזה כי אף כאשר צבר כעפר כסף לא יוציאם אך לצורך דברים ההכרחיים לו מאוד ולא לשום תענוג, ויש אדם אשר עצם הממון לא יאהב כלל והבחינה הוא להיפך, כי אף אם לא מצא ידו עוזר בכל זה גם על כל תענוג קטן לא יקמץ ממונו ויציא כספו וככה ימצא גם בשארית כוחות הנפש, כמו הקנאה, שנאה, נצחון ודומיהם, ולכן ממעשה אברהם אבינו נוכל לשפוט רק על כחות הנפש אלה הנמצאים בכל האדם כאהבת הבנים, אשר אלה גם בהצדיק כאברהם לא יכלו הפנימיות להיות מתוקנים בתכלית גדול. 
ח) אמנם בכחות הנפשאלה אשר ישנם אך בקצת בני אדם ובקצתם אינם, באלה הכחות אף במי שיש לו הכוחות האלה מלידה, יכול האדם הנעלה על ידי התורה והיראה לשנות הפנימיות מן הקצה אל הקצה, [ובזה יבואר אולי דברי הגמרא בחולין (ה’ ב’) הצדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם וכתבו התוספות שם, דזהו דווקא במידי דאכילה ולא במידי אחריני, והטעם הוא לפ”ז יען ענין תאות האכילה הוא דבר השווה לכל נפש, ובכחות הכוללים את כל בני האדם אין בכח האדם לתקן את הפנימיות בשלימות, ודרך השגיאה לבוא רק בפנימיות אשר בהם רק להקב”ה להיות בעזרו, על כן העמיד ויסד הקב”ה שאם הוא צדיק באמת לא יקרה לפניו שגיאה מהפנימיות, אבל בעניינים אחרים אשר יש כח ביד האדם לשנותם בשלימות מוטל על האדם לתקן בעצמו אם גם לא יהיה נעזר מאת הקב”ה, על כן יכול לבוא שגיאה גם להצדיק כל זמן שהפנימיות לא נתקנו בשלימות ]. 
ט) ויש לנו לדעת כי הכוחות הפנימיות והחיצוניות נבדלים המה אצל בני אדם, לפעמים יהיה באדם אחד החיצוניות טובות מאוד והפנימיות רעות מאוד ולפעמים ההיפך, כי הנה החיצוניות עיקר יסודם הראשי הוא החינוך – האיש אשר נתגדל ונתחנך אצל הורים ומורים ישרים יראי חטא, ובמקום אשר גם אנשיו יראי חטא המה על ידי זה נעשו גם החיצוניות שלו על דרך המוסר והצדק, אמנם הפנימיות שלו יכולים להיות עוד ברע, יען המה בו מלידה וכל זמן אשר החיצוניות שלו הטובים עוד לא פעלו פעולה רבה עליהם להטיבם ישארו על תכונתם הרע, ולפעמים יהיה בהיפך אשר החיצוניות יהיו רעות מאוד על ידי חינוך הורים ומורים פורעי מוסר ועל ידי התחברות לאנשים רעים, אמנם הפנימיות שלו יוכלו להיות טובים מאוד מתולדתו, על כן נראה לפעמים איש אשר היה ירא אלוקים גדול ועל ידי סיבה חזקה אשר פעלה עליו בנקל נתהפך לרעף יען כי הפנימיות שלו היו רעים,  והסיבה החזקה עוררה אותם עד כי עלו במשקל גבוה על החיצוניות הטובים והחליפו אותם מן הקצה אל הקצה, וכן לפעמים להיפך יהיה האדם רע מאוד בהחיצוניות, ועל ידי סיבה יהפוך לירא חטא, יען כי הפנימיות היו טובים, ולכן עוררה הסיבה אותם ונתגברו על החיצוניות. 
י) ואת הדברים האלה, נוכל לרמז אולי בהכתוב (  הושע יג ) כדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות, והנה אמרו חז”ל בגמרא (  קא ע”ב ) מכל מקום זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ובמדרש שמיני ( פי”ב ) איתה בשעה שהוכיח את שלמה, אמר לו הקב”ה למה אתה מוכיחו נשיא הוא בישראל, חייך שאני מטעימך משררותו, ואין אתה יכול לעמוד בה, ולכאורה המאמר סותר את דברי הגמרא. שחשב את תוכחתו לשלמה למעלה ולזכות, והמדרש חושב זאת לחסרון ולחוב [וקשה להעמיס במליצת המדרש למה אתה מוכיחו שכונתם רק על שהוכיחו ברבים כדאיתא בגמרא שם – המו”ל ].
אך יבואר כי החיצוניות של ירבעם היו טובים ובמדרגה נעלה, כמבואר בסנהדרין ( קב ע”א ) תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. אבל פנימיותו היה רע מאוד, וכדאיתא בילקוט ( מלכים א יב ) על פסוק ויאמר ירבעם בליבו, כסף סיגים מצופה על חרש שפתיים דולקים ולב רע וכו’ למה הוא דומר למולייר שמבחוץ היה של זהב ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים היה של חרש כך וכו’ ויאמר בליבו ע”ש. ונראה ברור כי החיצוניות שלו היו טובים והפנימיות רעים, וע”י הסיבה אשר נעשה מלך פעל על הפנימיות כי עלו על החיצוניות והשחיתו אותו. והנה בתוכחה שהוכיח ירבעם את שלמה היה ירבעם בסכנה, אף כי איתא במדרש שם הכניס אלף משבטו והוכיחו עם כל זאת היה בענין סכנת נפשות, אשר על פי דין אין למסור נפשו עבורה. אמנם לפעמים יעשה חסיד מפעל כזה, מקנאת חסידותו ובהתפעלות הנפש, כאשר יראה מעשים למורת רצון קונו תתלהב נפשו, למחות בעוברי עבירה וישכח הסכנה אשר לנגד עיניו על ידי זה, אך ההתפעלות כזו לא תוכל לבוא באיש אשר ידע בנפשו כי גם הוא איננו צדיק ותוכחתו יהיה עליו עון אשר גם הוא איננו נקי, ואיך יכול להוכיח את חבירו ולכן כאשר ירבעם לא היה טוב בפנימיותו כמ”ש לעיל, לכן יחשוב המדרש לו לחוב על אשר הוכיחו אף כי בעצם התוכחה היה זכות, והמאמרים אינם סותרים כי מדתו של הקב”ה, שבמקום שדנין את האדם שם מזכירין גם צדקותיו כמבואר במסכת יבמות ( דף עח ) קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאן דאמר וכו’אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו, ופרש”י במקום שדנים את האדם שם מזכירים צדקותיו ע”ש, ולפ”ז אם יעשה אדם דבר אחד, אשר על ידי החיצוניות הוא טוב ועל ידי הפנימיות איננו טוב מענישים על הרע הנמצא בזה, ונותנים שכר על הטוב, וכאשר בירבעם נמצאו שתי אלה כמו שבארנו. לכן על ידי זכות התוכחה שבאה מן החיצוניות זכה למלכות, ויבואר זאת במקרא כדבר אפרים רתת, שהוא התוכחה לשלמה ( כמבואר במדרש שם ) זכה בזה “כי נשא הוא בישראל” וזכה למלוכה, אבל יען היה אצלו התפעלות הנפש, עד אשר לא הביט אל פנימיותו איך גם הוא איננו נקי, וגם לא ראה לתקן את הפנימיות שלו לטוב גרמה לו הסיבה מהנשיאות שלו לעורר את רוע הפנימיות לעלות ולהתגבר על החיצוניות, עד כי בא לידי “ויאשם בבעל וגו’ “. “
יא )ונבאר עוד דברי הגמרא בסוכה נב. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השעה כו’ צדיקים בוכים ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכים ואומרים האיך לא יכולנו לכבוש חוט השערה הזה, ולהבין דברים נקדים מה שכתוב ( שם ) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכאורה אנו רואים כי מי שהוא ירא אלוקים וצדיק חפצו תמיד להצטדק יותר, ואם כן איפוא היצר הרע קטן אצלו, אמנם יתבאר כי באדם אשר איננו ירא יראה היצר ראשית לו להתדבק אל החיצוניות לקלקלם ומן הפנימיות יניח ידו, וכמ”ש במדרש הרשעים מלאים חרטות, וסיבה הדבר יען כי החיצוניות לא יתגברו וימשלו על האדם. רק בעת אשר התאווה מנגד עיניו כמאמרם “העין רואה והלב חומד” ולכן כאשר תעבור התאווה מנגד עיניו והחיצוניות יתקררו, אז יתעוררו הפנימיות אשר לא נשחתו עדנה, ויביאוהו לידי חרטה עד כי ירצה לעזוב מעשה החיצוניות, אבל באיש הירא החיצוניות המה טובים מאוד, לכן יראה היצר ראשית לו אך לפעול פעולתו על הפנימיות, וכל מה שהוא צדיק יותר יחדור עמוק עמוק בפנימיותו למען אשר לא ירגיש בו ובפעולותיו אשר יפעל עליו לרע. אך האיש הירא בתכלית השלימיות יתעמל ויתאמן על ידי החיצוניות הטובים שלו וביותר בעצם וראשונה ע”י סגולת התורה להפוך משורש את יצה”ר השוכן בפנימיותו, ולתקן את הפנימיות, אמנם כבד יותר על האדם, וזה הכוונה אשר להרשע נדמה היצר כחוט השערה, יען כי פנימיותו לא היתה נשחתה כ”כ, וע”י חשבון מועט וע”י לימוד התורה והמוסרי היה יכול לעורר ולגבר את הפנימיות אשר יעלו על החיצוניות ויהפכו גם אותם לטוב, אבל להצדיק אשר פנימיותו השחית היצר ואך הוא בפעולתו הגדולה על ידי החיצוניות הטובים עלתה בידו להגביר על הפנימיות ולתקנם, לכן נדמה לו כהר גבוה, והבן. 
יב ) והנה ממוצא כל הדברים האמורים לעיל, יוצא לנו לדעת אחרי אשר באדם יוכל להמצא דבר אשר בהחיצוניות יהיה טוב מאוד, אבל פנימיותו יהיו נשחתים, וע”י התעוררות מעט או השתנות שונות ( פארשידנע אומשטענדין ) יוכלו הפנימיות להתעורר עד אשר יגביור לשנות החיצוניות [ ולכן מחובת האדם אם יחפוץ לעשות דבר בתכלית השלימות, אם יראה מראש אשר יוכל לבוא אף לידי מניעה קלה, יפחד ויעשה תחבולות להלחם עם יצרו, אחרי אשר ל יוכל לדעת כל הדברים הקטנים אשר יוכלו לפעול לרעה בהפנימיות ], והאדם יש לו ידיעה אך בהחיצוניות ולא בפנימיות, ועיקר הכבדות והקלות באדם תלויות רק בפנימיותיו. ולפ”ז יוכל להיות אם יעשה האדם שתי מצות האחת היתה כבדה בהחיצוניות והשניה אף כי קלה היתה בהחיצוניות אבל בפנימיות אשר לא ירגיש בה האדם היתה כבדה מאוד, והנה לפי ההשקפה תהיה המצוה הכבדה בחיצוניות גדולה מהשניה ( הכבדה בפנימיות ) אבל הקב”ה יחשוב לפעמים את השניה גדולה, יען כי הוא יודע הפנימיות כנ”ל. וכמו כן בעבירות אם יעשה האדם שתי עבירות האחת לפי החיצוניות היתה כבדה אבל לפי הפנימיות היתה קלה והשניה להיפך לפי הפנימיות היתה כבדה ולפי החיצוניות היתה קלה, ומה שהעבירה כבדה להשמר ממנה נחשבת לפני הקב”ה לעבירה קלה ומה שהיא קלה להשמר ממנה נחשבת לחמורה, ולכן כאשר יחשוב ה’ את המצוה כפי כבדותה וקלותה כמו כן יחשוב את העבידה הכבדה להשמר ממנה מצד הפנימיות לקלה וכו’ והנה שקול המצוה והעבירות כבר כתב הרמב”ם בהלכות תשובה ( פ”ג הלכה ב’ ) וזה לשונו: ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלן, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות וכו’ ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו’ ואין שוקלין אלא בדעתו של ( הקב”ה ) אל דעות. והוא היודע איך עורכין הזכיות כנגד העונות ע”ש והנה השיקול הזה מובן כי תלוי לפי כובד שמירת התורה והמצות, ולפי כובד זהירות עשיית העבירה כמאמר המשנה ( אבות ספ”ה ) לפום צערא אגרא, ובעבירה הוא להיפך כי כל מה שהיא כבדה להשמר ממנה [ אם אמנם אף לפי האופן היותר כבד, עם כל זה נחשבת לעבירה ויקבל עונשו ] לעומת העבירה הקלה להשמר ממנה נחשבת עבירה קלה ( פיעל גרינגער ) וכמאמר חז”ל מנחות ( מב : ) תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ע”כ. 
יג ) והנה לפי משפטי ה’ הצדיקים, לפעמים אף כי יהיה צדקת הצדיק רבה אך יש לו מעט עונות יעניש לו הקב”ה בעולם הזה, או להיפך כאשר יהיה רשעת האדם רבה, אך יש לו מעט תורה ומצות יקח חלקו בעולם הזה כדי לקבל שכרו, וכמו שאמרו חז”ל בקידושין ( מ’ ב ) למה צדיקים נמשלים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ גופו כולו עומד במקום טהרה, כך הקב”ה מביא יסורים על הצדיקים בעולם הזה כדי שירשו העולם הבא וכו’, ולמה רשעים דומים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו כולו עומד במקום טומאה, כך הקב”ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן ולהורידן למדריגה התחתונה. והנה כאשר הגידו חז”ל ( סוטה  ח’ ב ) כי הקב”ה משלם מידה כנגד מידה [ והוא כשיש באותו הפרט רובו עונות או רובו זכויות נדון מכ”מ הגרא”מ ], נמצא על פי דרך זה אפ אדם אחד עשה מצוה הנחשבת לפני הקב”ה לרובו זכויות, ויש בהדבר הזה מיעוט עונות אז ייסר אותו הקב”ה מדה כנגד מדה, ואם עשה עבירה אחת נערכת לפני הקב”ה לרובה עונות ובהדבר הזה יש לו מיעוט זכויות  יתן לו שכרו בעולם הזה מידה כנגד מידה, ויבן על פי זה למה יוטב לאדם בדבר אחד וירע לו בדבר אחד [ כי בדבר אחד רובו עונות ובדבר א’ רובו זכיות, ועל פי זה יקרה כי יעשיר נוכל שעשה פ”א יושר בממון ולהפך יעני תם אם עקש הישרה פ”א בממון, הגרא”מ ] ויכול להיות שזה כוונת רש”י ( ברכות ה. ) אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וכו’ ופרש”י ז”ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין ייסורים הללו לבוא עליו היינו שלא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין הללו לבוא עליו, היינו שלא מצא עבירה בידו שיהיו היסורים מידה כנגד מידה ( עיין נפש החיים שער ד פרק כט ) אך להאדם יכבד עליו לדעת הנהגת הקב”ה מדה כנד מדה, וביותר לפי דברינו שתלוי לפי הכבדות אשר אין ביד האדם לידע על בוריו וכמו שביארנו לעיל.
יד ) ונשכיל להתבונן לאשר ידוע כי ה’ יסד תבל שתתנהג ע”פ חוקי הטבע שחקק השם יתברך, וחיי האדם ומותו, בריאותו וחוליו, עושרו ועוניו, וכן שארי הדברים אשר לו הכל ע”פ מהלך טבעי ולפעמים נסתרה דרכי הטבע אשר אין בכח חכמת חכמים ובינת נבונים להבינם מראש כמו כי ימות האדם הבריא פתאום אשר נעלה הסיבה ע”פ הטבע, אף מגדולי הרופאים וכן להיפך, וגם זה הוא יכול להיות ע”פ מהלך טבעי נסתר ולא ע”פ נסי כי אמנם נס נגלה יכול להיות אך אצל צדיק מצוין אשר בעת ובדור צדיק, אשר הניסים היו מצוין או אצל רשע מצויין בעת ובדור צדיק ( ע’ רמב”ן ) וכן נראה ג”כ אשר העני יהיה עשיר ע”פ סיבות וענינים אשר אין ביד האדם לחשבם מראש, וכן יהיה העשיר לעני ע”פ סיבות בלתי מורגלות, וגם זה מהלך הטבעי. אך מהלך הטבעי הבלתי מורגל אינו מצוי כל כך ע”כ מוכרח האדם בכל עניניו לבקש תחבולות בעניניו לפי מהלך הטבעי המורגל אף כי יבין אשר תחבולות יוכלו להתהפך ולהשתנות כמאמר הכתוב לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר, והאם יוכל אך להתבונן ולראות אשר כל מעשיו ומסחריו יהיו קרובים לשכר ורחוקים מהפסד לפי הנראה אף כי איננו בטוח בזה.  
טו ) ויש הנהגה שניה על פי חוקי התורה כי כפועל אדם בתורה ומצות ישולם לו בעוה”ז בכל עניניו, ולפעמים יהיה לאדם רוב זכיות ומעט עונות ע”כ רע לו בעולם הזה כדי שיבוא על כל שכרו בעוה”ב. ולפעמים רוב עונות ומיעוט זכיות ייטב לו בעוה”ז כדי לקבל שכרו. וכמ”ש בקידושין הנ”ל ( באות יג ). ועוד לנו לדעת כי יסוד הנהגת הקב”ה עם רוב בני אדם וזולת המעטים מבני העליה הנחשבים לפניו לצדיים גמורים לקשר מהלך התורה עם מהלך הטבעי ביחד, ולכן אם האדם אשר ע”פ מהלך הטבעי התמידית צריך להיות עשיר, אך נמצא לזה מניעה על פי מהלך התורה כי אז ישנה הקב”ה את מהלכו הטבעי וישונה במהלך טבעי אחר והאדם לא ירגיש ולא ידע אם יצא מסדר הנהגתו התמידית, וכם להיפך לפעמים האדם לפי מהלך הטבעי התמידית צריך להיות עני, אכן ע”פ מהלך התורה צריך להיות עשיר ישנה ויחליף הקב”ה את מהלך הטבעי התמידי הרע, למהלך טבעי אחר הטוב וגם אז לא יכיר האדם השינוי במהלכו הרגיל, וכן יהיה בכלל עניני האדם הן לטוב והן להיפך. 
ויבואר אולי בזה דברי הגמרא בגיטין ( דף סח ע”ב ) אשר שאל בניהו את האשמדאי ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא אסיקתא לאורחא, אמר מכריזי עליה בשמיא דרשע גמור הוא ועבדי לה ניחא נפשיה כי היכי דליכל ליה לעלמא, אשר לכאורה יפלא הדבר מאוד וכי בשביל דבר קטן כזה אשר העלהו עם אם הדרך יאכל את עולמו, אולם לפי דברינו יכול ליהיות כי לפי מהלך הטבע של השיכור היה נאבד בדרכו אשר תלוה בה, אך הקב”ה שלח לו מהלך טבע אחר אשר לא ניכר להאדם והעלהו לאם הדרך לבל יאבד דרך וניכה לו על ידי זה מזכיותיו לעולם הבא.
טז ) על כל הדברים האמורים, יש אמנם להרדם איש איש לפי מצבו וענינו לדאוג ולפחוד, פן ינוכה לו משכרו לעוה”ב אחרי אשר לא יוכל לאדם לדעת מהלכו הטבעי התמידי איך ומה הוא ואולי ע”פ מהלכו הטבעי התמידי היה רע לו יותר מאשר הוא עתה ובמעט הטובה אשר לו יותר מכפי מהלכו הטבעי יכול להיות כי ינכו לו משכרו לעוה”ב וגם אם יראה האדם את עצמו שהוא מלא תורה ומצות ומצבו בעולם הזה שפל מאוד בכל זאת אין בידו לשפוט כי מצבו בעוה”ז הוא לכפרה על עונותיו, כי אולי שוגה הוא בכוחותיו הפנימיים ולפיהן הוא אולי רובו עונות וכנ”ל, ובמהלך הטבעי שלו אולי הוא בגדר שפל הרבה יותר ממצבו אשר הוא עומד בו ולכן גם לאיש כזה יש לפחוד אולי מנכין לו מזכויותיו לעולם הבא. 
יז ) לזאת העצה היעוצה לזה, שיראה האדם לבקש אמצעיים ויתאמץ שהוא בכל פעולותיו וקניניו יועילו שיהיו לו לעבודת הבורא [ והיסוד והעיקר בעובדתו יהיה רק למען שמו יתעלה ] ועי”ז גם הנאותיו וצרכיו אשר ישתמש בעשרו וקניניו לא ינוכה לו עבורם מן העוה”ב כי דעת לנבון נקל, למשל אם עשיר ידליק נרו וכי”ב למענו והעני יהנה גם הוא לאורו היתכן כי ידרוג העשיר מהעני שישלם לו עבור הנאתו, כמו כן אם יעשה האדם ענין אשר הוא יקר ונכבד בערכו לפני השי”ת, וכדאי לו כביכול אשר האדם יחיה לפניו ויטיב לו גם בכל עניניו, ממילא לא ינוכה לו עבור זה משכרו. בעוה”ב. 
יח ) וזהו אולי ביאור הגמרא בקידושין ( דף מ ע”ב ) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחצי זכאי, עשה מצווה אחת אשרי לו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וכו’ ע”ש, והנה חז”ל חשבו מחשבות בזה לעורר את האדם אל המצוה ולמנוע מעבירה כי יחשוב בלבבו, כי ע”י המצוה הזו יהיה רובו זכיות ועל עבירה זו יהיה רובו זכיות ועל עבירה זו הלא יהיה רובו עונות, ולכאורה אחרי שאמרו חז”ל בקידושין ( שם ) כי רובו זכיות יענש על מעט עונות שלו בעולם הזה ורובו עונות יקבל שכרו בעולם הזה, וידוע כי אך מעטים המה המשכילים שכל טוב להשם, לתת היתרון להשתדל ביתר שאת ועוז בעניני עוה”ב  מאשר ישתדלו בעניני עולם הזה. אמנם רבים מהמון עם העולם הזה אשר לפניהם יקר מאוד בעיניהם ומשתדלים בעיניני עוה”ז הרבה יותר מהעוה”ב. אם זאת העצה הלא תרפה ידם עוד מעבודת השם באמרם לא טוב לנו להיות רובו עונות ונירש עולם הזה מלהיות רוב זכיות ולקבל עונש בעולם הזה, אך על פי דברינו הקודמים יבואר כי מודעת זאת אשר בכל דבר אזלינן בתר רובא וכאשר יהיה להאדם רוב זכיות אז יתחשב כי הוא של הקב”ה כאשר ידוע המאמר ( אף כי אין ברוח בינתנו להבינו על בוריו ) “עבודה צורך גבוה” וכל עניני טובות העוה”ז אשר ישיג האדם הזה יכול להיות לתועלת להגדיל בם עבודת ה’, על כן באיש כזה אף אם המהלך הטבעי שלו הוא במצב רע מאוד בעולם הזה יכונן הקב”ה את המהלך הטבעי לפני על צד היותר טוב, אם אך לא יהיה בידו עבירה גדולה אשר יהיה בכוחה להכריע אותו לרעה. – אולם אם יהיה לאדם רובו עונות, אז יחיה על חשבון עצמו ואם גם יהיה לו הרבה תורה ומצות לא יהיה שוה להאדם אשר הוא רובו זכיות וחוסה בצל הקב”ה וחי על חשבון השי”ת, לכן נכונה היא העצה אשר אמרו להשתדל בכל מצוה למען אולי תכריע המצוה אותו לרובו זכיות ואז ייטב לו ממילא גם בעולם הזה, וגם יזהר מן העבירה למען לא יבוא לרובו עונות, ואז אם לפי מהלך הטבעי נכונים לו רעות ופגעי התבל יהי רע לו בהחלט, ומעט המצות אשר יש לו לא יספיקו לשנות עבורו את מהלכו הטבעי, וגם המעט אשר יקבל בעוה”ז לצורך מזונתיו והצטרוכתיו ההכרחיים יאכלם בשכר מצוותיו המועטים. 
יט ) ובדברינו אלו נוכל לבאר דברי הגמרא ראש השנה ( דף טז ע”ב ) ג’ ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלוים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים, זכו נכתבים לחיים לא זכו וכו’. והנה כבר נתקשו הקדמונים בזה, כי הלא אנו רואים בחוש, רשעים גמורים אשר חיו יחיו, ונוסף עוד יש להקשות ע”פ דברי התוספות שם ד”ה ונחתמים שכתבו שמה שיקרא פה גמרא רשעים גמורים הוא למי שעונותיו מרובים אבל גם זכיות יש לו, אם כן איך אמרו כי הרשע נכתב לאלתר למיתה, הלא הוא צריך לחיות למען יקבל שכר זכותו בעוה”ז, כמבואר בקידושין הנ”ל ודוחק כי הגמרא מיירי ברשע אשר כבר קבלת שכר מזכיותיו, אמנם ע”פ דברינו נוכל לבאר דברי הגמרא על נכון בהקדם דברי הגמרא בברכות ( דף ד ע”א ) רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד, ומשני אמר שמא יגרום החטא, ונראה מזה כי גם בדבר אשר יבטיח השם בהחלט יוכל להשתנות ע”י חטא, ושם ( דף ז ע”א  ) אר”י משום ר”י כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה לטובה אף על תנאי לא חזר זו וכו’ ע”ש. ואיך יתאימו שני המאמרים האלה? אבל הענין הוא כך, כי הנה ידוע אשר יסורים מכפרים עון, והנה נחקור איזה יסורים מכפרים עון למשל היסורים המסבבים את בעל התאוה באשר אין בידו למלאות תאותו, יען כי נפשו לא תשבע תאות, אף כי לאיש הזה לא טוב בחייו, עם כל זה לא נוכל לחשבם ליסורין, אך אלה יכולו להחשב ליסורין אם לפי המהלך הטבעי שלו התעתד לטוב, והקב”ה שינה אותו לרע זהו יסורים שמכפרים עון, אבל אם לפי המהלך הטבעי התעתד לרע המצב, ואין לו זכויות מידה כנגד מידה אשר ישונה על ידם מצבו לטוב, והקב”ה לא שינה מצבו לטוב, לא יתחשבו הרעות הבאים עליו ע”פ מהלכו הטבעי, ליסורים שמכפרים, כי אם לא ירוויח האדם לא יתן לו השי”ת בחינם – אמנם לפעמים יכול להיות גם באדם אשר לא הוכן לטוב והקב”ה השפיע לו טוב לא בזכותו, אך למען יכול לעבוד אותו, ואחר כך אם לא מלא אחר רצון השם, והקב”ה יקח ממנו הטוב אשר נתן לו, גם אלה יוכלו להחשב ליסורים שמכפרים עון אחרי אשר כבר היה בידו טובו ונלקח ממנו. וכי זה ההבדל בין הטובות אשר יבואו על האדם בעוה”ז ובין הרעות, הרעות לא ישלח ה’ על האדם טרם יחטא, אף אם יודע ה’ שיחטא אחר כך ( בידיעת הבורא אין לנו לדבר כמ”ש הרמב”ם בהלכות תשובה, כי הידיעה היא רק בשכל האלוקית, כאשר יתנהג האדם, אבל הבחירה היא בהאדם ) כמ”ש בגמרא ראש השנה ( דף יז ע”ב ) אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ערש”י שם, אבל הטובות יתן ה’ להאדם מקודם, אף אם לא הצטדק עדנה וכאשר אמרו במדרש על הפסוק מי הקדימני ואשלם מי מהל לפני  עד שלא נתתי לו בן וכו’ ע”ש. ועל דרך זה יכול להיות כוונת הפסוק בדברים ( יא כז ) את הברכה אשר תשמעו וגו’ כי הברכות ישלח ה’ מקודם כי יקוה אשר יעשה האדם מצות ע”י. אבל בקללה כתיב אם לא תשמעו וגו’ יען לא יווסר האדם רק אם כבר עשה רעה. ואפשר כי זאת היא מליצת הגמרא ( פסחים קיח ע”א ) הודו להשם כי טוב, הודו לה’ שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו עני בשיו וכו’ ופי’ רשב”ם שם מפסיד ממונו ומכפר על גופו, ולכאורה מאי הרבותא, דאין זה חסד גדול אם יווסר האדם בממונו איש איש לפי ערכו, אכן לפי דברינו יבואר כ”א השיג האדם טובתו מהקב”ה בשכרו עבור מעשיו הטובים ואח”כ יקח הקב”ה את טובתו ממנו נכון הדבר כי זהו יסורין המכפרים, אבל אם עוד לא הרוויח האדם את עושרו ע”פ מעשיו, רק הקב”ה עשה עמו טובה, ונתן לו מקודם וכנ”ל, והאיש הזה לא מלא אחר חפצו של הקב”ה, ואם יקח ממנו הקב”ה טובתו, גם זה נחשב ליסורין המכפרין, זהו הרבותא וזה שאמר בגמרא הודו להשם שגובה חובתו בטובתו ר”ל עם הטובה אשר נתן לו רק בטובתו של הקב”ה.  – 
ויוצא לנו מדברינו אשר אם היה לאדם דבר מה מאת ה’, ואחר כך יקח ממנו, יחשב זאת ליסורים שמכפרין, וגם אם מגיע לו ע”פ מעשיו ולא יתן גם זה נחשב ליסורין, אבל אם אין מגיע לו לא ע”פ מהלך טבעי ולא ע”פ מעשיו ולא נתן לו זה בוודאי לא יחשבו ליסורין ולפ”ז היה נראה לומר לכאורה שאם יבטיח הקב”ה טוב לאדם על תנאי כמו במשה שהבטיח לו ה’ ואעשה אותך לגוי עצום בתנאי אם יהיה ח”ו כליה לישראל הלא הדין שבאם לא יקוים התנאי לא יחייב לו הקב”ה לקיים הבטחתו, וא”כ אם לא השיג הטובה הלא לא יחשבו ליסורין אשר יכפרו עונותיו.  לזאת הודיעו לנו חז”ל מידתו של הקב”ה כי אף אם יבטיח על תנאי היא כמו הבטחה בלא תנאי ואף אם לא יקוים התנאי לא יחזור בו הקב”ה, ומגיע לו הטובה מהקב”ה, אבל יכול להיות כי לא ישיג האדם הטובה, אך ירוויח כי על ידי זה יהיה לו לכפרת עון. 
והנה מטבע האדם אם יבין אשר יוכלו לבוא עליו יסורים, אף כי ידע אשר בהם יכופרו עונותיו, עכ”ז ירא ויפחד וירע לו, אף אם הוא צדיק גדול ולכן שפיר אמור בגמרא ויירא יעקב מאוד, אף כי הבטיח לו הקב”ה והנה אנוכי עמך ושמרתיך, בכל זה היה ירא שמא יגרום החטא.  – ועל פי דברינו אלה להיות חשבון האדם בעולמו ע”ז האופן, כ”א יהיה לאדם דבר טוב או להיפך, כאשר נגזר עליו מאת הבורא בעת לידתו כמאמר חז”ל במסכת נידה ( דף טז ) אשר מעת התחלת הוית האדם נגזר עליו אם יהיה עשיר או עני, ( אשר הוא באמת היסוד ואבן הפנה למהלכו הטבעי ומצבו בעולם, הראוי לגזור עליו בעת לידתו ) יראה לפי השערת הדעת, כי האדם אשר נגזר עליו עשירות, אם לא יעשה איזה עבידה אשר עבורה ראוי ליקח ממנו עשרו, אז לא ינכו לו עבור עשרו משכרו לעוה”ב, ואם יקח הקב”ה את עשרו ממנו יתחשב לו ליסורים, ויכפרו עונותיו, ועל האדם אשר נגזר עליו כי יהיה עני, והעניות באה לו במהלכו הטבעי, ואין לו זכות גדול אשר יועיל לו להתעשר, אז לא יחשב לו עניותו ליסורים גמורים לכפר בהם עונותיו, ואם יתן לו ה’ עשירות ינכו לו עי”ז מן העוה”ב. 
ע”כ כל איש ואיש לפי מצבו, אף במצב היותר שפל, אם גם לא שמן חלקו בחיים ןההצלחה לא האירה לו פנים מעולם, בכך זה יש לו לפחוד ולדאוג שמא מנכין לו מעוה”ב, כי אולי מצד גזירת לידתו היה ראוי להיות מצבו יותר רע והמעט אשר יש לו הוא רק עבור זכיותיו אשר יגרע בזה חלקו מעוה”ב. ומה גם לפמ”ש במידה ( לא ע”א ) מאי דכתיב “עושה נפלאות ( גדולות ) לבדו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, היינו שהאדם אינו יודע מה ששמרו הקב”ה מן הפורעניות וא”כ אי אפשר להאדם לידע כמה מנכין לו מעוה”ב, כיוון שאינו יודע כמה המה הניסים שעשה לו הקב”ה.  ובדברינו אלה נוכל לבאר הגמרא בראש השנה שהבאנו לעיל על דרך זה “צדיקים” ר”ל אשר המה רובם זכיות, ואם המה רובם זכיות, אז בעסק הקב”ה “נכתבים לחיים” ר”ל יתיחסו לחיים, כי צריכים הם לחיות ע”פ דרך הטבע [ א”ה וזהו מ”ש בתפילה זכרנו לחיים וכו’ וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים, ר”ל לחיות על חשבון הקב”ה כנ”ל, וזהו למענך וכו’ ולא ינוכה לו מזכיותיו ]. וגם כל הדברים הנדרשים לצרכי החיים המה בכלל לחיים כדברי הרמב”ן בשער הגמול, אשר בתיבת לחיים נכלל כל הצטרכות החיים, וכאשר יחיה האדם הזה ויהיה לו גם צרכי החיים לא ינכו לו מאומה עבורם מעוה”ב, ואם יקרה לו אח”ז דבר מה לרע, אז יתחשב ליסורים אשר יכפרו עונותיו, – “ורשעים” דהיינו שהם רובם עונות “נכתבים למיתה” ר”ל הם מדרך הטבע  אין ראוי להיות להם דבר מה למחיתם, ואם יהיה להם דבר מה, אז מנכין להם מזכיותיהם, ואת דברינו אלה נוכל לבאר ע”פ פירוש הראשונים שפירשו “שצדיקים” הכוונה שהם צדיקים בדינם של ראש השנה, אף כי יכול להיות שאינם רובם זכיות ( עיין בר”ן ) היה באמת שיקרא אדם צדיק ע”פ רוב זכיות הוא דבר כבד מאוד, ואינו מצוי כ”כ. אבל להיות צדיק רק על המשפט בראש השנה, אשר יהיה דינו כי צריך הוא לחיות ולהיות לו כל הנדרש לחיים, גם מבלעדי זכות גדול אשר ינכו לו מעוה”ב, נקל הדבר גם בימים אלה כאשר נשים עין על מעמד דורנו זה. – ונשוב לקחת מוסר. 
כ ) והנה כאשר נשקיף בהשקפה נכונה על מצב המוסרי של עמנו בימינו אלה, הנה במעט התבוננות נוכל לראות, כי יש הבדל גדול לרוב בני עמנו, בין הימים שעברו לימים אלה אשר אנחנו חיים כיום, בימים שעברו היה עבודת השם הפנה היותר נכבדה בחיי איש הישראלי, וידענו כי כל איש ואיש אף אם הוא בעצמו לא עלה בידו להיות במעלה רמה בעבודת ה’. אבל על בניו שם לבו ונפשו להדריכם בדרך ישרה ולהכינם להיות מוכשרים לעבודת ה’ ולומדי תורתו, ולכן אז לא היה להאדם לפחוד כ”כ על מצבו. כי חייו וכל הצרכותו לחיים, היה על חשבון הבורא ית”ש. כי עי”ז יהיה בידו לגדל ולחנך את בניו לעבודותו. אבל בימינו בגבולינו להפך הדבר בעווה”ר כי התשוקה והכוסף לגדל ולהדריך את הבנים בתורה ועבודת השם, ואף האבות אשר דרך התורה ויראה יקר בעיניהם, יעלימו עיניהם מבניהם, ולא ישימו אל ליבם להדריכם ולהישירם לעבודת השי”ת. וא”כ הלא יחיה האדם רק על חשבון עצמו,  אמנם בכל זה גם בימינו אלה, ישנם עניינים גדולים ורמים אשר כל איש ואיש לפי ערכו ישים כל מעינו לפי שכלו וכחו להשתדל בכל עוז לחזק את עבודת השי”ת, אשר בימים מלפנים לא כל אדם היה בידו לעשות זאת, כ”א צדיק גדול הדור, לא כן בימינו נראה בחוש אשר כל אדם ראוי נראה בחוש אשר כל אדם מוכשר וראוי לזה. ונציג דבר אחד למשל, נודע לכל כי “תלמוד תורה כנגד כולם” והיא נשמת חיי האומה הישראלית וקיומה בכל עת, – ומדריגה היותר גדולה בלימוד התורה היא ללמוד לדעת להורות הוראה בישראל כדת וכהלכה על פי הגמרא והפוסקים מבלי שיצטרך לחפש בספרי האחרונים, והנה אף בימינו נמצאים עוד צעירי ימים בתכונות נעלים, בשכלם המהיר ובבינתם הישרה, בלמודם, אשר מוכשרים המה אשר מהם תצא תורה והוראה בישראל. – אבל מרביתם לא עשירים המה, וחבלם לא נפל בנעימים עלי חלד כמאמרם “הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה” ולכן אף כי תשוקת התורה תמלא את כל לבבם ובכל עוז ואומץ ישוחו וישוטו בין משברי וגלי מקרי התבל, לעבור ארחות דרכם אל מחוז חפצם, לשום משכנם באהל התורה ולהגות בה, בכל זה לא יעצרו כח להתמיד ימים רבים בלימודם, כי סוף סוף תגבר עליהם דאגת מחייתם ומחיית אנשי ביתם, כי לא כימים מלפנים הימים האלה לנו, צרכי החיים נתרבו בימינו והפרנסה נתמעטה, וגם מעיני הפרנסה אשר שאבו להם לומדי התורה דללו וחרבו בימינו, כי בימים שעברו הצעיר לימים אשר השלים את חק לימודו, וכבר מצא ידו להורות ולדון, טרם מצא מקום לכהן בה בתור מורה הוראה וגם מי אשר לא השלים עדנה חוק לימודו להורות, בטח היה להם למצוא מחייתם וצרכיהם, באשר כבוד התורה היה גדול בימים ההם ובעלי בתים עשירים אשר היה להם בנים אשר ראו בהם אותות כשרון אשר יצליחו ויעשו פרי בלימוד התורה פזרו כסף רב עליהם ושכרו להם מורים מובהקים כאלה, אשר השיגו עבור לימודם שכר רב והעמל והזמן לזה היה מעט, ומזה היה מקום מוצא לפרנסתם, ויתר העת האצילו למשמרת תורתם. אבל לא כן בימינו אלה אשר למודי חול נפרץ בין בנינו במדה נפרזה, והתורה ירדה מכבודה, והתשוקה ללימוד התורה נתמעטה גם מן האבות גם מן הבנים הלא נגרע הסבה, וממילא נתמעט המסובב ומאין יבוא עזר לאלה השרידים היושבים לפני השם והוגים בתורה יומם ולילהף ואם לא ימצאו משען כסף למוצא פרנסתם אז ח”ו כל טרחם ועמלם יעלו בתוהו, והיא אבידה שאין לה תשלומין, ובזה האופן הלא ימעטו וישוחו דורשי התורה וההוגים בה ואז הלא ימוט ח”ו העמוד הראשון אשר העולם עומד עליו ובלתי התורה כאין וכאפס נחשב חיי האיש הישראלי, כי מצבו החומרי והמוסרי נוסד אך על אדני התורה. ואחרי אשר אנחנו רואים  
 כי התורה הולכת ודלה יום יום מלומדיה, אם כן איפה מה יהיה מבנינו אחרינו בדור יבוא, – הלא יתנגפו רגליהם בהשכלם בדרכי התורה באין מורה ומנהלם להם ובחשיכה יתהלכו באין מי שיאיר להם את הדרך באור התורהף ואין מי אשר יורה דת ודין, – ואם כן כל איש ישר הולך וזיק אהבת עמו ותורתו עוד לא נכבה מקרב לבו, יבין איך נחוץ לנו למהר לתקן את הפרצה הזו, אשר תוכל להיות לפרץ רחב בחומת הדת. והתיקון לזה לחזק אשיותיה לבל ימוטו לא נפלאת היא ולא רחוקה היא מאתנו, ובנקל נוכל לעשותה אם אך כל איש אשר נגע יראת השם בלבו ישחד מכוחו וממונו, לתת סעד לאלה הלומדים צעירי הימים אשר הקדישו את עצמם ואת חלקם בחיים אך ללימוד התורה למען אשר יוכלו ללמוד באין מפריע, אם יהיה להם מחייתם, וידם תמצא לשלוח מה גם לבני ביתם – ולדבר הזה נצרך אך מעשים, וכל איש לפי מדרגתו מוכשר להיות מעשה, אם אמנם איש רם המעלה מוכשר יותר להיות מעשה, אבל בדבר הזה אשר כל איש מבין כי נחוץ הוא בימינו, יכול כל איש להיות מעורר ומעשה בדבר, – וגדול המעשה יותר מן העושה כמבואר בבבא בתרא, והאיש אשר יתאמץ במצוה רבה כזו אשר שורשיה על מבועי התורה לעשות ענף ולהגדיל פרי בכרם התורה עליו יקוים המקרא עץ חיים היא למחזיקים בה וגו’. 
ואיתא בגיטין ( דף ס ע”ב  ) אמר רבי יוחנן לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר ע”פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ע”ש, ולהסביר הענין מדוע דווקא בשביל תורה שבעל פה, ולא בשביל תורה שבכתב, נוכל לומר כי המדרש יחקור, אם ישראל נבראו בשביל התורה, או התורה בשביל ישראל, ומסקנת המדרש כי התורה בשביל ישראל. אבל בזה יש שתי בחינות, היסוד האמיתי הוא, כי העיקר נתן הקב”ה התורה בשביל ישראל. אבל זהו רק אם ישראל עומדים במדרגה עליונה, אך אם הם בהיפך ח”ו, אז הוא ישראל בשביל התורה ויש לנו לומר בשביל זה יסד הקב”ה שתהיה הבחינה “עבודה צורך גבוה” היינו שהעבודה תהיה מציאות בפני עצמנה כדי שיהיה קיום לישראל כי עבודה בלתי אפשר להיות בלי ישראל, כדאיתא בשבת ( ל ע”א ) במתים חופשי כיוון שמת האדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. נמצא לפ”ז הבחינה הוי ישראל בשביל התורה. ואיתא במסכת קידושין ( סו ע”א ) כאשר אמר אליעזר בן פועירה לינאי המלך לאבד חכמי ישראל, א”ל ותורה מה יהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, תינח תורה שבע”פ תורה שבכתב מאי איכא למימר ע”ש נמצא מבואר מזה כי אופן הבחינה שאמרנו ישראל בשביל התורה הוא רק בשביל תורה שבע”פ כי התורה שבכתב הלא אפשר להיות כרוכה ומונחת עד שיבוא מי שראוי לה וילמוד ממנה. 
והנה אימתי צריכים ישראל לכריתות ברית, הוא רק כשאין ישראל במדרגה העליונה ואז הוא ישראל בשביל התורה ולכן קאמר הגמרא לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל ( היינו בעת שהם במדריגה פחותה שצריכים לכריתות ברית ) אלא בשביל תורה שבעל פה שצריכה להיות איש מפי איש, ולכן אי אפשר בלתי ישראל. 
ואיתא בתמורה ( טז ע”א ) ג’ אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ואעפ”כ החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. רואים אנו מזה לפעמים ימצא איש חכם מאוד נעלה שיכול לידע בפלפולו כל התורה שבע”פ מעצמו. אבל כל זה הוא רק בכלל תורה שבע”פ אבל לא בהלכה למשה מסיני, אשר הם אינם תחת גדר השכל ואי אפשר לדעת אותם כי אם איש מפי איש. וזה אפשר כוונת הגמרא בסוף נידה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כי אמנם ידוע אשר גם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, וכולם יש להם חלק לעוה”ב, רק כל הפחד על חלקו בעוה”ב הוא שמא מנכין לו מזכויותיו בעבור טובתו בעוה”ז. וביותר שמא מנכין לו על אשר שמרו הקב”ה מהפורענות אשר היו מתרגשות עליו כדברינו לעיל. אבל השונה הלכות בכל יום אשר היא המטרה אשר התורה לא תשתכח ולא תאבד ח”ו, לכן כאשר הקב”ה משלם להאדם מידה כנגד מידה, משמרו הקב”ה מהפורעניות שלא יאבדו בריאותו וקנינו. ממילא נשאר לו התורה והמעשים טובים לעוה”ב. ולכן קאמרה הגמרא מובטח לו שהוא בן העולם הבא וכמו כן המחזיק ידי הלומדים אשר ידם רב להם בלימוד התורה שיהיה להם משען נכון לבני ביתם לשלוח להם פרנסתם – אשר על ידי זה לא ילך לאיבוד יגיעתם בלימודם על ידי טרדת פרנסתם, העושה והמעשה לתכלית הזה יכול לקוות כי הקב”ה יצילו מכל הפורעניות. וגם בשביל שעל ידו יהיה ביד הלומד לעלות למעלה יותר בלימודו ויעשה פרי להגדיל תורה ולהאדירה יכול התומך והמסייע לקוות כי השי”ת יצליחו בטוב ועושר בעולם הזה, ולא ינכו לו מעוה”ב. כי הלא בפעולתו והשתדלותו כונן והקים דבר יקר ונכבד לפני השי”ת אשר חפצו כי יחזיקו בלומדי התורה עד כי יוכשרו להיות מורי הוראה בישראל, – וכדאי הוא להשי”ת כי יחיה וחייו וכל מחסוריו הוא על חשבון הקב”ה. – והנה לפי מה שכתבנו לעיל ( אות יט ) בבחינת להיות צדיק אל המשפט של ראש השנה, הנה בימים מלפנים היה נקל להיות בבחינת צדיק אל המשפט של ראש השנה, על ידי גידול בנים לתורה, או אף אם לא יהיה לו בנים, נקל היה לו להשיג לתמוך ולעזור לבנים אחרים אשר יוגדלו על ברכי התורה וילמדו אותה, כי גם בימינו אף כי לא בנקל יוכל האדם להדריך את בניו כחפצו, בכל זה יש גם עתה אופן אשר כל איש יכול לזכות על ידו, בזה אשר יתן עזר וסעד לאלה אשר כבר גדלו בתורה למען יוכלו להחזיק במעוזם ולהשתלם עוד יותר, אשר הדבר הזה הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם, ומפעל יקר הוא לפני השי”ת, אשר על ידי זה יצא משפטו לטוב ביום הדין ויכתב לחיים. 
כא ) והנה אף כי מובן אשר עיקר הנהגת הבורא את העולם בימינו אלה, הוא במהלך הטבעי, ומהלך התורה אינו נרגש בכל זאת ידענו ומקובל בידינו כי קיום העולם הן ברוחניות והן בגשמיות הוא ע”י תורתם של תלמידי חכמים – וכמאמרים בסנהרדרין ( דף צט ע”ב ) אפיקורס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מה אהני לן רבנן לדידהו תנו וכו’ וכל אחד צריך להאמין כי העולם אינו מתקיים אך ע”י תורתם, – ואף דאינו נראה לעין החוש ההבדל בין המקום אשר ימצאו הרבה תלמידי חמים ההוגים בתורה, -ובין המקום אשר מעטים המה. אבל יש הפרש גדול לעולם הנצחי והקיים כנ”ל כי רק בעולם הנסיי ניכר עונש החטא ובעולם הטבעי אינו ניכר, והעיקר לעולם הנצחי והקיים. ובמעט התבוננות נוכל להבין אשר לפי השכל המטרה לתועלת מצב הנצחי, היא יותר הכרחית ועיקרית ממטרתו למצבו בעולם הזה בעת אשר עצמותו הוא נפשו בהתקשרות עם הגוף, כי הלא ההתקשרות הזו מוכרח להנתק ולהיפרד בכל אדם, ואך עצמותו לא תכלה ולא תאפס רק תשאר בהרגש שלם, ואולי עוד בהרגש יותר גדול וחזק להרגיש את הנועם והתענוג הנצחי, ואת העונש והצערהמר אשר ישיגנו לפי מידת הדין בהעותו את דרכו. ואם במצב האדם הכלה ונפסד רואים אנו איך יעמול האדם מאוד להשמר ולמנוע שלא תשיגנו צער ויסורים וירדוף בכל מאמצי כוחו להשיג טוב ואושר וחיים נעימים איך אם כן ראוי ונכון יותר לאדם, לפי הבינה הישרה, (  אם אך לא הטביע את בינתנו במצולות התאוה ללכת אחר טבעו ), לדאוג ולעמול עבור מצבו הנצחי אשר אין ביד האדם לדעת, איך גדול וחזק ומתמיד יהיה העונש והצער עבור עבירה, ומה גם את השכר והעונג הרב באין שיעור ובלי הפסק אשר יגיע לו עבור תורה ומעשים טובים. והדרך המוביל לאושר נצחי הוא אך ללכת בדרך התורה ולעשות כל מעשיו אך למלאות רצון הבורא יתברך שמו. והעבודה המעולה הוא לעבוד את הבורא יתברך שלא ע”מ לקבל פרס. כי לאיש העובד באופן זה יצדק עליו באמת שם “עובד אלוקים” אבל העובד ע”מ לקבל פרס שמו האמיתי הוא “עובד את עצמו” והנה לבקש תחבולות לאדם הבינוני שיהיה גם לו חלק מעט בעבודה המעולה הזאת להיות עובד שלא ע”מ לקבל פרס, הלא ידענו שהתאוה חזקה מאוד והאדם מוכרח לעמול הרבה ע”י יראת העונש  ותקות קבלת שכר עד אשר יטה את עצמו להשמר מן העבירות ולעשות מעשים טובים. ולהבין להיות עובד שלא ע”מ לקבל פרס אין תבונה לו, ואף כי ידענו “שהעבודה צורך גבוה” אשר המכוון מזה הןא כי הבורא יסד אשר כל בריותיו יתנהגו ע”פ מעשיהם בעבודתם, ואם יהיה האדם ירא וצדיק אז הוא נותן כביכול עוז ותעצומות להבורא יתברך, להשפיע שפע ברכה וטוב לבריותיו אשר אך זה חפצו ורצונו, אבל הענין הזה נבטא בשפתינו, אבל בינתנו קצרה מהבין זה. – אמנם לפעמים יש מצוה אשר התאוה שתפריע את האדם מעשות המצוה היא קלה וחלושה, אשר אין מהצורך לזה התבוננות בשכר ועונש. וגם היא שורש לעשות ענף ולשאת פרי להגדיל תורה ועבודתו יתברך. מצווה כזו נקל לעשותה שלא ע”מ לקבל פרס כי בזה יראה האדם איך בפעולתו נתמלא רצון הקב”ה אשר ירצה שעל ידי האדם תתחזק תורתו. – 
והנה עתה בזמנינו ובגבולינו נמצא מצווה כזו אשר כל אדם יכול לזכות בזה ולעשות בנקל שלא ע”מ לקבל פרס, כאשר כבר כתבנו כי לימוד התורה עולה ויקר מאוד לפני הקב”ה . והנה בימינו בעוונותינו הרבים, הושפל מאוד קרם התורה ולומדיה ימעטו יום יום וגם המעטים המתחזקים עוד להחזיק במעוז התורה והוגים בשקידה, לא יוכלו להחזיק מעמדם בה מפני הזמן אשר שנה “פני תבל” ומעיני הפרנסה אשר היו מלפנים נהיה עתה למקור אכזב כדברינו לעיל. ולכן מה מאוד נקל הוא להבין כל איש ישר הולך, כי העת הזאת דורשת מאיתנו אשר נמהר להחזיק ביד הלומדים כל איש ואיש כאשר תמצא ידו. למען לא תפוג תורה ח”ו. ובזה יתמלא רצון הבורא יתברך ויתקיים בנו שלום רב לאוהבי תורתך – ואין למו מכשול. ונזכה לרב טוב הצפון לצדיקים בעולם שכולו טוב. – ע”כ.

מאמרים נוספים

יש לכם התלבטות? צריכים עזרה מקצועית? אנחנו כאן לכל שאלה

שופר, שופרות, יודאיקה, שירותי דת, שופרות קלי תקיעה, נרתיק שופר, מעמד שופר, שופר איל, שופר קודו, שופר ראם, שופר מרוקאי, שופר תימני, שופר בבלי, שופר טבעי, שופר מעובד, שופר לא מעובד, שופר ירושלים, Shofar, Shofars, Judaica, Religious Services, Kudu Shofars, Shofar Pouch, Shofar Stand, Ram Shofar, Code Shofar, Moroccan Shofar, Yemenite Shofar, Babylonian Shofar, Natural Shofar, Processed Shofar, Unprocessed Shofar, Jerusalem Shofar.
פורסם ב- כתיבת תגובה

השופר כמייצג של עוצמה ורוחניות

Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar
Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar
Blowing the shofar, congregation kol shofar, easy play shofar, engraved shofar, fazer o shofar caseiro, mina kol shofar, os 4 toques do shofar, proprly blowing shofar, shofar chest shofar horn, shofar jumbo israel, synagogue marin county, tekiah, tekiah gedolah, tipo de chifres que existem para tocar, Type of shofar, what is a shofar used for,שופרות בתל אביב, שופרות באיזור המרכז, שופרות בבני ברק, שופרות בירושלים, שופרות בביתר עילית, שופרות במודיעין עילית, שופרות בפתח תקווה, שופרות בגבעת שמואל, שופרות ברמת גן, שופרות ישראל, Shofarot Israel , kol shofar

רבי שמואל בורנשטיין - בעל ה"שם משמואל"

רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (ד' בחשוון ה'תרט"ז, 2 בנובמבר 1856 – כ"ד בטבת ה'תרפ"ו, 8 בינואר 1926) היה האדמו"ר השני בחסידות סוכטשוב, מחבר הספר "שם משמואל" על התורה ומועדי השנה. בנו היחיד של רבי אברהם בורנשטיין (מייסד חסידות סוכטשוב) ונכדו של הרבי מקוצק. הוא שימש כאדמו"ר נערץ בחייו, ותורותיו המקוריות, ובעיקר ספרו "שם משמואל", תפסו מקום מרכזי בארון הספרים החסידי גם לאחר פטירתו.

שתף את הפוסט

בספרו שם משמואל דרוש לראש השנה, ז׳ אותו דרש בשנת תרע”ד: 

 

המאמר עוסק בפרשנות והבנה של מושגים מרכזיים הקשורים לראש השנה, כמו שופר, חטא העגל, ביטול הדעת לרצון ה’, ומקומם של עם ישראל בעולם הזה. הנה התמצות והעריכה של הדברים המרכזיים המובאים במאמר:

 חטא העגל והשופר

בש”ס (ראש השנה כ”ו עמוד א’) מובא ששופר של פרה פסול משום שאין קטיגור נעשה סניגור, כי השופר בא להזכיר זכרון לפני ה’, ולכן הוא דומה לעבודה בפנים (במקדש). ניתן לשאול, מדוע דווקא השופר מזכיר את חטא העגל? התשובה נמצאת בכך שהשופר מעורר בנו תזכורת לאופן שבו עלינו לעבוד את ה’ – כמו בהמה הפועלת רק לפי צו בעליה, בלי התחכמות ובלי ניתוח שכלי מעמיק. עקרון זה מסביר גם את הצורך בתוקעים בשופר בימי תענית, כמי שאומר “הרי אנו גועים כבהמה”.

 עקידת יצחק וביטול הדעת

עניין השופר מתקשר לעקידת יצחק, שם אברהם מבטל את דעתו לחלוטין לפני ה’ ומוכן להקריב את בנו על פי צו ה’. זהו הדגם הגבוה ביותר של ביטול הדעת לרצון ה’, שמנוגד לחלוטין לחטא העגל, שבו עם ישראל לא הצליחו לבטל את דעתם ונתפתו לחטוא. לכן, כשה’ ציווה לתקוע בשופר בעת עליית משה לקבלת הלוחות השניים, השופר סמל לביטול דעתם של ישראל לחטא, וכתוצאה מכך “נתעלה באותו שופר”.

 עניין המלכת ה’ ושופר

הגמרא (ראש השנה) מביאה את הפסוק “אמרו לפני מלכויות כדי שתמלכוני עליכם, ובמה? בשופר.” השופר מייצג את ההמלכה של ה’ עלינו, כי הוא מבטא את ההסכמה לקבל את מלכות ה’ בלי שום ניתוח שכלי – כבהמה שהולכת אחרי בעליה.

חשיבות התפוחים בדבש בראש השנה

הנוהג לאכול תפוח בדבש בראש השנה מבטא את היכולת להפוך מר למתוק, ומסמל את השינוי שיכול להתרחש בראש השנה, שבו הכל מתבטל אל הראשית (ראש השנה) ובכוחו להפוך הכל לטוב.

פרשנות לדברי רש”י בפרשת חוקת

רש”י מפרש שיעקב וישראל הם שתי דרגות שונות: יעקב מסמל את הפחותים במעלה, בעוד שישראל מסמל את הגבוהים במעלה. בכך, הפסוק “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל” מתייחס לשני רבדים שונים: אצל יעקב, המעשים נראים שטחיים אך תכליתם טובה, ואילו בישראל אין אפילו מראית עין של עמל, כי הם פועלים כולו לשם שמיים.

 השופר והעקידה כאמצעי ביטול הדעת לאומות העולם

עקידת יצחק מראה לנו את מעלת אברהם בעבודת ה’, שהסכים להקריב את בנו, דבר המורה על ביטול דעתו לחלוטין. זו הסיבה שבאמצעות עקידת יצחק הכפיפו אומות העולם את שריהם לאברהם. עם זאת, כאשר בני ישראל עזבו את דרך הביטול לימי ירמיהו והסתמכו על דעתם שלהם, איבדו את כוחם.

חיזוק רעיון תשובת היחיד

עוד ניתן להסביר את דברי חז”ל על כך שיחיד ששב בתשובה מוחלין לו ולעולם כולו, על ידי ההבנה שכל אחד צריך להיות בטל לרצון ה’, ואי אפשר שתשובת היחיד תועיל אם הוא אינו נמשך אחר דעת ה’ באופן מוחלט.

הרעיון המרכזי העולה מן המאמר הוא חשיבותו של ביטול הדעת לרצון ה’, המובא לידי ביטוי בתקיעת השופר בראש השנה ובעקידת יצחק. כל חטא נובע מחוסר ביטול לרצון ה’, ועלינו לשאוף לעבודה כמו בהמה העוקבת אחר בעליה בלי כל התחכמות.

ולהלן לשון קודשו: בש”ס ר”ה (כ”ו.) שופר של פרה פסול משום אין קטיגור נעשה סניגור, דשופר משום דלזכרון קאתי כלפנים דמי, ויש להבין הלא כל מצוה עומדת ומזכירה, ומה נשתנה שופר, ונראה דהנה בפדר”א דבר”ח אלול כשעלה משה להר תקעו בשופר לומר שלא יטעו עוד אחר ע”ז, ויש להבין למה לא סגי לי’ בכרוז בעלמא, ועוד מה זה שמסיים והקב”ה נתעלה באותו שופר:
ונראה דהנה בירושלמי דתוקעין בתענית בשופרות, לומר הרי אנו גועים כבהמה, והענין הוא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה’ ופרש”י ז”ל בחולין (ה’:) אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ופירש”י ז”ל שהם דכאי רוח, ועיקר הכנעה היא לעשות אף כשאינו יודע טעמו של דבר, והרבותא בני אדם שהם ערומים בדעתם ומבינים בטיב שורש כל מצוה ומצוה שכך צריך להיות ובלתי אפשר באופן אחר, ומ”מ משימין עצמם כבהמה, שעשייתם היא רק מחמת ציווי הש”י ואחת הוא להם אם מבינים או לא, וכאמרם ז”ל בהמה אדעתא דמרה קאזלא, כן צריך להיות נמשך אחר מאמר הש”י בלי שום התחכמות, ולזה מורה ענין שופר, וזה מאמר הש”ס למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, ובאמת שאין לך דבר שימשוך השפעה מלמעלה כמו מדה זו, כמו בהמה שמזונותי’ על בעלי’ ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, [ובאמת בשביל זה עצמו זוכין לבחי’ הטעם וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה’ יביט, וזהו שופר בינה שנו”ן שערי בינה נבראו בעולם], וזהו טעם הירושלמי דתקיעות תעניות בשופר:
והנה בעגל באו לחטא זה בשביל שלא נמשכו אחר מאמר הש”י בלי התחכמות באשר הי’ דור דיעה לא היו יכולין לעמוד בנסיון זה וזהו שבמדרש שברתם נעשה כידוע, א”כ הי’ היפוך בחי’ שופר, וע”כ כשעלה משה להר לקבל לוחות שניים תקעו בשופר לעוררם על הכוונה שישליכו מנגד את התחכמות שלהם אלא יהיו נמשכים כבהמה אחר הש”י ואז א”א להם לבוא עוד לידי טעות ע”ז, וזה שהקב”ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלקים בתרועה, שזהו מדת מלכות להיות נשמע לפקודת המלך אף בלי טעם:
ולפי”ז יובנו דברי הש”ס אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו’ ובמה בשופר, וכתב הריטב”א דאכדי שתמלכוני עליכם נמי קאי, היינו כדי שתמלכוני עליכם בשופר, שזהו עיקר קבלת מלכות שמים על עצמינו להיות נמשכים אחר הקב”ה כבהמה שע”ז מורה ענין שופר.
ולפי”ז יובן ענין אין קטיגור נעשה סניגור בשופר, דחטא העגל הוא להיפוך מענין שופר לגמרי, דשופר לזכרון קאתי היינו שזהו מדת ישראל שנמשכין אחר הש”י למעלה מן הטעם משא”כ האומות אפי’ הטובים שבהם אינם אלא מצד השכל כמ”ש מהר”ל וכבר הארכנו כמה פעמים, ושופר מזכיר עצם ישראל, ולזה מזיק קטיגור חטא העגל, כמו כ”ג שנכנס לפנים ביוה”כ שהוא מורה השבת כל נשמת ישראל לשורשם, ששם שורש נשמת ישראל לפני ולפנים, וקטיגור חטא העגל מקטרג למה לא היו נמשכין אחר הש”י אף מבלעדי השכל אם שורשם לפני ולפנים כמו טבע האש שנמשך למעלה, ובאמת שהוא רק קטיגוריא לבד כבמדרש בדק הקב”ה ומצא שלא הי’ החטא אלא מן הערב רב, ומ”מ ביום זה הרצון לפניו שלא יהי’ קטיגוריא כלל:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פ’ אמור (כ”ט) מלמד שהראה הקב”ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב”ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח”ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב”ה ואתה אל תירא עבדי יעקב אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה, והדבר פלא למה לא האמין:
אך להנ”ל יש לומר דהנה העלי’ היא פועל דמיוני שיתקיים עכ”פ כמ”ש הרמב”ן, אך יעקב חשב שמוטב להיות בטל להשגחת הש”י לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואם יהי’ הרצון של הקב”ה שתהי’ לבניו ירידה, הוא מוכן לקבל עליו, וכמו בהמה אדעתא דמרה קאזלא, בשביל זה עצמו יהיו בניו תמיד בעלי’ ולא בירידה, וכמו בהמתו של כהן כנ”ל, וכל טובות שבעולם יבואו עליהם מצד ביטולם להש”י, ולא האמין בהפועל דמיוני שיתקיים עכ”פ, כמו שהאמין בהביטול להש”י כנ”ל, ומ”מ תפס עליו הש”י בזה, שמאחר שאמר לו לעלות לא הי’ לו להתחכם יותר והי’ לו להיות בטל לרצון הש”י גם בזה ובהדי כבשי דרחמנא למה לי’, והי’ צריך שתהי’ אחת אצלו אם זה יותר טוב או זה, וזה עצמו הי’ נסיון ליעקב אבינו ואלו עמד בנסיון זה הי’ הביטול להש”י בתכלית באמת, ובשביל זה עצמו לא היתה לבניו עוד ירידה, וזה שמסיים המדרש אמר לו הש”י אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך וכו’:
מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש כמבואר בפוסקים והוא פועל דמיוני להפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והזמן נאות לזה כי ר”ה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית ע”כ בכח הראשית להפך הכל, ועכ”פ בכח הראשית להכניע הכל אל מרכז הנקדה, והוא שתי מדות, מדת אתהפכא חשוכא וכו’ ומדת אתכפיא חשוכא לנהורא וכו’, ייש לומר כי זה ענין שני ימים של יו”ט ר”ה ביום הראשון הוא דינא קשיא אש אוכלה ע”כ מדתו להפוך הכל אל הקדושה והפסולת כלה בלהב אש, וזה רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו’ וביום השני הוא דינא רפיא ומדתו להכניע הכל אל הקדושה, וע”כ אפי’ אנשים שנדחו ביום ראשון יש להם מקום עוד ביום שני להכנע אל הקדושה כמו פסולת הבטילה אל האוכל ונאכלת בצירוף האוכל:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, פירש”י לא הביט הקב”ה און שביעקב כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהן להתבונן באוניות שלהן ובעמלן שהן עוברין על דתו, ויש להבין הלוא כל האומר הקב”ה וותרן הוא יוותרו מעיו, וכתיב וסביביו נשערה מאד (תהלים נ’ ג’) ודרשו ז”ל בב”ק (נ’.) מלמד שהקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומקרא מלא הוא רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע”כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה הגיד כי בהמצות שישראל עושין הם שלוחים של הקב”ה ושליחו של אדם כמותו א”כ יש תוקף וחוזק למעשה המצוות ולא להעבירות ע”כ לעולם המצות מכריעין את הכף, וזה שמסיים ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו היינו שהם שליחים, עכת”ד, ויש להמתיק הדברים דהנה ברש”י קידושין (מ”ב:) ד”ה אין דאין שליח לדבר עבירה והוא כעושה מאליו והיינו דהא דמעשה השליח מתיחס להמשלח משום דהשליח נמשך אחר דברי המשלח אבל לדבר עבירה שאין להשליח להיות נמשך אחר דברי המשלח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אלא השליח ברוע בחירתו בחר לעשות המעשה ע”כ הרי הוא כעושה מאליו:
והנה כעין זה יש לומר במעשה המצוות שישראל נחשבין כשלוחין מהקב”ה, זהו רק כשעושין מחמת שהם נמשכין לרצון הש”י ועושין הדברים בלי גמגום, אבל כשרוצים ולא רוצים וצריכין לכוף את רצונם למעשה המצות, שוב אין המעשה מתיחס להש”י שהרי לא הי’ נמשך מעצמו אלא שהוא בבחירתו כפה ואנס את טבעו לזה, שוב מתיחס המעשה אליו ולא להמשלח שהוא הש”י:
והנה און הוא לשון אונס ועמל כפשוטו שהוא לטורח, ע”ז אמר לא הביט און ביעקב היינו שאין הקב”ה רואה ביעקב שום צד אונס וטורח בעשיית המצות אדרבה הם לעונג ולרצון כי ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בי, ע”כ נמשכו מעצמם אחר צווי הקב”ה ע”כ שפיר מתיחסות המצוות למעשה הש”י, ובשביל זה עצמו אינו מדקדק כשהן עוברין על דתו, ושני הפירושים, אי קאי על מעשה המצוות שאין בהם אונס והכרח, ואי קאי על גוף העבירות שהם און ועמל, שניהם הם דבר אחד שבשביל שלא נמצא אונס וטורח בהמצות אינו מדקדק בעבירות שלהם שהרי לעולם כף המצות מכריע:
עוד יש לפרש המקרא בדרך אחר דהנה ברש”י פ” חקת (כ”א ח’) שלשון הבטה היא הסתכלות בכוונה, וראי’ משמע ראי’ בעלמא, והנה ידוע שיעקב וישראל תרין דרגין אינון, ויעקב הוא מכנה הפחותים במעלה, וישראל הם הגבוהים במעלה, וע”ז אמר לא הביט און ביעקב היינו אף שבשטחית נראה שהמעשים בלתי הגונים ורודף כל היום אחר גשמיות לאסוף הון ולהתענג בתענוגי עוה”ז מ”מ אחר הסתכלות בכוונה לידע סוף ותכלית מעשיו של איש יהודי לא נראה בו שום רע, אלא נוכח ה’ דרכו, כי עסקו במו”מ לאסוף הון תכלית הכוונה בו שיהי’ לו לב פנוי מטרדת פרנסה לימים יבואו להיטיב אחריתו או לגדל בניו לתורה, או להתחתן עם ת”ח כדי שיצא ממנו דור ישרים יבורך, או לעשת צדקות וגמ”ח, ואפי’ אכילה ושתי’ להבריא את גופו שיהי’ ביכולתו ללמוד ולהתפלל בכוונה, ואף שהוא עצמו איננו מרגיש תכלית כוונתו מ”מ הש”י היודע תעלומות לב אשר נעלם גם מהאדם עצמו, היא יודע שתכלית הכוונה היא כנ”ל, אף שלפי שטחית המעשים נראים רודפין אחר גשמיות מ”מ בהסתכלות בעומק הכוונה מביט בו הש”י תכלית אחר נכבד, אבל בישראל שהוא מדריגה הגדולה הם השרידים אשר ה’ קורא, אפי’ שטחית המעשים לא נראה בהם עמל, כי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שכולו קודש, וזה שמסיים הטעם כי ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, כי צפון בכל איש הישראלי ענין אלקי וא”כ מעצמו נמשך אחר התכלית שהוא כבוד ה’, וזה מקביל אל לא הביט און ביעקב, ותרועת מלך בו שפירש”י לשון חיבור ורעות או כמו שפרשנו במק”א מלשון רעותא דליבא אפי’ בשטחית המעשים לא ראה בהם שום שמץ זה מקביל אל לא ראה עמל בישראל:
נראה מהפייטן שהתחלפות בבטן לאה וולד זכר לדינה היתה בר”ה, ויש ליתן טעם לזה כי כבר אמרנו שר”ה באשר הוא ראשית הוא כולל כל המתחלפין וע”כ נעשה בו חילוף זה, ואיש הנלבב יקח מזה תוכחת מוסר לנפשו שאין זמן מוכשר להתהפך מרע לטוב יותר מר”ה, כי אם בגוף בפועל ממש כך, ברוחניות הענינים עאכו”כ:
בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’, ובגמ’ מפיק מקרא זה דשופר של ר”ה במקדש שתי חצוצרות מן הצדדין, ונראה ליתן טעם לזה דהנה שופר של איל להזכיר עקידת יצחק, ואינו מובן דא”כ חלילין ותוף ושאר כלי זמר הבאים נמי מן האיל כבמשנה סוף קנים כשהוא מת קולו שבעה, נמי יזכירו עקידת יצחק שהקריב תחתיו איל ומ”ש שופר:
אך נראה עפי”מ שאמרנו בשם הירושלמי דענין שופר לומר הרי אנו גועין לפניך כבהמה, ופרשנו שישראל מבטלים דעתם להש”י כענין בהמה אדעתא דמרה קאזלא והוא מדת מלכות לשמור פקודת המלך אף בלי הבין הטעם, וכ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה פירש דברי נערי המלך משרתיו אל מרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך היינו אף שלפי הטעם אין לו להשתחות להמן כי הי’ עבדו דאזדבן לי’ בטולמא דלחם ומרדכי הי’ שר גדול מ”מ מצות המלך היא ואין להשגיח על טעמו של דבר, ולי יש להוסיף שלכן נקראו נערי המלך שבודאי לא נערים היו, אך לפי ערך פקודת המלך הכל כנערים אצלו, וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר:
והנה עקידת יצחק היתה ביטול הדעת להש”י למעלה מכל טעם שהרי לפי הטעם אין אדם ראוי לקרבן, ובודאי ידע סוד הקרבן, ומ”מ לא השגיח על הטעם ותפס פקודת ממ”ה הקב”ה בפשיטות:
ובב”ר פרשה נ”ו ויעקוד את יצחק בנו רב חפני בר יצחק אמר כל מה שהי’ אבינו אברהם עוקד את יצחק בנו מלמטן הי’ הקב”ה כופת את שריהם של אומות העולם מלמעלן ולא עשה כיון שהפליגו ישראל עצמן בימי ירמי’ אמר להם הקב”ה מה אתם סבורין דאילן כפתיא קיימין וכו’ אשתרון יתהון כפתיא דכתיב אוכלו כקש יבש מלא עכ”ל, והיינו כי ידוע שאומה”ע אפי’ הטובים שבהם אינם עושין אלא מצד הוראת השכל והטעם כמ”ש מהר”ל והזכרנוהו כמה פעמים, וע”כ במה שאאע”ה כפף דעתו אף מה שנראה לו כמו זר להקריב את בנו לקרבן, והשליך את דעתו מנגד לעשות פקודת הש”י, זה עצמו הרחיק את שרי האומות שאין בהם ענין זה כלל, ובהכרח הודו שהם למטה ממדריגת אברהם וכולם נכפפים וכפותים תחתיו, אך כיון שהפליגו עצמם בימי ירמי’, היינו שאז אבדו ישראל אותה המעלה שהיו סומכים על דעתם ולא האמינו לדברי ירמי’, והיו סומכים להשביע לשר של אש ושר של מים לעשות חומות אש ומים, הנה זה היפוך לגמרי ממדריגת העקידה, שזה ביטול לגמרי להש”י אף בלי טעם, וזה לסמוך על חכמתם נגד רצון הש”י, ע”כ אשתרון יתהון כפתיא:
ובזה יש לישב מה דקשה לכאורה הלוא אמרו ז”ל יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו, ובאשר אז הי’ ביניהם ירמי’ יחזקאל וכמה נביאים והחרש והמסגר ובודאי שעשו תשובה ולמה לא נמחל לכולם, אך להנ”ל יש לומר שבאשר הי’ אז כל אחד נמשך אחר דעתו לבד לא הועיל לו תשובת זולתו:
ויש לומר עוד שמחטא זה נמשך הפירוד לבבות שהי’ אז בנשיאי ישראל כבש”ס יומא, ואפשר עוד שגם שנאת חנם של חורבן בית שני נמשך מזה כידוע שחורבן בית שני הי’ גמר החורבן של בית ראשון, שבאמת מצד מעלת נפשות ישראל נמשך שיש ביניהם פירוד כי אין דעתם של בני אדם שוות כמ”ש מהר”ל, אלא שמחמת ביטולם להש”י שכולם בטלים למרכז אחד נעשים כולם כאיש אחד חברים, ובאשר אז חטאו בזה שוב נמשכו כל אחד לדעתו ונעשה ביניהם פירוד לבבות:
וממוצא הדברים יובן שענין זכות העקידה ביטול הדעת להש”י וכבהמה דאדעתא דמרה קאזלא, וע”כ יובן ששופר שמורה שמשימין עצמן כבהמה אדעתא דמרה מזכיר עקידת יצחק, ולאו משום שבא מן איל מזכיר עקידת יצחק שהקריב תמורתו איל דא”כ שאר כלי זמר הנעשים מאיל נמי אלא מחמת שבשופר גועה כבהמה מזכיר זכות העקידה שנמשך אחר הש”י למעלה מן הטעם כנ”ל שזהו מדת מלכות כנ”ל וא”א לעורר מדת מלכות שמים אלא בהאי אנפא:
והנה הבנת טעם המצות נמשך מנון שערי בינה שמשם נתהוה כל המציאות, ונראה שחצוצרות רומזין למדה זו היפוך שופר גועה כבהמה, והנה המבין טעמו של דבר ואעפי”כ אינו עושה אלא מפאת מצות המלך והידיעה אינה תופסת מקום כלל ואחת היא לו אם יודע או לא, זה נקרא הוי’ בהיכל אדני’ שמצות מלך מקיף על הטעם וע”כ במקדש שכתיב והי’ עיני ולבי שם כל הימים, והי’ מקום יחוד הזה הוי’ בהיכל אד’, היתה המצוה בחצוצרות וקול שופר אבל לא בגבולין, וזה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’ שהוא יחוד הוי’ בהיכל אד’:
אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני, ויש לדקדק בלשון כי יצפנני דמשמע דהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, ואינו מובן, גם שאר שימושי מלת כי לא יוצדק בכאן:
ונראה לפרש עפ”י דברי רש”י תהלים (ל”ו ח’) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון שחסד אלקים הוא יקר מאד ואין אדם ראוי לקבלו אלא מי שבצל כנפיך יחסיון, ובזה יש לפרש גם כאן דהא שבקש לישב בבית ה’ ולחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, הוא בלי ספק מצד חסד ה’, שהרי אין לשום נברא זכות לזה, אך גם מצד החסד מי הוא שראוי לקבל חסד כזה, ע”ז אמר כי יצפנני וגו’ ובודאי שאין הסוכה ואהל מגינים אלא על הנכנס לתוכם ומתמצעים להחסות בצלם, וא”כ אנחנו שרגילים להיות צפון בסוכה ובסתר אהלו, כי כל האומות עומדים כנגד ישראל ולולא שהקב”ה שומר את עמו ישראל לא היו יכולין לחיות כרגע, ואנחנו המתמצעים תחת כנפי שמירתו מקיימים תמיד ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ע”כ שוב אנו ראוים לחסד זה:
והנה אנו אומרים מזמור זה בכל ימי ימים הנוראים והוא נאות לענינו וכמ”ש בזוה”ק דכל חידו וכל חירו בשביעאה אשתכח, וא”כ בירחא שביעאה באין אומה”ע נמי לקבל מהחסדים, ומזה נסתעף המשפט מי ומי הראוי לקבל החסדים ואומה”ע טוענין מה נשתנה אלו מאלו ונתברר בעומק המשפט שרק ישראל ראוין לקבל החסדים, ולא הם, כי יצפנני בסוכו וגו’:
בסילוק שלפני הקדושה ביום א’ יסד הפייטן ויערב לו מלמטה שלש תקיעות כמו מלמעלה שלש קדושות, וכבר פרשנו זה, ונראה עוד לומר דהנה התקיעות הם משולשין שלש של שלש שלש, ובודאי יש כוונה מיוחדת למספר זה:
והנה בכתבי האר”י ז”ל דתקיעות מיושב מתקנין חטא ע”ז, ותקיעות בלחש מתקנין חטא ג”ע ותקיעות שבחזרה מתקנין חטא שפיכת דמים עכת”ד, וכמו כן יש לומר אפשר כל השלש שבענין התקיעות כולם הולכים ע”ד זה, וכן נמי התקיעות שעל סדר ברכות מלכיות זכרונות שופרות, היינו שמלכיות מתקנין חטא ע”ז שהוא היפוך קבלת עול מלכות שמים כמובן זכרונות מתקנין חטא ג”ע, כי אלוהיהם של אלו שונא זימה וכתיב (חבקוק א’ י”ג) טהור עינים מראות ברע, ובלעם כשראה שהקב”ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל תמה ואמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים אלו, אבל תיפח רוחו שלא הבין שישראל עם קדוש כל הענין הוא בקדושה, ובאבן עזרא פ’ וילך ומעבודת השם לשמור כח הקיבול כפי המקום על כן כתיב את משפט אלקי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר והמשכיל יבין עכ”ל, וע”כ זכרונות שהענין להיות דבק בנו השגחת הש”י מתקן חטא ג”ע שמסלק ההשגחה, ושופרות מתקן חטא שפ”ד, ששופרות הן כעין ויפח באפיו נשמת חיים וכבר דברנו מזה, ע”כ הוא תיקון על חטא שפ”ד שהוא מסלק הנשמת חיים, ועוד כי בשופר מתקבץ ד’ יסודות ארמ”ע כדאיתא בספרים אר”מ הם כלולים בקול וכלי השופר המקבלם הוא דבר גוש מיסוד עפר, ושפיכת דמים היא פירוד ד’ יסודות כמ”ש בזוה”ק בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, ע”כ שופרות הם תיקון חטא שפ”ד:
והנה ידוע דג’ אבות תקנו ג’ חטאים אלו יצחק חטא ע”ז במה שנעקד ע”ג המזבח, אברהם תיקן חטא ג”ע דאפי’ בדידי’ לא הוה מסתכל, יעקב תיקן חטא שפ”ד במה שלא ראה טפת קרי מימיו, ומהם ירשו ישראל הכח לעמוד נגד כחות המושכים לג’ עבירות אלו אי אביזרייהו, והנה בזוה”ק שתקיעה תרועה תקיעה הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, ומעתה מובן שתר”ת נמי מתקנין ג’ חטאים הנ”ל, ולפי”ז יובן אשר כל השילוש כולם סובבים על מרכז אחד, והנה ידוע בספרים דקדוש קדוש קדוש הם כנגד אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב, והיינו עפ”י פשוט שהקב”ה מתעלה ומתקדש ומתפאר שיש לו בעולם ג’ אבות אלו, וידוע עוד דאין מלה”ש מקדשין מלמעלה עד שישראל מקדשין מלמטה כבמדרש משום דכתיב וקרא זה אל זה, ובאשר שיש בישראל כח זה ירושה מאבות להתקדש מג’ עבירות אלו, זוכין לאמר קדוש קדוש קדוש כמו המלאכים כמו שאנו אומרים, נאה לקדוש פאר מקדושים, וע”כ באשר שלש תקיעות של מלכיות זכרונות שופרות מתקנין ג’ חטאים אלו ומוסיפין כח לישראל להתקדש מג’ עבירות אלו, ועי”ז מתעלה ומתפאר ומתקדש הש”י ע”כ הם ערבים לפניו יתברך כמו שלש קדושות שאומרים מלה”ש:
בר”ה יצא יוסף מבית האסורים, ופי’ כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה כי ר”ה יום הדין הוא התגלות הנעלם ע”י עומק הדין וע”כ יצא ונתגלה יוסף עכת”ד, ולי נראה עוד לומר בלשון אחר דהנה ידוע כי שמו של איש הוא מהותו וע”כ יוסף שנקרא ע”ש שאמרה רחל יוסף ה’ לי בן אחר, היתה מהותו להיות מתנענע ורודף תמיד אחר תוספות בעבודת ה’ ולא הסתפק עצמו במה שהי’ לו עד כה, וע”כ מדריגת יוסף נקראת חי כידוע במקובלים, והנה בר”ה ניתנה חיות חדשה בכל איש מעין ויפח באפיו נשמת חיים באדה”ר, כי זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכבר דברנו מזה, והכוונה להיות מוסיף והולך בכל כח ועוז והתלהבות יום אחר יום עד יום הכיפורים ובכל יום בעומק יותר והם עשרה עמקים כידוע, וע”כ ר”ה הוא דומה למהות יוסף, ע”כ עמד לו מהות היום לסייע ויצא לחירות להוציא מהותו אל הפועל:
ולפי האמור יש לפרש דברי הקליר בפיוטו למוסף, הוא כחפץ להצדיק עשרת ימי תשובה, יחד, דלת פתוחה לשבים תת צרי לכל אחד ואחד, גולה זכות ורשע להגיש אחד באחד, עכ”ל, והיינו כי בר”ה ניתנה באדם חיות חדשה והיא נוקבת ויורדת עומק אחר עומק עד יוה”כ שנתגלה תכלית העומק שבלב, והנה ידוע דהשטן אינו יודע תעלומות לב האדם שהוא טמין ומכוסה וע”כ א”א לו לקטרג אלא על הנגלות, וע”כ מי שמעשיו הנגלים שקולים, כשבא עשי”ת ונתגלה מצפון הלב אם לטוב או למוטב מצטרף לאחד מן הצדדין ומכריע, והסימן לזה הוא התשובה דאם מצפון הלב נוטה לזכות כשנתגלה מצפון הלב הי’ לו להמשך לתשובה, וח”ו כשאינו מתעורר בתשובה הוא סימן מובהק שמצפון הלב נוטה לרע, וע”י סימן זה נתוודע להשטן מהותו ואם ח”ו ברע הוא עומד ומקטרג:
ובזה יתיישב מה שהקשה כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה למה בינונים כשלא זכו נחתמים וכו’ כרשעים, עכ”פ הי’ להם להשאר שקולים, ולהנ”ל מובן שעד הנה טרם שנתגלה מצפון הלב להצטרף עם מה שבגלוי היו שקולים, כשנתוסף ונצטרף מצפון הלב בהכרח שאחד מהצדדין יכריע, וזהו כוונת הפייטן גולה זכות ורשע להגיש אחד באחד היינו שע”י עשי”ת נתגלה זכות ורשע שבמצפון הלב להגיש ולהצטרף לאחד מהצדדין:
במדרש בראשית פרשה נ”ו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו כתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי’ לפניו, ביום השלישי של שבטים וכו’ ביום השלישי של אסתר ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות לבשה מלכות בית אבי’, באיזה זכות רבנן ור’ לוי רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ר’ לוי אמר בזכות של יום שלישי של אברהם אבינו שנאמר ביום השלישי, נראה לפרש מחלקותם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהנה בימי אסתר היתה הגזירה בשביל שני דברים, בשביל שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, וע”כ היתה צריכה זכויות לעומת שני חטאים אלו לבטל הגזירה הנצמחת מהם, והנה ההשתחוי’ לצלם היא ביטול והכנעה לסט”א, והנאה מסעודתו של אותו רשע היא הדביקות לסט”א כי מדבר שיש לאדם הנאה ממנו נעשה נדבק בו כמו שדייק כ”ק אבי אדומו”ר זצללה”ה מרש”י סנהדרין (נ”ח.) וכבר הזכרנו זה פעמים רבות:
והנה כבר אמרנו שזכות העקידה היא מחמת שביטל דעתו להש”י אף שידע בסוד הקרבן שאין אדם ראוי לקרבן מ”מ כפף את דעתו ותפס מאמר השי”ת בפשיטות וכבהמה דאדעתא דמרה קאזלא:
והנה מובן שזכות עקידה עומדת לנגד חטא ההשתחואה לצלם שהוא נראה לפנים ביטול והכנעה לסט”א, וזה מאמר ר’ לוי, ורבנן אמרי זכות מ”ת היינו שהם מיירי מהחטא שנהנו מסעודתו של אותו רשע, לעומת זה עומדת זכות מ”ת שהתקשרו ישראל ונדבקו בהשי”ת עד כלות הנפש לקיים נפשו יצאה בדברו, והיו מרגישין ניתוק נפשם מעל גויתם ולאז הפסיקו מדביקתם וכמו שדברנו כבר מזה, וכענין שכתוב באור החיים בנדב ואביהו, ובאמת שזה נקרא ג”כ אכילה ושתי’ כמ”ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והטעם כנ”ל ששניהם ענין דביקות וע”כ זכות מ”ת עמדה נגד חטא ההנאה מסעודתו של אותו רשע וזכות העקידה עמדה לנגד חטא השתחוי’ לצלם:
ולפי האמור יובן מה שבר”ה אנו מזכירין זכות העקידה בתקיעות בשופר של איל, וגם זכות מ”ת בזכרון שופרות של מ”ת, ולדעת קצת ראשונים כל ענין השופר הוא להזכיר זכות מ”ת שהי’ בקול השופר, דהנה כבר אמרנו במאמר אחר זכור ברית ענין שברים תרועה ששוברים מורים על הכנעה ושברון הלב, ותרועה על התשוקה והגבהת לבו בדרכי ה’, שזה ענין יו”ט של ר”ה עיניו למטה ולבו למעלה עיי”ש, ולעומת שני אלה מזכירין זכות העקידה שהיא הכנעה, וזכות מ”ת על התשוקה והדביקות והגבהת לבם בדרכי ה’:

מאמרים נוספים